יום שישי, 16 בספטמבר 2011

"באטמן מתחיל"- אורבניות אפלה, אלטר אגו ואסונה של אמריקה- פוסט מיוחד לכבוד עשור לאסון התאומים. כריסטופר נולאן, חלק ב'

יֶצוּר
(ז') בְּרַייה, בַּרוּא, נִבְרַא, יֶצִּיר
(ת') בַּעָגָה ירוּשַלמִית: אָהַבַּל, אָהַבַּלוֹן, טֶמבֶּל, טַּמבָּל.
בחלקים מסוימים של העיר אף נהגה: יוּצֻוּר

אף אחד לא יוכל עכשיו להגיד שהבלוג הוא לא אינפורמטיבי להפליא.
התכנסנו כאן, אני ועצמי ואנוכי (כי חצי במילואים) כדי לכתוב על סרט שהוא גם מיוחד עבורי, וגם רלוונטי מאד לתקופה המסוימת הזו (ומייד נסביר מדוע). הסרט הוא אחד משניים שכיכבו בעבודת הסמינר הידועה לשמצה שלי (אבל עם הציון הנפלא, Praise the lord), ומכאן עולה שאני מכירה אותו בעל פה כיוון שישבתי כמו ילדה טובה וניתחתי אותו שוט-שוט, סצנה-סצנה. תכלס'? הגיע לי הציון הנפלא.
כמו כן, חודש ספטמבר שבא עלינו לטובה לפני תשעה ימים בדיוק, מבשר עשר שנים לאסון התאומים. תחזיקו חזק, כי כל חתיכות הפאזל יתחברו בסופו של דבר.
חתיכות פאזל רלוונטיות נוספות - "באטמן מתחיל" הוא הסרט הפותח בטרילוגיה של כריסטופר נולאן לסרטי באטמן, יחד עם "האביר האפל" עטור התשבוחות והכריסטיאן בייל והסרט החותם של הטרילוגיה,"
"The Dark Knight Rises. חברי המערכת, כלומר, אני, נרגשים וחוששים כמו לפני כל סרט חדש של נולאן, ממש כמו ילדים ביום הראשון של כיתה א', או סטודנטים שנה ג' שמתים כבר לסיים את התואר, או כמו צ'אד פלדהיימר לפני אימון.

סרטי באטמן של נולאן שונים מסרטי באטמן הקודמים מטעמים רבים, כשההתחלה היא בליהוק של שחקן מהמם ומוכשר שבא לבכות כמו כריסטיאן בייל לתפקיד ברוס ויין / באטמן, ממשיך בעובדה שהסרטים מתבססים ואף נאמנים לקומיקס ה"באטמן" של פרנק מילר, ומגיע עד לרמת בימוי מבריקה של נולאן עצמו. הגרסאות הקודמות של טים ברטון שמורות בפנתיאון הקלאסיקות, אבל סרטי "באטמן" של נולאן הם, יסכימו כל הנוכחים (אני), רמה אחרת של עשייה.

אז יצאנו לדרך. מי שמפחד מעטלפים- שישאר בבית, ויקרא את הפוסט משם. ולהחזיק חזק, כי ההנהלה אינה אחראית, כמו כן, לאובדן של חפצים, תמימות וזיכרון לטווח קצר.

פרטים טכניים
"באטמן מתחיל", ובאנגלית, Batman Begins

במאי: כריסטופר נולאן
שנת הוצאה: 2005
קאסט: כריסטיאן בייל אהובנו ויקירנו (באטמן / ברוס ויין), קייטי הולמס האנמית והקרצייתית (רייצ'ל דאוז), ליאם ניסן (הנרי דוקארד / ראס אל גול האמיתי), מייקל קיין (אלפרד), גארי אולדמן (שרחוק כאן מרחק רב מדרקסל ספיבי של "רומאן על אמת", בתפקיד המפקח גורדון), קיליאן מרפי (דר' קריין והדחליל), מורגן פרימן (לוציוס פוקס), טום וילקינסון (כרמיין פלקוני), קן וטנאבי (ראס אל גול המזויף).

  • הארה חשובה לגבי הקאסט- בפוסט כריסטופר נולאן הקודם, שעסק ב"מֶמֵנטו", ציינתי את ליהוק השחקנים כאחד ממאפיניי הבימוי המובהקים של נולאן. אפשר לראות את אותה צורת עבודה גם בקאסט של "באטמן מתחיל"- נולאן, שאוהב לעבוד עם אותם השחקנים, לקח מ"באטמן" לא פחות משלושה שחקנים לאחד הפרויקטים הגדולים ביותר שלו, "התחלה"- קן וטנאבי, מייקל קיין, וכמובן, קיליאן מרפי, שקיבל מקום של כבוד בתפקיד רוברט פישר.
  • הארה נוספת ולא פחות חשובה- כריסטיאן בייל אהוב עלינו ביותר. מיד פעם, כמו בפעם האחרונה שכתבתי עליו, יהיו גלישות שיעסקו בכמה הוא מוכשר / חתיך בצורה בלתי רגילה / מהמם וכו' וכו'. עמכם הסליחה, זה לא נשלט.
מה קורה בגדול?

