יום שלישי, 1 באוקטובר 2013

"מגרש השדים"- נצרות, נשים ואוריינטליזם

תהיו אמיצים, זה עוד מעט נגמר.
החגים, זאת אומרת. עם יד על הלב- כל המוצי קוצי המשפחתי לא עלה לכם על העצבים? כמויות האוכל העצומות? זמן שמתכלה ומתנדף לו לריק? נכון, אפשר לטעון שזה קצת זעפני, ואולי אפילו קצת אנטי חברתי, אבל ראבאק. אנחנו בסך הכל בני אדם פשוטים בשביל כל זה (וחלקנו אפילו חביבים למדי). רגע, כבר סיימתם לחגוג את החג האחרון?
אתם לא מכירים את החג האחרון שהיה אתמול?! בושו והיכלמו. זה היה יום "שובר-שורות-פרק-אחרון" הלאומי! נו נו נו.


אבל, אפשר להירגע! כי מצאתי את הבריחה המושלמת מכל זה. אם כבד לכם, רע לכם על הלב ומציקים לכם שאתם עדיין לא נשואים/לא מסודרים/לא סגורים על עצמכם/תקועים ועוד שלל מצבים בחיים שאינם מקובלים בעליל על שולחן הדיונים של חגי ישראל- ברחו, בצר לכם, אל הקולנוע!
או אל מסך הפלסמה הקרוב למקום מגוריכם.
מניסיון- מה שהכי עובד- סרטי אימה. ולא סתם סרטי אימה- אם אלה במקרה כאלה שהוכתרו כסרט הכי מפחיד בכל הזמנים, מצבכם ישתפר פלאים.

אז... מי ראה את "מגרש השדים" (למי שלא עלה על זה לפני הכותרת, ולפני התמונה, ולפני הסרט המפחיד בכל הזמנים)?

קדימה!

פרטים טכניים

"מגרש השדים", ובאנגלית (קחו נשימה עמוקה ותקראו לאט,
וגם אתם תצליחו)
The Exorcist

במאי: ויליאם פרידקין (שאתם מכירים גם מ"הקשר הצרפתי")

קאסט: אלן בורסטין (כריס מקניל. בורסטין שיחקה גם ב"רקוויאם לחלום" את דמותה הבלתי נשכחת של שרה גולדפרב), לינדה בלייר (רייגן מקניל), ג'ייסון מילר (האב דמיאן קאראס), מקס פון סידוב (האב מרין), לי ג'יי קוב (לוטננט ויליאם קינדרמן), ג'ק מק'גווורן (בורק דנינגס), מרסדס קיימברידג' (קולו של השד)

שנת יציאה לאקרנים: 1973

פרסים: כן! הסרט זכה בפרס האוסקר על עבודת הסאונד הטובה ביותר, וכן באוסקר על התסריט המעובד הטוב ביותר (שכן הסרט מבוסס על ספרו של ויליאם פיטר בלאטי). כמו כן, הסרט היה מועמד לשמונה פרסי אוסקר נוספים. הסרט זכה בפרסים נוספים ופרגנו לו בעיקר על האפקטים, התסריט ועבודת המשחק. 

והנה כרזות נוספות, המהוות מחווה לסצנות מרכזיות בסרט
מה קורה בגדול

"מגרש השדים" מבוסס על ספר שנושא את אותו השם מאת ויליאם פיטר בלאטי (הספר יצא שנתיים לפני הסרט, ב- 1971). סיקוונס הפתיחה, שמהווה את אחת מנקודות הביקורת הקשות נגד הסרט בגלל שהוא נראה לכאורה מנותק לגמרי ממה שקורה בהמשך, מתרחש בעיראק, באתר ארכיאולוגי (עיראק של היום נמצאת על שרידי בבל, אשור, ארם נהריים ועוד שלל שמות שאתם זוכרים נורא טוב משיעורי תנ"ך בבית הספר היסודי). האב מרין, אחד משלושה כמרים מרכזיים המופיעים בסרט, מנהל באתר חפירות ארכיאולוגיות, במהלכן מתגלה צלם קטן של יצור אבן זועם, שנקבר ביחד עם תליון זהוב. יש מעט מאד דיבורים בחלק הזה, ושלל דימויים ויזואליים וקוליים כדי להעצים תחושת פורענות הממשמשת ובאה, ואת חששותיו של האב מרין מפני צלם האבן, בלי שיהיה ברור למה. בסוף הסיקוונס, חוזר האב מרין אל אתר החפירות ומביט שם בפסל אבן גדול ומאיים, ואז עוברת זירת ההתרחשות אל ג'ורג'טאון, אל השחקנית כריס מקניל ואל בתה בת ה-12, רייגן.

