"האביר האפל" (חלק ראשון) - כי הסאגה עומדת להסתיים ממש עוד מעט, כי זו הזדמנות מצוינת להיזכר, כי באטמן זה תמיד מגניב, וכמו כן, כריסטיאן בייל. כריסטופר נולאן, חלק ג'

ובגלל שלא רצינו שיצא לנו פוסטמפלצת ארוך, חילקתי את "האביר האפל" לשני חלקים. החלק השני יפורסם בעוד עשרים וארבע שעות (אבל לא נהייה קטנוניים). ספירה לאחור החלה. תהיו אמיצים!

והנה החלק השני! יש לינק גם בתחתית הפוסט, כי בינינו, מי לא מתעצל לגלול למעלה עם העכבר?

 ★

סְגִידָהּ

(נ') עַבוֹדָה, אֶמוּנַה עִיוֶורֵת, הַעָרַצַהּ, כְּנִיעַה מּוּחְלֶטֵת; כְּרִיעַת בֶּרֵך, הִּשְׁתַחֳווּת.

(ת') כְּשֶּרוֹצִים לֱהַגִיד עַל מִישֵׁהוּ שְהוּא כְּלִיל הַשְׁלֵמוּת הַקוֹלְנוֹעִית, וְעַל מִישֵׁהוּ אֲחֶר שְׁהוּא כְּלִיל הַשְׁלֵמוּת הֲאֵנוֹשִית.

 ★

אנחנו לא סוגדים להרבה דברים.

היה לי פעם מרצה באוניברסיטה שאמר שהסגידה האנושית בשנות האלפיים זה לקניון (ה- Mall). ייתכן והוא היה צריך להיות יותר ספציפי, כי בקניון יש מלא דברים שאנשים סוגדים להם (כסף? בגדים יפים? גלידה? יוגורט עם דובונים?). אני לא סוגדת לכלום. ומייד כמובן אסתור את עצמי- יש אחד, כריסטיאן בייל. דיברתי עליו פעם, פעמיים. אולי שלוש, אבל אני לא מתחייבת (כמה זה "פייטר" פלוס "באטמן מתחיל" פלוס אזכור אוהד בפוסט הראשון Ever של הבלוג?).

לפני שנדבר על אופן הסגידה ותדירותה לכליל השלמות כריסטיאן, פרגנו לעצמכם כמה דקות (ושתיים שלוש קלוריות) ולכו לבקר את בלוגה המהמם של מור. מור- אנחנו (אני, עצמי ואנוכי) נעריץ אותך לנצח על כך שבזכותך הוספנו, לגמרי לבד, כפתור "לייק" לבלוג. ככה הרווחתי גם את הבלוג המתוק והמעולה שלך (תרתי משמע, הא!) וגם כפתור שימושי להפליא כמו שיש לכולם. It's a win win situation. אה, ואם כבר הגענו לזה, עשו בו שימוש הולם. כלומר, לייקקו כאילו אין מחר. זה מגניב ואנחנו (אני, עצמי ואנוכי) נגנבים מזה. תוכלו למצוא את כפתור הפלא בתחתית כל פוסט.

עדכון חם מהשטח: חצי שלנו, שבנוסף להיותו מהמם הוא גם חכם, ישב ושכלל עוד יותר את הקוד של כפתור הפלא, ועכשיו הוא אפילו פלאי יותר. עדכון נוסף, לוהט: ברגע של שיעמום תהומי היום, ישבתי אני, בעצמי, ושכללתי את הקוד אפילו עוד יותר! מה שכן, קיבלתי מיגרנה.

מה? אה.

