יום רביעי, 13 ביולי 2011

שירים בסרטים חלק ג'- החרב של האטורי האנזו, מה באמת הולך בכלא התאילנדי, קלאסיקת ילדות וג'וליה רוברטס אחת


פרולוג- סיפורו של הצ'חצ'ח
אתמול קרה לי מקרה מפחיד. בעצם, הוא לא היה מפחיד כמו שהוא היה הזוי וסוריאליסטי. בעצם, הוא לא היה לא זה ולא זה. הוא היה עצוב. עצוב? הוא היה מצחיק באיזושהי צורה, מעוותת ככל שתהייה. אתמול נסעתי לי, בתום לב, בעיר מסוימת במרכז הארץ. זו לא הייתה ירושלים האהובה, ואולי בכך נעוצה הבעיה. כדי שלא נצא משמיצנים, אנחנו נגיד שאנחנו (אנחנו זה אני, עצמי ואנוכי) מכירים גם אנשים טובים, חביבים ונחמדים שמתגוררים- הפלא ופלא- באותה העיר. אבל לעת עתה סיפורנו נפתח- למרות ניסיונותינו להיות לא-משמיצנים, באותה עיר מסוימת שאנו נמנעים מלהזכיר את שמה כי אנחנו לא משמיצנים.
ובכן, נסעתי. מד המהירות הראה על הרבה פחות מ-20, כיוון שהייתי במגרש חניה וחיפשתי- לא עלינו- חניה. שועט מולי רכב לבן, מרוט ומהוה וכמעט נכנס ברכב היקר שלי (יקר- משמע, בעל ערך סנטימנטלי גבוה, שלהלן, יקרא שמו, גם במציאות וגם בבלוג, "מיצי". וכשרוצים שהיא תיסע מהר- מיציל'ה).
הלב מחסיר פעימה. אני מחווה אל הרכב הלבן, המרוט והמהוה, שנראה כאילו הוא עבר אירוע או שניים במשך חייו הארוכים, בכעס עם היד בתנועת של "עוף לי מהעיניים, נהג מטורף". הנהג, גבר מרוט ומהוה בשנות ה- 40 לחייו לערך, שדמה להפליא למכונית בה הוא נהג (כי גם הוא היה לבן), יצא מהמכונית, ניגש אל מיצי, וירק לה על השמשה הקדמית, תוך שהוא מסנן אי אלו פניני חכמה ומילים שבעולם מתוקן שולחים ילדים בגן לעמוד בפינה בגללן. כנראה שבגן שלו, למרבה הצער של כולנו, זה לא קרה. בעצם, בעולם מתוקן ילדים בגן בכלל לא מכירים מילים כאלו.
האישה ישבה, עם שתי ידיים על ההגה, מביטה בכל המתרחש וחשה שזהו רגע מכונן. מהצד השני הגיעה מכונית נוספת וגבר קטן ומפוחד ישב בה, מביט בכל המחזה בחשש, מתכווץ כשהאיש המרוט והמהוה, שעכשיו הפך גם להיות ירקן מצוי, חוזר למכונית שלו כשהוא מגדף מילים שלא יעלה על הדעת לטנף בהן את בלוגי היקר, והאישה מבחינה בדרך שלירקן יש גם ילדים באוטו. ארבעה במספר. לרגע קטן ותמים, אני מהרהרת לעצמי, "שומו שמיים, לאדם האיום הזה יש צאצאים, והוא מלמד אותם איך לקלל ולירוק על מכוניות", רגע קטן אחרי זה אני מפעילה, בתנועה אלגנטית להפליא שלא הייתה מביישת את גרייס קלי בימי הנסיכות הזוהרים, את הוישרים והמים. השמשה  הקדמית שלי נקייה פתאום להפליא, בוהקת בלעג באור השמש לעברו של אותו (בהעדר מילה חביבה יותר) צ'חצ'ח ירקן. אחר כך, אל תגלו לאימא, אני גם מרימה את האצבע המשולשת הנהדרת שלי, ומראה לו שיקנא. הוא אכן מקנא. לרגע נדמה שהמכונית המרוטה והמהוהה שלו עומדת להתפרק מרוב שהוא מקנא.
מיצי התרחקה מהמקום בשמחה, ואני נשארתי לי עם הרבה אדרנלין והתקשרתי, בצר לי, בסדר זה, אל חצי (שאמר לי שאוי ואבוי לאותו צ'חצ'ח אם הוא, חצי היה יושב איתי באוטו), ולחברה הכי טובה שנבהלה בשבילי אבל גם שמחה כשהיא שמעה על האצבע המשולשת הנהדרת.
ואחרי הפרולוג? מסיבה!
אנחנו נשאל, כמובן, כיצד קשור אותו צ'חצ'ח לבלוגנו החביב. ובכן, למרבה השמחה, הוא איננו קשור.
ולמרות חוסר הקשר, ומכיוון שיש לנו בלוג, ברשות כל עם ישראל אני רוצה להקדיש את השיר הראשון בפוסט "שירים בסרטים" השלישי במספר לבלוג זה- לאותו צ'חצ'ח. אבל לא רק את השיר. את כל הסצנה. כי זה באהבה, צ'חצ'ח ירקני יקר.
אז נתחיל? כמובן. מה יש לנו בפוסט "שירים בסרטים חלק ג'", המהווה המשך ישיר ל"שירים בסרטים חלק א'" ול- "שירים בסרטים חלק ב'"? חרב כל יכולה של האטורי האנזו, טינאייג'ר מתפרע אחד, בית הכלא הכי מבאס בעולם, וג'וליה רוברטס בתור הזהב שלה (ולא, אנחנו לא מתכוונים ל"אישה יפה").
וכמובטח, השיר הבא מוקדש לנושא שנידון כה בהרחבה למעלה.
כמו כן- זהירות! ספויילרים. הנה, חצי, אמרתי.

