"אמריקן ביוטי"- יופי, ורדים, העמדות פנים ו-וידאוטייפ

הפעם הראשונה שראיתי את "אמריקן ביוטי" הייתה חוויה מכוננת. לאחותי הגדולה היו כרטיסים בחינם לטרום בכורה של הסרט בקולנוע "סמדר" בירושלים. נכנסנו לשם, ואווירה מופלאה כזאת הייתה באוויר, של בית קולנוע ישן, של פופקורן ויין (בתקופה שעוד היה אפשר להיכנס עם כוסות יין אל האולם). כל כך התלהבנו ששכחנו שבאנו לראות סרט, והתמכרנו לאווירת הקולנוע המהממת הזאת של פעם. ואז נכנסנו לאולם, מבושמות (גם מבושם וגם מיין) וטובות לב. והאורות כבו, ועל המסך הבהב סיקוונס הפתיחה של "אמריקן ביוטי", ואני, טרום תואר ראשון ותובנות מינמליות, התמסרתי, התמכרתי והתרגשתי.

זה קורה לי גם היום בהקשר ל"אמריקן ביוטי", עם קצת יותר שנים ברזומה, ותואר אחד (ועוד אחד בדרך).

הפוסט הזה מתגלגל אצלי בטמפלט הרשומות שלי כבר לפחות חודש וחצי.

אבל לא היה זמן, ולימודים, ועבודה, וכל טרדות החיים הקטנות שמונעות ממני ללהג בלי סוף על האהבה הגדולה הזו שלי לקולנוע. ואז, "אמריקן ביוטי" הציג בסינמטק לפני שבועיים. חצי ישב לידי ושמע בהשתאות איך אני מכירה את כל הסצנות בעל פה (יש כמה סרטים כאלה, שאני יכולה לדקלם. באחריות), ומתענגת על כל שוט.

קשה לכתוב על דברים שאוהבים באמת. גיליתי את זה ממש לאחרונה, וביתר שאת.

והנה פוסט "אמריקן ביוטי", שנכתב באהבה גדולה.

פרטים טכניים

"אמריקן ביוטי", ובאנגלית American Beauty

במאי: סם מנדס

תסריט: אלן בול

שנת יציאה לאקרנים: 1999

קאסט: קווין ספייסי המושלם (לסטר ברנהם), אנט בנינג, המהממת כאן ובכלל (קרוליין ברנהם), ת'ורה בירץ' (שזה, לא לחינם, מתחרז עם דמות הביץ', ג'יין ברנהם), מינה סוברי (אנג'לה הייז), ווס בנטלי (ריקי פיטס, שלמרות הגבות המוזרות שלו אנחנו אוהבים אותו וצופים לו גדולות ונצורות), כריס קופר (קולונל פרנק פיטס), פיטר גלאגר (מלך הנדל"ן באדי, עוד בעל גבות שנלקחו ממספרת פודלים. אולי היה משהו מדבק על הסט), סקוט באקולה (ג'ים 1), סאם רובארדס (ג'ים 2), אליסון ג'אני (ברברה פיטס), בארי דל-שרמן (בראד דופרי).

פרסים: בלינג בלינג ! We hit the jackpot.

"אמריקן ביוטי" זכה בלא פחות מ-5 אוסקרים- הסרט הטוב ביותר, השחקן הראשי הטוב ביותר (ספייסי), התסריט הטוב ביותר (לאלן בול), הבמאי הטוב ביותר (לסם מנדס), ופרס לצילום הטוב ביותר.

מה קורה בגדול

"אמריקן ביוטי" הוא סרט על אדם שמחליט להשתנות, בעיקר.

לסטר ברנהם, הדמות העומדת במרכז הסרט, הוא איש משפחה אמריקני, נשוי לקרוליין ואביה של ג'יין, בתו היחידה. משפחת ברנהם, לכאורה, מגשימה את החלום הבורגני-עירוני-משפחתי במלואו- שני ההורים עובדים במשרות ממוצעות וטובות, יש להם בית יפה (שפינות החמד השונות שבו חוזרות כמה פעמים בסרט), מכונית וגינה יפה מלאה בוורדים אדומים (ראוי וכדאי להשוות לוורדים האדומים המופיעים בסצנת הפתיחה של "קטיפה כחולה"- הייצוג המקורי דומה, וכל אחד מקבל הקשר דומה, אבל בצורה שונה). בתם לומדת בתיכון וגם חברה בנבחרת הצ'יר לידרס (Go Tigers!!!  או: Go Beavers!!! או וואטאבר) - יותר חלום אמריקאי פשוט מזה? מה ביקשנו כבר?

הבעיה בכל הכאילו-פאן הנפלא הזה, היא שמייד בהתחלה, המשפחה וחייה נחשפים כריקים מתוכן אמיתי. היופי והאסתטיקה החיצונית- והסרט שם דגש בולט על האלמנטים הנראים, שעומדים בהרבה סצנות בניגוד למונולוגים הקשים ולהתרחשויות הלא פשוטות (וזה נכון במיוחד ביחס לבית משפחת פיטס) - הבית, הגינה, הבגדים, משלח היד- כל הפרטים הקטנים והנאים להפליא, מגלים משפחה ריקה מתוכן, שאף אחד ממרכיביה אינו מאושר ומסופק בחייו. עיקר תשומת הלב מוקדשת ללסטר, האב, שגם מלווה את ההתרחשויות ב- Voice over, ולתהליך שהוא עובר בדרכו לאושר אמיתי, אישי, ובסופו של דבר- גם שמחה וסיפוק ממשפחתו. קרוליין, אשתו, רודה בו, וכך גם הבוס החדש שלו, שצעיר ממנו. במונולוג הפתיחה, אומר לסטר שהוא מעולם לא הרגיש רדום כל כך- בעודו נרדם פיזית במושב האחורי של המכונית, כשאשתו לוקחת אותו לעבודה ובתו יושבת במושב הקדמי לידה.

