יום ראשון, 1 ביולי 2018

איקאה, פטיש וקבוצות תמיכה: על תת המודע של היחיד בסרט ״מועדון קרב״


הוֹי הָאִשָּׁה, לְשֵׁמַע דְּבָרִיִךְ
דִּמְיוֹן עִוְעִים תּוֹקְפֵנִי וּמְזַעְזְעֵנִי
אדיפוס, מתוך "אֵדִיפּוּס הַמֶּלֶךְ", סופוקלס, תרגום: שאול טשרניחובסקי

We’re consumers. We are the byproducts of a lifestyle obsession. Murder, crime, poverty - these things don’t concern me. What concerns me is celebrity magazines, television with 500 channels, some guy’s name on my underwear.
Tyler Durden, Fight Club

אומרים שהאמריקנים עושים פחות סקס. משונה, אבל הממצא הזה לא נשמע מוזר בעידן הרשתות החברתיות מכלות-הכל, האמ.לק והמסרים המתחלפים במהירות. נדמה שבזמנים הנוכחיים, רוב האנשים פשוט מעדיפים להיות עם הסמארטפון שלהם מאשר עם בן הזוג שלהם. הסמארטפון הפך, חוץ מהיותו טלפון, יומן, מחשב נייד קטן ומונה צעדים, לפֶטיש שלנו.
ד"ר דרור פימנטל מסביר היטב: ״מדובר בתופעה אנושית מוזרה של התכוונות האנרגיה הליבידינלית לחפץ דומם במקום לגוף החי״. פרויד הסביר את מקור ההחלפה בין גוף חי לחפץ דומם כלשהו (או איבר גוף ספציפי מסוים), בסצנה הראשונית של היתקלות הילד בגוף האישה העירום ורגשות הפחד שהוא נתקף בהם למראהו. הגילוי כי איבר מינה של האישה ״חסר״ הוא כה טראומטי, למעשה, שהילד מתיק מבטו אל הדבר הראשון שהוא רואה בקרבת מקום: כף הרגל, נעל, תיק. אותו חפץ נטען באנרגיה מינית והופך להיות בעל משמעות עבור המבוגר שצומח מן הילד המבוהל. אפשר לטעון כי טיפוח פטיש הוא סוג של ניכור מן האמת, מזעזעת ככל שתהיה - בריחה לא מודעת אל משהו שאפשר לתת לו צורה ותוכן ולהבין אותו. פטיש הסמארטפון הוא דוגמא קטנה מתהליך כלל-חברתי, משמעותי במיוחד, שהתרחש בחמש-עשרה השנים האחרונות (נקודה ראויה לציון בתהליך זה היא הקמת פייסבוק ב-2004, הרשת החברתית שבין השאר הגדירה מחדש את אופן צריכת מידע על ידי חברת ההמונים) וחיי המין של האמריקנים הם רק סוכריה צבעונית אחת בפסגת גביע הגלידה של המילניום החדש. אף אחד לא היה יכול לחזות את ההשלכות, אבל היו רמזים מטרימים.

תת מודע וקולנוע

קולנוע הוא מדיום המצטיין בשיקוף תת המודע החברתי של התקופה בה הוא נוצר. הדוגמא המובהקת ביותר לכך היא הקולנוע האקספרסיוניסטי הגרמני (1919-1932), אותם סרטים מסוגננים היטב שצולמו באולפני UFA ועשו שימוש בתפאורה חדה, לא טבעית, המתכחשת לריאליזם, ומאופיינת בתאורה קונטרסטית, משחקי שחור ולבן ודמויות ׳עקומות׳, מעוותות פיסית ונפשית, המייצגות זרמים חברתיים תת קרקעיים הקשורים במוטיבים אפלים של העם הגרמני מימי הביניים: סיפורים גותיים, אגדות אימה ומיתוסים עתיקים. סרטים מייצגים של זרם זה הם ״הקבינט של ד״ר קליגרי״ (רוברט וינה, 1919), הסרט על מוכה הירח הקם לתחייה ביריד כפרי וגורם לסדרת רציחות בכפר, וגם ״נוספרטו״ (פרידריך מורנאו, 1921), המבוסס באופן חופשי על הרומן ״דרקולה״ של ברהאם סטוקר, ומציג ערפד מפלצתי שמסתובב בין הצללים והעכברים - אולי מדמויות הערפד המפחידות ביותר בתולדות הקולנוע.
מתוך "נוספרטו" (מורנאו, 1921). אחד הערפדים המפלצתיים ביותר בקולנוע