“Nobody but me” של ה- Human Beinz, מתוך "קיל ביל Vol. 1", קוונטין טרנטינו, 2003
קוונטין טרנטינו ידוע כבמאי שעוסק, בין השאר, באובר של האובר של הפורמליסטיות הקולנועית. מה זה אומר? פורמליזם בקולנוע שם דגש בעיקר על ההיבט הצורני של היצירה, ואינו מנסה בהכרח לעשות אותה תואמת מציאות. המשמעות היא, שפורמליזם וריאליזם הם שני מושגים שונים מאד. אם רוצים לחשוב על סצנה קולנועית פורמליסטית, שהיא עדיין לא פורמליזם טהור אבל מאד קרובה לכך, אפשר לחשוב על סצנת האונס הבלתי נשכחת של "תפוז מכני" (סטנלי קיובריק המבריק), בהתייחס למסכות שלובשים התוקפים (זוכרים את השוט עם האף הארוך המביט מן הצד בעוד אלכס אונס את האישה באלימות? שוט פורמליסטי).
אצל טרנטינו יש שילוב של פורמליזם אליו תפורות, בכישרון רב, גם סיטואציות ריאליסטיות, והרבה- ממש הרבה- מחוות קולנועיות.  המחוות הקולנועיות של טרנטינו מתבטאות היטב בצד הצורני של הסרטים, וב"קיל ביל", אולי הפרויקט הקולנועי בעל היריעה הרחבה ביותר של טרנטינו רואים זאת באופן מובהק.
העיסוק ב"קיל ביל" כאן יהיה אפילו פחות מעל קצה המזלג, והקטע הזה בפוסט יעסוק רק בשיר המדובר, כיוון שיש המון מידע בכל מה שקשור לסרט, וכיוון שכאן זה לא פוסט "קיל ביל" (אבל אולי יהיה בעתיד. מי יודע). גם להרחיב על מספר המחוות הקולנועיות של "קיל ביל" הוא פרויקט בפני עצמו. שני הסרטים סבלו משלל ביקורות שונות, שנעו בין אוהדות מאד, לבין התנשאות זהירה על ה"גניבות" הספרותיות / קולנועיות שטרנטינו מבצע בסרטים לבין הקשיים בהבנת העלילה, השטחיות שלה, וכל שפע הדברים שמבקרי קולנוע מאד אוהבים להגיד על סרטים.