אחרי שכריס שומעת רעש משונה מעליית הגג, היא מתחילה לחוש בשינויים בבתה הרכה (והמעצבנת, יש לציין) רייגן. רייגן מתחילה לנבל את הפה, לשקר ולהגיד שהמיטה שלה זזה, כל מיני כאלה. כריס לוקחת את רייגן לבדיקות רפואיות אבל הכל מראה כי מצבה הרפואי של רייגן תקין. חוץ מזה, לכריס יש סוג של מערכת יחסים (מאד לא מפורשת בסרט, שלא כוללת ביטויים גופניים כלשהם) עם בורק, שהוא גם במאי הסרט בו היא משחקת. המצב המשפחתי של כריס ורייגן חשוב- כריס גרושה, ואביה של רייגן חי באירופה. באופן עקרוני, כריס מנהלת את חייה העצמאיים לחלוטין ללא גבר משמעותי (וזה צובר משמעות בהקשר הכללי של הסרט).

לצד עלילת רייגן-כריס, מצטרפת העלילה המקבילה העוסקת באב דמיאן קאראס, כומר מגניב שלמד גם פסיכולוגיה בהכשרתו, ובמשבר האמונה שלו. דמיאן מאבד את אמו, ובשלב מסוים, אחרי שמצבה של רייגן מחריף עד כדי כך שנאלצים לקשור אותה למיטתה ולעטוף את הרהיטים בחדרה מחשש שתפגע בעצמה, ואחרי שהרפואה המודרנית, ואפילו הפסיכיאטריה, נואשה מלסייע לרייגן, ואחרי שרייגן קשורה למותו המסתורי בטרם עת של בורק, יוצרת כריס קשר עם דמיאן, נפגשת איתו ושואלת אותו על גירוש שדים. דמיאן מסביר לכריס כי לאדם שכפאו שד (תמיד חיכיתי להשתמש בביטוי הזה בבלוג) יש הגדרות מדויקות וכי על מנת לבצע טקס גירוש שדים עליו לבקש את אישור הכנסייה הקתולית. הוא מסכים לבוא ולראות את רייגן, משוחח עם השד ובשיחה ביניהם מצהיר השד כי הוא השטן, בכבודו ובעצמו.

דמיאן מצליח לקבל אישור מן הכניסה כדי לבצע את הטקס, ואפילו מקבל כוח תגבור- ידידנו, האב מרין חובב העתיקות. מסתבר (מידע שנמסר לנו אחרי סיקוונס הפתיחה הסתום) שהאב מרין כבר ביצע אי אלו גירושי שדים בעבר, כאשר בגירוש השדים האחרון הוא כמעט מת.

ובכן.
טקס הגירוש שמנהלים האב מרין ודמיאן בחדרה של רייגן הוא סאגה שלמה, הכוללת קלוז אפים ואפקטים דוחים במיוחד על רייגן המפלצתית, התזת מי קודש, ותפילות. מסתבר שככה מגרשים שדים. מסתבר עוד, שבכניסה הקתולית יש נוסח תפילה מוסכם לגירוש שדים. נגיד רק, כי גם ככה ספיילרנו יותר מידי, שבסוף נמצא פתרון כלשהו עבור רייגן (ופתרון פחות סימפטי לאב קאראס).



הפתיחה

שוט  הפתיחה. האור בחלון עתיד להעלם
כתבתי כבר בכמה הזדמנויות, שברוב המקרים הידועים למדע, הסיקוונס הפותח של הסרט מהווה מעין 'הצהרת כוונות' בנוגע למה שהסרט עומד לעסוק בו, ולכן תמיד ראוי לבחון את הפתיחה ולהבין ממנה את ההקשרים הרחבים יותר, ממש מן השוט הראשון, תנועת המצלמה הראשונה, הסאונד הראשון.
ב"מגרש השדים", השוט הראשון שאנו רואים מייד אחרי הלוגו של 'וורנר', הוא של הבית בו מתרחשת הפורענות, דהיינו, ביתן של רייגן וכריס, והמקום המרכזי של רוב הסצנות החשובות בסרט. מבטה של המצלמה מתעכב מעט על הבית, שמצולם מפינתו, ואז נכבה אור באחד החלונות והמצלמה נעה בדולי ימינה (תנועת דולי מתבצעת באמצעות עגלה, אליה מחוברת המצלמה, המונחת על פסים שמאפשרים את אפקט התנועה החלקה) אל עבר הרחוב, בו מהלך זוג נורמטיבי על המדרכה ומשוחח. ולא רק זה: כל ההילולה הזו מתרחשת בשעת לילה, והמצלמה, בזמן שהיא נעה, עוברת בין שיחים וצמחיה שנמצאים בקדמת המסך ואפילו מרשרשים קצת (שומו שמיים) כשהמצלמה זזה. משמע: כל מטרת הקטע הקצרצר הזה, היא ליצור תחושה שמישהו, או במקרה של הסרט, משהו, צופה בחשאיות בבית מתוך מטרה לתכנן משהו שקשור בו. ובוא נודה ביננו לבין עצמנו, שזה חייב להיות משהו זדוני. לכל זה מצטרף סאונד, עדיין מהוסה וכמעט בלתי מורגש, שיוצר תחושה מאיימת. מייד אחר כך, השוט נמוג אל שוט אחר בדיזולב (טכניקת מעבר בין שוטים שהיא בעצם התמזגות שוט בשוט), ואנו עוברים אל שוט בקלוז אפ של פסל אבן נוצרי כלשהו, ככל הנראה של מריה הקדושה, כשברקע, לא בפוקוס, אורות צבעוניים שיכולים להיות אורות של מקום אחד בלבד: כנסיה.

