יום שני, 13 ביוני 2011

"ללא גבולות", או: ניצחונם של החומרים האסורים

אחד הדברים שאני הכי אוהבת לעשות הוא ללכת לסרט בלי לקרוא את התקציר לפני כן. נכון, זוהי ריזיקה שעלולה להיגמר לא יפה, אבל יש מספר נתוני ביניים שיכולים להשפיע על המערכה ואולי אפילו לשנות את גודל הריזיקה: כך, למשל, ההימור על "אומץ אמיתי" של האחים כהן נחשף כהימור בטוח ואפילו נבון.
וכך, כשחיברתי את הנתונים הבאים- רוברט דה נירו, בראדלי קופר, ניו יורק- אפשר להגיד שזה היה סיכון מחושב שהעביר לי ולחצי ערב נחמד, אם כי לחצי היו אי אלו השגות על הסרט, אותן נביא בפירוט בהמשך. את "ללא גבולות" ביים אחד ניל ברגר, שלא היה מוכר לי (מה שהיה חשוד ואפילו משונה), ועיון קצר ומהיר ב- IMDB העלה תמונה של בחור יפה עיניים וטוב מראה עם היסטוריה של עבודה עם שחקנים שהאישה מחבבת פלוס עד מעריכה בטירוף, כמו אדוארד נורטון (התעלפות רבתי), ג'סיקה בייל (היא יפה, אין מה להגיד) וטים רובינס (שאנחנו זוכרים לו לחיבה את "חומות של תקווה"), ומסתבר שאותו ניל ברגר התחיל בכלל ב- MTV בתור עורך תכניות שהיו אמורות לעודד קריאה בקרב נוער, מה שהסביר בדיעבד כמה דברים ב"ללא גבולות". חוץ מזה, יצא לו באמת סרט מגניב, חוץ מהאנקדוטה המעניינת בנוגע למסר האפשרי העולה ממנו, ועל כך, כאמור, יש לדסקס בהרחבה. ובכן:
כמה פרטים טכניים על הסרט:
"ללא גבולות", ובאנגלית Limitless

במאי: ניל ברגר

שנת הוצאה: 2011

קאסט: בראדלי קופר (שנחשף כאן בשיא חמידותו), רוברט דה נירו (שעושה כאן סגירת מעגל שעליה נדבר בהמשך), אבי קורניש (שחקנית צעירה וחביבה), אנה פריאל (שהטעתה אותי לרגע לחשוב שמדובר באוונג'לין לילי, היא קייט מ"אבודים", אבל בסוף לא. מה שכן, בשני השוטים הקצרצרים הראשונים שלה בסרט, היא ממש דומה לה. והאם היא קרובה של נילי פריאל? אולי הזיתי. יש מצב טוב).
מה קורה בגדול
אדי מורה (בראדלי קופר) הוא מה קוראים בשפה האמריקאית העממית לוזר. מובן שניתן כעת לשאול שאלה פילוסופית ואולי אפילו לדון בנושא, איך מגדירים לוזר, ומה זה בכלל לוזר, ומה הפרמרטים החברתיים של הלוזר והפרופיל האישי שלו. אז לא. לוזר, ברמה הכי פשוטה של העניין, הוא בחור שאבוד בחיים. לא קצת, לא "מחפש כיוון", לא "זורם". פשוט אבוד. הוא חי בדירה מעופשת ומבאסת, נראה כמו הומלס ומבואס על עצמו, על העולם, על הבחורה שזורקת אותו ואנחנו לא יכולים להאשים, ובאופן כללי, גם מקרין ממבואסיותו הרבה גם על הסביבה.
אז מה הופך את אדי שלנו ללוזר? הוא סופר כושל שמנסה לכתוב רומאן, שאף אחד לא באמת מתעניין בנושא שלו. אין לו כסף, ההורים שלו מג'רסי וחברה שלו, לינדי, מעיפה אותו ממש בהתחלה אחרי שהיא מקבלת קידום. כמו כן, אדי נראה קצת מדובלל עד זרוק ברמה בלתי מתקבלת על הדעת, אומלל מאד, וגם גרוש ממליסה, שהיא אולי אהבת חייו בקצב שבו הוא נזכר בה ובנישואיהם הקצרים, ובאיזשהו אופן, מליסה גם אחראית בצורה מסוימת למצבו. כזה הוא מצב העניינים כאשר אדי מסתובב לו בניו יורק, ופוגש את אחיה של אשתו לשעבר, סוחר סמים המתקרא "ורנון" (זה לא קטע לקרוא לסוחר סמים בשם כזה?). ובכן, אותו ורנון לוקח את אדי למשקה בשלוש בצהריים, והם מקשקשים על הא ועל דא, כאשר ורנון מוציא מכיסו גלולה קטנה ושקופה, נתונה בשקית פלסטיק וקורצת לסביבתה. הוא מספר לאדי שמדובר בכדור חדש ומיוחד במינו, מדגיש שהכל חוקי ומאושר על ידי מנהל התרופות האמריקאי ונותן לאדי במתנה את הכדור, ששווה 800 דולר לדברי ורנון, ושאדי מגלה בהמשך שהוא שווה הרבה יותר. אותו כדור, NZT, משפר, ככה מסתבר, בצורה מאסיבית את יכולות המוח. אם במצב נורמטיבי אנחנו מנצלים בין 5 ל- 20 % מהמוח שלנו והיכולות שלו (וכולנו יודעים שמתהלכים בינינו כאלה שמנצלים אפילו פחות מזה), הרי שהכדור הפלאי גורם לכל הנוטל אותו להשתמש בכל המוח כולו. נשמע מלחיץ, הלא כן? קצת כמו עץ הדעת, שגרם לנו להבין כל מיני דברים מסוימים, אבל לא.