ראוי לציין בהקשר זה גם את ״מטרופוליס״ של פריץ לאנג (1927), שהצליח לחזות במידה רבה מבנה חברתי שקיים עד היום: חברה שבה אליטות חיות בגן עדן של שפע, בעוד שהפועלים השחורים מתחזקים את הקבוצה הקטנה מבטן העיר האפלה, הטכנית והממוכנת. הסצנה בה צועדים הפועלים לעבודה מעוררת הזדהות במידה רבה גם היום. רק שהיום, אנחנו צועדים לעבודה כדי לממן את אורח החיים החדש שלנו: את הטכנולוגיה ואפיקי הצרכנות החדשים שהיא מאפשרת לנו.
על זרם האמנות האקספרסיוניסטי וגם על הקולנוע האקספרסיוניסטי נאמר כי הצליחו במידה רבה לשקף את אי הסדר, הייאוש החברתי ותחושת התבוסה העמוקה של רפובליקת ויימאר, וגם לחזות את העתיד לבוא בגרמניה של אחרי מלחמת העולם הראשונה (העיתונאי וחוקר הקולנוע היהודי-גרמני זיגפריד קרקאואר פרסם את המסמך המשמעותי ביותר בנושא, ״מקליגרי עד היטלר״).
״מועדון קרב״ (דיוויד פינצ׳ר, 1999) הוא סרט אמריקאי כזה בדיוק: סרט שמשקף את תת המודע של תקופתו, סוף המילניום, ואת תוגת הגבר המודרני והבודד, שמחפש משמעות לחייו המהוגנים והמסודרים היטב. זהו סרט שכולו נפש: נפש במצוקה, נפש עייפה ומותשת, שמצליחה לפלס דרך בתוך העולם האורבני החשוך, האפל ומוכה המותגים והתאגידים, חוצָה את הגבולות האישיים ואף משפיעה השפעה של ממש על העולם שסביבה. הסרט מבוסס על רומן מאת צ׳אק פלאניוק הנושא את אותו השם ומגולל את קורותיו של גבר בשנות ה-30 לחייו אשר סובל מאינסומניה שגורמת לו למצוקה פיזית ונפשית, ודרכה נפתח מסע אישי מאד - אבל בעל אמירה כלל-חברתית אל נבכי אישיותו של המספר. הגיבור מפתח אלטר-אגו כריזמטי בשם טיילר דרדן, כאשר רוב הסרט הוא בטוח - וגם הצופה הצמוד לנקודת מבטו בטוח בזה - כי טיילר הוא דמות עצמאית. באחת מנקודות השיא של הסרט חושף המספר כי הוא וטיילר הם אותו אדם.

הפרוטגוניסט של "מועדון קרב"