לסטר נרדם במושב האחורי, סיקוונס הפתיחה.
הירדמות סמלית שהופכת להתעוררות סמלית

תוך כדי ובזמן שכל הזה קורה, בבית הסמוך לבית משפחת ברנהם עוברת להתגורר משפחת פיטס- אב, אם ובן (האנלוגיה הנגדית למשפחת ברנהם). ריקי, הבן, הוא סוחר סמים מתוחכם ומסודר להחריד- (לא הג'אנקי של "רקוויאם לחלום", לשם ההשוואה) וגם צלם חובב שמסתובב עם מצלמת וידאו ומסריט את הפרטים היומיומיים ביותר שניתן להעלות על הדעת (סיקוונס יפיפה וזכור היטב מן הסרט הוא כשריקי מראה לג'יין קטע וידאו שצילם ובו שקית נייר שעפה ברוח, לצד עלי שלכת). האב, קולונל פרנק פיטס, נראה כאילו נגזר היישר מאמריקה הישנה והטובה של שנות ה-30- הוא איש צבא לשעבר, קפדן ושמרן, שנחשף כהומופוב מטורף דיי בהתחלה, והוא זה שנותן את הטוויסט הסופי בסיום, בעוד האם היא האנטיתזה הגמורה של קרוליין- אישה חולה וכנועה, שאינה מודעת לחלוטין לסביבתה.

משפחת פיטס, ארוחת בוקר.
שלושה פרטים, שלושתם אומללים ומעמידי פנים

חוץ מכל אלה, לג'יין יש חברה יפיפייה בשם אנג'לה הייז (מינה סוברי), דוגמנית מתחילה בכאילו, עם ניסיון מיני עשיר, הצ'יר לידר הראשית, ה- New and improved all American girl, המיינסטרים וגם החתרנות בדמות אחת, וזו שמעוררת את לסטר מהתרדמה שהוא מתאר בפתיחה. היא היחידה ששואלת אותו מה שלומו, באחת הסצנות היפות בסרט, ובאמת מתכוונת לכך, ומקבלת זמן מסך וסצנות שלמות שמוקדשות לה, ולהיקסמות המוחלטת של לסטר ממנה. משחקה של סוברי הביא אל "אמריקן ביוטי" אנג'לה משעשעת, מתוחכמת ומצחיקה, למרות הריקנות והשטחיות שמיוחסים לדמותה, ואנחנו לא מתעצלים להגיד שהיא הדמות האהובה עלינו בסרט אחרי לסטר.

אנג'לה, באחד מה- Medium close ups הראשונים שלה בסרט.
לעולם נזכור לך אומרת את ה- C word בכזאת חינניות

כמעט כל הדמויות שמאכלסות את הפריים של "אמריקן ביוטי" עוברות שינוי, לכל מיני כיוונים - קרוליין ברנהם בוגדת בלסטר עם המתחרה העסקי שלה, באדי, סוכן הנדל"ן עם הגבות הכי הזויות שראיתם בחייכם (וזו הבטחה. ואנחנו נחזור ונדגיש את הנקודה החשובה הזו) ומתחילה ללכת למטווח ולירות ברובה כדי לשחרר לחצים, ג'יין מתאהבת בריקי ומניחה לו לראות אותה כפי שהיא, ובמקביל לאהוב את עצמה, אנג'לה נחשפת בסוף הסרט כדמות הפוכה מזו שהיא הניחה לנו להבין שהיא, קולונל פיטס, שבמהלך הסרט הוא גבר אלים, נוקשה ושמרן, עושה ניסיון נואש לצאת מן המעגל הזה- אבל שב אליו לאחר מכן בעוצמה, ריקי מחליט להפוך את חייו הסודיים לחייו העיקריים ויוצא ממעגל הזיוף, ולסיום, לסטר הופך להיות גבר מאושר- מאושר באמת, וכך מסיים את חייו.

הדמויות שלא עוברות שינוי, כמו ג'ים וג'ים, הזוג ההומוסקסואלי שמתגורר בשכנות למשפחות ברנהם ופיטס, כמו אמו של ריקי, ברברה ובאדי, שייכות למעגל החיצוני, המלאכותי של "אמריקן ביוטי". הן נושאות משמעות ברמה הסמלית, המופשטת יותר.

לסטר, כלוא בין מסגרות החלון, מביט באומללות בקרוליין
מתוך סיקוונס הפתיחה. הקומפוזיציה כולה זועקת "ספייס"

הסיום, שכולל את מותו של לסטר (סילחו לי, ילדים, על הספויילר, אבל אל תגידו שלא הזהירו אתכם), מציע פתרון מסוים לפלסטיות והעמדת הפנים המהוות נדבך מרכזי לעולם הבדיוני שמציג "אמריקן ביוטי". אבל עוד נדבר על זה. יש חפירות בדרך. היכונו.