הסיבה לשמה נתכנסנו כאן היא, כמובן, הסרט "האביר האפל", השני בטרילוגיית סרטי "באטמן" של כריסטופר נולאן, עליה מדובר בחוגים גבוהים ובחדרי שירותים מוארים. "האביר האפל" הוא המשך ישיר של "באטמן מתחיל", ויצא לאוויר העולם ב- 2008, שזה שבע שנים אחרי אסון התאומים (שנוכחותו בסרט בולטת מאד, הרבה יותר מב"באטמן מתחיל") ושלוש שנים אחרי שראינו את ברוס ויין מקבל ביצים ויוצר את באטמן בסרט הראשון. "האביר האפל" לווה בעבודת Promotion מדהימה (שאפשר לחוות אותה גם עכשיו, עם הסרט השלישי בטרילוגיה שעומד לצאת הקיץ הקרוב. הכינו את מד ההיסטריה, כי הוא מזנק) ובעיקר ייזכר לנצח כסרט שלקראת סוף הפקתו נפטר הית' לדג'ר, שחקן יפיוף ואיכותי (שמופיע ב"האביר האפל" בתפקיד הג'וקר) ולמרבה הצער וטרם זמנו עזב את עולמנו.

כמו בכל אירוע מסוג זה, גם פה אוהבות נשמות טובות להגיד שלדג'ר זכה באוסקר על תפקידו ב"האביר האפל" דווקא בגלל הטרגדיה המסוימת הזו, ובכלל, כולם יודעים שהאקדמיה בחרם על נולאן לא מאתמול, ואוסקרים מכובדים אינם מנת חלקם של הפרויקטים שלו (אם "התחלה" לא זכה באוסקרים משמעותיים, זה דיי מסכם את זה. ואיפה כריסטיאן בייל בכל הקומבינה???). ועם זאת, העמדה הרשמית שלי, היא שלדג'ר הרוויח ביושר את האוסקר הזה, והצליח למצוא פרספקטיבה עמוקה, אמיתית ומפחידה לדמות הג'וקר. הא לכם, מקורות יודעי דבר.

טוב, אז יאללה? יאללה

"האביר האפל", ובאנגלית The Dark Knight

במאי: כריסטופר נולאן

תסריט: כריסטופר וג'ונתן נולאן

שנת יציאה לאקרנים: 2008

קאסט: כריסטיאן בייל (ברוס ויין/באטמן/מלך היופי), הית' לדג'ר (הג'וקר), אהרון אקהרט (הארווי דנט/ דו פרצוף), מגי ג'ילנהול (רייצ'ל דוז, והיקום כולו רוצה להודות לה על שגאלה אותנו מנוכחותה המעיקה והמעצבנת של קייטי הולמס בסרט הראשון), גארי אולדמן (ליוטננט גורדון), מייקל קיין (אלפרד), מורגן פרימן (לוציוס פוקס),  קיליאן מרפי (הדחליל, בהופעה קצרצרה), נסטור קרבונל (בתפקיד ראש העיר גותהאם. זה ההוא ששיחק את ריצ'רד ב"אבודים", למי שתהה), אריק רוברטס (ראש סינדיקט הפשע מארוני), ויליאם פיצ'נר (מנהל הבנק בסצנת הפתיחה, ואלכס מהון מ"נמלטים". הוא גם נורא חתיך).

פרסים: 2 פרסי אוסקר. אחד, כאמור, לשחקן המשנה הטוב ביותר  (הית' לדג'ר), השני לעריכת הסאונד הטובה ביותר.

אז מה קורה בגדול?