"באטמן מתחיל" מגולל את סיפורו של איש העטלף המוכר לנו כיום ואת גלגולו מבן עשירים חמדמד לגבר קשוח בחליפת גומי שחורה. כל הללו טובים ויפים, ובקלות אפשר היה להפוך את הסיפור לעוד פנטזיה דביקה ומעצבנת, אלא שכאן נמצא השלד הסיפורי, לצד התסריט הנהדר שנכתב ע"י נולאן עצמו, בידיהם האמונות של שחקן מחונן ככריסטיאן בייל ושל במאי מחונן לא פחות, ו"באטמן מתחיל" הפך למותחן פסיכולוגי עמוק ומעניין שנוגע בנושאים חשובים ומעניינים הקשורים בנפש ומהות האדם, לצד פוליטיקה גלובלית ואמריקנית בפרט, ופרטי הביוגרפיה הקאנוניים של ברוס ויין לא היו יכולים להיות מסופרים בצורה איכותית יותר, ועם קאסט טוב יותר (ובכל אלה, אנו מעמידים פנים שקייטי הולמס, רעיה, אם וסיינטולוגית בחסד, חוץ מזה שהיא פאק מאסיבי בליהוק, אינה קיימת כאן).

הסרט נפתח בברוס ויין, ילד עשיר עד מאד שמשחק עם חברתו רייצ'ל בחצר הענקית של אחוזת ויין, ומבהיר לה כבר בהתחלה מי הבוס (כי זה הגן שלו). אחרי שהילד העשיר נופל לבור ישן ומותקף ע"י עטלפים (אירוע שהופך בהמשך להיות מכונן, כיוון שברוס מגלה מתוך הפחד והבהלה העוצמתיים ביותר שחווה בחייו, את האלטר-אגו המפורסם שלו), אנחנו עוברים לקלוז אפ נפלא של אחד, כריסטיאן בייל הכה-יפיפה בצורה מושלמת, מזוקן ומתעורר משינה, הנה כאן:

אוי. אני אלך להתפעם לי בשקט באיזו פינה ואחזור אחרי זה.
לא לקחת לי אותו, בבקשה.

אוי.

הפתיחה הייתה למעשה חלום של ברוס, הגבר החזק שמתעורר כשאור השמש נופל על פניו בבית כלא שנמצא במזרח הרחוק. ברוס נמצא כאן בעיצומו של מסע חיפוש עצמי, אחרי שהחליט לעזוב את גותהאם-סיטי, העיר האגדית מן הקומיקס והסרטים של באטמן לדורותיהם (וסקירה קצרה על גותהאם-סיטי ברמה הסמלית תגיע בהמשך ואל תגידו שלא אמרתי כי אני אומרת). אחרי שברוס ויין הבוגר הולך קצת מכות עם כמה חברים כועסים, הוא פוגש בבידוד אדם מעונב שמציג את עצמו בשם דוקארד (ליאם ניסן הנפלא).

דוקארד, בפוזה אופיינית
דוקארד מסביר לברוס שהוא מדבר בשם אחד ראס-אל-גול, דמות מסתורית שזהותה מתבררת בהמשך, ומזמין אותו "למצוא את מה שהוא מחפש". ומי מאיתנו, עם יד על הלב, לא היה נענה לכזו הזמנה (אני בוודאי הייתי מוצאת חוף ים קריבי, שמן קוקוס, חצי, וקפירינייה עם מטרייה צבעונית מנייר).
  בחור צעיר ואכול רגשות אשמה על מות הוריו, שחוץ מהיותם עשירים מאד היו גם פילנטרופים נדיבים שהשקיעו בעיר גותהאם מיטב כספם. העיר בוגדת בהם בסופו של דבר, והם מוצאים את מותם בסמטאותיה. כשעוברות השנים, העיר הופכת מושחתת יותר ויותר- ונשלטת בידי סינדיקט הפשע של מאפיונר עם שם איטלקי (כמה סטריאוטיפי מצד נולאן, חייבים להגיד)- כרמיין פלקוני.