שוט הפתיחה הראשון

שוט ראשון. רגע, זה ממשיך

"אמריקן ביוטי" עושה שימוש בטכניקה מעניינת, של הצגת שוט אחד ארוך, לפני סיקוונס הפתיחה הרשמי של הסרט. השוט מכיל בתוכו מידע חיוני לצופים- וחשוב לא להתעלם ממנו ולנסות להבין משמעותו. ראינו שימוש דומה בטכניקה הזאת גם ב"עיניים עצומות לרווחה"- בין הכתוביות, הגניב קיובריק שוט של ניקול קידמן שמסירה שמלה ועומדת במערומיה, בגבה אמנם, אל המצלמה. הבלחה- ואז חזרה לכתוביות ואל סיקוונס הפתיחה הרשמי. הייתה כאן אמירה, מאד מפורשת, בעצם ההפשטה של כוכבת הוליוודית בסדר הגודל של קידמן עוד לפני שנפתח הסרט. טרנטינו, שאוהב לעשות יותר מכולם, דחף סיקוונס שלם לפני הכתוביות (אם כי באופן קצת שונה משני המקרים הקודמים) של "ספרות זולה", והאני באני ופמפקין יזכרו לעד לתהילת עולם בזכות ולא בחסד. אבל זה לא ענייננו עכשיו.

זה מה שקורה ב"אמריקן ביוטי": הסרט נפתח ב-Dreamworks studios present, ומייד לאחר מכן מופיעה ת'ורה בירץ'. בקטע של כ-28 שניות בו היא מדברת ישירות לצופים- או לפחות, ככה נדמה, עד שקול נוסף נכנס לתוך המונולוג. בירץ', היא ג'יין ברנהם (אבל אנחנו לא יודעים את זה עדיין) מופיעה בתיווך של מצלמה נוספת. למי שלא מכיר, ייתכן שזה לא יהיה הדבר הברור ביותר בעולם, אבל למי שכן- בירץ' מדברת מתוך מסך טלוויזיה או צג כלשהו, ולא מצולמת ישירות. הסאונד- של מצלמה נפתחת ומקליטה- נשמע גם כסאונד של פתיחת דלת. הוא חוזר עוד מספר פעמים בסרט עצמו על מנת לחדד את המשמעות- זוהי המצלמה של ריקי, שמשקפת את ראייתו המיוחדת על העולם. למרבה העצב לא הצלחתי למצוא את הקטע הקצר הזה ביו טיוב, וזאת למרות נבירה עקשנית ובלתי מתפשרת אחד מקוראי הבלוג העלה באדיבותו את הקטע ליו טיוב, ועוד עם תרגום לעברית! חגיגה-

הקטע, שמנותק בשלב הזה מן ההקשר הכללי של הסרט, מציג סיטואציה קצת מלחיצה- טינאייג'רית מופרעת שמדברת על זה שהיא צריכה אב שהוא מודל לחיקוי ולא איזה אהבל שמתלהב מחברותיה הצעירות. מישהו צריך פשוט לגאול אותו מייסוריו, אומרת הטינאייג'רית המטורפת שאנחנו לא מכירים עדיין. בשלב הזה, נכנס קול גברי אל הרקע- אנחנו לא רואים את הדובר, ופתאום מבינים שהטינאייג'רית ההיסטרית אינה לבדה- נמצא איתה גבר כלשהו, בעל קול עמוק ונעים, ששואל אותה באגביות, "רוצה שאהרוג אותו בשבילך?" הטינאייג'רית, ששרועה על מיטה כלשהי, מזדקפת לפתע. המצלמה עולה איתה, מתמקדת בפניה, כשמבטה מופנה ישירות אל הקהל. "כן. תעשה את זה בשבילי?" היא שואלת.

המבט הישיר

הנה הטקסט המקורי מן הסרט:

I need a father who's a role model, not some horny geek-boy who's gonna spray his shorts whenever I bring a girlfriend home from school. What a lame-o.
Somebody really should put him out of his misery.

בלי להבין עדיין מה אנחנו רואים, יש כאן סיטואציה של נערה, שמבקשת ממישהו להרוג את אביה. ברמה הפשוטה ביותר, מדובר בהצהרת כוונות שמתממשת מאוחר יותר בסרט. בערך לקראת האמצע, אנו חוזרים לדיאלוג הזה, הפעם בהקשרו המלא- ג'יין וריקי נמצאים בחדרו של ריקי, שמצלם אותה. הם משוחחים שיחות מלב אל לב, וג'יין אומרת לריקי שהלוואי שהיא הייתה חשובה לאביה כמו שאנג'לה חברתה חשובה לו. ריקי שואל אותה אם הייתה רוצה שיהרוג אותו בשבילה, והיא אומרת שכן, אבל מייד אחר כך שואלת אותו, קצת בחשש, אם הוא מודע לכך שזו הייתה בדיחה. האינטימיות האישית ביניהם עוברת לשלב חדש לגמרי כשג'יין פותחת בפניו את ליבה (התאפקתי מאד לא להוסיף כאן עוד משהו).

שילוב קטע הווידאו המסוים הזה לפני סיקוונס הפתיחה הרשמי אינה מקרית, כמו כל דבר שאנו רואים על מסך הקולנוע. ג'יין, שמאוחר יותר בסרט מהווה ביחד עם ריקי את הפתרון לתסכול הכללי שחשים הוריה, ובהתאם גם שאר הדמויות, בכך שהיא בוחרת לממש את עצמה וללכת אחרי ליבה, מביעה את רצונה להתנתק מכל מה שמייצג אביה- את הכמיהה הבלתי ממומשת לאהבה ותשוקה (של לסטר, המיוצגת באמצעות אנג'לה לאורך הסרט), את ה"לוזריות" והכניעה לחיי המשפחה הבורגנית, אבל גם, ברובד העמוק יותר, מתמודדת עם תסביך האלקטרה שלה (המקבילה הנשית של אדיפוס ידידנו, עליו דיברנו בהרחבה בפוסט "קטיפה כחולה")- המשיכה המינית לאביה, שהיא בזה לו בתחילת הסרט אבל שהופך בהמשך להיות משהו אחר לגמרי, והרצון לזכות בתשומת הלב שלו.