פסל האישה. שוט שני
אחרי שוט הפסל, שנמשך משהו כמו שתיים-שלוש שניות, נכנסים הכינורות המצווחים המוכרים מסרטי אימה של שנות הששים והשבעים, וכתוביות הסרט באדום זועק.
הנה מה שאנחנו מבינים משני השוטים הקטנים האלה:

1. יש בית, ונכבה בו אור. משמעות סמלית: חושך במקום אור, מאור קטן שמתנדף, רע (שחור) משתלט על טוב (אור).

2. יש מישהו, כאמור, או משהו שצופה על הבית, מנהל מעקב עליו, מתכנן משהו שקשור בבית.

3. הבית הוא מוטיב מרכזי בסרט העתידי, ובמיוחד חלונות הבית (הפתחים שהשד רוצח באמצעותם).

4. פסל מריה הקדושה הוא בעל שתי משמעויות מרכזיות: יהיה כאן סרט שיעסוק בדמויות נשיות, ולא 
סתם דמויות נשיות, אלא נשים מעונות, אומללות (ואם רוצים לחשוב על ההקשרים ההיסטוריים של מריה, אפשר לחשוב גם על מרים המגדלית, שלפי מה שהכנסיה לא אומרת, הייתה ככל הנראה בת זוגו של ישו, וגם על מרים האם, הבתולה שהרתה וילדה את בן האלוהים, שתיהן נשים שהוקעו מהחברה של זמנן ועברו סבלות כאלה ואחרות). המשמעות השנייה היא נצרות, שהסרט דן בה בהרחבה, ולא תמיד בחיוב.

בנתיים, בעיראק הצפונית


אחרי הכתוביות, המציגות את שם הבמאי ושם הסרט, חודרת אל הפסקול תפילה מוסלמית שמורכבת משלושת המילים הידועות ביותר בשפה הערבית, ככל הנראה, והן אללה הוא אכבר. הזמרה נמשכת לאורך סדרת השוטים הפותחים את הסיקוונס, של חמה בעת שקיעה, המצולמת בהתחלה בשחור לבן ולובשת צבעים עזים יותר בתוך השוט (צבעי אדום על גווניו השונים, צבעים "נשיים"). השמש שוקעת אל אזור סלעי ומשונן ועקום, המהווה ניגוד לצורת העיגול המושלמת: רמז נוסף, כאשר נהוג להתייחס אל עיגול, או מעגל כמסמל נשיות לעומת צורות "גבריות", פאליות יותר. הרקע המשונן והמעוות מרמז על עיוות כלשהו שעתיד לקרות לשמש כאשר תגיע אליו.  מעבר קאט אל אתר עתיק כלשהו, משופע בקשתות, באמצע המדבר, המצולם באקסטרים לונג שוט, ואז אל החפירות. עכשיו תחזיקו חזק מאד בכיסא, כי מפה ואילך יש סדרת שוטים הכי אוריינטלית שיכולה להיות, וכשאנחנו אומרים 'אוריינטלי' אנחנו מתכוונים: הצגה של תרבויות מסוימות בעין מערבית. מה זה אומר? שהצגת אותה תרבות משתקפת דרך עיניים מערביות, ולא כפי שהיא בהכרח באמת. בתרגום חופשי, אם יש לנו פנטזיה מסוימת, 'אלף לילה ולילה' סטייל, יציגו את התרבות הזו בהתאם לפנטזיה ולא בהתאם למציאות.


