יום שני, 31 בדצמבר 2012

שירים בסרטים, חלק ד'- Warm, Warmer, Disco! וגם: נשים אמריקניות, ביניהן אחת נודניקית במיוחד, ומבט מסוכן שלא הייתם רוצים לקבל מאל פאצ'ינו


ובכן, חורף.
הגיע הזמן שנפסיק להתכחש לזה וננסה לאמץ את העובדה המצערת הזו אלינו, ואולי ככה זה יראה פחות נורא. למען האמת, אין לי שום מנדט להתלונן, כי עברתי דירה (אהמ, אהמ- כיחכוח גרון מנומס- על כן לא כתבתי כל כך הרבה זמן. לעבור דירה זה מבאס. נקודה. סוף), ולדירה החדשה שלי יש גם-

א.     רצפה וורודה (זה אמיתי! קראתם לי עכשיו שקרנית?).
ב.     חצר מהממת מנוקדת פה ושם בחתולים פרוותיים ומפונקים.
ג.      היא גדולה ויפה.
ד.     השורה התחתונה- חם פה. חמים ונעים וטוב ונחמד ומתרכבל פה. בואו לבקר. תביאו הפתעות איתכם. תביאו עותק של "הסנדק 2" בדי.וי.די (כי את הראשון יש), ומשהו עתיר קלוריות לאכול (כזה, למשל, וגם לכזה לא אגיד לא). כן!

אבל כיוון שאני אוהבת להתלונן, וטובה בלהתלונן, ובאופן כללי חושבת שלהתלונן זה חשוב, אז אתלונן. לא אוהבת את כל השכבות האלה, לא אוהבת מגפיים וגרביים, לא אוהבת שנהרס לי השיער בגלל הגשם. לא אוהבת שהשמש מסתתרת מאחורי גופים עגלגלים ואפורים. לא אוהבת. סוף תלונות.

עכשיו, אחרי שסיימנו להתלונן, אולי נשמע קצת מוסיקה? ועוד מוסיקה מסרטים? בכלל חלום!


אם אתם מכינים קלטות לקט, או צורבים דיסק שירים לחברה שלכם (ואני יודעת שאתם עושים את זה), אני שולחת אתכם כתזכורת לפוסטי "שירים בסרטים" הקודמים: שירים בסרטים חלק א', שירים בסרטים חלק ב', שירים בסרטים חלק ג'.

“Son of a Preacher man”, של Dusty Springfield, מתוך "ספרות זולה," קוונטין טרנטינו, 1994

 אומברטו אקו הגדיר פעם באופן בסיסי מהו סרט פולחן.
לפי אקו, סרט הופך להיות סרט פולחן בכך שסצנות מסוימות מתוך סרט הפכו עם הזמן להיות אוטונומיות ומצוטטות בזכות עצמן. ביחס ל"ספרות זולה", זה הכי נכון שיש. ובכן, תמיד תהיה בעייתיות לכתוב על משהו שקיבל מעמד חברתי ותרבותי גבוה כל כך כמו "ספרות זולה". תמיד אתה עלול לקחת סיכון שמעריץ מטורף יקום עלייך ויגיד שזו טעות, שזה לא נכון, ושאתה מחלל קודש נפשע. אבל כשאתה בעצמך מעריץ מטורף, ולפרקים גם בלתי שפוי, אתה איכשהו עוקף את העניין הזה.