סופה של המשפחה האמריקאית

משפחת ברנהם.
כמה יפה- ככה רחוק

אין אלטרנטיבה אחרת. אין ברירה. אין מנוס. אין מה לעשות. This is life.

המשפחה הבורגנית, הפרוורית (גם כאן אני נלחמת ברצון להוסיף "פרוורית ופרוורטית", ואולי גם פרוונית), של מעמד הביניים, נגמרת לנו כאן מול העיניים.

"אמריקן ביוטי" מעלה לקדמת המסך שתי משפחות אמריקניות, שלכאורה נראות הכי ממוצעות שניתן להעלות על הדעת, ומפרק את שתיהן, בזו אחר זו, לגורמים קטנים, אינדיבידואליים ובלתי מאושרים בעליל. אם נבחן את משפחת ברנהם, נגלה שלסטר מייצג גבר מסורס, אומלל ורדום, שמתומרן ע"י אשתו השתלטנית והבוס שלו, עד שהוא מחליט לקום ולעשות מעשה. קרוליין אינה מסופקת לא מחייה המקצועיים ולא מחיי נישואיה, יחסיה עם בתה קרירים וכמעט שאין קשר בניהן, היא כופה את עצמה (באמצעות המוסיקה בארוחת הערב, למשל) על משפחתה ומשתלטת כליל (או לפחות, מנסה לעשות זאת) על סביבתה (הסצנה של הספה, הוורדים האדומים שמקיפים את הבית). קרוליין היא דמות שיש הרבה מה לכתוב עליה (אבל קצרה היריעה, ופתאום גם נשאלת השאלה מה יהיה הסוף לחפירות שלי, והאם בכלל יכול להיות להן סוף, ואולי אלביס לא באמת מת, ואולי הוא וג'ים מוריסון בכלל חיים יחד על איזה אי בקריביים, ולמה הם לא לוקחים אותי איתם, והאם זה נכון שאני יכולה להמשיך ולהמשיך עם זה עד אינסוף?).

קרוליין, באחת הסצנות המעניינות בסרט בה היא מנסה למכור בית.
אושר מזויף שלא צולח את מבחן האמת- זוג הקונות הפוטנציאליות הלסביות

ג'יין מוגדרת ע"י לסטר במונולוג הפתיחה שלו כטינאייג'רית טיפוסית- כועסת, מבולבלת, חסרת ביטחון- ובנקודת ההתחלה של הסרט היא אכן כזו- היא חוסכת כסף לניתוח להגדלת חזה, חיה בצילה של חברה יפה וכריזמטית, צינית ואינה מתקשרת עם הוריה. עד כאן משפחת ברנהם. יכולנו להגיד שזה לא מקרה מייצג, אלא שאז מגיעה משפחת פיטס-

אב שהוא איש צבא לשעבר, הומופוב צר אופקים שבנו קורא לו "אדוני" (ובאנגלית המילה Sir מקבלת משמעות נוספת- הוא גם "המפקד"), שאוסף כלי נשק ואפילו יש לו צלחת שהייתה שייכת לרייך השלישי עם צלב קרס מקורי שמוטבע בתחתיתה (ביקורת נוקבת מאד על הצבא, ועל הגישה המיליטנטית שמייצג קולונל פרנק פיטס), והוא גם אלים ויודע להרביץ (כפי שלמד ריקי על בשרו יותר מפעם אחת). אמו של ריקי היא אישה חולה, עם אובדן זיכרון לטווח קצר. לא ברור בדיוק מה הבעיה הרפואית שיש לה, אבל זה מזכיר אלצהיימר- היא יושבת ובוהה בחלל, למשל, במשך זמן ממושך, ואינה זוכרת שבנה אינו אוכל בייקון (משהו חשוב, כשלעצמו). היא גם שומעת קולות שאינם שם, ונראה שכל קשר בינה לבין האב הוא מקרי בהחלט. ריקי עצמו, או Mental boy כפי שמכנה אותו אנג'לה, שהה במוסד סגור במשך שנה כיוון שאביו "תפס" אותו מעשן סמים (ובאיזה עולם מתוקן שולחים היום ילד בן 17 למוסד סגור בעוון עישון ג'וינט?), ומנהל חיים כפולים של ממש מתחת לאפו של אביו- הוא סוחר בסמים, יש לו לקוחות רבים והוא אפילו מוצא זמן לתחביבים כמו צילום וסגידה לג'יין.    

משפחת פיטס בשעות הערב. שוט שמקביל לשוט ארוחת הערב של משפחת ברנהם-
שלושה פרטים שאין ביניהם שום קרבה, פיזית או רגשית

כל הפרטים המצויים בתוך תא משפחתי כלשהו בודדים, ואינם מוצאים נחמה במוסד המשפחתי שלהם כיוון שהוא פשוט מופשט בסרט מכל מאפייניו החיוביים והופך להיות עול, סיפור כיסוי עבור בני אדם על מנת להרגיש טוב עם עצמם לכאורה, עוד משהו שאפשר לסמן עליו "וי" ולהגיד שעשינו אותו.