השמש של "מגרש השדים"- צבעים חמים-אדומים, רקע משונן
במקרה שלנו, הסרט מנסה לשחזר אווירה בעיראק, היא אדמת מצבור עתיקות בל ייאמן (מומלץ לקרוא על זה קצת. בעיראק נמצאות הריסות בבל, ובשטחה התקיימו ערים עתיקות של התרבות האשורית וגם העיר ארם נהריים, ממנה הגיע אברהם אבינו. סיקוונס הפתיחה אכן צולם בצפון עיראק, קרוב לגבול עם סוריה, במספר לוקיישנים וביניהם חאטרה, ככה שהאותנטיות של הסיקוונס מרשימה בפני עצמה). ילד שזוף, קל רגליים ויחף, עוטה כאפייה אדומה, רץ בהתרגשות על רקע מאות חופרים וצעקות בערבית (כמה שוטים לפני אנחנו גם רואים רועי כבשים עם העדר שלהם עוברים בקרבת מקום), בינות ענני אבק, כלי חפירה ואבנים, אל אירופאי מבוגר ולבן שיער. הגבר האירופאי, לבוש בכובע של חוקרים ובבגדים בהירים, הולך אחרי הילד אל מקום בו נמצאו שרידי עתיקות. האירופאי, האב מרין, מוצא תליון עתיק שאינו שייך לאותה התקופה, ואז, כשהוא מכניס את ידו אל בור חשוך, הוא גם שולף צלם קטן ומכוער. החפירה בתוך הבור החשוך קשורה גם היא אל מוטיבים של נשיות, ואם נדייק, אל מוטיבים מפחידים של נשיות ושל הגוף הנשי, ויש כאן רמיזה ברורה לרוע נסתר הקשור בנשים ונשיות.


הפסל המרושע בידיו של האב מרין
והנה משהו מעניין: למרות שכמעט ולא ניתן לראות נשים בשבעת הדקות שמתרחשות בעיראק, יש בסיקוונס המון אזכורים והקשרים נסתרים של נשיות. מוטיב השמש חוזר שוב, ביחד עם הצבעים החמים, מייד אחרי מציאת הפסל, וכן מוטיב הצורה העגולה- האב מרין נוטל גלולות עגולות קטנות מקופסה עגולה וכסופה, לצד מטוטלת עגולה (שנעצרת בדרך פלא כשהאב מרין בוחן את הפסל שוב) ושעון עגול עם ספרות בערבית, כל אלו לצד עובדי הכפיים המקומיים המצולמים בלונג שוט, ואם הם מצולמים במרחקי צילום קרובים הם יהיו פגומים בדרך כלל, כמו הנפח הערבי עם העין הסומאת (יהיה מעניין להשוות את הצגת המקומיים בסרט להצגת אינדיאנים במערבונים משנות החמישים, למשל. הרבה מן המאפיינים מתקיימים כאן).

לאחר טיול קצר ברחובות, מגיע האב מרין למקום בו ממיינים ומקטלגים את העתיקות. הוא מביט בצלם המרושע שמצא בתוך הבור, והקולגה הערבי שלו אומר לו, בערבית, "Evil against evil" (ואז, כאמור, מטוטלת השעון נעצרת). לאחר מכן נפרד האב מרין מעמיתו, מטייל שוב ברחובות הומי האדם, כמעט נדרס על ידי מרכבה שבה נמצאת- שלושה ניחושים- אישה זקנה, ושב אל אתר העתיקות בזמן הפסקה בעבודות. שני שומרים ערבים חמושים, שנראים, כמיטב המסורת, עוטי כאפיות ושחורי שפם, מזנקים לבדוק מה קורה ומניחים לאב מרין להיכנס. הכומר הזקן מטייל באתר השומם, ונראה שהעתיקות מביטות בו יותר ממה שהוא מביט בהן. מוטיב השמש העגולה הכתומה חוזר שם שוב, כשהאב מרין נועץ את עיניו בפסל אבן מפחיד, והפסל, באמצעות עריכת השוטים, משיב לו מבט. דמות ערבי נוספת, שלא ברור מה הוא עושה שם, נכנסת אל סדרת השוטיםלאחר מכן מגיע שוט נוסף בו הפסל והאב מרין מביטים זה בזה כנכונים לקרב, נהמת כלבים נכנסת ברקע והאב מרין צופה בהם מרחוק כשהם נאבקים.

האב מרין והפסל
אחת מנקודות הביקורת העיקריות על הסרט, ועל פרידקין בהקשר זה, הייתה שסצנת הפתיחה הייתה מנותקת מן ההתרחשויות בג'ורג'טאון, מקום מגוריהן של רייגן וכריס. זה לא מובן מייד מדוע ואיך הגיע השד מעיראק אל רייגן דווקא, ועד שלב מאוחר מאד של הסרט (באמצע סצנת גרוש השד) לא נעשה קישור מפורש בין הרוע שכביכול התגלה בצפון עיראק לבין השד הרודף את רייגן. כמובן שיש לחפש בפרטים הקטנים, כמו בכל יצירה קולנועית, כדי להבין לעומק מהי מערכת הערכים שנמצאת מאחורי מה שנראה על המסך (לשם כך נתכנסנו! או שבאתם בשביל הכיבוד?).


