"האביר האפל" (חלק שני)

אני מאחרת כרונית. זה מין קטע כזה, מין פגם באופי שנולדים איתו. אבל אני אומרת- פגמים צריך לאמץ, מגרעות צריך לחבק, כולסטרול צריך לאכול (ועוד יצא לי חרוז בלי להתכוון). ועם כל המנטרות הנבונות הללו לחיים, האיחור בפרסום החלק השני של פוסט "האביר האפל" הוא באמת לא אשמתי הפעם, אז תהיו סלחניים. יכולתי להאשים את השמש (מי זוכר את המניע לרצח ברומאן "הזר" של אלבר קאמי?) אבל אז אני סתם אהיה רעה. תצטרכו פשוט לסמוך עליי בעניין.

איזה חלק שני, שאלתם? בושה וחרפה. החלק השני של החלק הראשון, כמובן! הנה חלק א' של פוסט "האביר האפל", והפוסט הזה יהווה המשך ישיר ובלתי נפרד שלו. לא שווה, אחרת.

Fasten your seat belts, התחלנו!

★

מסכות כמוטיב חוזר

המשחק בין זהויות הוא לא משהו ש"האביר האפל" המציא, והמוטיב הזה היה קיים בכל סרטי באטמן, כי הרי אי אפשר אחרת בסרט מסוג כזה- הדמות הראשית היא דמות שיש לה אלטר אגו אותו היא מוציאה אל החוץ בעזרת מסכה ותלבושת מפוארת. גם ברוס ויין וגם באטמן הם מעמידי פנים, אבל בעוד לבאטמן יש זהות אמיתית, שקשורה קשר הדוק לדמות המסכה שלו (שהרי באטמן נולד מתוך פחדיו של ברוס ויין הילד, ומתוך הטראומה של רצח הוריו), הג'וקר הוא דמות נטולת זהות ופנים אמיתיות. הוא אינו מסיר את המסכה שלו כיוון שהוא מכוסה במשך כל הסרט באיפור. גם בסצנה בה פניו נקיות מאיפור (בעת ניסיון ההתנקשות בראש עיריית גותהאם), עדיין מכסות הצלקות את פניו ולא ניתן לראות את הפנים האמיתיות שלו. הוא חסר שם אמיתי, ונדמה שהאלטר אגו שלו השתלט כליל, עד שהאדם שהיה פעם הלך לאיבוד, חסר זהות וחסר זיכרונות מוצקים (מספר בהזדמנויות שונות סיפורים שונים לגמרי על איך שקיבל את הצלקות שלו). טביעות האצבעות שלו בלתי מזוהות, וכך גם הדי אן איי. אפילו הבגדים שהוא לובש הם בהתאמה אישית ואינם משויכים למותג כלשהו. בקיצור, הוא כל מה שאמריקה מפחדת ממנו- הריק, הלא נודע אותו רואים היטב בעיניה הריקות מתוכן של המסכה שאוחז הג'וקר בסצנת הפתיחה.

אדם אבוד מאחורי המסכה, ובכך הופך ל"כל אדם", אוכל הכל- ג'וקר

בהמשך הסרט קורא הג'וקר לבאטמן להסיר את המסכה שלו. במידה ולא יעשה זאת, מאיים הג'וקר, אנשים ימותו. קלטת האיום שלו, בה רואים את הג'וקר מראיין חקיין באטמן כלשהו, מעניינת בהקשר המסכה- הג'וקר מסיר בלעג את המסכה מעל פניו של החקיין וצוחק ממנה, לועג לכל מה שהיא מייצגת. חקיין הבאטמן אומר לג'וקר בקלטת שבאטמן הוא הסיבה שתושבי גותהאם לא צריכים יותר לפחד מטיפוסים כמוהו. כלומר, הזהויות המוצקות שלו, העבר שלו, ההפרדה הברורה של באטמן מברוס ויין ולמרות זאת הקשר הסימביוטי, הבלתי ניתן להפרדה, בין שתי הדמויות- המסכה, והדמות האמיתית- רק הן יכולות להוות משקל נגד מספק לג'וקר האימתני, חסר הזהות והשורשים.

