יום ראשון, 25 בדצמבר 2011

"עיניים עצומות לרווחה"- עולם כפול, האישה הקיובריקית, ומה יכול לקרות לך אם תסתובב לבדך בלילה בניו יורק. אה, וגם כי הכריסמס זה ממש עכשיו. היזהרו מסנטה קלאוס, ילדים!


חורף Ho Ho Ho, Merry !
כן, הוא כאן, עוד מחודש שעבר.
אני לא אוהבת חורף. בעיקר בגלל שקר, אבל גם בגלל שכבות הלבוש שאנחנו נאלצים לעטות על עצמנו, כי כל יציאה מהבית הופכת לפרויקט, כי יש קינוחי אף תכופים, כי לק באצבעות הרגליים הופך במחי מגף ללא רלוונטי לפחות לכמה חודשים, כי יש קרייב תמידי לדברים בעלי ערך קלורי גבוה, רצוי מוצפי סוכר ומיני סוגים של גלוקוז, וכי אי אפשר אחר כך לצאת לרוץ ולשרוף את העניינים.

ועם זאת, רצות שמועות שלחורף יש אסתטיקה מסוימת. דביקות מסוימת. שלכל העֶלוַוה הזו, הצונחת בקלילות פריכה אל המדרכות, יש אנרגיה אחרת. ששלוליות הגשם הן דווקא רומנטיות, ובכלל, שהאוויר הנקי ושטיפת המכוניות החינמית (מיצי, המיצובישי האהובה שלי, שעברה כמה דברים בחייה הארוכים, כולל, להזכירכם, צ'חצ'ח ירקני אחד, בחגיגות היסטריות) הם יתרונות שלא חושבים עליהם אבל שחשוב להזכירם.

עלווה ניו ג'רסית. ואם אתם לא יודעים מה זה עלווה, אז נו נו נו.
כי זה אומר שלא עשיתם פסיכומטרי.
וגם שאתם לא קוראים הרבה ספרים.
וירושלים.
למי שלא חווה זאת על בשרו, ייתכן שזה יגיע כהלם תרבות, אבל בירושלים ממש ממש קר. כאילו, קר ברמה כזו, שלפעמים אתה מרגיש שאתה עלול לאבד את שפיות דעתך מרוב שקפוא לך. ולא, לא מתרגלים לזה. ומי שיגיד שלירושלמים יש כושר סיבולת גבוה יותר לקור כי הם נולדו לתוך זה- זו אגדה אורבנית, ידידיי, והגיע הזמן שתקום האושיה הירושלמית ותודה בכך בפה מלא (משמע- אני).

ועדיין, את תואר מלכת הקור (ומעתה אמרו, בעברית צֶחַה, קְּפֶּאַה) הבינלאומית קוטפת מנהטן בחורף, בלי בכלל לראות את ירושלים במקצה. במנהטן כל כך קר, שיש באמת סכנה ממשית למות מקור. חצי מוכן להעיד על זה, כי ייתכן שאני נחשבת עדה לא אמינה (וחוץ מזה, אחד הפקידים בביטוח לאומי אמר לי לפני חצי שנה שאני גם מעליבה אותו, אז מאד יכול להיות שגם אישום העלבת עובד ציבור יעמוד נגדי). עם זאת, החורף הניו יורקי הוא כל כך יפה, עד שגם אני וגם חצי שמנו נפשנו בכפנו ואפילו הגענו עד ליידי ליברטי כדי לצלם אותה עם השלכת. וזה לא היה קל, שכנים וחברים, זה לא היה קל בכלל.

הליידי. ואפילו היא קפאה מקור באותו יום מר ונמהר בו צולמו התמונות להלן.
והנה הגענו, בדרך עקלקלה ופתלתלה לנושא הפוסט! הסבלנות משתלמת.
הפוסט הנוכחי יעסוק בסרטו האחרון והמאד מרשים של סטנלי קיובריק, "עיניים עצומות לרווחה". "עיניים" הוא סרט חורף, "עיניים" הוא סרט כריסמס, "עיניים" הוא סרט ניו יורק, "עיניים" הוא סרט על קור פיזי ורגשי עמוק בין שני אנשים. הוא גם מסוג הסרטים האלה, שאחרי שצופים בהם בפעם הראשונה קשה לשכוח מהם- הרושם שנותר בנו הוא עצום, לטוב ורע- רושם אפל, אך מלא פלאים. כישרונו הבלתי מעורער של קיובריק לתת ביטוי ויזואלי לקונפליקטים ופחדים עמוקים מאד שקיימים בכל אחד מאיתנו ברמה כזו או אחרת גורם לנו לחשוב, להיות צופים פעילים ולבחון משמעויות בחיינו שלנו- ומכאן יש ניצול מלא של המדיום הקולנועי, המופלא, שלא ניתן להחליף בשום דבר אחר. על עטיפת ה- DVD של הסרט כתוב באותיות מאירות, "יצירת המופת האחרונה של קיובריק. שופעת חיים, מבריקה, בלתי נשכחת".
And you better believe it.

פרטים טכניים (כי בכל אחד מאיתנו יש טכנאי קטן):

"עיניים עצומות לרווחה", ובאנגלית Eyes wide shut (נכון שזה תרגום לעברית שבאופן מפתיע ממש מתקבל על הדעת? את רואה, וועדה-יקרה-לתרגום-שמות-סרטים-לעברית? כשמגיע לך- אני גם יודעת לפרגן. בבלוג "דברים שקרו באמת" עשו מחווה גאונית לוועדה העלומה.)

במאי: סטנלי קיובריק

שנת הוצאה: 1999

קאסט: טום קרוז (דוקטור ביל הארפורד), ניקול קידמן (אליס הארפורד), סידני פולאק (ויקטור זיגלר), טוד פילד (ניק נייטינגייל), אביגייל גוד (האישה המסתורית), רד שצ'רבדזיג'ה (בתפקיד מר מיליץ', בעל חנות התחפושות) ואם זה מאוית לא נכון- התנצלותי הכנה. שצ'רבדזיג'ה אפילו קפץ לבקר ב"באטמן מתחיל", בדמות של חסר בית) לילי סובייסקי (בתו של מיליץ'), ג'וליאן דיוויס (מנדי).

לפני שמתחילים- קצת על סטנלי קיובריק

קיובריק, קידמן וקרוז (טריפל ק', בשבילכם) מריצים עניינים על הסט של "עיניים עצומות לרווחה"
סטנלי קיובריק (Stanley Kubrick)  שייך לפנתיאון הכבוד של קולנוענים נדירים ויוצאי דופן, מבריקים ונצחיים (למרות השם האגבי של פקיד שומה במס הכנסה, "סטנלי"). הוא יושב שם לצד ענקים כמו היצ'קוק, פולנסקי, האוורד הוקס ועוד כמה שמות מפוצצים. אפשר לאהוב, לשנוא, להזדעזע ואולי להחרים (כפי שקרה עם חלק מסרטיו) את הנושאים בהם נוגע קיובריק בסרטיו, אבל חייבים להעריך את הסגנון הקולנועי המוקפד והפדנטי, את הצניעות האישית שאפיינה אותו בחייו, את הבעיטה הנפלאה שלו במוסכמות ובהוליווד, לצד ההתפרשות המוצלחת על ז'אנרים קולנועיים שונים, שימוש המתוחכם להפליא בסאונד ותאורה, תפאורה וקומפוזיציות מדויקות עד כדי קנאה, וחוסר פחד מוחלט מפרובוקציות, ואני יכולה להמשיך עוד ועוד, כי כל אוהב קולנוע אמיתי שומר לקיובריק מדף שלם ומכובד בספרייה האישית שלו מכל הטעמים הללו ועוד.