הנה כאלה. ומה אתם יודעים, התמונה השמאלית
היא בכלל מקורית וצולמה בקולומביה. כן, יש מקומות כאלה.

כדי לקצר את הסיפור, ברוס יוצא לדרך, כשהוא עובר ברגל בנופים יפיפיים (הסרט צולם בחלקו באיסלנד), עד שהוא מגיע אל הדוג'ו של ראס אל גול ו"ליגת הצללים", השוכן על פסגת הר. בהמשך, בנויה העלילה בפלאשבקים לעבר המסבירים קצת את הרקע של אותו ברוס ויין אבוד- הילד, שאיבד את הוריו אחרי שהם נרצחים בסמטה חשוכה מחוץ לבניין האופרה של גותהאם-סיטי בעוד ברוס הקטן צופה בכל, גדֶל להיות

ברוס עובר תקופת למידה בדוג'ו של "ליגת הצללים", לצד הדרכה אישית של דוקארד, שמלמד אותו להילחם (בסצנה מרהיבה שצולמה על קרחון) ומסביר לו כי מותם של הוריו לא היה באשמתו.

באיסלנד, לכל המעוניין

המבחן האחרון של "ליגת הצללים" כולל שאיפה של אדי צמח מיוחד, שתכונותיו מעוררות את פחדיו הכמוסים ביותר של האדם השואף. ברוס עובר את המבחן (בעוד סצנה יפיפיה ועשויה היטב במהלכה הוא מזהה את דוקארד בין עשרות נינג'ות רעולות פנים כשהוא עדיין מושפע מסם הפחד, ולומד לגבור על פחדו מן עטלפים), אבל כשהוא למד ש"ליגת הצללים" רוצה להשמיד את עיר הולדתו, גותהאם סיטי, הוא מעלה באש את הדוג'ו, מספיק להציל את הסנסיי שלו, דוקארד, וחוזר אל גותהאם, כשהוא נשבע להציל אותה. במטוס בדרך חזרה הוא משתף את משרתו הנאמן אלפרד בתכניות שלו להפוך לסמל, שיוכל להילחם ברוע ובשחיתות ולהציל את העיר גותהאם.
מאון לאון (וואו, כמה זמן לא אמרתי את זה, לא כל שכן כתבתי), בנתיים בגותהאם, מתחוור לנו לאט לאט שפלקוני הוא בסך הכל דג רקק במשחק של גדולים, ושמאחוריו עומד מישהו גדול יותר- הרבה יותר. בדרך יש גם את הפסיכיאטר המחוזי, דר' קריין (קיליאן מרפי), שמתברר כפסיכופט בעצמו שאוהב לעטות מסיכות ולהפחיד אנשים, ושמשתף פעולה עם הרעים, ומאוחר יותר כשמתברר לנו מיהו הרע הראשי ממנו חששנו, אנו מבינים שגותהאם סיטי צריכה להיות מקום דיי מבאס לגור בו, ושהמלאכה עוד מרובה (וממשיכה להסתבך בסרט ההמשך, "האביר האפל"). כמובן שתקציר העלילה מובא כן על קצה קצהו של המזלג, כי למרות הספוילרים (הנה אזהרה גם בגוף הטקסט), בכל זאת צריך לשמור משהו לצפייה עצמה.

למה המשמעות הירושלמית ל"יֶצוּר" לא תקפה כאן ולמה המשמעות הרגילה כן, מה זה אלטר אגו ואיפה נכנס איש העטלף

אז ב"באטמן מתחיל" אין באמת טַמבָּלים, להלן ייקרא שמם (בצורת הריבוי), "יֶצוּרים", כיוון שהיחיד שהוא בעל הפוטנציאל הגדול ביותר לכאורה לצאת אהבלון וטמבלון הוא ברוס ויין עצמו, שעוטה על עצמו חליפה שהייתה יכולה בקלות להיראות מגוחכת עד מטופשת פלוס מביכה.  ואכן, מדובר במעשה בעל רמת סיכון גבוהה לעטות על עצמך חליפת גומי שחורה עם אוזניים מחודדות,  אבל מה לעשות, שכריסטיאן בייל לא יוכל להיראות כמו אהבל גם אם הוא יעטה על עצמו את חליפת ה- Big Bird של רחוב סומסום, וגם כשהוא אמור להיראות כמו אהבל, זה יוצא לו אהבל מתוחכם. מדובר, אגב, בתופעה ידועה בקרב אנשים מאד מוכשרים (עיינו ערך: כריסטופר ריב הנצחי בתפקיד סופרמן). אז גם כשהוא לובש חליפת עטלף, כריסטיאן בייל יוצא גב-גבר, פלוס הבימוי והצילום המענגים ונעימות הסרט הנהדרות (והמבשרות את בואן של נעימות "התחלה" הגאוניות).