ברוס מול הזהות השנייה. השוט מציג התבוננות ישירה של ברוס בבאטמן, ומכאן מודעות לאלטר אגו שלו, שאמנם מהווה
חלק בלתי נפרד ממנו, אבל גם ישנה דיכוטומיה ברורה בין השניים

דמותו של הארווי דנט, התובע המחוזי החדש, "האביר הלבן" של גותהאם, גם היא מקבלת מסכה- הארווי בלונדיני ונראה כמו הגרסה האנושית של בובת "קן", הוא זך וצח יותר מהענן הכי לבן בשמיים, והוא של גותהאם. הוא חדור מטרה לנקות את גותהאם מפושעיה, וכוונותיו הן הכי טובות שיש. עד כדי כך, שבאטמן שוקל לסור הצידה, ולפנות את הדרך להארווי- ברוס אומר לרייצ'ל באירוע ההתרמה שגותהאם זקוקה לגיבור עם פנים אמיתיות- פניו של הארווי דנט.

ו.... זוהי גותהאם. במלואה, בדמות אחת אומללה

אירוני, בהתחשב בכך שהארווי הופך להיות דו-פרצוף, אויב מיתולוגי נוסף של באטמן. הג'וקר "מטפל" בהארווי, נציג השפיות והיושר, בצורה האירונית ביותר- הוא משחית את פניו היפות, וצורב את המסכה האישית של הארווי בבשרו- הארווי דנט הופך להיות דו פרצוף, פושע ורוצח, שמניח החלטות הרות גורל כמו האם להרוג מישהו או לא- להטלת מטבע פשוטה. הג'וקר והארווי, בהמשך הסרט, מייצגים אם כן טיפוסים שהתמסרו לחלוטין למסכות האישיות שלהם, עד כדי זניחה מוחלטת של האדם שהיו. באטמן, לעומת זאת, מקפיד על איזון בין שתי הדמויות. המסכה שלו היא אכן מסכה פיזית, אותה מסירים, בניגוד לג'וקר, שחוץ מן האיפור יש לו גם צלקות, והארווי, שמסתובב עם פנים מושחתות.

והמסכה מול האדם, כמה שוטים אחרי זה. הפרדה ברורה

המסר ברמה הפשוטה הוא כזה: גותהאם סיטי אינה מסוגלת לקבל אליה גיבור אמיתי, חף מפשע, "אביר לבן" כמו הארווי. היא זקוקה דווקא לגיבור כמו באטמן, אפל ובלתי מוכר, ובעל אמצעים בלתי נדלים, השייכים לברוס ויין, וכזה שקשור בקשרי עבותות לעיר גותהאם- הוא איבד בה את הוריו, וכעת נחוש לטהר אותה. עבודתו סיזיפית ולא נגמרת- אבל הוא שם.

סתם, כי הוא חתיך. וגיבור. ועשיר. וחכם. והוא באטמן, למען השם. Need I say more?

גותהאם סיטי של "האביר האפל"

קצת ואולי לא כל כך קצת כמו באטמן, גם גותהאם סיטי של "האביר האפל" גדלה, והפכה להיות מפלצת של טכנולוגיה, גורדי שחקים ומאורות תת קרקעיות. מערת העטלף, שבסרט הראשון מהווה דווקא חיבור לטבע, אדמה וראשוניות הפכה למרתף ענקי ומלא מסכי מחשב, וכדי להתנייד ברחובותיה יש לבאטמן עוד כמה גאדג'טים חוץ מהבאטמוביל המגניבה ביקום. 

מערת העטלף של "האביר האפל", פלוס אי אלו גאג'דטים פלוס אלפרד, המשרת הכי טוב ביקום

אם ב"באטמן מתחיל" עוד ראינו פיסות טבע פה ושם, או סצנות שלמות שצולמו באזורים לא עירוניים, ב"האביר האפל" גותהאם שולטת בכל פינה- בחלונות השקופים של הפנטהאוז של ברוס, מהם נשקפים אורותיהם של גורדי השחקים, חדר הישיבות במגדל ויין או משרדו של ראש העיר. העירוניות שולטת בכל, מרמזת כי זהו העולם שיש להתמודד איתו כעת- עולם טכנולוגי ומלאכותי, שמצמיח מפלצות כמו הג'וקר ומעניק מחסה לפושעים ומטורפים. גותהאם ממשיכה לבגוד בתושביה ובמבקשי טובתה, וניתן לומר שרק הג'וקר ובאטמן שולטים במרחב העירוני שלה בצורה מוחלטת- העיר מאכלסת את שני צדדי המטבע של דו פרצוף- הטוב, והרע, ושניהם מוטלים בספק. באטמן אינו לחלוטין "טוב" בגלל שהוא מסתיר את זהותו ונתפס כפורע חוק, והג'וקר הוא "רע", בהיעדר מימד אישי שהיה יכול לאזן את התחושות הללו, אבל גם מטורף ועל כן הוא אינו רוע טהור, אלא דומה יותר לילד מפלצתי שרוצה לשחק.