"האביר האפל" הוא סרט שני בטרילוגיית סרטים שעתידה להסתיים ביולי הקרוב. המשמעות המתבקשת היא, שלצפות בו במנותק מן ההקשר של "באטמן מתחיל" זה קצת מבאס, כי לא ממש מקבלים תמונה מלאה של שורשי האפלה של באטמן, שיצרו נולאן ובייל. כך, לדוגמא, אומר באטמן במספר הזדמנויות בסרט שהוא אינו גיבור. למה הכוונה, למען השם? הרי הוא הכי גיבור שיש. ב"באטמן מתחיל" מבואר, ששורשיו של איש העטלף נעוצים בעבר עקוב מדם, הכולל ילד שחזה ברצח הוריו בגיל צעיר, ואחר כך בורח מעירו וגורלו, רק על מנת לשוב אל אותה עיר כפוית טובה ומושחתת מן היסוד, כדי להציל אותה מהשמדה כוללת. הקשר הסימביוטי בין באטמן וגותהאם סיטי קיים בכל סרטי באטמן לדורותיהם, וכן בקומיקס באטמן לדורותיו (למרות, שאני מודה ומתוודה שלא קראתי את רובו. הייתי צריכה לקרוא בזמנו שתי חוברות לאחד הסמינרים שלי וזה היה סופר קוּל, ואז זהו). בהרבה מובנים, הצלתה של העיר משולה להצלה של עלמה במצוקה- ואהובתו האמיתית של באטמן בהקשר זה (וב"האביר האפל" ההנחה הזו מקבלת משנה תוקף) היא גותהאם עצמה. אחרי שבאטמן הציל את המצב בסרט הראשון, מגיע "האביר האפל", שמפגיש את באטמן עם סוג חדש של רשע- הג'וקר, הארכי-פושע המטורף שמוצאו בסרט הוא לא בדיוק ברור (למרות שבסרט ה"באטמן" מ-1989 מסבירים שהג'וקר היה בעבר פושע בכיר בגותהאם) והוא חצי-מטורף-חצי-מתוחכם ומרושע להפליא שזורע הרס בעיר ומערים אפילו על ראשי ארגוני הפשע של גותהאם (נולאן, בדומה לסרט הבאטמן הראשון בטרילוגיה, כולל איטלקי, אירי, שחור ואסייתי כדמויות מפתח של חיי הפשע בגותהאם).

הג'וקר של האביר האפל

לצד כל אלה, מופיע הארווי דנט- הכוכב העולה של מערכת  המשפט של גותהאם המשמש כתובע מחוזי נקי כפיים ששם לעצמו למטרה לנקות את רחבותיה של גותהאם (הלו, בנאדם, באמת נראה לך שתוכל להתחרות בפאקינג באטמן בניקוי רחובות?), רייצ'ל דוז, אהובת הילדות של ברוס ויין והיחידה שיודעת מהי זהותו האמיתית של באטמן, ושבסרט הנוכחי יוצאת עם הארווי, למגינת ליבו של ברוס, וסצנות אקשן עתירות אפקטים ויפיפיות שעושות את "האביר האפל" לסרט הבאטמן הטוב ביותר שיצא, ככל הנראה, אי פעם. אנחנו ממשיכים, תשתדלו לעקוב.

סצנת הפתיחה

שוט ראשון לסרט. כדיא לשים לב: לחוסר הטבע, לבניינים, לבניין שבמרכז הפריים, נמוך יותר מאחרים, אליו
מתקרבת המצלמה בהמשך. 

שוט הפתיחה של הסרט (אחרי התענגות נרקיסיסטית לגמרי על הלוגו של "וורנר") הוא של גורדי השחקים של גותהאם סיטי. המצלמה מטיילת לתוכם, ב- Extreme long shot, ומתקרבת אל חלונותיו הבוהקים של בניין גבוה. באחד החלונות מתרחש פיצוץ, יריית הפתיחה, אם תרצו, של הסרט.  הסיטואציה של סצנת הפתיחה- שוד של אחד הבנקים האטרקטיביים ביותר בגותהאם- בו מחזיקים ראשי הפשע המאורגן את תזרים המזומנים שלהם. אזהרה לכל הילדים הצופים- אל תנסו את זה בבית. השמועות שרצות אומרות שלבנקים אסור להחזיק סכומים כאלה במזומן בשום סניף, כדי להימנע מסיטואציות כאלה בדיוק. עם זאת, תעשיית הסרטים של הוליווד אינה נקראת לחינם "תעשיית החלומות", והכל אפשרי בקולנוע.