השאלה במה עוסק "ספרות זולה" נבחנה ונבחנת עד היום באספקטים שונים. הקושי לתת עלילה מדויקת קשור במבנה הנרטיבי המקוטע והמפורק של הסרט, אחד מסימני ההכר של טרנטינו כבמאי, ואחד ממאפייניו דווקא כבמאי חדשני ופורץ דרך. על "ספרות זולה" נאמר ששינה דפוסי חשיבה בהוליווד שהייתה מקובעת, ובמובנים רבים עדיין שמרנית בשנות ה-90. הסרט הוא אוסף של מחוות קולנועיות שחושפות את גאונותו של טרנטינו כקולנוען ואת הבקיאות הבלתי תיאמן שלו בסרטי קולנוע לדורותיהם- כך, ניתן למצוא ב"ספרות זולה" מחוות אומנותיות לכמה ממאפייניו הסגנוניים של היצ'קוק, כולל התייחסות לסרטים ספציפיים ("פסיכו", למשל), מחוות ז'אנריות (כי באמת יש שם הכל- מז'אנר סרטי הגנגסטרים, עד מחוות למיוזיקל וסרטי סמוראים, כי זה טרנטינו, וכלה בסרטי סאדו מאזו אלימים), וה"ג'ק רביט סלימס", הדיינר-בר-מסעדה אליו הולכים וינסנט ומיה, הוא בכלל אגדות קולנועיות מן העבר שקמות לתחייה אחת אחת. אז הנה הצעה שקיבלתי פעם מאחד מן המרצים שלי באוניברסיטה, ואני גאה להעביר אותה הנה: בכל הקשור ל"ספרות זולה", כדאי לוותר על הניסיון להבין את העלילה, ואת סדר האירועים, ופשוט להתרווח על הספה (או על מושב בסינמטק, אם התמזל מזלנו והסרט מציג שם), ולהנות מן הסרט. כי באיזשהו מקום- אם טרנטינו היה רוצה שנחבר את חלקי העלילה הוא היה נותן לנו קצת יותר כלים לכך.

חשוב לזכור ששם הסרט הוא בכלל מחווה לספרי ספרות זולה מתפרקים, שבהם אם לפעמים חסרים דפים, או אם הם מודבקים ברישול לא במקום הנכון- זה בסדר.

ל"ספרות זולה" יש גם פסקול נהדר שהפך להיות חלק מן הפולחן סביב הסרט. לפוסטים שעוסקים בשירים בסרטים (כמו למשל, פוסטנו הנוכחי) זה גן עדן- יש המון אפשרויות בחירה. בחרתי כאן את Son of a Preacher man, שמושמע ברקע כשוינסנט מגיע לאסוף את מיה. 
וינסטנט ומיה, באחת מן הסצנות הנצחיות של הסרט
הסיטואציה: מרסלוס, הבוס המאפיונר המפחיד של וינסנט, מבקש ממנו לצאת עם אשתו ערב אחד. וינסנט כמובן לא יכול לסרב, אבל הוא רוצה לעשות את זה כמה שיותר מהר ולגמור עם זה. כשהוא מגיע לאסוף את מיה, אחרי כמות נאה של הרואין שהזריק לעצמו לפני כן, הוא מוצא פתק פשוט על דלת הכניסה. בקולה של אומה תורמן, שמקריאה לו את הפתק, היא מזמינה אותו להיכנס ולהכין לעצמו משקה בעוד היא מסיימת להתלבש. וינסנט נכנס לסלון הבית הריק וביחד איתו נכנס גם השיר, שמלווה אותו, ואת המתח המיני הנבנה הסצנה כמעט מייד. מיה אינה נראית בשתיים ומשהו הדקות הראשונות, ובקאט מוינסנט אליה, היא יושבת בגבה אל המצלמה, ומביטה בוינסנט במצלמות האבטחה. היא מכוונת אותו אל האינטרקום- עם המשפט המפורסם וההו-כה-נפלא, Warm, Warmer- וכשוינסנט מוצא את האינטרקום, Disco. חייבים להתאהב במיה אחרי משפט כזה, אפילו שעדיין לא ראינו אותה ולא ידענו שהיא שיחקה בפרק הפיילוט של הסדרת היוצאת מן הכלל Fox Force five.

אחד הדברים המשעשעים ביותר בסצנה הזאת הוא היפוך התפקידים. במקום שמיה, שצופה באורח שמגיע בסך הכל לקחת אותה לערב בילוי בעיר, תיראה לנו מוזרה, הרי שלפי ההיגיון הייחודי לטרנטינו, מיה היא שיא המגניבות בעוד וינסנט הגמלוני והנבוך, שלחוץ גם ככה מן הסיטואציה, יוצא האהבל בכל הסיפור. מיה מסדרת לה בסבבה אחרי שהיא משקיפה קצת על וינסנט שורות של קוקאין, וכשהיא מסיימת, המצלמה מלווה אותה בקלוז אפ על כפות רגליה- פטיש נוסף של טרנטינו, במיוחד אם מדובר בכפות הרגליים של אומה תורמן- השיר נפסק באחד ויש מעבר אל שוט של פטיפון וכך אנו מבינים שהשיר הוא חלק מן העולם הבדיוני של הסרט, ולא סאונד חיצוני. מיה מקפלת רגל אחת על הרצפה ואומרת לוינסנט- "אוקיי, בוא נלך."