למה זה קורה דווקא לרייגן?

תמימה לכאורה, הלא כן?
רייגן לפני 
בסרט מבואר, אבל לא מבואר באמת, ויתרה מכך- האב קאראס שואל את האב מרין בזמן המנוחה מן הסשן הראשון של טקס הגרוש, למה דווקא הילדה הקטנה הזו. הנה השיחה הקצרה שלהם מתוך התסריט:


Father Damien Karras: Why her? Why this girl?
Father Merrin: I think the point is to make us despair. To see ourselves as... animal and ugly. To make us reject the possibility that God could love us.

בתשובתו, האב מרין מקשר את השד עם הרצון לייאש את בני האדם ולהראות אותם במלוא כיעורם, חייתיים ומכוערים, ובכך לא להאמין שאלוהים יכול לאהוב אותנו. זה נורא הזכיר לי את מה שטיילר דרדן אומר ב"מועדון קרב"- שאנחנו צריכים להכיר באפשרות שאלוהים לא אוהב אותנו, ויתרה מכך- שהוא שונא אותנו, ושאנו ילדיו הבלתי רצויים (תקופה אחרת, זמן אחר, אבל כה מעניין).
אבל יש גם סאב טקסט לדבריו של האב מרין (הנה הקסם מתרחש)- האם רייגן היא מועמדת פוטנציאלית לאמונה שאלוהים לא אוהב אותה? למה? הייתכן שזה קשור לאמה, ולאורח חייה?
התשובה, ילדים, בפרק הבא (כלומר, פה למטה):

ובכן.
ובמבט רחב יותר, למה זה קורה דווקא לכריס ורייגן?



על דימוי 'הנערה האחרונה' שמעתם? ובכן, לעולם לא מאוחר מידי. אי שם, בפאתי 1987, כתבה חוקרת בשם קרול קלובר, פרופסור ללימודי קולנוע, מאמר שבו היא פיתחה תיאוריה על דמות נשית מסוימת, שמאפייניה המיוחדים צצים וחוזרים בסרטי אימה, ולא סתם סרטי אימה, אלא סרטי סלאשר (סרטי ז'אנר של אלימות קיצונית, חבורת צעירים, בדרך כלל, ומפלצת איומה, בדמות רוצח פסיכופט). קלובר מצאה, כי בתוך חבורת הצעירים שמרכיבה את דמויות הקורבנות של המפלצת המטורפת, מופיעה דמות אחת, שנדמה שהיא ממש חוזרת על עצמה (דוגמאות נפוצות הן "יום שישי ה-13", "המנסרים מטקסס", "ליל המסכות").

דמותה של הנערה הצעירה שמצליחה לשרוד את המפגש עם המפלצת, להילחם בה, ולא למות בעקבות המפגש (בסרטים מוקדמים יותר אפילו מגיעה דמות גברית ומצילה אותה לקראת הסוף) היא לא חדשה לנו. זוכרים את סידני מסרטי "הצעקה", ואת ג'ולי ג'יימס ב"אני יודע מה עשית בקיץ האחרון?"
בסרטים מאוחרים יותר דמות הנערה אפילו מצליחה לקחת את הנשק מהמפלצת ולהרוג אותה. זוהי הנערה האחרונה- אישה חזקה שמצליחה לגבור על הכי מפלצתי שיכול להיות (דהיינו, הרוצחים הפסיכוטיים שהגה מוחם הקודח של מפיקי הוליווד). בסרט סלאשר טוב ומודע לעצמו, תהיה הנערה האחרונה השורדת היחידה, ואף פעם לא השיקוץ המכונה בחור.

אבל בואו לא נתלהב (ותודו שכבר התחלתם). הנערה האחרונה היא מושא ההזדהות של הצופה, בתור השורדת האחרונה, אבל הנחת היסוד הבלתי מודעת היא שהצופה הוא גבר, ולכן דמותה של הנערה האחרונה נועדה לעיניים גבריות בסופו של דבר. אם נסתכל על זה מנקודת מבט הגיונית, הנערה האחרונה עוברת עינויים דיי מזוויעים לפני שהיא מצליחה לנצח את המפלצת (ובהקשר ל"מגרש השדים" זה מקבל משנה תוקף). והרי לא נוכל לקחת גבר ולענות אותו באותה הצורה שמענים אישה על המסך (אם כי הגיעו במאים, שמבחינות רבות פרצו את הסכר והביאו לקדמת המסך גם עינוי גברים, וטרנטינו הוא אולי הדוגמא הפופולארית ביותר לכך, עם סצנת האונס של מרסלו ב"ספרות זולה"). הנערה האחרונה, אם כן, מייצרת הנאה מזוכיסטית מסוימת עבור הצופה הגברי בלי ללחוץ על הנקודות הכואבות באמת, ומאפשרת לצופה הגברי לספוג את הרגשות שמעורר הסרט באמצעותה.