דיברנו בעבר על שוט הפתיחה, וגם על סצנת הפתיחה כולה, כמגדירת נושא לסרט שיבוא. בשוט הפתיחה טמונה העלילה כולה, לפחות ברוב הסרטים האמריקניים, וב"האביר האפל", מגדירים עבורנו קודם כל ולפני הכל, זירת התרחשות עירונית לחלוטין, ניו יורקית בגורדי שחקיה, היי טקית וטכנולוגית בבנייניה (בסצנת הונג-קונג זה אפילו יותר מזה). תנועת המצלמה לוקחת את הצופים אל ליבה של זירת ההתרחשות הזו, בהתמקדה בבניין אחד שנמצא במרכז הפריים (איך לעזאזל מצלמים את זה בלי שתהייה השתקפות של המצלמה וצוות ההפקה בחלונות הבניין? אני דורשת תשובה).

והפיצוץ. כשמה שמתרחש בפנים יוצא החוצה

פרט מעניין: בפריים ההתפוצצות, מגיע הפיצוץ ממרכז הפריים בדיוק, כשברקע קו הרקיע הגותהאמי של גורדי שחקים ובניינים נוספים המשתקפים בחלונות. האמירה מאחורי הצילום הזה היא פשוטה: האפלה, השחיתות והפשע, נמצאים בלב ליבה של גותהאם. שום אסתטיקה אורבנית, יפה ככל שתהייה, כפי שמוצגת בהשתקפות הבניינים בחלונות הבניין או בשוט הפתיחה הראשון, תוכל להסוות את זה. בסופו של דבר האלימות הגועשת מתחת אל פני השטח תצא החוצה, ובאלימות כמו באלימות- יש להשיב באותו המטבע. אבל למה להקדים את המאוחר, הן כל חיינו לפנינו. הקאט הראשון של סיקוונס הפתיחה חותך אותנו מחלונות הבניין אל הפנים שלו, ובו גבר שלובש מסכת ליצן מעוותת (כלומר, ליצן שהוא הכל חוץ ממצחיק, או מה שלא יהיה שההמצאה הזו שנקראת ליצנים אמורה לעשות) ואוחז בכלי נשק עומד מול החלון המנופץ. כל מי שנזכר בסצנות מתוך "התחלה" (במיוחד הסצנה של החלום הראשון) בהקשר של סיקוונס הפתיחה- הלו, חברים, זה אותו הבמאי!

מספר שניות לאחר מכן, אנו מבחינים שיש שני ליצנים בחדר, שעושים משהו (מרכיבים כבל מהחלון השבור אל הבניין שממול, כנראה כדי לעבור בו אל הבניין השני), אבל קאט נוסף לוקח אותנו אל דמות לבושת שחורים שעומדת ברחוב, בגבה אל המצלמה, עם תיק מרובע על כתפה ומסיכת ליצן בידה. המצלמה גולשת שוב, כמו בשוט הפתיחה, ומתקרבת אל הדמות. הדומיננטה בצילום הזה, שמודגשת באמצעות תנועת המצלמה, היא מסיכת הליצן. המצלמה מגיע לרמה של Medium close up כדי לצלם את המסכה (שזה דיי קרוב ואמור למקד את תשומת ליבנו במסכה), עיניה הריקות והגרסה המעוותת שלה לדמות ליצן- הגבות המשורטטות לכיוון פנים העיניים ויוצרות מראה מרושע, הפה הפלסטיקי הקפוץ.

מסיכת הליצן המפלצתית, העיניים הריקות מאחוריה. הצגה ראשונה של הג'וקר.