כל אחת מן הדמויות חיה בשקר- לסטר בראש ובראשונה (והוא גם הדמות הראשונה שמתעוררת ופועלת כדי לצאת ממעגל השקר והזיוף), קרוליין (שבוגדת בבעלה במוטלים זולים ונתפסת בצורה הכי מטופשת שאפשר לתאר) ג'יין (שבלי לדעת הולכת בעקבות אביה, מתנערת מאנג'לה, חוברת לריקי, והולכת אל האופק עם פרטנר אמיתי), פרנק פיטס (ואנחנו לא נגלה איך הוא נחשף בסופו של דבר, כי זה יהיה סתם ספויילר ממש אכזרי למרות הכל), וריקי וחייו הכפולים (וגם הוא בסופו של דבר מוציא את הכל לאור ומוצא פרטנרית אמיתית לצעוד איתה אל ניו יורק).

ג'ים, ביטסי וג'ים

יתרה מכך- אין אלטרנטיבה אמיתית שיכולה להציע פתרון לתא המשפחתי כפי שאנחנו מכירים אותו (מלבד ריקי וג'יין, ועליהם אכתוב בהמשך שכן הם מייצגים את הפתרון שהסרט מציע). אפילו השכנים ההומוסקסואליים של לסטר- ג'ים וג'ים, מוצגים כמקשה אחת, אמריקנית להחריד, מגדלים כלבה מעצבנת בשם "ביטסי", יוצאים לג'וגינג בבוקר ביחד, נותנים סלסלת Goodies למשפחת פיטס שרק הגיעה לשכונה (אפשר להעלות על הדעת משהו יותר אמריקני מזה? ייתכן שרק הנטייה האמריקנית להגיד I appreciate it על כל פאקינג שטות יכולה להתעלות על זה), ואין איזושהי פרספקטיבה עמוקה, ממשית וכניסה אל ביתם על מנת שיהוו אייטם מספיק אלטרנטיבי למשפחות ה"נורמטיביות" כביכול. יתרה מכך- אלן בול, התסריטאי, הוא גם הומוסקסואל מוצהר וידוע, שטרח מאד להציג את המודל המשפחתי המחודש של ג'ים וג'ים דווקא בצורת פלקט, פוליטיקלי-קורקט עד כדי גועל, שמלגלג על המודל הזה ועל שני הפרטים המהווים בעצם יחידה אחת. סצנות ששווה לבדוק בהקשר הזה- בסיקוונס הפתיחה של הסרט, וכן כשג'ים וג'ים משוחחים עם פרנק פיטס.

אז איפה הישועה?

בהמשך הפוסט. מה יש, תקראו קצת.

הומוסקסואליות

ג'ים וג'ים מדגמנים זוגיות למופת מול אחד ההומופובים הכי גדולים בהסטוריה של הקולנוע המוכר לנו כיום

להומוסקסואליות יש התייחסות מעניינת בסרט, והיא אינה מנותקת מההקשר האישי של התסריטאי. יש כאן כמה סוגים: ההומוסקסואליות הפלקטית, הייצוגית, של ג'ים וג'ים, הנטייה המודחקת של פרנק- שהיא ההומוסקסואליות החבויה, הנסתרת, שיוצאת החוצה באופן איום ונורא בגלל הדחקה, כנראה, של שנים רבות, ההתייחסות של ריקי להומוסקסואליות- והשימוש בהומופוביה על מנת לרצות את אביו, כשבעצם הוא מצליח "להאיר" את אביו באור הפרימיטיבי וצר האופקים שהוא באמת. אף אחת מן האופציות אינה מהווה באמת פתרון אמיתי שיכול להחליף את היחסים ההטרוסקסואליים הנורמטיביים, כביכול. ההגחכה, למשל, בסצנת הסקס של קרוליין ובאדיל'ה (ילד הגבות), מעמידה את כל העניין בסימן שאלה. סצנות הכמעט-סקס הן הרבה יותר עמוקות, במובן הזה- ריקי וג'יין, שדווקא דרך העירום מסירים את מחסומיהם הפסיכולוגיים אחד מול השנייה, לסטר ואנג'לה, באחת הסצנות המרטיטות ביותר בסרט, מציגים אינטימיות אמיתית וחברית, למרות שאין באמת סקס. באופן כללי, החיבור אינו נעשה בסרט באופן גופני אלא באופן נפשי ומנטלי.

קולונל פרנק פיטס, מביט בחשדנות ב"מצעד הגאווה" (לסטר שיוצא לג'וגינג עם ג'ים וג'ים)

דמותו של הקולונל ראויה להתייחסות בהקשר זה. המוטיבים המרכזיים בו- ה"צבאיות", האלימות, ההומופוביות והביטוי של הנטייה המודחקת- קשורים כולם בסטריאוטיפים אמריקניים וביקורת חברתית. כך, למשל, צבא ארה"ב אישר רק לא מזמן לקבל לשורותיו להט"בים מוצהרים וסיפורי אימה על חיילים אמריקנים בעלי נטיות מיניות שונות הסתובבו במסדרונות וושינגטון לא פעם ולא פעמיים. צבא ארה"ב הוא המילטנטיות הישנה, שסוחבת איתה את טראומות מלחמות ויטנאם וקוריאה, ומלחמות אקטואליות יותר כמו מלחמות עיראק ואפגניסטן. יש אפילו רמיזה מאד בולטת, שמוקדשת לה סצנה שלמה, לגרמניה הנאצית (ובכלל האמריקנים אוהבים לדחוף צלבי קרס בסרטים בכל אזכור של "רוע", "רשע", צרות אופקים). הצבא, וכל מה שהוא מייצג- הוא רע- רע, אומלל וחסר אונים, בדיוק כמו אביו של ריקי, ויתרה מכך- אינו מודה באמת ומתחבר ל"עצמי" האמיתי שלו, ולכן גם מבטא זאת באלימות איומה, מקוממת ושערורייתית (איזו מיתה מקוממת יותר יש ממותו של לסטר?).