לנערה האחרונה יש קווי אפיון מרכזיים שמייחדים אותה והופכים אותה למי שהיא-
בראש ובראשונה השם, שיהיה בדרך כלל שם גברי או שם שהוא יוניסקס ("אלן ריפלי" של הנוסע השמיני הוא דוגמא פופולארית, ב"המנסרים מטקסס 2" לנערה האחרונה קוראים סטרץ'). הנערה האחרונה תהיה גם הרבה יותר ערנית משאר האנשים בסביבה, ובעלת יכולת הישרדות מרשימה- כך, למשל, היא יודעת איך להתמודד עם הרוצח. מאפיין נוסף שמחזק מאד את הטענה שהיא נועדה לעיניים גבריות, הוא המאפיינים החיצוניים- הנערה האחרונה נראית כמו סוג של טום-בוי, בתולית יותר, חסודה יותר (סידני של "הצעקה" וכל האישיו סביב הסקס, אלן ריפלי והתספורת הגברית).



ב"מגרש השדים" אין נערה אחרונה מובהקת כיוון שזה אינו סרט מז'אנר סרטי הסלאשר, אבל יש הדהודים ברורים שלה- הן כריס, האמא, והן רייגן, הן בעלות שמות גבריים. אף אחת מהן אינה מתלבשת או נראית כמו אישה פתיינית. כריס היא שחקנית ידועה ועצמאית שמכלכלת את עצמה ואת בתה כמעט לבדה, בעוד הגרוש שלה באירופה. אפילו בסרט בו מככבת כריס, היא משחקת דמות של אישה מנהיגה שמלבה את האש בהפגנה שבסרט. לכריס יש שיער קצר, בעוד אצל רייגן מדובר בילדה שנמצאת באזור הדמדומים בין ילדה לנערה, בדיוק בקו התפר של ההתפתחות והשינויים המיניים. הדברים מקצינים כשהשד יודע ללחוץ בדיוק איפה שכואב (בסצנה עם סיבוב הראש המלא, אומר השד לכריס, Do you know what she did, your cunting daughter?(. כריס, אגב, עוברת שינוי חזותי במהלך הסרט ממש כמו רייגן, ומאפייניה הנשיים הולכים ומיטשטשים ככל שהעלילה מתקדמת יותר.

כריס, לפני הפורענות
אפשר לנתח את "מגרש השדים" מנקודת מבט מטרידה, השופטת את כריס על אורח חייה העצמאי ונטול הגברים כמעט, על מערכת היחסים עם בורק, הבמאי שלה, ועם אביה של רייגן, ובכך שהיא משמשת "טרף קל" כי אין גבר בסביבה לשמור על העניינים. מעניין שכריס נאלצת בסופו של דבר לפנות אל גברים לעזרה (דמיאן, האב מרין) כי הדברים הבטוחים והמוכרים (רפואה, פסיכיאטריה) נואשו מלהושיע אותה. מעניין עוד שכל מי שבודק את רייגן הוא גבר- הרופאים, הפסיכיאטר שמהפנט אותה.
השד עצמו הוא יסוד זכרי (שמתבטא בפסל שלו בסיקוונס הפתיחה, המציג בצורה מפורשת זכר) שנכנס בכוח אל רייגן. על השד, והאופי הספציפי שלו אכתוב בהמשך, וגם על איך שזה מתקשר ליסוד מאד עמוק בסרט-  הפחד מנשים, ומנשיות בהתהוות.


כריס, במהלך הפורענות. או שמא נאמר, ילד קטן עם תספורת פטריה?
הכומר שלנו הוא כומר מדליק

"מגרש השדים" עורר עם צאתו לאקרנים את חרון אפה של הכנסייה, בטענה שהוא פוגע בקתולים, בנצרות, באלוהים ובעולם כולו באשר הוא בגלל התכנים בהם הוא עוסק. וזה מעניין. הכומר המדליק הוא כמובן האב קאראס, שחווה במהלך הסרט תהליך של משבר באמונה שלו, אבל הוא גם מתאגרף, עושה ג'וגינג בשעות הפנאי, שותה בירה ו-וויסקי וגם נראה לא רע בעקרוניות של העניין. בקיצור, הוא כומר מגניב. הוא גם אוהב את אמא שלו, והנקודה הזו היא אמצעי הסחיטה של השד נגדו.