גם לשוט המסוים הזה יש חשיבות בקונטקסט הכללי של הסרט והמסרים שבו. הדמות שאנו רואים רק מן הגב היא הג'וקר, שממתין לעוזריו הנאמנים (וחסרי המזל, כפי שמגלים מהר מאד בהמשך הסיקוונס) שיגיע לאסוף אותו. המסיכה והרִיק שמאחוריה מייצגים את הג'וקר עצמו- דמות מרושעת מן היסוד, שאין אג'נדה אמיתית מאחוריה, כפי שהוא מדגיש בסרט עצמו מאוחר יותר. הוא אינו פושע עם מטרות מוגדרות מאחוריו, כמו ראס אל גול מ"באטמן מתחיל" ששם לעצמו למטרה להרוס את גותהאם סיטי מן היסוד בגלל שחיתותה, וזה אפילו לא הדחליל המטורף, ששם לעצמו למטרה לעזור לראס אל גול ובדרך לקבל הנאה חולנית מסמי הזייה ומטיפוח פחדים של אנשים. הג'וקר מציג טיפוס חדש של אויב, ואולי זה מה שהופך אותו לבעייתי ביותר מכל קודמיו- הוא אינו מבצע את פשעיו על מנת להרוויח כסף, או להשיג מעמד ושליטה בעולם הפשע, אלא לשם הפשע עצמו- שגורם לו להנאה- שאין בה שום חוקים ושום קו מתווה. הריק שמאחורי עיני המסכה הוא הריק שמאחורי הג'וקר עצמו, ובמהלך הסרט הדמות צוברת יותר ויותר ריק- כל ניסיון להקנות לג'וקר מימד אישי מעלה חרס, כיוון שהוא משנה את פניו ואינו מניח לנו לראות אותו כפי שהוא (הדוגמא הבולטת ביותר לכך היא כשהג'וקר מספר לקורבנותיו הפוטנציאלים, רגע לפני ההרג, איך הוא קיבל את הצלקות שלו, ובכל פעם משנה את הסיפור. פעם זה היה אביו המתעלל, פעם הוא גורם את הצלקות לעצמו בגלל אשתו, וכו' וכו'). אין קוהרנטיות מוחלטת במעשיו של הג'וקר, מלבד ההנאה שהוא מפיק ממעשיו הזדוניים.

בהמשך, מדברים הפושעים שעומדים לשדוד את הבנק על הג'וקר. הם לא יודעים הרבה על האיש שבשליחותו הם יוצאים לשדוד את הבנק המסוכן ביותר בגותהאם, מלבד העובדה שהוא מתאפר- כמו בצבעי מלחמה- כדי להפחיד אנשים.

בהמשך הסיקוונס,  מתחוור שלכל פושע בצוות יש תפקיד מוגדר, במשימה מתוכננת היטב מראש- אחד אחראי על ניתוק מערכת האזעקה (בזמן שהוא מנתק את המערכת, הוא אומר לשותפו שהמערכת מתוכננת להתקשר למספר פרטי ולא למשטרה. כמה מוזר. כנראה שהוא לא ממש יודע למי שייך הבנק אותו הוא מסייע לשדוד), אחד על פתיחת הכספת וכו'. ברגע שכל אחד מהם מסיים את תפקידו, השותף שאיתו קיבל הוראה מדויקת להחריד- לירות על מנת להרוג. הג'וקר פותר בכך גם את תאוות הבצע של מבצעי השוד- שמחשבים שאם יהרגו את שותפם, הם יוכלו לחלק את השלל בין פחות שותפים, וגם את הבעיות העתידיות שעלולות להתעורר מבגידה אפשרית של אחד מחברי הצוות. בפשטות, בגותהאם סיטי, ברגע שמילאת ייעודך, אפשר להיפטר ממך. איזו עיר נפלאה לגור בה, הלא כן?

מנהל הבנק (פיצ'נר) יוצא להכות בליצנים

מאון לאון, מנהל הבנק (ויליאם פיצ'נר המתוק) יוצא אל השודדים השפלים עם שאט גאן, חסר פחד, ומזהיר את הליצנים שהם חשובים כמתים- האם הם יודעים ממי הם מעיזים לשדוד? הג'וקר עצמו יורה בו, ומביט בו דרך המסכה, בלי שנוכל לראות את הבעת פניו האמיתית.