מחווה 1: נעלי ה- Fuck you של הכלה. אלמותי ואייקוני. מוקדש לאח הגדול (שלי, כן?)

האישה אוחזת בדעה ששני הסרטים מגניבים לחלוטין, עשויים היטב וממשיכים להרשים בצפייה שנייה, שלישית ורביעית (היו יותר צפיות אצלי. אני מודה. אבל זה לא חדש אצלי לראות סרטים מסוימים שוב ושוב ושוב) ועושים חשק לצאת לאיזה דוג'ו ביפן לחודש אינטנסיבי של למידת אמנות לחימה כלשהי (חלום ישן נושן של האישה). התלבושות- במיוחד של אומה ת'ורמן- הפכו כבר מזמן לאייקוניות, ועל כך מוזמן להעיד האח הגדול (שלי, כן?) ונעלי ה- Asics שרכש בהשפעת נעליה של הכלה בסצנת הקרב הגדול מול ה- Crazy 88 אליה נגיע מייד.

אז מה קורה בגדול ב"קיל ביל"? הסרט מגולל את סיפורה של רוצחת שכירה לשעבר, שהייתה חברה בחולייה של רוצחים שכירים (שהם סוג של סופרמנים כל יכולים) שנוהלה על ידי אדם בשם ביל. אותו ביל, ההוא מהשם של הסרט, היה גם בן זוגה ו/או אהובה של הפרוטגוניסטית שלנו, שקוראים לה למשך כל הסרט הראשון, ולמשך חצי מהסרט השני, "הכלה". הכלה, שמחליטה, בעקבות כך שהיא נכנסת להריון, שלא מתאים לה יותר העולם הזה של להרוג אנשים ושל מכות וקרבות ותתי מקלע (כי לך תבין אנשים) מחליטה לרדת למחתרת. היא מוצאת לה בחור דרומי נחמד, ומשתקעת בעיירה שכוחת אל בטקסס תחת שם בדוי. כיוון שביל הוא כל יכול, ושהוא גם מאד ערכי (אחד הדברים היפים שעושה טרנטינו לאורך הסרטים הוא עיצוב דמותו של ביל הבלתי נראה כהתגלמות הרוע, ואז באחת מנפץ, בכישרון רב, את הרשע האולטימטיבי ומציג אותו בצורה שונה לגמרי. אבל זה נושא לדיון אחר), הוא מאתר את אהובתו ההרה לשעבר, בדיוק בזמן שהיא נמצאת בחזרה לחתונה עם הבחור הדרומי הנחמד, וביחד עם חוליית הרוצחים שלו, הם מרססים את כל הנוכחים- כולל הכלה- בתתי מקלע. אבל, הכלה ניצלת בעור שיניה ונכנסת לתרדמת. כשהיא מתעוררת, אחרי כמה שנים טובות ואחרי ניסיון רצח מאד מוכר וידוע באחת מן הסצנות הוירטואוזיות ביותר של הסרט (אל דרייבר שתומת העין נכנסת לבית החולים בשריקה), היא יוצאת מייד למסע נקמה בקולגות שלה לשעבר, כשבראש תאגיד הנחש עומד ביל.