קיובריק אחראי לכמה מיצירות המופת המופלאות ביותר שנראו על מסכי הקולנוע, ביניהן "תפוז מכני" (1971) הבלתי נשכח, "2001: אודיסאה בחלל" (1968), שגם זיכה אותו באוסקר יחיד, כמה ציני, ודווקא על האפקטים, "דר' סטריינג'לאב" (1964), שלעולמי עד יזכיר לי איך העברתי איתו טיסה שלמה לניו יורק, צופה שוב ושוב בקטעים האהובים עליי, "הניצוץ" (1980), שנחשב בצדק לאחד מסרטי האימה המפחידים ביותר אי פעם, ואלו אזכורים חלקיים ביותר.

קיובריק היה אמריקני, ואפילו יהודי (הו הו), שנולד ב-1928 במנהטן. לפי אי אלו מקורות, קיובריק לא הסתדר במסגרות החינוכיות אליהן נשלח, למרות האינטליגנציה הגבוהה מאד, לעיתים הבלתי הגיונית, ששופעת את סרטיו. קיובריק עצמו, שגם היה תסריטאי מחונן לכמה מסרטיו, העיד כי לא קרא ספר להנאתו עד שהיה בן 19 (ציטוט מלא אפשר למצוא ב- IMDB, בלינקוקים למטה). קיובריק גם נודע כאדם פרטי וריחוקו הפיזי מאמריקה בשנותיו המאוחרות (הוא עקר לאנגליה, ואירופה הייתה לוקיישן מרכזי של מרבית סרטיו) אף תרם לעיצוב דמותו התקשורתית כמתבודד משונה. זכור מקרה, דיי משעשע, של בריטי שהתחזה לקיובריק במקרים שונים (לשם השוואה, האם אפשר לדמיין בעיני רוחנו מישהו שמתחזה לטרנטינו ולא עולים עליו? לא נראה לי) ומדגים את ההתרחקות היחסית של קיובריק מן התקשורת.

"עיניים עצומות לרווחה" היה סרטו האחרון של קיובריק- כל כך אחרון, עד ששמועות עקשניות טוענות שקיובריק לא סיים לערוך אותו עד הסוף (למרות שהסרט נשלם, באופן רשמי, מספר ימים לפני מותו, ב- 1999). בפתיחת הסרט מופיע הכיתוב "This feature is presented in the full aspect ratio of the original camera negative, as Stanly Kubrick intended."

מה קורה בגדול
אליס וביל הארפורד הם זוג ניו יורקי מן המעמד הבינוני, המתגורר במנהטן. לזוג יש בת קטנה וג'ינג'ית, הלנה, ביל הוא רופא משפחה ואליס ניהלה בעבר גלריה בניו יורק. שניהם נאים להפליא (אי אפשר להתעלם מן הנוכחות הבאמת מחשמלת של קידמן וקרוז על המסך בסרט המסוים הזה), אוהבים ומתחזקים זוגיות בריאה (לכאורה). בפתיחת הסרט יוצאים ביל ואליס למסיבה שמארגן ויקטור זיגלר, אישיות ניו יורקית עשירה ורבת עוצמה ואחד מלקוחותיו ה"מועדפים" של ביל, שמציין במסיבה כי "זה מה שאתה מקבל עבור ביקורי בית" (משפט חשוב שצובר משמעות בהמשך). ניתן לומר כי ציר העלילה נע סביב מערכת היחסים של הזוג הארפורד, ובעיקר על מקומו של הבעל, ביל, בתוך הזוגיות הזו. במסיבה המפוארת מזהה ביל חבר שלו מתקופת לימודי הרפואה שהופך לנגן בלהקה.

הנשף של זיגלר מהווה כר פורה ראשון לכל האווירה ההזויה האופפת את הסרט, ומתאפיינת בעיקר בהצגת העולם הבדיוני של הסרט כסביבה טעונה מינית, מלאת אפשרויות ולמעשה- המצע הכי לא מומלץ למונוגמיה באשר היא. במהלך המסיבה נפרדים בני הזוג לזמן קצר וכל אחד חווה חוויות מוזרות משלו- אליס שותה קצת שמפניה ומוצאת את עצמה רוקדת עם גבר אירופאי מנומס שמציע לה לקיים יחסי מין בחדר בו מחזיק זיגלר את אוסף יצירות האמנות שלו, דר' ביל הטוב פוגש בשתי נשים צעירות ויפות ופוצח בדיאלוג סתמי עימן כשהן מובילות אותו תוך כדי דיבור, אחת מכל צד. כשהוא עוצר לפתע ושואל את הבנות לאן הם הולכים, הן עונות, "אל המקום בו נגמרת הקשת בענן" (Where the rainbow ends - אלוזיה אגדתית ברורה, ולא היחידה בסרט הזה).לצערו של ביל, הוא לא יצליח להגיע אל אותו מקום עלום ומסתורי כיוון שבדיוק באותו הרגע מגיע אחד מאנשיו של זיגלר ומבקש ממנו להגיע בדחיפות אל זיגלר. 

ביל ושתי הדוגמניות בנשף של זיגלר, כמעט בדרך לאיפה שנגמרת הקשת בענן.
Where ever that is, זאת אומרת
ביל עולה אל חדר גדול בו נמצא זיגלר, שנמצא בעיצומה של התלבשות (כשאשתו ואורחיו הרבים נמצאים ממש למטה), ומנדי, בחורה יפיפייה ועירומה לחלוטין (להלן: בחורה עירומה מספר 1. זה חשוב), מעורפלת חושים ומסוממת. ביל עוזר למנדי וזיגלר. אחרי המסיבה המוזרה, חוזרים אליס וביל לדירתם, כולל סצנה בלתי נשכחת, יפיפייה, של קידמן וקרוז, הם ביל ואליס, מתמזמזים מול המראה (קיובריק צילם את הזוג דרך המראה בחדר השינה- אלוזיה נוספת, הפעם ל"אליס בארץ המראה" והמעבר לעולם שונה ובמקרה של הסרט, גם מעוות דרך כלי שאמור לשקף מציאות).

ההתבוננות במראה כאלוזיה. הסמליות של המראה משמשת כאן פתח
לפריקת עול והשתחררות מפנטזיות מעיקות
לאחר מכן מגיע סיקוונס ובו הבלחה אל עולם השגרה של אליס וביל, כאשר העריכה הצולבת עוברת בין הבעל והאישה- כל אחד בעיסוקיו. דר' הארפורד בעבודתו במרפאה, אליס עם הילדה (כולל שוט נפלא של קידמן העירומה שמתלבשת בבוקר). בסופו של אותו יום שגרתי, אליס מוצאת ג'וינט בארון האמבטיה ומחליטה לעשן אותו, ומכאן פותחת תיבת פנדורה שמהווה את האירוע המחולל של הסרט.

אירוע מחולל: לא, זה לא אומר אירוע שבו כל הדמויות מחוללות בריקודי עם מסביב לבמאי, וגם לא אירוע בו מחללים בחליליות ברחבי הסט (למרות שבעולם הגיוני, זה בהחלט היה אפשרי).