יכול להיות, רק יכול להיות,
שזה מה שעיצבן אותם. Just saying.
דמותו של האב קאראס קרועה בתוך עצמה ולכן ככל הנראה עוררה אי נוחות רבה בקרב אנשי דת, שתפסו אותה כמעודדת כפירה המונית וחיבוטי נפש בענייני האמונה. פרט התפאורה הבלתי נשכח של הפסל המושחת בכנסיה, וכ-מ-ו-ב-ן הסצנה שבה רייגן-השד מתייחדת עם הצלב שהונח בדרך פלא בחדרה, יכולים לעורר זעם. אני לגמרי מבינה את זה.

אבל מה-

כמה נקודות ששווה לשים אליהן לב בהקשר הנצרות בסרט- ראשית כל, הכנסייה מיוצגת על ידי גברים. גברים, במארג העדין של יחסי נשים וגברים של הסרט, הם בסופו של דבר המושיעים. וגם לעניין הישועה יש מחיר- רייגן בסוף משתחררת מהשד, לא לפני ש"נשיותה" המפלצתית הורגת את בורק, את האב מרין ובסופו של דבר גם את ידידינו האב קאראס. מייצגי הגבריות נהרגים, אם כן, וגבריות-כנסייה הולכים יד ביד בסרט. יש איזושהי סברה שמייצגי הדת בסרט הם (כמו בהרבה מקרים) מייצגי מערכת הסמכות בעולם המציאות, דהיינו, הממשלה (הם אשמים בכל, הלא כן?).


אם נסתכל קצת על שנת יציאת הסרט, אפשר יהיה להבחין בשני אירועים מכוננים בארצות הברית של אמריקה, והם סיום מלחמת וייטנאם ופרשת ווטרגייט, כאשר שני האירועים הובילו לאי אמון של הציבור ולהתפוררות חברתית באמריקה. ההתפכחות משנות ה-60 המשוחררות וטראומות המלחמה שהגיעו מוייטנאם עשו את שלהן. אני חושבת שיהיה פשטני מידי להגיד שהאב קאראס הוא דמות שמייצגת את הלך הרוחות בחברה האמריקנית, כי זה קצת יותר מורכב מזה. האב קאראס מאבד במהלך הסרט את שורשיו המשפחתיים- אמו, והוא אכול רגשות אשם כי לא טיפל בה כפי שרצה. משבר האמון שלו מגיע ממקום כנה ואמיתי, ואי אפשר לומר שהוא מושחת- וסופו המר, עם ההתגלגלות הסמלית במורד המדרגות, מסמן את ההקרבה העצמית שלו לטובת העתיד- הילדים (רייגן), הטוב (אל מול הרע). לאן כל זה מוביל? חכו ותראו. 


אופיו של השד

חיפוש קצר באינטרנט העלה שלשד של "מגרש השדים" יש שם (אם כי בצפייה קפדנית מאד לא הצלחתי למצוא אזכור של שם, מלבד כשהוא טוען שהוא השטן), והוא בישראל פאזוזו. שם עליז, קצת מתקתק בשביל שד, אני מכירה כמה אנשים שהיו עלולים לכנות את השרקן שלהם בשם הזה, אבל שיהיה.

כשהתחלתי לכתוב את הפוסט, הייתי נחושה לא להעלות לכאן תמונות דוחות מידי (מהן יש למכביר) מן הסרט.
זאת תמונה של פאזוזו עושה לכם היוש (והשמש זורחת מאחוריו. מתוך סיקוונס הפתיחה בעיראק)

יש נקודה מעניינת באופן שבו מתייחס השד אל הגוף שבו הוא נמצא. אנחנו יודעים שמדובר בילדה בת 12 (וכאמור, נודניקית אבל באופן נסלח), אבל השד מוצא לנכון להעיר את כל ההערות מנבלות הפה שבנמצא כדי להדגיש מיניות נשית, זימה ושחיתות. החל מפניות אל האב מרין במהלך טקס הגירוש (ואמירת מילים שלא נחזור עליהן כאן, בגן רינה, אבל שאפשר לקרוא אותן בציטוטים מפורסמים מן הסרט בלינקוקים מטה) וגם אל הרופא המטפל בהתחלה, וכלה בסצנת הצלב האקסצנטרית/מלחיצה/אקסטרימית. בקיצור, השד הוא יצור מיני, ועיקר ניסיונות הפרובוקציה שלו הם מיניים, ואני אחזור שוב, מדובר בילדה.בת.12.סבבה?