מה שכן, המשמעות הרגילה של "יצור" כן מתאימה כאן, בעיקר בשל העובדה שברוס ויין מחליט, כפי שהוא מצהיר בפני אלפרד בצורה גלויה, ליצור סמל עירוני, המזוהה עם העיר גותהאם באופן כה מובהק, עד שהוא הופך לחלק ממנה ומצליח לגאול אותה (אמנם, רק באופן חלקי, אבל תנו לו זמן) מן המזימה האיומה להשמידה כליל ועד היסוד. אז ויין "בורא" את איש העטלף, שהוא גם שרירי, גם בעל קול מסתורי ומצודד, גם חזק בצורה בלתי רגילה, וגם יש לו גאג'טים מגניבים שכל ילד ישמח להניח את ידיו עליהם, וכל גבר (וגם האישה שכאן) ישמחו מאד לקחת את האבטיפוס של הבאטמוביל לסיבוב.
ברוס ויין, האבוד במרחבים מול האלטר אגו שלו,
באטמן, לוכד הפושעים

זהות סודית של גיבור על היא לייט מוטיב שחוזר במספר רב של דמויות קומיקס, מפורסמות יותר וגם פחות. בין המוכרות ניתן כמובן למצוא את סופרמן, ואת הניגוד החריף קלארק קנט, החננה טוב הלב, את פיטר פארקר וספיידרמן, את חבורת "אקס-מן" ועוד.
ברוס ויין-באטמן הם דוגמא מובהקת מן ה-
Pop Culture (יענו, התרבות הפופולארית) למושג האלטר אגו ולאופן שבו הוא משקף את הפער בין מה שהאדם הוא באמת, לבין מה שהיה רוצה להיות באמת.

נביט בזה כך: ברוס ויין לכאורה הוא אדם שלא חסר לו דבר, מלבד הורים. הוא נאה, עשיר מאד, אלגנטי ומשכיל אבל גם רגיש ונדיב, נעים הליכות, מפורסם ומוקף תמיד בנשים יפות.
באטמן, לעומת זאת, משוחרר מכבלי האחריות בכל האופנים שברוס ויין איננו- הוא אדון החשכה, וקשור בקשרי עבותות אפלים אל החלק הקשה והחשוך של גותהאם סיטי, בעוד ברוס ויין אל החלק ה"מואר" שלה (אור הזרקורים, האירועים הנוצצים, חיי החברה, הפעילות הפילנתרופית), והוא לובש ונושא על חזהו את חותם העטלף- אותו פחד ישן וקדום של ברוס ויין עצמו, כשהוא גובר עליו ויתרה מכך- "כובל" אותו למרותו.

וב"באטמן מתחיל", גותהאם סיטי שוקעת כולה באפלה, עד כדי כך שנולאן הקפיד לצלם יותר מ-90% מן הסצנות המתרחשות בגותהאם בשעת לילה על מנת להמחיש זאת. למעשה, לא נותרה עוד ברירה אלא ליצור את באטמן.

האורבניות האפלה

לאורבניזם, ועירוניות בכלל, יש בקולנוע ייצוגים מאד מעניינים, שקשורים בנגזרות של תופעת העירוניות- ההתרחקות מן הטבע, המלאכותיות, השאיפה להגיע גבוה (גורדי שחקים) וההקשר המיידי לסיפור מגדל בבל, קידוש הכלכלה והכסף, הבדידות של האדם בכרך הגדול, וחוסר הקשרים האישיים. מובן שנעשו ניסיונות שונים להתמודד עם תופעות הלוואי של האורבניות, ביניהן יצירת חיי קהילה פעילים (ארה"ב מצטיינת בכך במיוחד), וניסיונות לזרוע "נווה מדבר" טבעי בתוך מרחב אורבני מלאכותי (והדוגמא הטובה ביותר לכך הוא הסנטרל פארק במרכז מנהטן). בהכללה גסה (כי אנחנו בסך הכל אנשים עדינים), אפשר לתאר את העיר הקולנועית כמרחב של כאוס, ניכור, בלבול (מי זוכר את סצנת הפתיחה של "בדרך למטה" מ-1993, סרט של הבמאי ג'ואל שומאכר שמחרפן את מייקל דאגלס כבר בפתיחה בגלל עודף סימנים עירוניים- רמזורים, שלטי אזהרה מרצדים, מכוניות?), ואת ההופעות העירוניות- חזותיות שלה כמאופיינות  בנוף קשוח, סגור, שטוח, מלאכותי וקר של בטון וניאון. אכן מדכא, ואני לא אשקר אם אגיד שעברו בי איי אלו מחשבות לעבור להתגורר בכפר ולגדל חצילים ופרות חמודות במקום כל הקטע הזה. אבל מה, חצי לא בעניין. ואני כמובן לא אוכל לחיות בלי מוסדות תרבות שהם חלק אינטגרלי מהעיר, ובלי בארים אפלים ובירה מהחבית פלוס צ'ייסר. אלה דברים שאפשר להשיג רק בתוך עיר. ורק בתוך עיר, בתוך סביבה אורבנית שכזו, היה יכול הקולנוע למצוא כר פורה כל כך של התרחשויות- הבניינים, הרחובות המסודרים לעיתים כשתי וערב, הסמטאות החשוכות, הצללים והפינות החדות- בכל אותם הדברים שאמורים ליצור את הסדר בחיי העיר, מתחולל חוסר סדר ובלבול. אין לדעת מה יקרה בקרן הרחובות הבאה, מי מסתתר מאחורי החלונות האפלים או בגגות הבניינים.