הג'וקר, מביט מבעד למסכה במנהל הבנק האומלל. טו - שיי, מאדר פאקר

לקראת סופו של הסיקוונס, הג'וקר נותר לבדו- אחרי שכל שותפיו לשוד נורו. השלל- ודרך המילוט- שייכים לו. מנהל הבנק הירוי, מזהיר אותו לפני הימלטו מן הבנק (באוטובוס צהוב של בית ספר, כמה אירוני) שהבוס שלו- הג'וקר (בלי לדעת שהוא מדבר עם הג'וקר), יעשה לו את אותו הדבר- יהרוג אותו וייקח את השלל כולו. ואז, אומר מנהל הבנק משהו מעניין. הוא אומר לג'וקר, שפעם, לפושעים בעיר הזו היו ערכים. הגינות, כבוד. "במה אתה מאמין?" הוא שואל את הג'וקר בזעם.

בעודו דוחף אל פיו רימון שנצרתו קשורה אל גופו שלו, אומר לו הג'וקר, "אני מאמין, שמה שלא הורג אותך, הופך אותך פשוט למוזר יותר". תוך כדי כך, הוא מסיר את המסכה מעל פניו, ובצילום קלוז אפ אנו חוזים, שש דקות לאחר פתיחת הסרט, באויב המרכזי של סרט ה"באטמן" הנוכחי- גרסה מעוותת, מבולגנת, ומפחידה של דמות הג'וקר (ג'ק ניקולסון החביב והמסודר של "באטמן" מ-89' נעלם כאן כליל).

קלוז אפ ראשון על הג'וקר אחרי הסרת המסכה

יש כאן כמה דברים חשובים שכדאי לנו לדעת להמשך:

·        שהג'וקר עובד לבד- ולעולם לא יהיו לו שותפים אמיתיים.

·        שהג'וקר אינו בוחל באמצעים- ולא תהייה לו שום בעיה להשתמש בבני אדם אחרים  ואחר כך להרוג אותם כדי להשיג את מבוקשו.

·        שהג'וקר לא מפחד מאף אחד- כולל מראשי ארגוני הפשע של גותהאם (שהם דיי מפחידים).

רסט אין פיס :(
לדג'ר בלי הג'וקר

·        שחוסר ההיגיון הוא העיקרון המנחה של הג'וקר- והוא מתבטא במשפט שאומר הג'וקר למנהל הבנק לפני שהוא הורג אותו, במין אירוניה על המשפט "מה שלא הורג אותך מחשל אותך" (באנגלית: What doesn’t kill you makes you stronger, ולא, אתם לא טועים, יש שיר פופ טארשי כלשהו שזה הטייטל שלו)- אצל הג'וקר, כל ניסיון לחסל אותו פשוט יהפוך אותו, לדבריו, למוזר יותר- ובמקרה של הסרט הנוכחי לאלים, אכזרי ורחב היקף יותר ויותר.

·        שעבודת האיפור שעשו על לדג'ר מהממת- ראבאק, מדובר בבחור באמת יפיוף. אם הצליחו לעשות ממנו את זה, זה סימן שהכל עוד אפשרי.

הגו'קר נמלט עם אוטובוס בית הספר והכסף הגנוב, משתלב עם עוד כמה אוטובוסים צהובים אחרים בכביש, כשבנתיב הנגדי ניידות של משטרת גותהאם שועטות לעבר הבנק, ושלום על ישראל. סיקוונס הפתיחה נחתם.

באטמן של "האביר האפל"

באטמן של האביר האפל הוא כמו האייפד 2 טרום עידן האייפדים (אבל בצבע שחור). עוד לא נרגענו מהאייפונים, עוד לא התאוששנו מהאייפד 1, וכבר נחתה עלינו חללית בדמות האייפד 2. יש לו מעבד מהיר יותר, הוא דק יותר, ואתם תהיו הכי מגניבים בארץ אם תשבו איתו בבית קפה (אלא אם כן יש לכם את האייפד 3. מוהא הא הא, הוא אמור לצאת ממש עוד מעט, ביחד עם "עליית האביר האפל", הסרט השלישי בטרילוגיה. צרוף מקרים? אני לא חושבת). כמו כן, גם יש לו חיקויים (וחקיינים).