אדי בוהה בכדור בפעם הראשונה בייאוש שרק לוזרים יכולים להכיל
אדי, בלי להתלבל יותר מידי, נוטל את הכדור בשעת הכושר המתאימה (שזה בערך שעה אחרי שקיבל אותו, למרות המקור המפוקפק ושמו של המקור שהוא מפוקפק לא פחות), ולפני שהספקנו להגיד ג'ק רובינזון, או אולי פלוריאן מריה ג'ורג' כריסטיאן גראף הנקל פון דונרסמארק, אדי הופך לפתע פתאום, וממש בלי להתכוון, לסיפור הצלחה מהסרטים, תרתי משמע. הוא חריף, שנון, מלא ביטחון עצמי ומסיים את הספר שלו במהירות שיא של ארבעה ימים, תוך טיפוס מאסיבי בסולם איילי ההון הניו יורקים. דה נירו, יש לציין, מקבל מעט מאד זמן מסך למרבה האכזבה, בתפקיד ואן לון, איש עסקים עוצמתי והתגלמות הקפיטליזם האמריקני שדרכו מתקדם אדי שלנו במעלה סולם העושר וההצלחה. מה שקורה בהמשך, הוא שאדי מגלה בצורה לא נעימה שלא הכל וורוד ושאין דבר כזה כדור פלא שהופך אותך לאקסטרא חכם. כמו שאמרו חכמינו, אליה- וקוץ בה. מבאס. אני לא רוצה להמשיך בתיאור, לטובת מי שלא ראה עדיין את הסרט, והגיע הזמן לתת אזהרת ספויילרים וכולנו נוכל לחיות בשלום עם עצמנו. אז ראו הוזהרתם. הספויילרים בדרך.
ניו יורק- ג'ונגל עירוני שממנו עשויים חלומות
לא אני המצאתי, יש שיר כזה.  
לעיר ניו יורק יש תפקיד מעניין בקולנוע (ומי שמאד רוצה מוזמן לחזור אל "תינוקה של רוזמרי", ואולי אפילו ל"נהג מונית" שגם אליו נגיע בהמשך) והיא מנהלת מערכת יחסים ארוכת טווח ודי יציבה, באופן יחסי, עם התדמית הקולנועית שלה. הסרט משופע בצילומים של ניו יורק, החל מהפתיחה, ויש הדגשה מכוונת ומעניינת של האורות, הבניינים, הרחובות, השלטים של צ'יינהטאון שאדי תועה ביניהם, דיינרים, אנשי עסקים והמון אנושי מעניין שאפשר למצוא רק בניו יורק. יהיה חביב מאיתנו להגיד, שהעיר משמשת כר מושלם להתרחשויות הנרטיביות, ובית גידול מושלם לאדי ידידינו, שאוהב לשתות אלכוהול בצהריים, ושנראה, כמו שאומר לו ורנון בתבונה רבה, כמו מי שחי ברחוב. זה לא רחוק מהאמת, כמובן.