אירוע מחולל הוא מושג קולנועי המשמש לציין את הרגע הנרטיבי בסרט בו נגמרת האקספוזיציה (חומר הרקע, המידע שקודם להתרחשויות הסרט בהווה) ומתחיל הסיפור האמיתי. אם עד כאן קיבלנו קיתונות של מידע על מערכת היחסים של אליס וביל, על זיגלר, שמתגלה כדמות מפוקפקת ומשונה, ועשירה מאד, על המפגש בין ביל וניק נייטינגייל- עכשיו מתחיל הסיפור האמיתי. אליס (וחשוב לשים לב לסמליות השם- אלוזיה נוספת- ממש כמו אליס שנופלת אל מאורת הארנב, ומשם אל ארץ הפלאות, כך אליס מפילה את עצמה ואת נישואיה אל מעמקי האפלה הניו יורקית) מעשנת את הג'וינט ומשוחחת עם בעלה שיחה פילוסופית, חשובה מאין כמוה להבנת מהות הסרט, כשבסופה היא מגלה לביל, שבעבר, היא נתקלה בגבר אחר, אותו לא הכירה מעולם, ושהייתה מוכנה לעזוב למען אותו גבר את כל חייה- את ביל, את הבת הג'ינג'ית. אפילו, אומרת אליס, אם משמעות הדבר הייתה בילוי עם אותו גבר רק ללילה אחד. 
אליס וביל, עדיין תמימים, עדיין לפני הווידוי קורע הלב, עדיין מעשנים ג'וינט,
עדיין בעולם שכולו טוב
הוידוי של אליס, שאינו אלא פנטזיה שלה (שכן לא נעשו מעשים במציאות) מערער את עולמו של ביל, שאוהב את אשתו ובוטח בה (וחשוב מכך- רגיל אליה, כפי שמודגש כבר בסצנת הפתיחה), וכפי שמשתמע מן הדיאלוג שלהם באותה סצנה, הוא גם מרוצה מנישואיו (למראית עין). אליס, למעשה, משלחת את ביל אל מסע מוזר ברחבי ניו יורק החשוכה, כשבכל פינה אורבת לביל ההזדמנות המושלמת לבגידה באשתו. ביל אינו מפסיק לראות בעיני רוחו את אשתו עם גבר אחר, דמיוני, בשוטים בשחור-לבן המשולבים בשלבי המסע השונים של ביל. המרחב הניו יורקי מעוצב בשיטתיות כמרחב מופלא-אגדתי, וניו יורק היא עיר שופעת הזדמנויות מיניות- וסכנות. בדרך עובר ביל אצל דומינו, זונה חביבה שאוספת אותו מן הרחוב, ובחנות תלבושות הזויה בשם "Rainbow Fashions" (יסוד אגדתי נוסף שמתקשר אל הבנות מן המסיבה שרוצות לקחת אותו להיכן שמסתיימת הקשת בענן). קיובריק הקדיש קטע הזוי ופרוורטי במיוחד, בצורה מרומזת ואלגנטית, כיאה לסגנונו הקולנועי, למתרחש בחנות התחפושות (והקטע כולל את בתו הקטינה והמופרעת של מיליץ' ושני יפנים בפאות נשים).

המקום ההוא. Rainbow Fashions
 המסע מגיע לשיאו בסצנת נשף המסכות- סצנה בלתי נשכחת, אולי אחת מן הסצנות היפות ביותר שצולמו בקולנוע ובוודאי מן היפות שצילם קיובריק (ואדון בה בהרחבה בהמשך). בסצנה, מגיע ביל אל טירה עתיקה שמתקיים בה טקס בעל מאפיינים מיסטיים, וכל הנוכחים עטויי מסיכות וגלימות שחורות. באותה טירה פוגש ביל נערה שפניה מוסתרים במסכה (להלן- בחורה עירומה מס' 2) ושעוזרת לו להימלט מן הטירה אחרי שזהותו נחשפת לעיני כל. אחרי שביל שב לביתו, נכנס גם רצח אפשרי לעלילה, ואי בהירות ביחס לזהותה של הנערה המסייעת מן הטירה. על הדרך, ביל גם הולך לצפות בגופת נערה (להלן: בחורה עירומה, אבל מתה, מס' 3, שבעצם הופכת למס' 1. למעוניינים- מי שיצפה בסרט לא יקבל מושג רחב יותר על מספר הבחורות העירומות ועל מי זו מי. וואי, איזו תסבוכת) בסופו של דבר, אחרי שביל מבין שעוקבים אחריו ועל הדרך גם מפחידים אותו עד מוות, הוא מתוודה בפני אליס על הכל. בסצנה החותמת את הסרט אומרת אליס לביל שהיא אוהבת אותו ושהיא חשה ברת מזל שהם הצליחו לשרוד את כל האירועים- הדמיוניים והאמיתיים- שקרו להם.
מופרע? יאפ. אבל אנחנו אוהבים את זה. מי שאומר שלא- משקר.



ביל ואליס

קיובריק ליהק לשני התפקידים הראשיים את טום קרוז וניקול קידמן, שהיו, נכון ל-1999 (וזה לא היה כזה מזמן! איך שהזמן עף) ה- Power couple ההוליוודי- מעמדם מבחינת עניין הציבור ורמת הפרסום שלהם יכול להיות מושווה היום רק אל אנג'לינה ג'ולי ובראד פיט, ודמיינו בעיני רוחכם כמה היה גורף סרט פרובוקטיבי בכיכובם שכולל סצנות עירום מיניות ודיונים כאלה ואחרים בנושא זוגיות. באמצעינו המחקר הדלים שברשותנו אנחנו יכולים רק להניח שהם לא יתקרבו לרמת הכימיה ורמת הבימוי המוצגת ב"עיניים עצומות לרווחה".

נחזור לענייננו: קרוז וקידמן הביאו איתם מראש אינטראקציה רלוונטית לעלילת הסרט- ראשית, השאיפה לשלמות החיצונית של שניהם. אנחנו יכולים להתווכח על זה (ומי שישלוף את המשפט החבוט והנודניקי "על טעם וריח אין להתווכח" מסתכן בלהרגיז אותי, ואוי ואבוי לו), אבל ניקול קידמן וטום קרוז שניהם מהממים, ועל אחת כמה וכמה בסרט המסוים הזה. שנית, הכניסה האינטימית מאד לדינאמיקה של הזוג המפורסם הזה- בדיונית ככל שתהיה- והחשיפה של מה קורה אצל זוג שהכל אמור להיות מושלם אצלם- שניהם מושכים, אוהבים ומקיימים אינטראקציה בריאה למראית עין. השלמות החיצונית אינה מעידה כאן על הפנימיות ולהיפך- היא משמשת וילון עבה, יפיפה, המכסה על חשיכה, חוסר אמון, יצרים מיניים ושחיתות (המודגמים היטב בסצנת נשף המסכות).

את המבט המפורט והמעניין ביותר אל מערכת היחסים של ביל ואליס אנו מקבלים בסצנה הפותחת של הסרט, המתארת את שניהם בעיצומה של התארגנות למסיבה. השוט הראשון של הסרט (לא כולל השוט של קידמן המחליפה שמלה, וחייבים להבין את האמירה מאחורי ההפשטה של כוכבת בסדר הגודל של קידמן מייד בשוט הפותח- נאמר כאן, בפשטות, שהולכת להיות פה שבירת מוסכמות) הוא של הרחוב הניו יורקי בו מתגורר הזוג הארפורד. ביל, שמביט מהחלון אל הרחוב אותו ראינו שניות קודם לכן, שואל את אליס אם היא ראתה את הארנק שלו ומייד אחר כך נכנס אל השירותים, בעוד אשתו כורעת מעל האסלה ומשתינה. ביל מסתדר מול המראה, ואליס שואלת אותו איך היא נראית. הוא עונה לה תשובה מושלמת- את נראית נהדר, אבל אליס אומרת, ובצדק, שהוא אפילו לא מסתכל עליה. כל הזמנה כולה מדגימה את הזוג היפה הזה, כל אחד מהם בפני עצמו, ואת הריחוק היחסי שלהם זה מזו. שום צילומי קלוז אפ (ומה לעשות, קלוז אפ חשוב ליצירת תחושות קרבה), שום תבניות סמיכות אינטימיות. הזוג מתארגן ויוצא, מקשקש על ענייני דיומא, ואז מגיע אל המסיבה, ובה כל אחד בפני עצמו נפתח אל חוויות מרגשות, שונות- אחרות מן השגרה המתקיימת בבית.
טיפונת שוטים מן הדיאלוג בשירותים, המדגים את הריחוק בין בני הזוג