במועדון קרב, דמות הפרוטגוניסט היא הליבה סביבה ארוג הסיפור כולו. זו דמות ללא שם, המתגוררת בעיר כל-אמריקאית טיפוסית של בנייני משרדים גבוהים (עיר ההתרחשות אינה מצוינת בפירוש בסרט). המיזנסצינה של הסרט אורבנית, מנוכרת ואפלה. המספר עובד בחברה לייצור רכבים, ותפקידו הוא "
Recall Coordinator" - סוכן נוסע, אשר בוחן מקרי תאונות בהם היו מעורבים הרכבים של החברה על מנת שהחברה תקבל החלטה האם לדרוש את הרכבים חזרה או לא. הוא סובל מנדודי שינה קשים שמאמללים אותו, ובעקבות שיחה מקרית עם הרופא שלו, שלא מוכן לרשום לו כדורי שינה, הולך לקבוצת תמיכה של גברים נפגעי סרטן האשכים.
המספר, גבר בן שלושים, הוא בעל דחף בלתי נשלט להזמין את כל הדברים החדשים מהקטלוג של איקאה. הוא מעיד על עצמו כי כמו הרבה אחרים "I have become a slave to the IKEA nesting instinct". ראוי להתעכב על תכונה זו של המספר, ולו רק בשל העובדה שנושא איקאה - והתאגידים באופן כללי - חוזרים מאוחר יותר בהקשר אחר. דרור פימנטל מציין כי ״הפטיש כמו נתון בזיקה של החלפה לאותו דבר אחר וגדול, בשמשו מעין נציגות שלו בעולם הזה. ואולם בהחלפתו את אותו דבר אחר וגדול, בה בעת הפטיש גם מסתיר אותו״. זאת, בהקשר של נעליים כפטיש שמרומם את מושא התשוקה ומסתיר אותו. כאן, מבצע המספר החלפה פטישיסטית של קשרים בין אישיים. במקום קשר אינטימי וקרוב עם בני אדם אחרים, המספר מעדיף רהיטים מרשת ענק של חנויות, המשקפת במובהק את הקפיטליזם הכלל עולמי ואת תרבות הצריכה (כפי שנראה בהמשך, חלק מעולם הערכים האלטרנטיבי שמציע הסרט מתנכר לתופעות אלו ומתנער מהן).
התחביב של הגיבור – הזמנת מוצרים מקטלוג איקאה - הוא תחליף למושאי התשוקה המסורתיים. המספר מציין, בלשון רבים, "We used to read pornography. Now it became the Horschow collection". החירות שנוקט המספר בשימוש בלשון רבים אינה מקרית; הוא מקרה מייצג של תופעה רחבה יותר, של דור שלם שעסוק בלצרוך, לקנות, ולעיין בקטלוגים מפוארים המתארים תמונת חיים בלתי מציאותית (ב-99׳ עוד לא היו סמארטפונים אבל התופעה הייתה קיימת עוד לפני הופעת הרשתות החברתיות והסמארטפון). סצנה שלמה (ואחת היפות בקולנוע המודרני, לדעתה הצנועה של כותבת שורות אלו) מוקדשת לדירתו של המספר שהופכת להיות קטלוג איקאה, בעוד המספר מתהלך בדירה ומזמין חפצים נוספים:

זו סצנה ראויה לניתוח ולו בשל הרעיונות המורכבים שהיא מעלה: השטחה של רעיונות רוחניים כמו השולחן בצורת יין-יאנג, ההתמכרות והריגוש שבהזמנת דברים חדשים, והתדמית המתוחכמת לכאורה אך ריקה מתוכן אמיתי שאותם חפצים יכולים לעצב (“
If I saw something clever (…) I had to have it”). נושאים כמו שמירה על הסביבה, אוכלוסיות מוחלשות בעולם השלישי ואורח חיים, עולים כאן באופן שטחי ובלתי מספק לצד שאלות משמעותיות אחרות, שגם הן מושטחות: "what kind of a dining set defines me as a person?"
התרופה לנדודי השינה נמצאת בקבוצות תמיכה. הגיבור מתחיל, באופן סמלי, עם קבוצת תמיכה לגברים חולי סרטן האשכים. באופן הזה מתבטא הן הסירוס הגברי בחברה העכשווית והן החסך בקשרים אנושיים. הגיבור נדרש לשקר ולספר שהוא חולה במחלה ממארת כדי לזכות בחום אנושי בלתי אמצעי. רק בין זרועותיו ושדיו המלאכותיים של רוברט ״בוב״ פולסון מוצא המספר פורקן של בכי. בוב הוא דמות המישנה הראשונה שיש לה תפקיד משמעותי בחייו של הפרוטגוניסט: הוא מבטא חזרה סמלית כפולה בשני מובנים, הוא גם דמות אם וגם גבר שהקדיש את חייו לאידאליזציה של הגוף הגברי ובסופו של דבר סורס (אשכיו הוסרו בגלל מצבו הרפואי). הוא הצמיח שדיים ענקיים (בוב היה בודי בילדר ולקח הורמונים וסטרואידים רבים שגרמו לו לפתח שדיים נשיים), שאליהם יכול המספר לברוח בחפשו אחר נחמה. בוב, בנשיות שנכפתה עליו, מחזיר לסדר היום את מה שהמספר התאמץ כל כך להסתירו באמצעות הרהיטים. הוא נמצא שם, מול עיניו של המספר, מניח לו לטמון את ראשו בין שדיו ומחבק אותו באהבה, מעודד אותו לבכות ולהותיר סימני דמעות על חולצתו, ומסייע לו להחליף את פטיש הרהיטים בגוף אנושי חם. בעזרת ובזכות בוב, שמדגיש בפני המספר שהם עדיין גברים למרות שאשכיהם הוסרו, המספר הופך מכור לקבוצות התמיכה. הוא מבקר גם בקבוצות תמיכה לחולי שחפת, נפגעי טפילי מוח, סרטן המעי ועוד. הנחמה שמעניקים לו המפגשים הבלתי אמצעיים, הבטוחים ומלאי ההקשבה האלה עם זרים גמורים, מסייעת לו לשוב ולישון.