באטמן וגורדון על רקע בנייני העיר החשוכים.
באופן סמלי, הזרקור שאמור להזעיק את באטמן
הוא אור המפתח בפריים

גותהאם סיטי של "באטמן מתחיל" היא בדיוק העיר הקולנועית הזו, ואולי אפילו גרסת אקסטרים שלה- ציינתי כדוגמא שנולאן הקפיד לצלם את רוב הסצנות העירוניות בחושך ובחסות הלילה, לעומת ה"בריחות" התכופות אל אחוזת ויין, ששוכנת מחוץ לגותהאם סיטי באזור כפרי וירוק בצורה מעוררת חשד. המעברים התכופים, בסיקוונסים של פתיחת הסרט, אל הנופים הפראיים בהם מטייל ברוס, מעצימים את הדחיסות הויזואלית ואת החשכה שפושה ברחובותיה של גותהאם.

ההתייחסות החוזרות והנשנות אל גותהאם כאל דמות ממשית- והנטייה האובססיבית של הדמויות להתעסק בה- מעניקות לעיר מעמד של דמות אמיתית הלוקחת חלק פעיל בעלילה. בסיפור המסגרת של באטמן, אחד מן הנתונים הבסיסיים ביותר הוא הקשר הסימביוטי שקיים בין באטמן לעירו. באטמן נוצר כדי להגן על גותהאם ולטהר אותה מן הרוע, שמנסה להשתלט עליה שוב ושוב- ומכאן שגם דמותו של באטמן עצמו היא תוצר עירוני מובהק.

כיוון שבאטמן הוא תוצר של גותהאם וקשור אליה בקשרי עבותות, העיר משמשת, לאורך כל הסרט, כמראה לנפשו של הפרוטגוניסט- ברוס ויין, והתהליך שעובר ברוס \ באטמן מקביל לתהליך שעוברת גותהאם.

נולאן והעיסוק בדמויות גבריות מסובכות

אחד מן המאפיינים הנוספים של נולאן כבמאי הוא הנטייה לעסוק בדמויות גבריות ראשיות מסובכות ומלאות רגשות אשם המנסות להתמודד עם עברן. הדוגמאות הבולטות לכך הן כמובן "התחלה" ו-"מֶמנטו", אבל גם בסרטי "באטמן" שלו העיסוק בתהליך הנפשי של הדמות הגברית המרכזית- ברוס \ באטמן- הוא מרכזי מאד, ויכול אולי להוות הסבר לבחירה של נולאן לעבד דווקא את "באטמן", קומיקס שעובד בהצלחה רבה קודם לכן.
ברוס ויין של "באטמן מתחיל" פותר שני תסביכים גדולים מן העבר, ומתקדם הלאה אל הדמות המגובשת יותר והמנוסה יותר שאנו פוגשים ב"האביר האפל". הסרט, שמתאר את שורשיו של באטמן, עוסק למעשה בשני תסביכים מרכזיים:
  • מות ההורים- מותם של בני הזוג ויין נתפס כסתמי ונטול סיבה- הרוצח יוצא מן הצללים האורבניים וחוזר אליהם, לכאורה ללא מניע ממשי. הילד ברוס, שהיה זה שביקש לצאת מן האולם באמצע מופע האופרה, נושא על גבו את תחושת העוולה והאשמה על מותם הפתאומי.
  •  הפחד מפני עטלפים- לכאורה הוא הסיבה לכל שרשרת האירועים. אם ברוסיל'ה הילד לא היה נופל אל בור העטלפים, הוא לא היה מפתח פחד מפניהם. אם הוא לא היה מפתח פחד מפניהם, האפקטים המרשימים של מופע האופרה לא היו מזכירים לו את העטלפים מן הבור ולא היו גורמים לו לרצות לצאת אל הסמטה בה מוצאים הוריו את מותם. אפשר לומר שהתהליך המרכזי אותו עובר ברוס הוא רתימה של הפחד הקדום הזה מפני עטלפים לטובת שליטה מוחלטת בו- ב"ליגת הצללים" הוא לומד להתמודד עם פחדו ולכבוש אותו, ובאחת מן הסצנות הוירטואוזיות המסיימות את הסרט, באטמן כבר יודע לקרוא לעטלפים ורותם אותם לעזרתו.
  • קייטי הולמס, היא רייצ'ל דאוז, היא ג'ואי פוטר המעצבנת מ"דוסון קריק". לא, קייטי, לא שכחנו לך את ניג'וסייך ב"דוסון", ובוודאי אין לנו שום כוונות לשכוח לך את ניג'וסייך ב"באטמן". לא פלא שברוס התעצבן עלייך. ואיך העזת לתת לו סטירה בלי שום היסוס? מדובר כאן בברוס ויין! פאק, מדובר כאן בכריסטיאן! בושי והיכלמי לך.
    למזלנו הרב, כריסטופר נולאן השכיל להחליף את הנודניקית בסרט ההמשך. פרגון קל, עם זאת- יש לה שיער מהמם, ואין מה להגיד.
9/11 והמשמעויות הסמליות שלו, ואיך הוא קשור ל"באטמן מתחיל"