הצלחת הנאצית של אביו של ריקי. פויה

הוורדים האדומים



הופעה ראשונה של הורד האדום בסרט, בידיה של קרוליין.
בסיקוונס הפתיחה, הפרח מצולם ב- Close up, בעוד תנועת המצלמה עולה ממנו ב- Tilt up
אל קרוליין עצמה, שמביטה בפרח שקצצה בהתפעלות

אחד הסמלים הבולטים בסרט הוא זה של הוורדים האדומים.

ברמה הסמלית, הוורדים מייצגים התשוקות האישיות של מי שמחזיק אותם. אם בפתיחת הסרט קרוליין מבלה את הבוקר בלקטוף וורדים אדומים מן הגינה ולקצוץ את גבעוליהם- כך היא גם מנסה להשליט סדר אובססיבי בחייה- בעבודתה, בביתה (המלא באגרטלים עם וורדים אדומים).

אצל לסטר, לעומת זאת, הורדים מופיעים בתפזורת של עלי כותרת, בכמה סצנות נפלאות בהן הוא מפנטז על אנג'לה- עשרות אלפי עלי כותרת אדומים, שקשורים, כמה יפה, גם בצורת הסיפוק המינית הגברית ("פיזור" של זרע ושל גֶנים), וגם, ברמה המופשטת, בתהליך שעובר על לסטר, שבמהלכו הוא יוצא מן המסגרת ה"מסודרת", שבה קוצצים גבעולים ומגבילים את התשוקות והמאווים, לשחרור כולל וחירות אמיתית לעשות את מה שהוא רוצה.

בסצנה אחרת, בה הוא פוגש באנג'לה במטבח, הוא מוציא עלה כותרת אדום ויחיד מפיו- כלומר, הוא טועם מן הפנטזיה, מתמכר אליה, אוהב אותה.

הורדים בפנטזיות של לסטר, כמעט לפי סדר הופעה

בסצנת הפתיחה שואל אחד הג'ימים את קרוליין איך היא גורמת לוורדים ללבלב ככה- והיא מסבירה שבאמצעות קליפות ביצים ודשן פלא- כלומר, היא מתחזקת את הפנטזיות שלה באמצעים מלאכותיים (מאוחר יותר אומר לה לסטר שהחפצים בבית נעשו לה חשובים יותר מן החיים עצמם). הגורמים החיצוניים, להם חייה של קרוליין נראים מלבלבים ופורחים, רוצים לדעת מה הסוד שלה, ובעצם מתחזקים אף הם את חייהם בצורה דומה.

ג'יין וריקי

לכל אורך הפוסט כתבתי שאין אלטרנטיבה, לפי הסרט, שיכולה למלא את החלל הזה.

אז זה לא מדויק. יש כמה אלטרנטיבות- הראשונה קשורה בג'יין וריקי (אני מה-זה אוהבת לסתור את עצמי! אבל בקטע טוב).

ריקי מלמד את ג'יין איך להביט בדברים באופן כזה, שיעניק משמעות לחייה. הסצנה הזכורה ביותר בהקשר זה היא סצנת השקית העפה ברוח, כששניהם יושבים מול מסך הטלוויזיה וריקי מסביר לג'יין שהוא הבין, אחרי אותו יום בו צילם את הוידאו, שיש חיים שלמים מאחורי הדברים. הנה הסצנה כאן. זה נורמאלי לחוש רטט בזמן הצפייה בה, אז אל תרגישו לא נעים:

מושג היופי של ריקי, שנפעם משקית נייר שעפה ברוח בינות עלי השלכת, שונה מהותית ממושג היופי של קרוליין, אמה של ג'יין, שגידלה אותה- אם קרוליין נרגשת מספה שעולה יותר מ- 4,000 דולר ומוורדים שיש "לביית" אותה ולשימם באגרטל בבית, הרי שריקי מגלה שדווקא הדברים הפשוטים, שפשוט מונחים שם בחוץ, הם אלה שמשקפים את היופי האמיתי, בעיניו. הוא חושף את ג'יין אל הפשטות הזו- ולקראת סיום הסרט ג'יין מוותרת מרצונה על כל הכסף שחסכה לטובת ניתוח להגדלת החזה עליו חלמה. בעולם המושגים של הסרט, שעוסק ביופי ביותר מהזדמנות אחת, זהו שיקוף של השינוי העצום שחוותה ג'יין בעקבות המפגש עם ריקי.

אינטימיות של אמת. ג'יין וריקי

הבריחה לניו יורק- שהיא מעניינת כשלעצמה בהקשר הזה, והאזכור של ניו יורק אינו מקרי כאן (זוהי עיר שיש בה קהילה גאה פעילה ותוססת, והיא גם מייצגת את החלום האמריקני במובנים רבים. כדאי לחזור אל פוסט "תינוקה של רוזמרי", "באטמן מתחיל", "ללא גבולות" ו- "נהג מונית" בהקשר המשמעות הסמלית של ניו יורק), היא הפתרון האולטימטיבי- הם מתרחקים מן הפרבר, מקור הזיוף וההונאה, מקור חוסר האושר, מן המשפחות המפורקות והאומללות שלהם, ויתרה מכך- הם יחד, אחד למען השנייה. זה משהו שאין לאף אחד מן הזוגות שבסרט.