אבל אז מה

אבל אז צצה בעיה אחרת: המספר נתקל בשקרנית נוספת, תיירת בין קבוצות התמיכה, אישה צעירה וענייה בשם מרלה סינגר. מרלה, שלפי פילוסופיית החיים שלה קבוצות התמיכה זולות יותר מסרט ויש קפה בחינם, משקפת את השקר של המספר ולמעשה מעמידה מולו מראה, מראה אכזרית, צורבת בכנותה, שגורמת לפריצה מחודשת של נדודי השינה. מרלה מראה למספר את מי שהוא באמת. באספקלריה המרלתית, המספר הוא שקרן מן הסוג הבזוי ביותר, המנצל אנשים אומללים כדי להרגיש טוב יותר עם עצמו. מרלה היא גם זו החושפת את האמת, פעם נוספת ובאופן משמעותי יותר, כשהיא הראשונה שאומרת לו את שמו: טיילר דרדן.

טיילר דרדן (במרכז). תמונה מכאן
אלטר אגו בדמות בראד פיט

מצוקתו הרבה של המספר, אם כן, מובילה אותו לפתח לעצמו דמות אלטרנטיבית: יפת תואר, חזקה, חכמה ואמיצה, יוזמת בכל הדרכים שהוא עצמו אינו מסוגל להן. האני הכל יכול, טיילר דרדן, דרכו משתקף עולם הערכים המלא של הסרט, הוא גבר צעיר ומסתורי, חתרן ואנרכיסט, חכם וכריזמטי עד הקסמה מוחלטת של סובביו, שהופך להיות חברו הטוב של המספר. הם חיים יחד (אחרי שדירתו הסמי-בורגנית של המספר מושמדת בשריפה), מנהלים מערכת יחסים זוגית (אוטו אירוטית אם לוקחים בחשבון שמדובר באותו אדם, כפי שמתגלה בסוף) וביחד מייסדים גם את ״מועדון קרב״: קבוצת מחתרת של גברים מכל שכבות האוכלוסייה שנפגשים מספר פעמים בשבוע ומוצאים פורקן מן העולם המדכא באמצעות אלימות גברית מתפרצת.
להופעתו הרשמית של טיילר קודמות הופעות בהבזק של שניה, ששולבו בסרט באמצעות שוט ״מהבהב״ של טיילר שנמצא בכיוון אליו מסתכל המספר, אבל מבליח רק לשנייה אחת. הוא נמצא-ולא-נמצא, מטרים את בואו, המספר רואה ולא רואה אותו. השוט שמופיע לשנייה ונעלם מתחבר לפילוסופיה הכללית של הסרט, ומעביר רעיון מורכב בהרבה: מתחת לפני השטח, עמוק בפנים, נמצאת תשובה. השאלה היא האם האדם הנמצא בחיפוש, אמיץ מספיק כדי למצוא אותה. האמצעי הזה של השוט "המהבהב", מרפרר גם לתיאוריות קונספירציה העוסקות במסרים תת הכרתיים, כאלה שאמורים לעודד את האנשים לקנות מוצרים מסוימים או דברים מסוימים באמצעות שילובם בתכנים שלכאורה אינם קשורים. המקבילה בעידן הנוכחי תהיה התוכן שבתשלום, או פוסט הפייסבוק שנכתב בנימה אישית מאד אבל בשורה התחתונה מנסה לפרסם מוצר כלשהו או שירות. בסרט, הופעת טיילר לפני הופעה נרטיבית רשמית שלו, מעוררת את הצופה חד העין, שמצליח להבחין בכך, לחקור ולהיות משתתף פעיל בפרשנות הסרט ובכל מקרה לא להתרווח בנוחות על המושב באולם הקולנוע ולהפיק הנאה פשוטה מהסרט.