 ניו יורק והכריסמס
ניו יורק של "עיניים עצומות לרווחה" היא לא הנוכחות האורבנית המאסיבית המתקיימת בסרטים אחרים שכבר כתבתי עליהם בעבר ("באטמן מתחיל", "ללא גבולות", "תינוקה של רוזמרי"), אבל קשורה קשר הדוק לאחת מן התמות המרכזיות של הסרט- השחיתות, הזיוף, המעמד הגבוה, ההתפוררות של התא המשפחתי ומשולחות-הרסן המינית. הזכרתי על קצה המזלג גם את המוטיבים הפלאיים, האגדתיים, ששזורים ברחבי העיר. בסרט, מהווה ניו יורק את אחת הדוגמאות המושלמות למרחב של מותחן קולנועי. היא מתפקדת כמבוך מלא קסם, מלא סכנות, וחופפת לעלילה החידתית ולאירועים הפוקדים את הדמויות בהתאמה. בסרט, ניו יורק עוברת טרנספורמציה והמרחב העירוני שלה "נטען" בתכונות מופלאות. סמטאותיה מתמלאות סודות ומסתורין אופף אותה.
ניו יורק של "עיניים עצומות לרווחה". בימנית- ביל משוטט, אובד עצות,
ברחוב המואר בנורות כריסמס צבעוניות. בשמאלית-
האיש המפחיד (מפאת חוסר בתיאור טוב יותר) שעוקב אחרי ביל
ברחוב
אלמנט חשוב במוטיב האגדתי הוא הנוכחות המאסיבית של הכריסמס, התאורה והקישוטים הנלווים לכך שמציצים מכל פינה של העיר, ובפנים הבתים. אורות הכריסמס הצבעוניים, עצי האשוח המקושטים, כוכבי הצפון הענקיים הממוקמים באולם הריקודים (ובולטים בעיקר בסצנה בה רוקדת אליס עם ההונגרי הזקן והחרמן) בנשף הנערך אצל זיגלר, עץ הכריסמס במרפאה של ביל, הלנה ואליס שעוטפות מתנות חג מולד, משחקי התאורה בין אדום, כחול ולבן לכל אורך הסרט (במיוחד בסצנה בה אליס מתוודה בפני ביל על הפנטזיה שלה), כך גם עץ חג המולד- האלמנט הראשון שמבחינים בו כשפותח ביל את הדלת- בחדר בו נמצאת מריון עם גופת אביה (לעומת הכניסה של קארל אל החדר, בה לא רואים את העץ), האורות הצבעוניים בחנויות ברחובות בהם מהלך ביל,עצי הרחוב המוארים הנראים בין ביל ודומינו כשהיא משכנעת אותו לבוא אליה לדירה, ממשיך עם עץ הכריסמס שנמצא בכניסה בתוך דירתה של דומינו (וביל אפילו מעיר שזהו עץ נחמד), הסצנה המסיימת של הסרט בה ביל ואליס הולכים עם הלנה לבחור מתנות כריסמס ועוד ועוד.

מקבץ הכריסמס של "עיניים עצומות לרווחה". וזה עוד כלום!
לאן אנחנו חותרים, תשאלו ובצדק. חג המולד, המציין את הולדתו של ישו, הוא אולי התאריך החשוב ביותר בשנה עבור האמריקאים, וגם האירופאים. למעשה, בכל מקום בו קיימת תרבות מערבית, הכריסמס הוא הזמן החשוב ביותר בשנה, המוקדש למשפחה, לילדים המקבלים מתנות מן ההורים (וחלק מאמינים אפילו, אבוי לנו, שאדם עב כרס המתקרא "סנטה קלאוס" מסתובב לו על מזחלת עם גמדים ואיילים והו הו הו ומתגנב אל הבתים דרך הארובות. קטע מלחיץ)- ובקיצור, חג המוקדש כולו לטהרת המשפחה, ערכי החברות, הנתינה, החברותא. לתעשיית הקולנוע האמריקנית יש חלק מרכזי בהטמעת הכריסמס בתרבות האמריקנית והפיכתו לפסטיבל הצריכה הגדול ביותר בעולם. כמויות הדולרים שעפים בכריסמס באמריקה יכולות להשתוות רק לכמויות עצי האשוח הנגדעים טרם זמנם, אי שם ביערות אפלים הממוקמים גם הם ביבשת אמריקה, או לפחות לכמות הנשים הערומות ב"עיניים עצומות לרווחה". חצי שלנו, אולי האדם הסבלני ביותר שיש, חזה במו עיניו באמריקני ממוצע וחביב שהגיע ל- Apple Store בלוס אנג'לס על מנת לרכוש לא פחות משישה (!) אייפדים לבני משפחתו לכבוד הכריסמס. בפני כמויות אייפדים כאלה, אפילו חצי הרגיש אמריקה. אז האמריקנים קונים- הילדים מקבלים מתנות- יש ממתקים, שלג, עץ אשוח פלוס מנורות צבעוניות וקישוטי חג מולד- ישו נולד- סנטה קלאוס בהיסטריה- הקולנוע משריש ומטפח את חג המולד כסמל למשפחה ואחדות ומעשים טובים- וכולם מרוצים.
המרפאה של ביל. חלל ריק,
כשעץ חג המולד הוא הדומיננטה של הפריים ומדגיש את הריקנות
האנושית מחלל המרפאה
אלא שב"עיניים עצומות לרווחה", הכריסמס הוא המעטפת הצבעונית של הסרט לבדידות, לסכנות, לייאוש גברי, לקנאה ולחיפוש חסר טעם אחר משמעות. ב"עיניים", המשפחה האמריקנית הקלאסית, הבורגנית, מתפרקת במקום להתלכד. הסרט בועט בסמל קאנוני, תרבותי, קולנועי וצרכני מן החשובים ביותר שיש- משמעויות החסד, התמימות והטוּב שמייחסים כמעט כל האמריקאים לחג המולד מתחלפות פה דווקא בניצול, אי סולידריות אנושית ויצרים חייתיים.אפילו ב"ויקיפדיה" (בלינקוקים למטה) טורחים ומציינים את תרומת הקולנוע לתעשיית חג המולד המשגשגת. וחוצמזה, תמיד חשבתי שיש משהו קצת סוטה בסנטה. היית ילד רע השנה, או ילד טוב השנה? ראבאק, אם מישהו מבוגר יגיד את זה היום ברחוב לילד קטן כשהוא לבוש באדום לבן ומצנפת משונה הוא מסתכן במעצר ואשפוז. ומה רווח לי לדעת, שגם קיובריק חשב ככה.

והמקום היחיד בסרט שאין בו תפאורות כריסמס למיניהן, הוא בנשף המסכות בטירה, שבו בעצם All hell is breaking loose. 