הקטע שלפנינו (ובאמת כל הכבוד לי שלא התעצלתי לעשות את כל ההקדמה הזאת) מתרחש לקראת סופו של החלק הראשון, כשהכלה מגיעה עד טוקיו, יפן, כדי לרצוח את יריבתה המרה או-רן אישאי, מצוידת בחרב של האטורי האנזו. אתם לא יודעים מי זה האטורי האנזו? נו נו נו! לא, ילדים יקרים. טרנטינו לא יצא לאיזה באר מסוים בהרצליה הנושא את אותו השם והחליט בעקבות כך לבצע מחווה למקום הישראלי בסרטו המושקע ביותר. לא. אני יודעת שזה מגיע כשוק לחלקנו.
האטורי האנזו האמיתי הוא סוג של דמות מיתית-יפנית שאפשר לקרוא עליה מכל טוב ב-ויקיפדיה באנגלית (נא לגלול ל"לינקוקים" למטה).
האטורי האנזו של "קיל ביל" הוא יצרן חרבות מאוקינאווה, יפן, ולא סתם חרבות- החרבות הכי טובות שנוצרו אי פעם מעשה ידי אדם. יש קטע שלם של הסרט המוקדש להשגת החרב- קצת כמו במשחק המחשב הישן "פרינס", אבל לא ממש:
מחווה 2: פרינס. זכרונות ילדות שכאלה
החרב המיוחדת תשמש את הכלה במסע הנקמה וההרג שלה, ובסצנה שלפנינו היא מבצעת טבח המוני, וירטואוזי, מלא בדם, בתוך באר יפני בטוקיו, אליו הגיעה או-רן יחד עם חבורת היפנים הקטנים שלצידה להשתעשע. הכלה נלחמת בשליחיה של או-רן (אני קצת מרגישה כמו סופרת של סדרת ספרי פנטזיה, אבל תזרמו איתי, מה יש?), ובקטע מסוים מסיקוונס הקרב הארוך, הכלה מבינה שאו-רן עלולה לברוח לה ועל כן היא ממהרת אפילו עוד יותר להרוג כמות גדולה יותר של יפנים בזמן נתון, לצלילי “Nobody but me” של להקת ה- Human Beinz. עוד דבר שטרנטינו אוהב לעשות הוא לשלב שירים שהם אה-סינכרוניים למתרחש, כמו בסצנה שלפנינו. ב"קיל ביל" בגרסה הרגילה, שתיכף נביט בה, הקטע עובר כאן לצילום בשחור לבן. בגרסה המורחבת, הקטע ממשיך להיות מצולם בצילום צבעוני.
שווה לשים לב ליכולות הגופניות המרשימות שאומה ת'ורמן מגלה כאן (אני מסרבת להאמין שמדובר בכפילה, וגם אם כן- זה לא ישנה כהוא-זה את דעתי החיובית בעליל על תפקודה של ת'ורמן בסרט), לקלוז אפים המהירים על איברים קטועים (שזו הדרך המבודחת של טרנטינו לזעזע אותנו בכאילו), ולאופן שבו הלחימה הופכת להיות לכמעט ריקוד לצלילי השיר.