ברוס, כשברקע אורות העיר, מציצים מחלונות הפנטהאוז שלו. תעשו טובה ולכו להשוות עם תמונה שהוספתי לפוסט
"באטמן מתחיל".
יהיה לכם כייף חיים

הסביבה העירונית מעולם לא נראתה אלגנטית יותר, מסוכנת יותר ומלאת דואליות יותר כמו ב"האביר האפל", והיא מהווה למעשה סוג של אספקלריה (מילת תשבצים ידועה!) לאנושות כפי שהיא כעת- מלאת טכנולוגיה ואמצעים, אבל גם אחוזת טירוף, תאוות בצע ופשע. וגם... שאיפה לחזור לסדר הטוב והישן, אותו מייצג באטמן.

סצנת פיצוץ בית החולים

בחרתי להתעכב דווקא על הסצנה הזו, במיוחד בגלל שהיא בנויה באופן כזה שמזכיר אירוע מאד חשוב ומהדהד, ורלוונטי למשמעות הכללית של הסרט.

הג'וקר בתפקיד פלורנס נייטינגייל, רק בקטע רע.
המסכה שמונחת מעל האיפור רק מעצימה את הרוע והאלימות

 לא אעבור על כל הסצנה, כי אז נשאלת השאלה איפה הסוף וכמה אני יכולה להיות פדנטית (מאד!), אבל מה שקורה בקצרה, הוא שאחד מן העובדים בתעשיות ויין עולה על זה שבאטמן הוא בעצם ברוס ויין, ומאיים לחשוף את זהותו האמיתית. הוא עולה לשידור, אותו טיפוס מעצבן, ובדיוק לפני שהוא חושף את המידע שברשותו מחליט הג'וקר למנוע זאת- כדי שימשיך להיות לו מעניין בחיים, כל עוד הוא לא יודע מי הוא באטמן באמת (כן! ממש כך!). אז הוא מאיים לפוצץ בית חולים בגותהאם אם אותו בחור שמאיים לחשוף את באטמן לא ימות בתוך שעה. כולם מייד מתרוצצים בניסיון לפנות את כל בתי החולים בגותהאם, ובנתיים מגיע הג'וקר לביקור ידידותי אצל הארווי דנט, שמאושפז בבית חולים אחרי שפניו הושחתו. מתנהלת ביניהם שיחה מעניינת, אבל החלק החשוב ביותר הוא כאשר הג'וקר אומר להארווי שהוא פשוט נהנה מן ההתרחשויות. "ראה מה עשיתי לעיר הזו עם כמה מיכלים של דלק וקליעים". אמצעי הלחימה של הג'וקר הם פשוטים, חסרי תחכום, כמעט אזרחיים- ממש כמו מטוסים שפשוט מוטים כדי לפגוע בזוג בניינים גבוהים במרכז מנהטן. חכו רגע, יש עוד.

ו... הג'וקר מוציא את הטירוף החוצה מהארווי, והופך אותו באופן סופי לדו פרצוף

 בהמשך השיחה, אומר הג'וקר להארווי, שהוא שם לב כי "איש לא נבהל כשהדברים מתנהלים לפי התכנית. אפילו אם התכנית היא מחרידה... הצג קצת אנרכיה, שבש את הסדר הקיים, והכל יהפוך לתוהו ובוהו." והכל אכן הופך לתוהו ובוהו. הצילום, ב- Extreme long shot, של בית החולים המתפוצץ וקורס לתוך עצמו, דומה להפליא לתמונות של אסון מגדלי התאומים. נולאן אפילו הגדיל לעשות, ובזמן שהג'וקר עומד מחוץ לבית החולים עם השלט,משהו משתבש- הפיצוץ הוא חלקי, עד שהג'וקר לוחץ שוב על הכפתור- ממש כמו הפגיעה במגדל השני וגם הקריסה של המגדלים, שאף אחד לא צפה.

זה לא תמונות מ- 9/11, זה מתוך הסרט. באמת.

המעבר למרחק צילום רחוק מאד, המראה את ענן העשן השחור שעולה מבית החולים המפוצץ באמצע העיר- ממש כאילו נפער בור עמוק במרכז הסביבה העירונית- גם הוא נראה כמחווה ויזואלית מובהקת לאסון התאומים. כך גם השוט שבו מנסים לכבות את האש מעל ההריסות.