אסון התאומים היה אירוע בקנה מידה בלתי נתפס שהשפיע על כל תחום אפשרי שניתן להעלות על הדעת, ומובן שגם על היצירה הקולנועית האמריקנית. מעבר לתדהמה ההיסטרית בה הוכה העולם כולו, ובמיוחד אמריקה, הייתה כאן סיטואציה מבשרת רעות. האומה החזקה ביותר בעולם באותה התקופה נתפסה עם המכנסיים למטה, וביג טיים. ולא רק זה, באירועי ה-11 בספטמבר כולם זוכרים את מגדלי התאומים, שני מוניומנטים ניו יורקיים מוכרים לכל מוכר כובעים זב חוטם במנהטן ובברוקלין, ואולי לכל מוכר כובעים בכל לוקיישן בעולם- בעיקר, כיוון שמגדלי התאומים היו מרכז הסחר העולמי (World Trade Center), והיוו אולי יותר מכל את מעוז הקפיטליזם והכלכלה האמריקנית באשר היא. מארגני הפיגוע ידעו היטב במה הם הולכים לפגוע- זה לא היה רק המגדלים, זו הייתה פגיעה סמלית בכל מה שאמריקה מייצגת- חופש, שפע, כלכלה, דונאטס, ואם היה אז אייפדים ואייפונים, אז כנראה שגם את זה.

ההשפעה על הקולנוע והטלוויזיה הייתה מיידית. "סקס והעיר", ביחד עם "הסופרנוס", הורידו את הפריימים הבודדים מסיקוונס כותרות הפתיחה שלהם בהם הופיעו המגדלים, וחומרים קולנועיים שהיו כבר מוגמרים נערכו שוב. פריימים מסוימים הושארו על רצפת חדרי עריכה אפלוליים בהוליווד. ילדים בכו. כלבים נבחו. חתולים חגגו. מרססי צבע של העירייה באו בשתיים עשרה בלילה לרסס צבע מתחת לחלונות של בני אדם שנמים את שנתם (זה קרה לי אפילו היום בלילה). היה לא נעים.

אחת מן ההשפעות הקולנועיות הייתה שובו של ז'אנר הפילם נואר, הפעם בצורתו המודרנית של "נאו נואר", שרווח מאד בשנות ה-80 וה-90 ונח קצת. הסרט האפל, סגנון צורני שהתפתח בשנות ה-40 באמריקה, היה מושלם כדי לתאר את האווירה ששררה באמריקה אחרי ה-11 בספטמבר, 2001- ייאוש, פחד וזוועה. אופיים של האירועים לא תרם לעניין גם כן, ומי מאיתנו שבהה בטלוויזיה ב-2001 בחוסר אמון במגדלים הבוערים ולא חשב לעצמו (ואולי גם שיתף את קרוביו, מכריו, או סתם את המוכרים בפיצוציה בה הם קנו בדיוק מסטיק) שזה לא נראה אמיתי אלא כמו בסרט, מוזמן לקום עכשיו ולהתבייש לו. המגדלים הנופלים של ה- 11/9 לא מבניים פיסיים בלבד שהתמוטטו, והמלחמה בציבור האמריקני הייתה גם מחשבתית- האירועים זרעו פחד וחורבן מנטלי בציבור, והבחירה במרכז הסחר העולמי במנהטן- מעוז הקפיטליזם וההתגלמות הויזואלית שלו- ע"י הטרוריסטים המבצעים- היה מעשה סמלי של קבוצה טרוריסטית, מיליטנטית, שיצאה  כנגד הקפיטליזם האמריקני.