ואיך אפשר בלי: ביי צ'חצ'ח.
לינקוקים:
“Silence”- שרה מקלאכלן, מתוך "ארמון של סורגים", ג'ונתן קפלן, 1999
"ארמון של סורגים" הוא מסוג הסרטים האיכשהו זניחים (אבל לא באמת), שלא מהווים יצירות מופת קולנועיות אבל שהסיפור שלהם כל כך מעניין ומרתק, עד שזוכרים אותם היטב גם זמן מה לאחר מכן. חוץ מזה, ביל פולמן מופיע שם, והאישה מאד מאד מאד (ועוד מאד אחד) אוהבת אותו, ולא רק בגלל ההופעה ב"כביש אבוד" של דיוויד לינץ'.
ג'ונתן קפלן הוא במאי של סדרות טלוויזיה בעיקר ("חוק וסדר"), אבל הוא עושה עבודה מניחת דעת בסרט הנוכחי, וגם היה לו קאסט מעולה: קלייר דיינס, קייט בקינסייל וכמובן ביל פולמן.
אליס ודארלין הן שתי אמריקניות צעירות שסיימו תיכון, ובאמריקה, כיוון שאין צבא, אחרי התיכון יש כל מיני אופציות מעניינות ומגניבות. שתי החברות הטובות מחליטות לעשות טיול בתאילנד (שזה דווקא מעשה דיי ישראלי), וכשהן נוסעות לשם הן פוגשות בבחור אוסטרלי יפה עיניים וטוב מראה בשם ניק. ניק שלנו אמנם יפה עיניים וטוב מראה, אבל הוא מכניס את שתי החברות לתסבוכת בינן לבין עצמן (כשלא ברור, לא לנו ולא לאליס ודארלין, את מי הוא רוצה מבין שתיהן), וכשהוא גורם להן להיעצר בשדה התעופה התאילנדי באשמת הברחת סמים.
מסקנה: צריך להיזהר מאוסטרלים.
שתי החברות נשפטות ונידונות לזמן מעצר ממושך (וסלחו לי שאני לא זוכרת את הזמן המדויק, אבל הפעם האחרונה שראיתי את הסרט הייתה דיי מזמן) בתאילנד. והכלא התאילנדי, ידידיי, הוא ממש לא גן של שושנים. בואו נגיד ככה: בית מלון, זה לא. בואו נגיד ככה: גם אכסניית נוער במקום הכי מטונף שניתן להעלות על הדעת: זה לא.
בואו ממש נגיד ככה: אף אחד מאיתנו ממש, אבל ממש לא היה רוצה להיקלע למקום האיום הזה אליו מושלכות דארלין (זה לא שם מבאס?) ואליס.
אז הבנות מתבאסות, אבל מצליחות ליצור קשר עם עורך דין אמריקני (ביל פולמן) שמתגורר בתאילנד עם אשתו המקומית, ושתמורת הסכום הנכון הוא מוכן להיכנס בראבק במערכת המשפט התאילנדית המושחתת וקשת-העורף, וכך מתנהל הסרט בין תקווה לייאוש, בין מלחמות לבין טפילים שנכנסים לאוזנה של דארלין בבית הכלא, עד לסוף השנוי במחלוקת.
מסקנה נוספת: אל תבריחו סמים בתאילנד.
את Silence כולנו מכירים, נכון? מי שלא מכיר, וודאי לא גדל בשנות ה- 90, שזה בערך הזמן שהשיר הזה היה להיט מועדונים היסטרי בגרסת הדאנס שלו של ההרכב Delirium, ומאוחר יותר גם ברימיקס של אחד הדי ג'ייז האגדתיים מן העבר, טייסטו. ב"ארמון של סורגים" אנחנו פוגשים את הגרסה השקטה, המלודית, בביצוע המקורי, היפה והחודר של שרה מקלאכלן (יש קרבה לקייל מקלאכלן?). לצערי, לא הצלחתי לאתר ביו-טיוב את הסצנה המקורית. השיר מגיע בערך באמצע הסרט, כשאליס, שמתגלה כחזקה יותר מבחינה נפשית מבין שתי הבנות, יוצאת מאחד המבנים בבית הכלא התאילנדי החוצה, ונשברת. נמאס לה מהכל, כולל מדארלין הבכיינית, ואנחנו זוכים לשילוב יפיפה של השיר עם סצנה שבה הפרוטגוניסטית נמצאת באחד המשברים הקשים ביותר שלה.
את הסרט מומלץ לראות באופן כללי כי הוא פשוט מעניין, ומה שבכל זאת הצלחתי למצוא הוא מעין אסופה של שוטים מתוך הסרט על רקע שירה של מקלאכלן.