היעדר דמות אב, במובן הרחב של המושג, מהווה גם היא חלק משמעותי בעולם שהסרט מייצג. המספר מציין בשיחה עם טיילר כי אביו עזב אותו בגיל שש ועבר לעיר אחרת, שם הקים משפחה נוספת. הוא עשה זאת מספר פעמים, אומר המספר, וטיילר מציין: ״המזדיין הקים רשת״. הקישור בין דמות האב לבין רשתות חובקות ערים (מקור כל רע על פי טיילר) מציב את דמות האב - לה זקוק המספר באופן נואש - כחלק אינטגרלי של העולם המלאכותי והמנוכר של הסרט. טיילר עצמו הוא דמות אב חלופית עבור המספר, לצד בוב, הבוס שלו ומקורות סמכות אחרים, רשמיים יותר (כמו ראש מטה המשטרה והבלש שחוקר את תקרית הפיצוץ בדירה של הגיבור). באותה שיחה שהוזכרה, אומר טיילר למספר-הגיבור: "We're a generation raised by women, I’m wondering if another woman is really the answer we need". כלומר, גם התועלת בקשרים אימהיים, או קשרים עם נשים, מוטלת כאן בספק. בלי אב ובלי אם, הניכור משמעותי הרבה יותר. בהמשך יגיד טיילר למספר שעליו לשקול, כי אלוהים - האב הרוחני - מעולם לא רצה אותנו. רוב הסיכויים הם שהוא שונא אותנו. אנו ילדיו הבלתי רצויים של אלוהים, אומר טיילר. ההבנה והקבלה של עובדה זו, היא ההגעה האמיתית לתחתית. זו אינה הכרזה בסגנון ״אלוהים מת״ של ניטשה, אלא מטמורפוזה משוכללת יותר של הרעיון הזה: אלוהים לא מת, הוא פשוט לא אוהב אותנו ומעולם לא אהב. מועדון קרב חף משוטים היוצרים תחושה של מבט עליון. יתרה מזאת: באמצעות משחק בתבניות הסמיכות של טיילר והמספר, נראה כמעט תמיד - ובמיוחד בסצינות העוסקות בקרבות - שהמספר מתבונן מן הצד על טיילר או מציץ עליו. כל מי שמתבונן, פועל וקיים בעצם, הוא המספר בלבד והוא לבדו, ללא יישות או השגחה. ברם דרך פיו של טיילר, ישנה הכרה בקיומו של אב רוחני שאינו רוצה קשר עם ילדיו. ההגעה לתחתית (Hitting bottom, בשפתו של טיילר) היא הגאולה. אגב, הניכור מאלוהים מתחבר ליצירות קולנועיות אמריקניות אחרות מאותה השנה: ״עיניים עצומות לרווחה״ (סטנלי קיובריק), המתאר אדם שלכאורה חייו מושלמים אבל הוא חווה בדידות תהומית עמוק בתוכו ותר כל הזמן אחרי קשרים אנושיים, או ״מטריקס״ (האחיות וואשובסקי), על העדר אב ואם בעולם השייך למכונות.