עוד לא סיימנו. כיבוי האש מעל הריסות בית החולים של גותהאם בסרט, ועכשיו גללו בטובכם מטה

כיבוי האש מעל הריסות מגדלי התאומים. זוית הצילום שונה באופן מקרי.
עם זאת, הדימיון המשווע לשוט מלמעלה אינו מקרי כלל וכלל

כתבתי בהרחבה יתרה על אסון התאומים בהקשר ל"באטמן מתחיל", ואתם מוזמנים לחזור ולקרוא, וגם לעשות את ההקשרים הנדרשים.

שאלנו קודם, היכן האיסלאם הקיצוני בכל תערובת המיעוטים שמוצגת בסרט. והנה הוא כאן, נכנס בשקט בשקט (אבל גם בבום מאד גדול. אוקסימורון שכזה), ומזכיר לנו שנאה חסרת היגיון, מעשה חסר היגיון לשם ההרס והחורבן, וגם לשם ההפחדה. הג'וקר הוא הטרוריסט המפחיד ביותר בעולם. אי ההתמודדות הישירה עם האיסלאם הקיצוני (כיוון שאין בסרט אף נציג מובהק שלו) רק מעצימה את הנוכחות הקיימת שלו בסרט הנוכחי.

ובנימה אופטימית זו:

מה אמרנו

דבר החצי: חצי אהב. מאד. הוא ראה את "האביר האפל" פעמיים (רק כי ניג'סתי לו) ועדיין אהב, וחצי לא נוהג לראות סרטים פעמיים (בניגוד אליי, מלכת הצפיות החוזרות).

דבר האישה: מעולה. אקשן טהור לצד סאונד נהדר, ודמות ג'וקר גאונית של לדג'ר. כריסטיאן גם כן. ומורגן פרימן. בקיצור, קאסט שחקנים מעולה. הסרט הוא קצת ארוך, מה שקצת מתיש, אבל מצד שני שעתיים וחצי של כריסטיאן בייל זה משהו שאני יותר מיכולה לעמוד בו. ראוי לציין גם את עבודת האיפור המעולה על דמויותיהם של דו פרצוף והג'וקר. ומה אתם יודעים, סרט ההמשך הוא ממש מעבר לפינה. 20 ביולי, הקרנה ראשונה בארה"ב. רשמו לפניכם.

חוצמזה, מישהו זוכר את זה? כי צחקתי מזה בערך יום שלם:

משהו אחר לגמרי

·        ראיתי לא מזמן את הסרט "העדינות" עם אודרי טוטו. הוא היה מצחיק לפרקים, מרגש לפרקים אחרים ובעיקר אירופאי להחריד, אבל היה נחמד, בצורה משונה שכזו. טוטו משחקת אישה צעירה בצרפת שבעלה הטרי נהרג בתאונת דרכים אקראית ומיותרת. היא מקדישה את חייה לעבודתה אחרי התאונה, עד תפנית בלתי צפויה בעליל.

·        "בחזרה לעתיד" הציג בסינמטק במסגרת "מועדון הסרט המופרע". היה נפלא עד מאד. הנה דף האירוע בפייסבוק, למי שהפסיד ובא לו לאכול את הלב. לכו לראות אותו שוב, תעשו טובה. באמת שתצחקו כמו ילדים.

·        התחלתי לקרוא את "מתחת לכיפה השקופה", של סטיבן קינג. אבא שלי, האיש המדהים ביותר ביקום, קנה לי אותו בשבוע הספר האחרון. יש משהו מאד מקל, נעים ובטוח בלהחזיק ספר עב-כרס ביד בלי לפחד שמשהו יקפוץ לך פתאום למסך (הצ'אט של הפייסבוק, הצ'אט של הג'י מייל, עדכונים מאפליקציות שונות ומשונות). הספר, בנתיים, הוא סטיבן קינגי-טיפוסי ואני חושדת שהוא מגניב לאללה. דיווחים יגיעו בהמשך.  

·       כפתור! לייק! בבלוג! יאללה, התישו אותו קצת.

לינקוקים

"האביר האפל" ב- IMDB

"האביר האפל" ב-ויקיפדיה (בעברית)

דף הפייסבוק של The Dark Knight Rises, הסרט החדש

"באטמן מתחיל", ממש כאן אצלנו