לינקוקים:
“Johnny be good”, בביצוע מקורי של מייקל ג'יי פוקס, "בחזרה לעתיד", רוברט זמקיס, 1985
עכשיו אני מתרווחת בכיסאי הצר בהנאה, ופולטת אנחת שביעות רצון.

אח, "בחזרה לעתיד".
איזה סרט.
אם נפתח את מילון אבן שושן (בימים טרופים אלו, זה "ויקיפדיה") ונחפש את המילה "נוסטלגיה"- אנחנו נמצא את תמונת כרזת הסרט ליד. ובאמת, אין סרט יותר נוסטלגי שאני יכולה להעלות על דעתי מ"בחזרה לעתיד". הימים היו שלהי שנות ה- 80. לאבא אהובי היה מנוי לספריית וידאו, והאישה הייתה עדיין ילדה, ובשבת בבוקר, כשהיה חורף וירושלים כולה הייתה אפורה מעננים, זה היה הסרט שראינו, בסלון הנוח והכייפי מתחת לפוך. ובאמת, אין יותר סרט של שבת וחורף מ"בחזרה לעתיד", וסרטים לא בכדי מקבלים מעמד מכובד שכזה.
"בחזרה לעתיד"- הטרילוגיה- הייתה שיתוף פעולה נהדר מאין כמוהו בין רוברט זמקיס וסטיבן שפילברג. הסרט הראשון, שלשמו נתכנסנו כאן, מספר את סיפורו של מרטי מקפליי (מייקל ג'יי פוקס הנפלא ואליל הבנות טרום הפרקינסון), נער תיכון שמתגורר בהיל ואלי, עיירה אמריקנית בקליפורניה. למרטי מקפליי יש חבר טוב בשם דוקטור אמט בראון (כריסטופר לויד הנהדר לא פחות), שהוא מין סוג של מדען מטורף, שמצליח להמציא מכונת זמן. מרטי נוסע, בטעות גמורה, אל שנת 1955- הישר אל היל ואלי של הפיפטיז, פוגש שם את הוריו לפני פגישתם, מסתבך קשות ומנסה לאתר את דר' בראון של שנות ה-50 על מנת שיעזור לו לשוב אל הזמן הנכון, 1955. בדרך, אמו של מרטי בגרסה הצעירה (ליאה ת'ומפסון בתפקיד חייה) מתאהבת בו ומרטי משבש למעשה את ההתאהבות של הוריו ובכך- גם את עצם קיומו. ביף הוא המאנייק השכונתי שמאוהב בלוריין, אמו של מרטי, ומהווה אבן נגף  למרטי בכל מקום אליו הוא נקרה. בסרטי ההמשך, במיוחד בשני, ביף הוא האנטגוניסט הגמור של מרטי שמנסה לעצור אותו בכל דרך אפשרית.
הסרט משופע במשפטי מפתח בלתי נשכחים-
“Hello? Hello? Anybody home? Think McFly, think!”
 “Hey kid, say hi to your mom for me”

וכמובן: "Chuck? This is your cousin, Marvin. Marvin Berry?! You know that new sound you've been looking for? Well, listen to this!" אותו נראה ממש עכשיו.

הסצנה הבאה מתרחשת כאשר מרטי, שחייב לגרום להוריו להתאהב זה בזו, מחליף את אחד מחברי הלהקה שמנגנת בנשף התיכון של הוריו. מרטי, שרוצה שהוריו ירקדו, עולה לבמה ומצטרף ללהקה, ובשלב כלשהו לוקח את היוזמה לידיו ומוביל בשיר סולו היסטרי, שהוא אולדי- אבל הוא אולדי רק במקום שממנו בא מרטי כיוון שב- 1955 הוא עדיין לא נוצר. מייקל ג'יי פוקס מעניק כאן ביצוע בלתי נשכח ל"ג'וני בי גוד" ותוך כדי מתפרק על הבמה ועושה את כל מה שלא היה יכול לעשות כשהיה ב- 1985.
ב"בחזרה לעתיד" 2, אגב, נתפרה אותה הסצנה, בדיוק מופלא, מן הסרט הראשון, לסצנה נוספת בה מרטי חוזר אל ההופעה המסוימת הזו של עצמו על מנת לעשות משהו אחר. האישה בחנה היטב את הסצנות ויכולה להגיד שזמקיס ושפילברג שילבו שוטים מן הסרט הראשון גם בסרט השני.
בלי להכביר מילים, הנה הסצנה המלאה. כדאי לשים לב לתהליך שעובר מרטי במהלך השיר, לאיפוק היחסי שהוא מפגין ועד להתפרקות (או ההתחרפנות) הטוטאלית שהוא מגיע אליה אחר כך. כמו כן, לזויות הנמוכות שמהן מצולם ג'יי פוקס ושגורמות לנו לאהוב אותו אפילו יותר, לנגני הלהקה שמשתפים איתו פעולה בהתלהבות אבל אחר כך מביטים בו בהשתאות, וכמובן- למרווין, שמכיר לצ'אק ברי, הזמר המקורי, את אחד מלהיטיו הגדולים. אוי, איזה נחת.