=זהירות, שימוש במטאפורה חבוטה= ומכאן השאר היסטוריה. כלומר, הריקוד המפורסם מן הסרט וכל המקרה הלא נעים עם מיה והמנת יתר והמזרק שוינסנט נאלץ לתקוע בה. איזה נחת. איזה כייף של סצנה. איזו הצגה נפלאה לדמות מרכזית בסרט- דרך קלוז אפס על חלקי גוף שלה (שפתיים, כפות רגליים) ופעולות שהיא מבצעת (הסידור של הקוקאין, המעקב אחר וינסנט). פשוט יופי.

אם רוצים לחשוב קצת על השיר בהקשר הסצנה, וינסנט קצת נראה כמו מוכר ספרי תנ"ך שמגיע בטעות לביתה של אישה מהממת. טרנטינו יצר גל של התעניינות מחודשת במוסיקה של דאסטי ספרינגפילד, זמרת שאת עיקר ימי תהילתה חוותה בשנות ה-50-60 (למרות שהמשיכה לעבוד עד שנות ה-90), והצהיר בכמה מקומות, שאם לא היה יכול להשתמש בשיר הספציפי הזה לסצנה, זה היה מבאס אותו עד כדי וויתור על הסצנה לגמרי! מי יכול להתווכח עם טרנטינו?

עכשיו, על פי כל חוקי האירוניה, כנראה שמישהו שמע אי שם ביו טיוב שאני הולכת לכתוב על הסצנה הזו, כי הורידו את כל הגרסאות האיכותיות שלה (או שפשוט לא מצאתי אותן אחרי פשפוש בלתי נגמר בשירי Pulp Fiction), והשאירו גרסה אחת, שהאיכות היא ממנה והלאה. הסצנה נפתחת בוינסנט שמגיע לביתה של מיה וקורא את הפתק. שימו לב לחפיפה בין השיר והמקצב שלו לבין מה שקורה בסצנה, במיוחד באזור סידור שורות הקוקאין, אבל ממש לא רק. כמו כן, כדאי לשים לב לאיך שהשיר נפסק כשמיה משלבת את כף רגלה על הרצפה ואומרת לוינסנט שאפשר לצאת.

ולמה אני אוהבת את הסצנה הזו? כי היא כל כך פשוטה, קלה לביצוע, אבל מלאה בסאב טקסט אינטליגנטי להפליא- יש כאן מתח שנבנה גם ברמה העלילתית- מה יקרה בין וינסנט ומיה לאור פערי המידע שיש לנו (מיה היא אשתו של מרסלוס), מי היא מיה ולמה היא עוקבת אחרי וינסנט ככה, ובכלל, איך היא נראית? הקרבה המיידית שאנו, כצופים, חשים אל מיה בגלל ההתמקדות בחלקים ממנה ולא בתמונה השלמה יוצאת סקרנות אמיתית ביחס אליה, וגורמת לנו רק לאהוב אותה יותר. הנה הסצנה (עד דקה 2:24, אבל מישהו אמר לכם לא להמשיך לצפות? בטח לא אני)-




והנה סיקוונס שמישהו עלום ברחבי יו טיוב ערך, וכולל פחות או יותר את רגעי התהילה של וינסנט ומיה, כשברקע, איך לא, Son of a Preacher man. ואני הולכת, לפני שאמשיך לכתוב עוד ועוד ועוד על הסרט הזה-


לינקוקים:


"American Woman" של The Guess Who, ב"אמריקן ביוטי", סם מנדס, 1999

קפצו רגע אל פוסט "אמריקן ביוטי" מתוך הבלוג. סבבה?