אייפדים! מלא אייפדים!

במילים אחרות, ברוס ויין התפתח. וממשיך להתפתח. ממש כמו גותהאם סיטי של "האביר האפל", גם ברוס ויין הוא היי טקי, טכנולוגי, משוכלל יותר. הוא לא האבטיפוס הראשוני עדיין, הלא בטוח, של "באטמן מתחיל". כריסטיאן בייל התבגר בסך הכל בשלוש שנים מאז "באטמן מתחיל" ועדיין, ניתן לראות קמטוטי דאגה בזויות עיניו ופיו, הוא רזה יותר, ומתמסר כמעט לחלוטין לתפקידו כבאטמן- חייו האישיים כברוס ויין תופסים פחות ופחות מקום, והוא מנצל את כל משאביו לטובת פרוייקט באטמן והצלת גותהאם.

מתלבש, אחרי עוד ניצחון מוחץ של איש העטלף. ברוס ויין חבול, פצוע ונחוש יותר מאי פעם.
לא באמת חשבתם אני אפספס הזדמנות לשים תמונה של כריסטיאן בייל
בלי חולצה, נכון?

לטכנולוגיה יש כאן תפקיד מכריע- ברוס נעזר בלוציוס פוקס, והופך אותו כמעט ליד ימינו (שהרי יד ימינו של באטמן הייתה, וככל הנראה תהייה לנצח, אלפרד המיתולוגי), ומשתמש באקססוריז שונים (כולל אופנוע מגניב) ומשוכללים. הוא בעל יכולות בלתי מוגבלות ומסור לחלוטין לשליחות שלו- נדמה כי כל הסצנה שמתרחשת בהונג קונג נבנתה על מנת להדגיש את המטרה הזו. ב"האביר האפל", באטמן אכן הופך להיות הגיבור הכל יכול של חוברות הקומיקס. זה קצת בעוכריו, כיוון שהוא מעורר עיסוק אובססיבי ציבורי בדמות של באטמן, ועיסוק כפייתי אישי של הג'וקר בו, ששם לעצמו למטרה בתחילת הסרט לחשוף את באטמן, אבל מאוחר יותר רוצה פשוט להציק לו.

 "לבאטמן אין גבולות", אומר ברוס לאלפרד. ומתכוון לכל מילה.

יחסים בינלאומיים, סטריאוטיפים ויריבויות אתניות ב"האביר האפל"

וזה היה קיים עוד קודם, אם כי בצורה מעודנת יותר, ב"באטמן מתחיל". כאן, הכוונה היא לראשי ארגוני הפשע שיושבים יחדיו וחושבים איך לסדר את המשטרה, את באטמן ואת הג'וקר. יושב שם מארוני, נציג האיטלקים, הבחור האירי, נציג האירים, מן הסתם, והבחור השחור, נציג השחורים. כל אחד מהם מייצג לאום מסוים שלאמריקנים הייתה איתו בעיה באיזשהו שלב, או שיש בהצגתו סטריאוטיפים כל כך מובהקים שלא נותר לנו אלא להתרווח בכיסאנו בתדהמה. האיטלקי, האירי והשחור מסודרים כולם ע"י האסייתי, שמסודר בסופו של דבר ע"י אוכל-הכל של עולם הפשע, זה שלא ניתן להימלט ממנו- הג'וקר.