ניחוח האירופאיות של הסרט

ה"אציל" ההונגרי והאישה האמריקנית, המצולמת מגבה כדי להדגיש
את הפגיעות שלה. ושוב- מלא מלא כריסמס
הלוקיישן הבדיוני של הסרט, ניו יורק,  כשלמעשה הלוקיישן העיקרי (המציאותי) של הסרט היה בלונדון, מלבד כמה שוטים אזוטריים שצולמו בניו יורק עצמה ע"י צוות הפקה קטן, הוא בעל משמעות כיוון שקיובריק מבטא באמצעותו את המתח בין האירופאיות, המיוצגת ע"י האירופאי העשיר שרוקד עם אליס במסיבה של זיגלר, ע"י הפסקול, שכולל נעימה קלאסית מפורסמת של דמיטרי שוסטקוביץ' (Jazz Suite, Waltz 2) הפותחת את הסרט, ע"י הטירה הגותית המובהקת, המשופעת ביצירות אמנות ותמונות מן המאה ה-16, נברשות וטפטים עתיקים, מסכות וניציאניות, הנימוס והמחוות הכלליים של הדמויות ועוד. למעשה, ניו יורק של קיובריק היא מאד לא אמריקאית- אין כאן את סמלי אמריקה הקפיטליסטית, הדורסנית, הגדולה (וכריסמס, כאמור, מקבל כאן משמעות אחרת למדי), אלא אמריקה אחרת, עם מעמדות אצולה (זיגלר), פשוטי העם (ביל, המגורש בבושת פנים מנשף המסכות), אמריקה נטולת שחורים (אין שחקן שחור אחד בסרט, ואפילו לא ניצב. בדקתי), נטולת הקונפליקטים המוכרים לנו כל כך מסרטים אחרים. אמריקה כמעט אירופאית. ודווקא המטרופולין המזוהה ביותר עם ארצות הברית- ניו יורק- מופשט כאן מן האמריקאיות המוכרת כל כך מסרטים אחרים, ורחובותיה שטופי הגשם, הבודדים, מהווים מבוך מתוחכם שבו צועד ביל, המשקף את מוטיב העולם הכפול של הסרט.

זיגלר, מנדי (בחורה עירומה מס' 1) וביל,
בסצנה המבשרת את נשף המסכות
עולם כפול
קיובריק בחר לפתוח את "עיניים עצומות לרווחה" עם נעימה שיוצרה היה רוסי-סובייטי, ועיקר שנות יצירתו היו בתקופת סטאלין. שוסטקוביץ' היה יוצר שסבל מרדיפות מצד השלטון הסובייטי (בין היתר, האשימו אותו בנטייה לפורמליזם-
Big No No דווקא במולדת הקולנוע הפורמליסטי), ובעקבות כך, נאלץ שוסטקוביץ' למתן את יצירתו ולהפוך אותה לכזו שכביכול אוהדת את השלטון. כרגיל וכפי שמצופה מאמן שנכפה עליו להטמיע משהו שאינו מאמין בו ביצירותיו, לשוסטקוביץ' יצאו יצירות חתרניות, כאלו המציגות ראיית עולם כפולה- מצד אחד, שירי הלל לשלטון הסובייטי ולסטאלין, מצד שני חתרנות מרומזת. השימוש במוסיקה קלאסית בסרטיו של קיובריק אינו חדש (זוכרים את אלכס ואהבתו החולנית ללודוויג ואן ב"תפוז מכני"?), וב"עיניים עצומות לרווחה" אף צובר משמעות נוספת. האזנה ליצירתו של שוסטקוביץ' בנפרד מסצנת הפתיחה בהחלט מעניקה הרגשה אמביוולנטית, לא ברורה-


מבנה הסרט מורכב משתי סצנות עיקריות המקבילות זו לזו, ומדגימות את העולם הכפול, האמביוולנטי, החשוך והצבוע של הסרט. הסצנה הראשונה היא המסיבה בביתו של זיגלר. עשירי ניו יורק מתקבצים, לבושים במיטב מחלצותיהם, ורוקדים בנשף מפואר בביתו המפואר של זיגלר. הכל מהוגן, למראית עין, למרות הרמזים הברורים לעיוותים וסטיות שונות. כך, החוויות המוזרות של ביל ואליס במסיבה וכמובן- הסצנה בה ביל נקרא אל חדר אמבטיה מפואר, כדי להחיות אישה עירומה שהזריקה לעצמה סמים, כשזיגלר, המארח המושלם, מתלבש בצד (ויש לו שלייקעס נורא יפים). מה קרה כאן? אנחנו לא יודעים, אבל זה מריח לנו מוזר. זה מריח לנו סוטה. זה מריח לנו כמו איש עשיר, חסר מעצורים ומוסר. וחברים- זה לא מריח כמו שאנל 5. וזה בדיוק מה שקיובריק רוצה שנרגיש. כל סממני המעמד של זיגלר- ביתו המפואר, יצירות האמנות, החליפה, שולחן הביליארד (סנוקר זה רק בישראל) העטוף בבד אדום- כל אלו מחפים על אופי פראי, על ניצול מחפיר של נשים ושימוש בהן לטובת מין פרוורטי, עד כדי מוות, אליו הוא מתייחס בשוויון נפש וזלזול.


זיגלר והשלייקעס. ברקע, כמובן, ציור של אישה עירומה שמדגיש את אווירת
הניצול המיני (לפי תנוחת האישה) והפריצות (שומו שמיים).
מאד מעניין להשוות עם הסטים של "תפוז מכני" שמכילים יצירות אמנות דומות


בכל מקום אליו פונה ביל באותו לילה מוזר, צפים אלמנטים מן העולם התחתון אל פני השטח, כאשר כולם משתקפים בביטוי מיני כזה או אחר: מריון ההזויה שמנשקת אותו פתאום למרות שקארל, חבר שלה, צריך להגיע, ולמרות שאביה שוכב מת ממש לידם, הזונה החביבה שאוספת אותו ברחוב, התקרית המטורפת, הלא מוסברת, בחנות התחפושות, והשיא, כמובן, בנשף המסכות המהווה את המקבילה הצורנית והרעיונית למסיבה בביתו של זיגלר. העולם בו נמצא ביל הוא בעל טבע ארוטי, מיני, אבל זוהי לא מיניות שגרתית ונורמטיבית, אלא ארוטיות מעוותת, פגומה, החושפת עולם מפחיד ומוזר- החל מבתו המוזרה של מיליץ' ועד לדומינו, הזונה שאוספת את ביל מן הרחוב ובהמשך מתברר שהיא (כנראה) נשאית איידס. בנשף המסכות המסתורי, שהוא למעשה אורגיה המונית המהווה את פסגת המתח הארוטי, נחשף לפני ביל העולם האמיתי, החייתי, הפראי והסודי במיוחד  (כי כולם לובשים מסכות), שרחש ובעבע במשך כל הסרט כלפי חוץ כמו לבה רותחת.

נשף המסכות בטירה
העולם מוזר, חברים, ואתם לא קראתם את זה בפעם הראשונה פה (ואם כן, העולם מוזר יותר ממה שחשבתי). לפני שבועיים ישבנו אני וידידי הטוב ג' לארוחת צהריים וכמובן שדיברנו על סרטים (למרות שאני יכולה להיות אשת שיח נפלאה גם בתחומים אחרים). יצא לנו לדבר על סצנות בלתי נשכחות שמשאירות בך את חותמן לעולמי-עד (בין השאר, סצנת הרצח במקלחת של "פסיכו", או סצנת מטוס הריסוס בשדה התירס של "מזימות בינלאומיות", סצנת הסיום של "קזבלנקה", סצנת האונס בבית הסופר של "תפוז מכני" וכמובן, "חלף עם הרוח" ו- Frankly, my dear). סצנת נשף המסכות של "עיניים עצומות לרווחה" היא בדיוק כזו- סצנה שאי אפשר לשכוח, לא משנה כמה נשתדל, וסצנה כזו שאנחנו רוצים לראות שוב ושוב. אם אנתח כאן את כל הסצנה הפוסט הזה לא ייגמר. יש בה כל כך הרבה סמלים, פאליים ותרבותיים כאחד, ושימוש מרהיב בכל אמצעי המבע הקולנועי המצטרפים כאן לוירטואוזיה אסתטית ומוסיקלית מרהיבה, שהיא פשוט צריכה פוסט נפרד משל עצמה. אולי יום אחד הוא עוד יגיע.