אז מהו בעצם הפתרון?

הסרת המחסומים (השיחות הכנות שלהם בעודם עירומים, למשל- המיניות המתבקשת אינה מפריע להתקשרות האמיתית זו עם זה), אומץ, ואם צריך לקום וללכת- לדעת לעשות גם את זה. אבל מעבר לכך, ערכים של חברות אמיתית, נאמנות ומסירות מתגלמים בקשר של ג'יין וריקי, שמציל אותם מגורל דומה לזה של הוריהם.

אנג'לה ולסטר

האלטרנטיבה השנייה היא של לסטר ואנג'לה, והיא שונה בכמה נקודות מהותיות מזו של ג'יין וריקי. אצל לסטר, הוא נדרש לעבור תהליך מסוים בינו לבין עצמו לפני הכמעט-מימוש של המשיכה לאנג'לה. מצד שני, כפתור ההתחלה שמאיץ את התהליך של לסטר קשור בהרבה מאד מובנים אל אנג'לה- היא זו שמעוררת אותו, בלי לדעת, להתחיל להתאמן, היא זו שמנחמת אותו בפנטזיות העמוקות שלו, היא זו שמעוררת אותו מינית- ונותנת לו את הדרייב לעשות מעשים. היא זו שמחזירה אותו אל נוסטלגיית נעוריו, הגורם המניע את גלגליו, הרוח במפרשיו- בלי לדעת שהיא עושה זאת. מצד אנג'לה, יש מודעות מסוימת לכך שלסטר נמשך אליה, והיא מתענגת על הידיעה הזו, מושכת אותה, מפתה אותו ונסוגה ברגע האחרון.

כשלבסוף יש פתח למימוש הפנטזיה- עבור שני הצדדים, לסטר עוצר ברגע האחרון, ומבין שתפקידה של אנג'לה בחייו מומש במלואו- שהרי הוא אדם שונה לחלוטין ממה שהיה כשנתקל בה לראשונה. אנג'לה נחשפת סוף סוף כילדת-תיכון פשוטה, שעדיין לא ידעה גבר (למרות סיפורי הסקס שלה לאורך כל הסרט), עם בעיה של תדמית. לסטר מחבק אותה אליו- באבהיות- והיא מצליחה להתקרב אליו וליצור איתו יחסי חברות אמיתיים, כנים ואכפתיים. שניהם מספקים אחד לשנייה אוזן קשבת, כל אחד בתחום שמעסיק אותו ויחסי הקרבה שלהם מחליפים ויוצרים אלטרנטיבה ליחסי האב-בת העצובים של לסטר וג'יין. מצאתי את סצנת ההתקרבות שלהם, באיכות דיי מגעילה, אבל לא נהייה קטנוניים (אולי רק קצת). הסאונד פחות-או-יותר מגניב ואפשר לשמוע את Don't let it bring you down בביצוע מהמם של אנני לנוקס-

מה הבעיה בכל זה?

אין לכך המשכיות אמיתית. לסטר, עם כל הכבוד, מת אחרי שהוא סוגר את המעגל המיני והאבהי שלו באמצעות אנג'לה- ולא בצורה ישירה מול בתו ואשתו. הפתרון היחיד שיכולה להיות לו המשכיות הוא, אם כך, ג'יין וריקי.

מה בין "אמריקן ביוטי" ו-"מועדון קרב"

אוהו, הרבה.

קצת פרטי טריוויה- "אמריקן ביוטי" ו-"מועדון קרב" יצאו שניהם ב- 1999. שניהם עוסקים בדמות הגבר האמריקני, ובשיקום התדמית ההרוסה שלו. בשניהם, אחת התמות המרכזיות היא חזרה לפשטות, התנערות מן המודרניזציה. תמה מרכזית נוספת שקשורה בשני הסרטים הוא הרכוש והחפצים, כשבשני הסרטים יש התנערות מהם. בשניהם, כמו כן, יש הקדשה מיוחדת של זמן וסצנות למקום העבודה של הפרוטגוניסטים, לתאגידים המפלצתיים והטכניים שמשתלטים על נפשו של האדם וגוזלים ממנו כל מיני דברים (ב"מועדון קרב" הגדילו לעשות והפנו את האלימות בחזרה אל התאגידים עצמם).

סצנה אחת, מכל סרט, שמעניין להשוות אותה בגלל הדמיון המדהים בשני המקרים, היא סצנות ההתפטרות של לסטר ושל דמותו של אדוארד נורטון.
אני אספר בקצרה על זו של לסטר, כי יש אותה במלואה ממש כאן ותוכלו לחזות בפלא בעצמכם. לסטר, כצעד שני ממשי בתהליך ההתנערות שלו מחייו המשמימים ובשיבתו אל גבריותו האבודה, מחליט להתפטר מעבודתו (וזה אחרי שבסצנה הקודמת הוא מראה לקרוליין אשתו מאיפה משתין הדג, ולא בקטע טוב). הוא כותב מכתב כנה ואמיתי ובו הוא מפרט מה דעתו על ההנהלה הבכירה, ומה מהלך יומו במשרד (פרישה לשירותים לפחות פעם ביום כדי לפנטז על חיים שאינם כל כך דומים לגיהנום ולעשות עוד משהו תוך כדי) ואגב כך גם סוחט מהבוס שלו משכורת שנתית והטבות. כולם יוצאים מבסוטים בסופו של יום, ובראד דופרי, הבוס הזבל של לסטר, ניצל מתביעת הטרדה מינית. גאונות צרופה:

למרבה הבאסה, לא הצלחתי למצוא את סצנת ההתפטרות של "מועדון קרב", למרות פשפושים עקביים ביו טיוב. כמעט שקלתי להעלות אותה בעצמי, והחלטתי שלא. מצאתי משהו חתוך וערוך עד כאב שממש לא משקף את הסצנה כולה, אז תקפצו בהזדמנות לעותק "מועדון קרב" הקרוב למקום מגוריכם (כאילו, על מדף סרטי ה- DVD שבוודאי יש לכולנו וכולל את אוצרות הקולנוע לדורותיהם) לראות אותה במלואה, ובכלל את "מועדון קרב" כולו, כי הוא סרט שתמיד שווה לחזור אליו-

ב"מועדון קרב", דמותו של המספר מגיעה אל הבוס, אחרי אזכורים שונים שמדגישים את שאט הנפש ממנו. הבוס הוא התגלמות התאגיד האנושי- הוא מסודר, שם לב לפרטים קטנים ומטופשים ושולח במחי את העובד שלו להסתובב באמריקה. השנאה שרוחש המספר אל הבוס שלו היא השנאה למה שהוא מייצג- את הסדר, הארגון, הקפיטליזם במיטבו- כל מה שהפרוטגוניסט של "מועדון קרב"  מתעב. זו גם הסיבה שהוא העדיפות הראשונה של דמות המספר כמישהו להילחם בו בקרב- יש בו רצון נואש להוציא מהבוס שלו קורטוב של אנושיות, גם אם זו אנושיות שמבוטאת בכעס ואלימות. בסופו של דבר הוא מוותר- ומכה את עצמו עד זוב דם ובאכזריות צרופה (ביטוי לשנאה עצמית? הנה כיוון פירוש אחד) כדי לסחוט מהבוס שלו העסקה כיועץ חיצוני שממשיך לקבל משכורת. עכשיו, הוא אומר ב- Voice over בסוף הסצנה, יש ל"מועדון קרב" חסות של תאגיד.

הוספתי ב"לינקוקים" למטה את הנעימה המגניבה ביותר שמלווה את הסצנה הזו.

גם "אמריקן ביוטי" וגם "מועדון קרב" הם סרטים שמייחסים למקומות העבודה האמריקניים הטיפוסיים, הנורמטיביים האלה, שבהם המשרד הוא קיוביקל מדכא והבוס הוא איזה אפס בעניבה, את אחת מן המועקות הכי כבדות של הדמות הראשית. שני הגברים הכבויים בשני הסרטים עושים שימוש בהתפטרות- האלימה יותר ופחות, כדרך לסחוט את הבוס, ובאופן זה משיבים לעצמם משהו שהלך להם לאיבוד במרוצת השנים. מעניין שאפילו השוט בו הם יוצאים מן הבניין דומה במשמעותו- אדוארד נורטון יוצא מן המשרדים מכוסה דם ושורק להנאתו, לסטר מסתתר מאחורי תיק המסמכים שלו ומריע לעצמו בשמחה.

עשינו זאת, ידידיי.

מי שרוצה, מוזמן גם לחזור לפוסט "נהג מונית" להרחבה על "מועדון קרב", גבריות ובכלל. אני יודעת שזה היה פוסט ארוך, אבל, כמו שכתבתי בפתיחה למעלה (הרבה למעלה), הוא נכתב באהבה רבה. אני לא רוצה לחשוב בכלל איך יראה פוסט שיוקדש במיוחד ל"מועדון קרב".

מה אמרנו?

דבר האחות: מעולה. ואיזה סיום מדהים.

דבר החצי: תגידי, את יודעת את כל הסרט בעל פה? תשובת האישה: כן.

דבר ההוא שישב לידי ולא ראה בחיים את הסרט לפני כן: פאק, הם הולכים לעשות את זה? תשובת האישה: כן.

דבר האישה: נו, זה מיותר. הרי אני אהלל ואתלהב בטירוף כי "אמריקן ביוטי" הוא אחד הסרטים האהובים עליי בכל הזמנים. יש משהו בשנה הזאת, 1999, שהוציא סרטים טובים אחד אחד מפס הייצור המשומן של הוליווד. ראו הוזהרתם, משמעות החיים ביג טיים לפניכם.

ומילות הסיום של הסרט, כי זה כל כך נורא יפה

I guess I could be pretty pissed off about what happened to me... but it's hard to stay mad, when there's so much beauty in the world. Sometimes I feel like I'm seeing it all at once, and it's too much, my heart fills up like a balloon that's about to burst...

...and then I remember to relax, and stop trying to hold on to it, and then it flows through me like rain and I can't feel anything but gratitude for every single moment of my stupid little life...

You have no idea what I'm talking about, I'm sure. But don't worry...

You will someday.  

לינקוקים

"אמריקן ביוטי"- התסריט המלא

"אמריקן ביוטי" ב-ויקיפדיה בעברית
"אמריקן ביוטי" ב- IMDB
הנה הנעימה המגניבה, של ה- Dust brothers, שמלווה את אחת מן הסצנות הכי מגניבות בהיסטוריה ("מועדון קרב")