תפארת העולם התחתון הגותהאמי, ותמצית סטריאוטיפית כמעט טהורה

ובסופו של הסוף של הדבר, כווווולם מטופלים ע"י באטמן. מה כל זה אומר לנו? מאד ברור שדמויות הפושעים מגלמות בתוכן סטריאוטיפים שאנחנו מכירים לא מאתמול- למשל, הפושע השחור שאומר לג'וקר בסצנה הוא מתפרץ לישיבה שלהם, “Give me one reason why I shouldn’t let my boy kill you right now”- השימוש במושג “Boy” הוא לחלוטין שחור, במושגים אמריקנים בכל אופן. שם התואר ששימש בעבר להגדיר את העבדים השחורים הפך למילת סלנג בין השחורים עצמם, שמבטאת קרבה חברית. הפושע השחור הוא גם העוין ביותר והראשון שקם לכנות את הג'וקר "פריק" ומאיים להרוג אותו. עגיל היהלום שלו הוא אפיון סטריאוטיפי נוסף, וכך גם "השמועה" שהוא מפיץ ברחובות לגבי הפרס על ראשו של הג'וקר. זה יבוא לנשוך אותו אחרי זה בתחת, כשכמה פושעים שחורים פשוטים מביאים עליו כליון, ובעצם השחורים הם הראשונים ש"מסדרים" אותם (הג'וקר מנטרל את האיום העיקרי בקלילות).

המאפיונר השחור מול הג'וקר

על הפושע האירי אין בכלל מה לדבר- בשנייה שהוא פותח את פיו, שומעים את המבטא הכבד שלו שמסגיר אותו. הוא הראשון מבין חבורת הפושעים שרוצה לשמוע הצעה מן הג'וקר, כלומר, הראשון להתקפל בפני הכוח החדש העולה של גותהאם. בהקשר האירי, חשוב לזכור שכריסטופר נולאן מגיע מאנגליה ולא מארה"ב במקור. מה שהולך בין הבריטים לאירים זה בכלל סיפור משל עצמו. מארוני האיטלקי מזוהה בעיקר באמצעות שמו והמראה הקלאסי של דון איטלקי מצוי- חליפה ופנים נאות והחלטיות. האיטלקי הוא החשדן, זה שאינו נופל בקלות במתק לשונו של הג'וקר, שפונה למכנה המשותף הנמוך ביותר בין הפושעים- באטמן, והצורך לסלק אותו מגותהאם.

אמריקה של 2008 היא פרנואידית יותר מתמיד, אפלה וחשוכה יותר מתמיד- היא מפחדת עדיין מן השונה שחי בתוכה ולכודה בסטריאוטיפים מסוימים לגביהם, תופסת אותם ככאלה שרוצים "לסדר" אותה ולשטות בה, ומתנחמת בכך שידה הארוכה יכולה להגיע לכל מקום- כולל להונג קונג, לשם יוצא באטמן כדי להביא את רואה החשבון האסייתי לדין. בהקשר הזה, גם העליונות הטכנולוגית של אסיה (ובעיקר יפן, אויבתה הישנה-נושנה של ארה"ב) מתגלה כנחותה לעומת הטכנולוגיה הגבוהה של באטמן ולוציוס. הסיקוונס שמתרחש בהונג קונג הוא באמת נפלא- יפיפה מבחינת הצילום ומבחינת הסאונד והאקשן- זוהי סצנת פעולה טהורה, איכותית ומלהיבה.

עטלפים בשמי הונג קונג. זהירות, סינים

הג'וקר מסמל פחד עתיק וקמאי הרבה יותר- כאילו, לפחד ממיעוטים זה נחמד, אבל לפחד מן הטירוף האמיתי- מצימאון לדם, הרס וחורבן, זה הרבה יותר עמוק. התפלאתם למה אין נציגים של האסלאם הקיצוני בתמונה בסרט אמריקני של אחרי אסון התאומים? אל דאגה. זה יגיע.

זה לא תמים כמו שזה נראה. אף פעם לא

★

רגע! אנחנו על גבול הפוסטמפלצת! 

לכו לשתות מים, להירגע, לעבודה, למערת העטלף. החלק השני יעלה ממש עוד יממה מעכשיו. מרגש, ועם זאת, אף מרטיט.

תם החלק הראשון של פוסט "האביר האפל".

הנה לינק ישיר לחלק השני.

אל תשכחו את הכפתור החמוד הזה פה מצד שמאל. הוא ממש רוצה צומי!