גם ב"באטמן מתחיל" יש טרוריסטים, וגם יסודות שיוצאים נגד הקפיטליזם- ראס אל גול, למשל. ברוס ויין/ באטמן עצמו קשור קשר הדוק למדיניות הקפיטליסטית באמצעות תאגיד תעשיות ויין שהיה שייך להוריו ושברוס כובש אותו בחזרה מידיי טייקונים מייד עם חזרתו לגותהאם.
אחת הטענות המרכזיות של הסרט גורסות כי גותהאם סיטי הגיעה למצב של ריקבון ושחיתות כתוצאה מן הקפיטליזם המשחית, אבל חשוב לציין גם, שנולאן אינו שולל לחלוטין את הקפיטליזם, כיוון שהאופציה השנייה- פאשיזם וטרור המיוצגים דרך דמותו של דוקארד \ ראס אל גול, שעומד בסופו של עניין בראש ארגון טרור (וחשוב לציין בהקשר זה כי אנשיו של אל גול הם "זרים" מן המזרח הרחוק) השואף להשמיד את גותהאם עד היסוד, הם בכלל לא אופציה ויש למגר אותם מן היסוד. האג'נדה של הסרט, אם כן, היא קצת מבולבלת והרבה מסובכת- הקפיטליזם הוא לא טוב כי העיר גותהאם הפכה למקום מלא רוע בעקבותיו, אבל הוא גם לא רע, בעיקר כי אין אופציות טובות יותר וכי במציאות אין באטמן שירביץ לרעים ויעשה עיניים לבנות. קצת חבל, האמת.

דברים שכדאי לשים אליהם לב בטריילר
זה נורא נחמד שיש יו טיוב בעולם. בזמן האחרון, אני מוצאת את עצמי יותר ויותר מודה על כך ליושב במרומים. איזו המצאה גאונית, בתכלס. כל שיר שאי פעם נדבק לך לנשמה ולא הייתה לך שום דרך לברר איך הוא הולך באמת- יהיה שם. ובענייננו, כל טריילר לכל סרט שאפשר לחשוב עליו גם יהיה שם, כך או אחרת.
הנה הטריילר המלא של "באטמן מתחיל", ואיתו כמה דברים חשובים שכדאי לשים לב אליהם (כי לא כדאי ללכת לסופר בלי רשימת מכולת. וגם לא הולכים עם זה למכולת. והכל התבלבל לי. יא אללה)-


אז קודם כל, הביטו נא
·         במהממיות הבלתי מעורערת בעליל של כריסטיאן. פאק, איזה בחור.
·         בייצוגים האורבניים של גותהאם. שימו לב לצילומי האקסטרים לונג שוט שמראים את מרחבה העירוני של גותהאם, לשימוש באדים כדי להעצים את התחושה שהעיר היא מרחב גיהנומי מובהק- ראינו ביטוי דומה לכך ב"נהג מונית", אגב, לכל האקססוריז העירוניים- רכבת קלה (Note to myself- אולי לא כדאי לנסוע ברכבת הקלה), גרפיטי, מכוניות מפוארות, אורות בוהקים שעוטפים את הדמויות, ההתייחסויות הטקסטואליות אל גותהאם סיטי כאל דמות ממשית, והכי חשוב- בשוטים המציגים את באטמן כחלק אינטגרלי מן המרחב העירוני.
·         ברייצ'ל (קייטי הולמס) המעצבנת.
·         במשפט החותם של הטריילר. ברוס ויין אומר, "בחור שמתלבש כמו עטלף- ברור שיש לו תסביכים", מלא הומור עצמי ועצוב במידה רבה, כיוון שהוא מודע בבירור לאישיותו החצויה ולטעמים הברורים שיצרו אותה.
אני דיי בטוחה שבשביל ראייה קצת יותר מעמיקה, כדאי וצריך לראות את הסרט המלא. הוא נורא כייף, באמת.