לינקוקים:
“My brown eyed girl”- של ואן מוריסון, מתוך "לישון עם האויב", ג'וזף רובן, 1991
ג'וליה רוברטס היא שחקנית שעשתה את הונה (והוא חתיכת הון) מתדמית הנערה הנזקקת להצלה, עם התלתלים הג'ינגיים, השפתיים המלאות והמבט הרך מלא האומללות. "לישון עם האויב" הוא הדוגמא המושלמת לטייפ קאסט שרוברטס סיגלה לעצמה- התגלמות ליבה של הקומדיה הרומנטית, בסרט שהוא אפל, ומציג סיטואציה מורכבת ולא רומנטית בכלל (טוב, אולי קצת, בקטעים של רוברטס עם קווין אנדרסון החמוד להפליא)- אישה מוכה, שחיה בדיכוי ועצב ומחליטה לביים את מותה כדי להימלט מציפורניו של בעלה האכזר.
אבל אנחנו קופצים כאן מנושא לנושא, וזו שערורייה.
"לישון עם האויב" הגיע שנה אחרי ההצלחה הגדולה של "אישה יפה" ב- 1990. המשמעות של זה, מבחינת רוברטס, היא שהיא כבר הייתה עמוק בתוך הטייפ קאסט עליו דיברנו למעלה ועמוק בתוך הסיווג הז'אנרי של הקומדיה הרומנטית האמריקנית. קצת בניגוד ל"אישה יפה", שם כל נושא הזנות של דמותה של רוברטס מעודן ומוקטן לכדי כייף חיים למכור סקס עבור כסף כי אז פוגשים ריצ'רד גירים עשירים למיניהם, דמותה של רוברטס ב"לישון עם האויב" הביאה משהו אחר למסך- רגיש, עמוק יותר, קשה הרבה יותר. בעלה של רוברטס בסרט, פטריק ברגן, מפחיד אותי עד היום, ודמותה של רוברטס, לורה, מעוררת הזדהות מוחלטת וחמלה רבה עד היום גם כן.
הימים הם ימי שנות ה-90, ולורה נשואה למרטין. מבחוץ הם נראים כמו הסוג המושלם- שניהם יפים, חייכניים והדינאמיקה ביניהם נהדרת, במיוחד הבעל, שמטורף על אשתו היפה שאוהבת לטייל בחוף ומפחדת ממים. די בהתחלה מגלים שמרטין הוא פסיכופט אובססיבי שמכה את אשתו האהובה ומנהל את חייה בברוטאליות, בעוד אשתו נתפסת כיצור מסכן ועלוב שנתון למרותו המוחלטת. בפועל, לורה מתכננת תכנית דיי גאונית ומצליחה לביים את מותה ולהימלט מציפורניו האיומות. היא מביימת את מותה בדרך מתוחכמת, עוברת לחיות לבדה בעיירה אחרת, ולזמן מה נראה שהכל מתנהל על מי מנוחות. היא אפילו פוגשת בחור מקסים, שונה ב- 180 מעלות מבעלה האיום, בשם בן.
הסצנה בה משולב השיר של ואן מוריסון, שהם נהדרים בפני עצמם, כוללת את תהליך ההתקרבות של בן ולורה לאחר שבן עושה מאמצים עדינים לכבוש את ליבה ולורה מניחה לעצמה להיפתח שוב בפני גבר אחר.
לא יודעת למה, אבל כשרואים את הסיקוונס הזה הוא עושה נעים וכייף בלב. אולי בגלל השיר, ואולי בגלל החיוך של רוברטס, שאנחנו יכולים להגיד עליו הרבה דברים, אבל יפה- הוא בביטחון כן. וחוץ מזה, מי עוד תיראה כל כך טוב בפרמננט איום כזה?

הסצנה המיוחלת נמצאה באיכות לא איי איי (מושג שטבעה אימא), אבל זה מה שיש-ועם זה מנצחים (המשפט של המפקד שלי בצבא). למרבה הבאסה, אי אפשר לצרף אותה לכאן דרך הממשק של הבלוג. אז נעשה שני דברים: הנה הטריילר של הסרט, המשלב את שיר הנושא בתוכו:


הנה השיר המלא של ואן מוריסון הנהדרים:

ומי שימשיך ל"לינקוקים", שתי שורות למטה, ימצא את הסצנה המדוברת בקישור.
לינקוקים:
עוד פוסט "שירים בסרטים" הגיע לסיומו, מי היה מאמין.
Be good,
 and keep watching the sky!