בכניסה אל הטירה.
שום כריסמס כאן, חברים. כי כאן מדברים ביזנס
אחד מסודות קסמה של הסצנה הוא שבמשך כל ההתרחשות אנו צמודים ל- Point of view של ביל, וחווים בשלבים עימו את כל הסצנה- מן הטקס, הצפייה בהתרחשויות ועד רגע החשיפה. ביל מגיע במונית אל הטירה, הנמצאת מחוץ למנהטן, ומפנטז בדרך על אשתו והגבר האחר, לצד שוטים המציגים אלמנטים של חג המולד (בולט במיוחד שלט אדום ומאיר שצועק Happy Holiday). ככל שנמשכת הנסיעה נעלמים סמלי חג המולד והוא מגיע אל שער ענק וחשוך. שני אנשים מקבלים את פניו בכניסה, וביל נותן להם את סיסמת הכניסה אל הטירה- "פידליו"- אלמנט אירופאי נוסף. פידליו הוא שמה של אופרה מאת בטהובן, המספרת את סיפורה של נערה שמנסה להציל את אהובה, ועל כן מתחזה לגבר בשם פידליו ומסכנת את חייה. קצת כמו מה שקורה לביל בנשף, מינוס ההיפוך המגדרי.  
ניק נייטינגייל מנגן כשעיניו מכוסות, והמסכות המפחידות שבוהות בביל
ורומזות לו בניד ראש במהלך הטקס.
ואם אתם מפחדים, תחשבו מה עבר על ביל

ורגע! כדי שניכנס כולנו לאווירה הפראית והמגניבה הזו, נא לחצו באדיבותכם Play והמשיכו מטה כרגיל:


 מה שמתרחש כשביל נכנס הוא מעין טקס, בעל מאפיינים מיסטיים (דמות הכוהן הלבושה באדום, הקטורת שהוא מחזיק בידו, מעגל הנשים המקיפות אותו, גלימות הברדס שלובשות כל הדמויות, המסכות המוזרות וכמובן- הנעימה המיוחדת שחוברה בדיוק לסצנה הזו), שמתברר כמה דקות לאחר מכן כהכנה לאורגיה המונית.

הנשיקה. זה נורא יפה בעיני, תגידו מה שתגידו.
אחת מן הנערות שבטקס בוחרת בביל, ובשוט יפיפה בקלוז אפ נושקת לו- מסכה אל מסכה. זהו אולי השוט האינטימי ביותר שנראה בסרט המציג קרבה אמיתית וכנה בין שני אנשים- שאינם מכירים זה את זו לפי זהות, אבל כן מכירים זה את זו באמצעים אחרים. אותה נערה מצילה מאוחר יותר את ביל, שמגיע אל מעין "משפט שדה" שעורכת לו הדמות בגלימה האדומה.
הוא מסיר את המסכה מעל פניו- וזהותו האמיתית נחשפת לעיני עשרות האנשים המשתתפים בטקס. מאוחר יותר מתברר גם שזיגלר, ידידו העשיר והמושחת של ביל, היה נוכח באותו טקס וחזה בביל מסיר את המסכה. הנערה מצילה את ביל ממש לפני שהוא נדרש לפשוט כליל את בגדיו ומכריזה לעיני כל כי היא מוכנה "לפדות" (To Redeem) אותו. בכך היא מצילה את חייו ונלקחת אל גורל בלתי ידוע. לקראת סוף הסרט מתבררים מפי זיגלר פרטים אחרים על האירוע הזה, ועל מה באמת עשתה הנערה, ואנו נוטים לפקפק בזיגלר ולא להאמין לדבריו, כיוון שדמותו לא הוכיחה לנו מעולם אחרת.

המסכות ה"נוזפות" במהלך המשפט.
צילום חזותי מלא, מעבר מהיר בין השוטים וההתבוננות השקטה והמאיימת בביל
כאמור, זוהי סצנה הבנויה בדקדוק מרבי, כיאה לקיובריק, ולמרות הבלגן ומצוקת הידע בה אנחנו נמצאים בשלב הזה, היא מסודרת ומאורגנת היטב. היא בלתי נשכחת, כפי שכתבתי קודם, וקשה שלא להתרשם מרמת הגימור שלה ומהאופן שבו היא כל כך מרתקת ומלאת יופי חזותי. הסצנה מהווה את פסגת מסעו של ביל, הקליימקס של הסרט, ומציגה, למרבה האירוניה, את העולם התחתון, זה שכולם מנסים להסתיר- דווקא באמצעות המסכות, המהוות את אחד מן הסמלים הבולטים ביותר כאן. אגב, זו אינה הפעם הראשונה של קיובריק בשימוש במסכות- ב"תפוז מכני" לובשים אלכס וחבריו מסכות לפני שהם פורצים אל בית הסופר ואונסים את אשתו. זכור שוט אחד במיוחד, בו מקבלת המסכה מוטיב פאלי מובהק (אבל לכו לראות, מה קרה? לא הכל צריך לגלות).
הנערה התמה והפודה
הסצנה קיימת ביו טיוב, אבל יש עליה מגבלת גיל ולכן צריך להירשם אל האתר. אפשר לעשות זאת דרך חשבון ה"גוגל" שלכם (אבל לא לשקר ולהגיד שאתם בני 40. גיל 18 ומעלה הוא בהחלט בסדר גמור), ואפשר פשוט לראות את הסרט (אופציה מועדפת ביותר).

פרט מגניב שסביר להניח שלא ידעתם: הטירה שבה צולמה הסצנה ממוקמת באנגליה, והופיעה גם בסרט אחר שביקר בבלוג: היא אחוזת ויין ב"באטמן מתחיל". לוקיישן זהה. והנה היא ב"עיניים עצומות לרווחה"-

איזה קטעים, אה?

הנשים הקיובריקיות
קיובריק אוהב ללהק לסרטיו נשים יפות.
קצת כמו שג'ורג' מייקל אוהב נשים יפות בקליפים שלו, אבל לא. אצל קיובריק, מושג היופי הוא ספציפי, וחוזר בסרטים רבים שלו, לצד צילומים ב- Full Shot של הגוף הנשי העירום, מלמעלה למטה. הטיפוס הוא כזה: האישה צריכה להיות רזה, אבל לא עד כדי שידפון, וארוכה. גבעולית, בלשון העם. הפנים קלאסיות, השיער ארוך (לא נתקלתי בנשים עם שיער קצר בסרטיו של קיובריק).
יש משהו באופן שבו מצלם קיובריק נשים שמאדיר אותן- הופך אותן לבנות אלמוות, מעריץ ומשפיל אותן כאחד. ב"עיניים" האישה עוברת סוג של מטאמופוזה והופכת להיות מדמות פסיבית, חסרת השפעה, לדמות שהופכת את עולמו של הגבר על פניו- החל מאליס, שמדהימה את ביל בסיפורה, ממשיך בנשים השונות שביל נתקל בהן בדרכו וכלה באישה בנשף המסכות שמנווטת את גורלו וגורמת לו להיות מסולק ללא פגע מן הנשף. זו נגיעה על קצה המזלג, אני יודעת, ויש עוד הרבה מה לכתוב על דמויות הנשים של קיובריק. אנחנו נצטרך לחכות בסבלנות, כנראה, לפוסט "הניצוץ", סרט חורף נוסף שמאד בא לי כבר הרבה זמן לכתוב עליו. הנשים העירומות (מס' 1, 2 ו-3) תורמות לאי הבהירות בסוף הסרט ולמצוקה שביל אינו משתחרר ממנה, ממש כמו הצופים, גם בסיום. מי היא הגופה בחדר המתים? אהה. אולי סנטה יודע. מוהאהאהאהאה. 