American Woman יצא ב- 1970 ללהקה קנדית, ולכן זה מצחיק (קנדים שרים על נשים אמריקאיות? קאם און. זה לא נעשה מצחיק יותר מזה). השיר מופיע בסרט כחלק מסדרה של סצנות המתארות את השינוי המרכזי שמתרחש בלסטר (קווין ספייסי אהובנו). זה מתחיל בדקה ה- 49 של הסרט בערך, כשלסטר קונה גראס אצל ריקי. אחר כך תופסת אותו קרוליין מעשן להנאתו ומרים משקולות במוסך, ובסצנה הבאה הוא מתפטר כמו שרק בקולנוע אפשר להתפטר. קרוליין, בסצנה הבאה, מתוודעת אל באדי, האיש והגבות, שנפרד מחברתו כריסטי בגלל שהוא מרוכז מידי בקריירה שלו, ואז- מעבר אל ריקי שמצלם יונה מתה, ואז את ג'יין ואנג'לה. ואז, כמובן, רק את ג'יין.  ובחזרה אל קרוליין ובאדי, שנואפים להנאתם במוטל זול. שימו לב, כאן נכנס כבר השיר. כשבאדי שואל את קרוליין, "מי המלך", השיר נכנס אל הסצנה, ומהווה חיבור ישיר בינה לבין הסצנה הבאה.

American Woman מהווה את הקליימקס של הסיקוונס הספציפי הזה. הוא אכן מתחיל כשקרוליין ובאדי נמצאים במוטל, וממשיך אל לסטר, שמעשן גראס ושר תוך כדי נהיגה, חוגג את השינוי ואת זה שהוא הצליח לנתב את "לא אכפת לי מכלום" למקומות גבוהים כל כך. הבניינים, שמסמנים את כל מה שלסטר שונא (בנייני משרדים-מנהלים מושחתים-עובדים קטנים) משתקפים בזגוגית המכונית, ומילות השיר מכוונות ישירות אל קרוליין, אשתו, גם אם הוא עדיין לא יודע את זה- אישה אמריקנית, תתרחקי ממני. ומהר. כמו כן, השיר שייך לשנות ה-70, מהתקופה שלסטר היה צעיר ומאושר יותר (והרי אחד המוטיבים העיקריים בסרט הוא חזרה של לסטר אל תקופת הנעורים). אגב, לסטר מוצא דיי מהר עבודה חדשה- בתור הופך המבורגרים ב- Mister smiley. גם פה השיר הופך לחלק מהעולם הבדיוני, כשלסטר מנמיך את הרדיו כדי לשמוע מה אומרים באינטרקום של ההמבורגריה-

לינקוקים:
American Woman ב-ויקיפדיה באנגלית

"Zion" של Fluke, מתוך "מטריקס רילואודד", אנדי ולארי וואשובסקי, 2003


99' הייתה שנת ברכה בכל הקשור לקולנוע אמריקני.
ראינו את "מועדון קרב", "אמריקן ביוטי", "עיניים עצומות לרווחה", "השערהתשיעי", "ממנטו", וגם את  הסרט הראשון בטרילוגיית "מטריקס", שעשה שימוש באמצעי מבע קולנועי מופרזים כדי להדגים תיאוריה מפחידה, אם כי מיושנת- שכל מה שאנחנו רואים וחווים בעולם הזה, הוא לא המציאות עצמה. ואז באו שני הסרטים הבאים בסדרה, ואיך לומר בעדינות, קצת קלקלו. חוץ מהאפקטים שכבר חצו את גבולות הטעם הטוב והפכו את שני הסרטים הבאים לסתם עוד סרטי מדע-בדיוני-מתיימרים-להיות-פילוסופיים, הייתה שחקנית אחת, ששברה שיאי מעצבנות ב"ממנטו", וגם ב"מטריקס רילואודד" היא לא מפסיקה לנג'ס. אז כן, יש שחקניות אמריקניות מעצבנות אחרות (אנג'לינה ג'ולי חסרת הכישרון, קייטי הולמס שהיא סתם נודניקית), וקארי אן מוס היא בכלל קנדית, אבל ג'יזס, אישה, את כזאת מביאה את הסעיף! בהזדמנות זו, הבלוג רוצה לבקש סליחה מכל מי שבעקבות "מטריקס" הפכה קארי אן מוס להיות עבורו מושא פנטזיה פרוורטי (עם בגדי הלייטקס השחורים, והמשקפי שמש וכל זה). זו לא אשמתכם. זו היא. הכל באשמתה.