השייכות היא הפתרון האמיתי לניכור; אחוות גברים, פרימיטיבית וראשונית, זירת הקרב, האלימות המחברת, שנעשית במסגרת חוקי מועדון קרב. זוהי סביבה בטוחה למרות האלימות, שכן אפשר להפסיק את הקרב בכל רגע. האלימות היא ההתחברות הישירה ביותר לקיום הארצי, הגופני. אם כואב לך ואתה פצוע, אתה חשוף באופן ישיר להוויה כפי שהיא. המספר עצמו אומר כי הוא חוֹוה הארה בזכות המכות שהוא חוטף במועדון הקרב. כאבי הקרב הם בעלי אפקט מרפא עבור המספר, שחווה תחושת אקסטזה במהלך ואחרי הקרב, המעניקה משמעות מחודשת לתחושת הבדידות הקיומית העמוקה. לא עוד הגבריות המסורסת של קבוצת התמיכה לנפגעי סרטן האשכים, ולא הגבריות הבורגנית והנרפית של עולמו הקודם של המספר (המייצג הראשי שלה הוא הבוס, דמות אב נוספת שהמספר יוצא נגדה, סוחט אותה, ומעורר בה אימה מוחלטת באמצעות האלימות). במקביל לתהליך האישי של המספר, תופס טיילר את קדמת הבמה. המועדון גולש החוצה, ואיתו האלימות. מה שהיה עד כה תהליך הארה פנימי של המספר מול עצמו, הופך כעת לנחלת אחרים. זוהי אינה אלימות רנדומלית והיא מתבטאת בוונדליזם נגד סמלי סטטוס של הקפיטליזם: חברות מסחריות, רשת בתי קפה גדולה, בנייני משרדים. עכשיו, נקרא מועדון הקרב Project Mayhem, "פרויקט תוהו ובוהו", שהחברים בו מגלחים את ראשם, לובשים שחור ועוברים להתגורר בביתם של המספר ושל טיילר. האני האידאלי של המספר כבר אינו נחלתו הבלעדית: טיילר שייך לאנשים נוספים. חברי פרויקט "תוהו ובוהו" מכנים את טיילר ״אדוני״, גומעים בלהט את פילוסופיית החיים שלו, זו שכל כך השפיעה על המספר ושינתה את חייו, עוקבים אחריו בעיניים עצומות ומלאות אמונה. טיילר פונה אל הנקודות הרכות והכואבות בחייהם של הגברים הצעירים בתוך עולם שבו רכוש הוא מדד להצלחה. הוא מטיף באוזניהם: אתה אינך העבודה שלך, אתה אינך תוכן הארנק שלך, אתה החרא המזמר ושר של העולם. טיילר, האני האידאלי, המשופר והמשודרג של המספר, קורא באופן פרדוקסלי לקחת דווקא את הכיעור והאפלה ולאהוב אותם. זה ככלות הכל מה שאתה באמת.


טיילר והמספר מודדים דברים. אוטובוס. תמונה מכאן
בקיצור

כל הנקודות שעלו כאן רלוונטיות מאין כמותן לעולם הנוכחי. גם 18 שנים לאחר שיצא לראשונה, ״מועדון קרב״ מעלה סוגיות עכשוויות שמהוות מקור לקונפליקט. כמעט כל אחד יכול להזדהות עם הביקורת הנוקבת על תרבות הצריכה, על החלפת בני אדם בחפצים, על תחושת בדידות בסיסית קיומית שאין לה מענה ישיר. מלבד הרובד הישיר של הסרט - הצפייה בו מהנה בסך הכל, משעשעת ומרשימה - מבעבע מתוכו תת מודע חברתי ואנושי העוסק בסוגיות שעדיין לא נמצאה להן תשובה אחת ברורה.
       -----------------------------------------
* פורסם לראשונה במגזין התכנית לתואר שני במדיניות ותיאוריה של האמנויות, בצלאל- אקדמיה לאמנות ועיצוב (עריכה: אריק גלסנר).
** וגם נכתב בהשראת "על המבט" בהנחיית ד"ר דרור פימנטל (במסגרת תכנית התואר השני למדיניות ותיאוריה של האמנויות בבצלאל).