אליס, שהופכת את עולמו של בעלה עליו.
מעניין במיוחד בהקשר השוט הזה המשחק בתאורה וצבעים-
הפרדה בין אדום ללבן לכחול
מה אמרנו
דבר ג': אז מה לעזאזל קורה שם עם היפנים בחנות התחפושות?
דבר האחות הגדולה: סרט "וואו".
דבר החצי: ברור שראיתי. לפני מלא זמן. לא הבנתי מה קורה בסוף.
דבר האישה: אם זה לא היה ברור, אני מעריצה קלות עד היסטריה את קיובריק ועבודתו הקולנועית. מה זה לראות? לרוץ לראות אם לא ראיתם עד עכשיו! זו יצירת אמנות! זה מהמם! זה כובש! והפסקול! והצילום! ו-וואו!

דברים להתרגש מהם
רומן פולנסקי בסרט חדש. ההיסטריה בדרך.
כריסטיאן בייל, יקיר האומה, הותקף בפאקינג סין. הייתי צריכה לקרוא פעמיים כדי להאמין. ועדיין, איזה גבר מפעים ומרטיט. אוי (אנחת רווחה המהולה באי רציונאליות מובהקת).
ואם כבר כריסטיאן- גם כריסטופר בעניינים. עוד טיזר של " The Dark Knight Rises” שוחרר לאוויר העולם. רוצו לבדוק בעמוד הפייסבוק הרשמי של הסרט, אם לא עשיתם זאת כבר (הייתכן שלא עשיתם את זה?)

לינקוקים

ולמה סתם להגיד ששכחנו? מרי מרי כריסמס!


21 תגובות:

  1. סקירה מעולה לחלש בסרטיו של קיובריק רואים שאת לומדת את ז'אנרים של המותחן בבית ספר!
    תמשיכי כך

    השבמחק
  2. ימי בית הספר העליזים שלי נגמרו מזמן, ברוך השם.
    החלש בסרטיו של קיובריק? אפשר להתווכח על זה (וכמו שמשתמע מן הפוסט- לא שותפה לדעתך :) )

    תודה על התגובה!

    השבמחק
  3. החלש בסרטיו בתור במאי עצמאי!,מטאל ג'קט ובארי לינדון והתפוז המכני ואודיסאה בחלל חוללו תמורות באופי שבו מצלמים ולושבים על קולנוע ,ועד האופן שבו אלימות נראית על המסך,עיינים פתוחות לרווחה הוא סרט חזק שתופס אותך בעדיבד אבל באופן שבו הוא נתפס(הוא לא פרץ דרך,כמו אמצעת סטאדיקם),והוא סרט תת עורי מאחר והאלימות היא מתחת לקרקע ומלווה במסכות,הקטע הטוב בוא הוא בסופו של דבר טום קרוז מגיע לאחוזה בבוקר לפני עם הנעימה שאת שמה אני לא זוכר ולא נותנים לו להכנס ומזהירים אותו שלא יחזור לשם יותר עד היום אני זוכר את הקטע הזה
    כאמור פוסט מצוין המשכי כך

    השבמחק
  4. ראשית תודה על המילים הטובות.
    אני מסכימה ש"עיניים" לא היה פורץ דרך בהרבה מובנים שסרטיו המוקדמים של קיובריק היו, אבל הוא בהחלט מרתק, מעורר מחשבה ומאד קשה לשכוח אותו אחרי צפייה ראשונה. כפי שכתבת, זה סרט שצריך "לעכל", שמתחברים אליו בדיעבד בגלל מצוקת פערי המידע, וכי אנחנו לא בטוחים מה משמעות הסיום. הוא גם מציג ריחוק יחסי-שלנו בתור צופים מהסיטואציות- דווקא בגלל שהאלימות מוצגת ברמיזות עדינות (כמו הסצנה בה זיגלר מזעיק את ביל לעזור לו ואנו חוזים במנדי האומללה כשהיא חצי מתה, בלי להבין בדיוק מה הייתה הסיטואציה).

    והסצנה בה מגיע ביל אל הטירה ביום שאחרי ושנותנים לו מכתב אכן מפחידה... רציתי לכתוב גם עליה, אבל אז נשאלת השאלה איפה מפסיקים (וגם ככה יצא פוסט ארוך בצורה בלתי רגילה).

    השבמחק
  5. פוסט מעולה!!!
    יהיה מוגזם לומר שהתגעגעתי?

    השבמחק
  6. איזה כייף לי! תודה רבה :)
    מקווה לחזור בפול פאוור

    השבמחק
  7. אחלה פוסט! פשוט תענוג, גרמת לי לרצות לראות את הסרט שוב.. וזה מה שעשיתי :].

    אני חייב לציין שבהחלט מבחינת פער מידע מרגיש לפעמים שקובריק בסרט הזה לפעמים גורם לי להרגיש שהוא משאיר אותך באוויר ומעביר את הפרשנות לגמרי לצופה.

    בנוגע לסצנה האחרונה בסרט (מסתבר שיש לי נטייה לחזור אליהן) המשפט האחרון בסוף הוא קצת ניגוד ויחד עם זאת סגירת מעגל.
    אליס: "לעולם?"... בוא לא נשתמש במילה הזאת, היא מפחידה אותי
    וישר אחרי זה סוגרת את הסרט אם: "יש משהו חשוב שעלינו לעשות בהקדם האפשרי... להזדיין"
    כאשר כל הסרט אין אינטמיות וקרבה (למעט ההתחלה וגם אז זה נהרס) אז אפשר לראות זאת כסגירת מעגל מרוחקת כי עדיין השימוש בלהזדיין דווקא ולא מילה אחרת שומרת על רוח הניקור של הסרט. והפחד מהמילה לעולם האם זה הפחד שכמעט והתממש כאשר הוא יצא מזה חי.

    ועוד כמה אנקדות קטנות שממחישות את הדיוק של וההומור של קובריק:
    1. כאשר הוא מרגיש בלילה שמישהו עוקב אחריו והוא קונה עיתון הכותרת של העיתון "lucky to be alive"
    2. כאשר איש עם מסכה בא לקרוא לו "כביכול" לכניסה והוא בעצם מובל למשפט שדה,הקטע מעבר בזמן שהוא מובל לשם (וגם שמישהו מוביל את החבר שלו הפסנתרן) שומעים ברקע את נעימת strangers in the night
    3. וכמו שכבר הזכרת את הקשת בענן "איפה שהקשת בענן נגמרת" לדעתי, היא נגמרת בחנות של התחפושות ששמה נראה ולא פעם אחת בכמה שוטים שהוא כמובן "RAINBOW" הקצה השני של הקשת בענן היה כמובן פחות נעים.

    השבמחק
  8. נ.ב.
    אה והיה משהו לא ברור ב-100% וזה המסכה בסוף הסרט. האם היא מצאה אותה (שזה מה שאני נוטה להאמין), ולכן הוא נשבר וסיפר לה. ואז זה בעצם טריגר להשלים אחד עם השני.

    או שזה היה איום אחרון של מישהו שאנחנו לא יודעים והפחד הוא שמניע אותו לספר לה ולא הרצון של החזרה לשגרה, התוודאות.