פלוּק ("מזל של רגע", בתרגום חופשי, או "מזל מקרי") הם הרכב האוס-אלקטרו-טכנו עם נגיעות של מוסיקת טראנס רכה, שנמצא בסביבה בערך מאז סוף שנות ה-80. הם אחראים גם לחלק מן הפסקול של "עיר החטאים", ועבדו גם על פסקולים למשחקי מחשב. המוסיקה שלהם מעניינת, בעיקר בנוף האלקטרוני, והקטע הבא חובר במיוחד לכבוד "מטריקס רילואודד", ואפילו נקרא "ציון", על שם העיר החופשייה היחידה של בני האדם בסרט. הטרק הזה מלווה עריכה צולבת בין אנשי ציון שרוקדים במסיבת טראנס שנראית מדליקה לאללה, ומצולמת ב- Slow Motion, לבין טריניטי ונאו, שמנצלים את הרגע ועושים אהבה כשכולם נמצאים במסיבה.
כאן, השיר מהווה חלק אינטגרלי מן הסצנה כשהוא, כביכול, מבוצע על הבמה.
כדאי לשים לב- לחלקים המתכתיים שמודבקים לגופם של נאו וטריניטי, לאפקט הצילום בהילוך איטי של המסיבה, לאלמנטים השבטיים-קדמוניים שמודבקים לאנשי ציון, עם הלפידים הבוערים, התלבושות והעובדה שכולם יחפים, כניגוד לעולם הטכנולוגי בו הם נלחמים (לא ניכנס עכשיו לניתוח הקונפליקט המרכזי בסרטי "מטריקס", אבל זה אחד מהם). הטרק של פלוק מייצג גם הוא שילוב בין טכנולוגיה, שהרי מוסיקה אלקטרונית נוצרת ברובה במחשב, אבל משלב גם קריאות שבטיות (סוג של) שמלוות את הקטע ומייצגות את הקונפליקט. כמו כן, שימו לב להבעות פניה המעצבנות של טריניטי.
לכו לרקוד, זה כייף:


לינקוקים:


She’s on Fire, של Amy Holland, מתוך "פני צלקת", בריאן דה פלמה, 1983

אח, אל פאצ'ינו צעיר.
אחת הדמויות הזכורות ביותר של פאצ'ינו, הגיע אחרי שני סרטי "הסנדק", וסייע מאד לייצב את הטייפ קאסט של פאצ'ינו כמאפיונר אכזר וחסר רחמים. מה יש כאן? טוני מונטנה של "פני צלקת" (אגב, הסרט הוא רימייק לסרט בעל אותו השם מ-1932 של האוורד הוקס- "פני צלקת- בושתה של אומה", ומה לעשות, שהמקור הרבה יותר טוב מן הגרסה של דה פלמה, אבל קצת הולך לאיבוד עם השחור לבן, בכל זאת) הוא מסתנן מקובה שמגיע למיאמי (סליחה, Political Refugee), עם פֶטיש קצת מטורף לאחותו הקטנה והרבה שאפתנות להרוויח כסף ולעשות את זה בגדול באמריקה- וזאת הוא אכן עושה. לסרט יש פסקול מגניב של שירי אייטיז כייפים, שמופיעים בעיקר בסצנות במועדון, אבל לא רק, והשיר המדובר מופיע לפחות פעמיים בסרט- פעם אחת בהקשר הכיבוש של אלווירה הנקוק, האישה ששייכת לבוס שלו / השותף העסקי שלו (ההוא שמסתובב עם תליון ה"חי" בחלק מהזמן), ופעם אחת כשהוא רואה את אחותו ג'ינה רוקדת עם איזה בחור במועדון, לצלילי אותו השיר, לבושה בשמלה חשופה ותספורת אפרו כמיטב אופנת שנות ה-80, ומקבל התקף זעם. והסצנה המצחיקה להפליא שהצלחתי למצוא היא זו של אלווירה וטוני רוקדים- שימו לב למשחק של אל פאצ'ינו, לריקוד הגמלוני, הקופיפי וללעג של אלווירה, שהופכת מאוחר יותר להיות אשתו של טוני- בדיוק כפי שהבטיח לה שיקרה.