אז מה, אתם באים לפה הרבה? כי היו לנו כמה דברים להגיד
דבר א': אוי, איזה יופי. במיוחד הסצנה עם הנינג'ות.
דבר האח הגדול: אם את מחפשת סרט על עיר, נראה לי שהוא יתאים לסמינר שלך (והוא צדק).
דבר האישה: בראש ובראשונה, כריסטיאן שלנו מהמם מתמיד. אחר כך, זה סרט של נולאן. יש בו משהו קצת לא מגובש, אבל מאד מעניין וזורם. הוא סוחף במידה, ומהווה הכנה נפלאה ל"האביר האפל" הנהדר שיגיע כמה שנים אחרי. אני אוהבת. מאד. אפילו שראיתי אותו מיליון פעם. הוא יופי. שורה תחתונה? מומלץ, במיוחד לשם צפייה פעילה עם המשמעויות הרחבות יותר.

לינקוקים
 

9 תגובות:

  1. הי אישה הולכת לקולנוע, פוסט מעניין! סדרת האביר האפל היא האהובה עליי מבין סרטי באטמן (והאמת בין סרטי הוליווד בכלל). בסינימטק ירושלים הקדישו החודש הקרנות מיוחדות ל 9/11, ובינהן האביר האפל:
    http://www.jer-cin.org.il/webSite/Modules/films/Program.aspx?id=254

    השבמחק
  2. תודה רבה יקרה :) אני דפיניטלי הולכת להיות ב"האביר האפל" ביום רביעי הקרוב. האמת? תכננתי לכתוב גם עליו פוסט, כפוסט המשך לזה האחרון. אני מקווה שיהיה לי זמן ופנאי לעשות את זה אחרי ההקרנה.

    ושוב תודה! אני הולכת להוסיף את הבלוג שלך ל"מומלצים" אצלי מרוב שהוא נפלא.

    השבמחק
  3. ניתוח מעמיק ביותר! יש לי אהבת ילדות עמוקה לבאטמן, השתגעתי על "באטמן" ו"באטמן חוזר" של ברטון. אכן, סרטיו של נולאן יותר אפלים ונותנים משמעות חדשה לדמות של באטמן. מחכה בקוצר רוח לפוסט על "האביר האפל"! (גם אני שמחתי שהחליפו את קייטי הולמס..)

    השבמחק
  4. מבריק!!
    קראתי הכל

    השבמחק
  5. מלך.
    תודה :)
    צפה בקרוב לפוסט עם הקדשה אישית (ולא מגלה על איזה סרט)

    השבמחק
  6. מרתק. אין ספק שבאטמן ההתחלה הרבה הרבה יותר טוב מהאביר האפל. הוא הרבה יותר עמוק, אישי והדמויות יותר מעניינות מאשר באביר האפל שזה אקשן רועש במשך שלוש שעות ארוכות. ברור שאת האביר האפל עשו יותר בגלל הכסף ופחות האמנות. עם זאת, מגי ג'ילנהול באביר האפל מדהימה. באטמן ההתחלה נמצא ברשימת סרטים מומלצים מבחינתי.

    השבמחק
    תשובות
    1. מגי ג'ילנהול? מדהימה?
      היא הייתה מעצבנת ונודניקית. אמנם, בהשוואה לקייטי הולמס זו הייתה נודניקיות על גבול הנסבל, אבל עדיין.
      ראבאק, לא יכלו למצוא לבאטמן אהבת ילדות שלא תהייה מעצבנת?
      עם זאת, אן האת'אווי ב"עלייתו של האביר האפל" בהחלט מחפה על הפיאסקואים האלה, וכך גם מריון קוטיאר הנהדרת. ברוך השם.

      מחק
  7. כמה אירוני שאת מקשרת את באטמן לאסון התאומים. עכשיו הסרט השלישי בסדרה מקושר למעשה הבטח הנורא בקולורדו, בו צעיר משוגע שחשב שהוא ג'וקר, טבח בצופים תמימים בבית הקולנוע. כנראה שלבאטמן יש מזל רע, מה שמתאים לאווירה הקודרת שמלווה את שלישיית הסרטים. מבחינתי, כל סרט שקשור לבאטמן מעכשיו יחכה להגיע לצפיה ישירה עד שאצפה בו...אמא'לה.

    השבמחק
    תשובות
    1. אירוני ולא אירוני. סרטים הם משקפי תרבות, ואסון התאומים היה חתיכת מכה, ולא רק לאמריקנים. הטבח באורורה הוא בעיני דוגמא מובהקת לאופן שבו סרטים משפיעים על הקהל... הרי אין לדעת באמת איך הסרט יתקבל אצל צופים מסוימים, במקרה של אורורה- הצופה היה מעורער בנפשו עוד קודם וזה היה ה"טריגר". אם "ארקהאם" היה אמיתי, ככל הנראה הוא היה נזרק לשם מייד.

      מחק