בלי תמונות דוחות, בלי תמונות דוחות, בלי תמונות דוחות. רייגן במהלך טקס הגירוש
לא נדבר על מה שזה עשה ללינדה בלייר, השחקנית ששיחקה את רייגן, אבל בהחלט נדבר על זה במשמעות הרחבה, של הפחד מנשים, ממשיכה אליהן ומכל דבר שקשור בהן- אפילו כשהן עדיין ילדות. הרי אנחנו לא באמת חושבים שהבחירה בילדה על סף ההתבגרות המינית שלה היא מקרית, נכון?

פחד מנשים

אז דיברנו על 'הנערה האחרונה' ועל המאפיינים שלה ביחס לכריס ורייגן, על זה שהנשים מנצחות את הגברים ושורדות בעוד נציגי הכנסייה הזכריים מתים בסוף הסרט, על העובדה שדווקא רייגן, ילדה על סף ההתפתחות המינית זוכה בכבוד המפוקפק לארח את השד בגופה, על אופיו הספציפי מאד של השד, שנוטה לנבל פה ולהשתמש בכינויים מיניים, וכמובן שעל סצנת הצלב.

סורו מעל פניי, נשים מפחידות!
יש ב"מגרש השדים" ביטוי לפחד, פחד מאד קמאי ועתיק יומין, שדיברתי עליו כבר בהקשר לסרטים אחרים עד זרא, ולכן לא אברבר עליו יותר מידי כאן ("תינוקה של רוזמרי", "מיזרי", "קטיפה כחולה" ועוד), ונובע בעיקר מאי הבנה של תהליכים הקשורים בנשים (תסביך המדונה, חרדת הסירוס הפרוידיאנית, המסתורין סביב גוף האישה). סצנת הפתיחה מבטאת בפירוש רמיזות נשיות, ודמויות הנשים בסרט הן אכן משהו שיש לפחד ממנו- אישה עצמאית, מצליחה, שאינה זקוקה לגבר בחייה כדי להתקיים.

התפוררות המודל המשפחתי המוכר, של אבא-אמא-ילדה הוא גם משהו שקשור בסרט. כתבתי על התחושה שיש "להעניש" את כריס בגלל בחירותיה לחיות לבדה ובנפרד מאביה של רייגן, שמתגורר באירופה. יש גם מספר אזכורים בהם כריס כועסת על האב הנעלם, ובואו באמת נשים את הקלפים על השולחן: אם היה אבא בבית, האם עדיין היה אפשר לצלם את הסרט באותה הצורה?
חשבו על זה קצת.

מה אמרנו:

דבר האישה: תקשיבו, מדובר בסרט נורא מפחיד. הפסקול ככל הנראה ירדוף אתכם, לצד פניו של השד המופיעות בהבזקי סופר אימפוזיציה בחלקים שונים של הבית (דלת חדר השינה של רייגן, המטבח) המהווים בעיני את השוטים היותר מפחידים שראיתי בקולנוע. אני חושבת שהאפקטים, ויותר חשוב- המשמעות מאחוריהם, תקפים ומעניינים עד היום, ולא רק בראי התקופה. בקיצור, לכו לראות. אני לא יודעת איך להסביר את זה, אבל אם צופים בזה לבד (לבד לבד! החתול שלכם יכול להיות איתכם, ואחר כך אתם גם עלולים לחשוד בו אם לא עשיתם זאת עוד קודם לכן, אבל זהו) חווית הצפייה מתעצמת. לתשומת לב הקוראים. כמו כן, לסרט יש אווירה קודרת ייחודית ומלאת אפלה, שדים או לא שדים. וזה מגניב.
זה ירדוף גם אתכם!
סופר האימפוזציה המפחידה ביותר בקולנוע

לינקוקים:


_______________________________________________________

מה עוד?

* זוהר אוריה היא יוצרת קולנוע ועוסקת כרגע בסרט בשם "מריה השחורה", העוסק באלימות ורצח במשפחה. מזמינה אתכם לבדוק את הפרויקט שלה בלינק הזה, וגם לפתוח את האופקים. חלק מן ההכנסות לטובת הסרט יתרמו ישירות לנשים ומשפחות שחוו אירועי אלימות במשפחה.   

* רשף לוי, יוצר ישראלי שאני אוהבת, חטף קצת ריקושטים על סרטו האחרון, "לצוד פילים". נכון שהבלוג לא עוסק בקולנוע ישראלי, אבל רציתי לחזק מכאן את רשף ולהגיד לו להמשיך ליצור. מבקרים תמיד יהיו, וכל הבמאים הגדולים חטפו ככה או אחרת. אני ראיתי את "לצוד פילים" פעמיים ונהניתי עד מאד. עשית לי לצחוק ולחייך וזה לא מובן מאליו. ואין דבר נפלא יותר מלשמח אנשים.