השיר המלווה את הסצנה מהווה למעשה את הקישור והחיבור המיידי למשיכה המינית המוזרה של טוני לאחותו, שמגיעה לשיא כמובן בסצנה הכמעט אחרונה של הסרט, ובין המשיכה המינית לאלווירה- המבטאת סיבוך נעלה יותר- הצורך לשמור על זהותו, באמצעות המשפחה והאחות, לצד הרצון להצליח ולעשות את זה בגדול- באמצעות אלווירה, המהווה את הפרס וסמל הסטטוס למעמדו הרם.

לינקוקים:

מה עוד?

·        ההרשמה במייל של הבלוג לא עובדת כרגע, ולכן אתם לא מקבלים את הפוסטים החדשים ישירות למייל שלכם. אז אל דאגה, אתם לא לבד. אני עובדת על לתקן את זה, אבל חושדת שזה ייקח קצת זמן. וכמובן, אם מישהו יודע איך לכל הרוחות מתקנים כזה דבר, שיעשה מצווה גדולה לכבוד השנה האזרחית החדשה ויעזור לי, טוב?

·        קוראת מקסימה בשם נעמה ביקשה ממני לפני כמה חודשים פוסט על הסרט "ברזיל" של טרי גיליאם. נעמה- לא שכחתי אותך.
גם לכם יש בקשות מיוחדות לפוסטים? דברו איתי!

·        קורא אחר של הבלוג הוסיף ליו-טיוב סצנה חשובה שדיברתי עליה בהקשר "אמריקן ביוטי". אז הוספתי אותה לפוסט המקורי, ולמרות שהפניתי אליו כבר היום מתוקף היותי חופרת, אפנה שוב וגם אגיד תודה רבה (שוב).

וגם:
המקור נמצא פה :-)


9 תגובות:

  1. פוסט מעניין בהקשר של "ספרות זולה" ומוזיקה
    http://www.revitalsalomon.com/?p=972

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה על השיתוף! לא שמעתי על זה, וזו דרך מאד מעניינת לנתח אותו.

      מחק
  2. איזה פוסט כיפי. בהקשר הטרנטינואי, אני חייבת להוסיף את "סטאק אין דה מידל וית' יו" (סליחה על ההיבריש) מסצינת העינויים בכלבי אשמורת. אפילו לא אהבתי את הסרט, אבל זה רגע קולנועי-מוזיקלי גדול.

    חוץ מזה, אני ממש ממש חייבת להזכיר את סצינת הסיום של מועדון ארוחת הבוקר. כן, זה קיטש טהור, אבל הסצינה הזאת בשילוב השיר גורמת לי להתרוממות רוח בכל פעם.

    השבמחק
    תשובות
    1. תשמעי, טרנטינו אלוף בלספק רגעים כאלה. כאילו, מגוון אפשרויות הבחירה לפוסט מתוך הסרטים שלו הוא מדהים!

      דרך אגב- הסצנה מ"מועדון ארוחת הבוקר" כ-מ-ע-ט נכנסה לפוסט הזה... הורדתי אותה ברגע האחרון. אני חושבת שהיא קיטש אבל בקטע טוב. בטח אכניס אותה ב"שירים בסרטים- חלק ה' " :-)

      מחק
  3. מיכאל גינזבורג3 בינואר 2013 בשעה 14:40

    מעולה :)

    השבמחק
  4. משובח!!!! אני אוהבת כשאת כותבת על שירים בסרטים; תמיד בחירות מעולות!
    אם זה ינחם אותך, גם לי יש רצפה ורודה בבית! :)

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה נהדרת! כייף לראות אותך כאן שוב :-) התגעגעתי

      מחק