    השבמחק
  9. כמה נקודות חשובות העלית :) נורא רציתי להתייחס בפוסט גם לאלו אבל הוא כבר הפך להיות פוסטמפלצת ארוך. אז קודם כל, אני שמחה שצפית בסרט שוב בעקבות הפוסט. נכון שיש בו משהו נורא חורפי וקר ומתאים לאוויר הכללית של היומיים האחרונים?

    *בעניין פערי המידע: כתב כאן אחד המגיבים שהאומנות כאן היא דווקא בהשארת הדברים אל מתחת לפני השטח- אנחנו לא רואים, למעשה, שום דבר (חוץ מבסצינת נשף המסכות, וגם שם, לוקחים אותנו ביחד עם ביל דיי מהר אל האולם בו עורכים לו משפט), אלא נותרים רק לנחש- לנחש מה קרה בין זיגלר ומנדי שהביא אותה למצב בו ביל מוצא אותה, לנחש איך ממשיך הנשף, לנחש מי האישה במסכה. האלימות היא מתחת לפני השטח, ומבעבעת החוצה (אלמנט העולם הכפול).

    * הסצנה האחרונה- אוי, כמה שאני מסכימה איתך. יש הבדל ברור בין "להזדיין" ובין "לעשות אהבה," למשל, או ביטויים אחרים. להזדיין הוא משהו שביל מנסה לעשות במשך כל הסרט לא עם אשתו. כאן, היא מציעה לו באיזשהו מקום לספק את היצר הזה שלא בא על סיפוקו למשך כל הסרט. הפחד מהמילה "לעולם" מצביע על אי הוודאות. אם בהתחלה עולמם של ביל ואליס מאד בטוח ומוכר (מנהלים מערכת זוגית מוכרת) הרי שבסוף אי הוודאות משתלטת.

    בעניין המסכה: אני מאמינה שקיובריק ניסה לשוות לסיטואציה מראה כמה שיותר מעורר אימה. אליס ישנה בשלווה כשהמסכה מונחת על הכר לידה- ומייצגת את ביל. ההרגשה המיידית שעולה בנו, כצופים, היא מה שביל עצמו מרגיש- שמישהו חדר אל המרחב הפרטי שלו, ולא סתם פרטי- אל המרחב האינטימי ביותר שלו- המיטה שלו, חדר השינה שלו, אשתו- והניח את המסכה שם על מנת להפחיד אותו עד מוות (מה שכמובן עובד, כי איזה פאקינג פחד זה לגלות שמישהו זר היה אצלך בבית). אני מאמינה שאליס לא ידעה... למרות שאף פעם לא חשבתי על הכיוון הזה בהקשר הסרט (שהוא חושב שהיא ידעה ולכן הוא מתוודה ומספר לה). נראה לי שכל האלמנטים תומכים בכך שביל פשוט מפוחד מאד, ולכן משתף אותה- הוא מרגיש שהוא הלך רחוק מידי, שהכל השתבש איכשהו, ולכן מנסה לשחזר את המקום הבטוח, את הקרבה, את האינטימיות עם אשתו.

    השבמחק
  10. אהבתי מאד את הבלוג שלך ואת הניתוחים המעמיקים...
    עשית לי געגוע לימים רחוקים על ספסלי סם שפיגל :)

    השבמחק
    תשובות
    1. היי אפרתי,
      מאד שמחתי לקרוא את מה שכתבת :) מוזמנת תמיד.
      למדת בסם שפיגל? עוסקת כיום בתחום?

      אקפוץ לבקר אצלך בקרוב (כי אצל מי מאיתנו איקאה היא לא ה- Happy Place האולטימטיבי? )

      מחק
  11. היי,

    א. כן, שוב הסרט הזה מאוד חורפי. אי אפשר להתעלם מזה. צילומי העיר יחד עם אווירת היחסים של הסרט יוצרת את ההרגשה הזו.

    ב. המחשת לי את עניין פער הידע. למרות שזו גישה מסוימת לקחת את פער המידע ולומר שזו אומנות. אבל מצד שני בסרט זה מתבטא מאוד יפה ובצורה אסטטית.

    ג. אני חושב שבעניין המסכה סיכמת יפה את הדברים זה באמת מרגיש שביל מתמוטט מהצפה ו-OVER חוויות שהוא עבר ולראות את המסכה בהחלט מזעזע אותו ומתוך רצון של פחד וחזרה לשגרה הוא מתוודה.

    זהו כרגע אין לי משהו חדש להוסיף, ,תמשיכי לעשות מה שאת עושה. נהנה לעקוב אחרי הפוסטים שלך :]

    השבמחק
    תשובות
    1. אמשיך במרץ וזה מאד מאד משמח אותי שכייף לך לקרוא. תודה :)

      א. החורפיות של הסרט קשורה גם בכריסמס, אבל לא רק. הקור, הקור האורבני שמתערבב בקור הרגשי, בחוסר הרגשות...

      ב. אומנות זה מושג מופשט ונתון לוויכוח, ואני חושבת שכאן, בגלל השיטתיות של פערי המידע, זה מכוון מלמעלה (כלומר, ע"י הבמאי) ולא צץ במקרה ביצירה (וקורה גם שפערים צצים בלי להתכוון).

      ג. כן! ה- Over חוויות זה מה שמכריע אותו בסופו של דבר. אני חושבת שזה אפילו סוג של התמוטטות עצבים שהוא חווה לקראת הסוף, אחרי שסוחטים אותנו עד כלות עם המעקב ברחוב, הפסנתר המלווה המלחיץ...

      מחק
  12. סרט מעולה ומפתיע. כמובן שטום קרוז הוא שחקן מעולה רק שהוא לא משחק בהרבה תפקידי דרמה וחבל. בפעם הבאה שהסרט יוקרן באינטרנט ב
    סרטים לצפייה ישירה עם תרגום, ברור שאראה אותו שוב.

    השבמחק
  13. shiver me timbers!!!

    הפעם ממש הגזמת....הפוסט נפלא עד דמעות!


    The Supervisor

    השבמחק
  14. הנשיקה בין ביל לזונה היתה הרבה יותר אינטימית.

    השבמחק
    תשובות
    1. עניין של טעם, הלא כן? דמות הזונה היא אזוטרית לסרט ביחס לדמות האישה המסתורית מן המסיבה. והמסכות נותנות לזה טוויסט נוסף

      מחק
  15. איזה שגיאות כתיב נוראות בחלק מההודעות !

    השבמחק
    תשובות
    1. איפה יש שגיעות קטיב? (#אייקון_מופתע_באמת)

      מחק
  16. את כותבת ממש טוב, בצורה קולחת שיורדת לפרטים הקטנים ונותנת פרשנות מעניינת לסרט. באמת שאהבתי את הפוסט שלך!

    בנוגע לסצנת הטירה, לא יכולתי להימנע מההשוואה לצופן דה וינצי ולטקס האורגיה ההמונית שמבצעת האחווה עם הברדסים והמסיכות.
    מאד מסקרן אותי זהות הטקס והאחווה המסתורית בטירה של קובריק, את חושבת שיש קשר למסדר ציון של צופן דה וינצי?
    אני חייב לדעת!!

    חוץ מזה, רציתי לתקן אותך בנוגע למשפט "אמריקה נטולת שחורים (אין שחקן שחור אחד בסרט, ואפילו לא ניצב. בדקתי)".

    תיזכרי בסצנה של החדר מתים בו ביל חוקר את גופתה של נערה מתה מס' 3 , אז האח בבית חולים שמתלווה אליו הוא שחור.

    תמשיכי לכתוב בצורה כזו מעניינת, ואשמח לקרוא עוד פוסטים שלך על סרטים טובים.
    חג שמח!!

    השבמחק