כיוון שאנחנו אנשים הוגנים ואפילו חביבים ברוב עונות השנה, נגיד גם שאין מקום נפלא מניו יורק כדי להיות בו שיכורים בשעת צהריים. מי שביקר ויודע, יכול להעיד שברחובות, הקטנים והגדולים כאחד, מקופלת אשליה מעניינת, שלפעמים הופכת להיות גם קצת יותר מאשליה- התחושה, שבכל זמן נתון, יגיע מישהו או משהו מלמעלה, ויגרום לך לעשות את זה- ובגדול. מישהו יגלה אותך, מישהו ישלוף אותך מהקיום הבורגני הפשוט, מכרטיס החזרה לארץ, מחופן הדולרים המקומט שאתה מחזיק באובססיביות בכיס הג'ינס ביחד עם עטיפות מסטיק אמריקאי, כרטיס למטרו ומפה מקופלת שהוצאת מ"גוגל". מישהו, משהו, יבחין בך, אתה, שצועד ברחוב קצת בחשש, מביט בסקרנות בעוברים והשבים (במקרה שלי זה מביטה באובססיביות בחנויות מעצבים, אבל אל תגלו) נפעם מברודווי ומזה שבכל פינה של העיר כמעט אתה יכול לראות את האמפייר-סטייט. אתה תחזור לארץ כמו קינג, רק כדי לארוז את מטלטליך ולעבור למקום שבו באמת קורה הכל- ניו יורק.

ניו יורק. גם כשלא שיכורים- רואים את האמפייר סטייט מכל פינה

המקרה של אדי אינו שונה. אדי הוא בטלן שמצליח, בעזרת מפגש מקרי עם ורנון ולקיחת כדור בלתי מוכר שהוא אינו יודע מה טיבו, לעשות את הבלתי אפשרי בעיר האפשרויות הבלתי מוגבלות. אדי חי את החלום- הוא הופך להיות ווינר, ולא מהסוג שמהמר על תוצאות משחקי כדורגל, אלא ווינר אמיתי, ה- All American ווינר, עם החליפות, המרפסת שמשקיפה אל גורדי השחקים הניו יורקים ורוברט דה נירו אחד שהופך לפטרונו. בקיצור- כל השבאנג. נוכחותה הבולטת של ניו יורק מגיעה כאן על מנת לתמוך בתהליך אותו עובר אדי. היא מלטפת ושורטת אותו, מאדירה אותו וממוטטת, וכשאדי לומד לשלוט בכדורים המטריפים שהוא לוקח- השמיים הם הגבול. ושמיים ניו יורקיים- זה לא צחוק בכלל.
קטעי ה- High
קטעי ההתמסטלות של אדי מגניבים מבחינת המבע הקולנועי. אנחנו מרגישים כשאדי לוקח NZT וכשהוא לא, והדבר מתבטא, כמו בפתיחת הסרט, בצילום של ניו יורק ורחובותיה כפרקטל ענק, תלת מימדי ומרהיב, שאין לו התחלה ואין לו סוף ופרטיו הופכים להיות קטנים יותר ויותר, אינסופיים ובלתי נגמרים. הצגת העיר באופן המסוים הזה מדגישה שאין מקום אחר מלבד ניו יורק, ושזירת ההתרחשות הזו מעוררת את חושיו של אדי לא פחות מה- high שלו מן הכדורים. חוץ מהשימוש בפרקטלים, כשאדי מסטול הוא חתיך יותר (הודות לזויות צילום מסוימות ולכך שהוא הופך להיות מודע יותר לעצמו), חייכן יותר (כי הוא חייב לשדר הצלחה וכי הכל טוב והולך חלק), ומואר יותר (כי התאורה הופכת להיות חזקה, נעימה ומחמיאה לעומת זו האפורה והעגמומית שתוקפת את אדי- ואותנו כאחד- כשהוא לא על NZT). מה אני מנסה להגיד בעצם, מה? שהסרט מציג באור מאד חיובי את הסם. אדי הוא בדיוק כל מה שה- Self made man הקולנועי הוא לא- הוא לא השיג דבר בזכות עצמו, הוא לא בנה את עצמו מאפס, הוא לא עומד בזכות עצמו בשום שלב שהוא. הוא לא יוצלח, שעולה על שיטה, ומגיע איתה הכי רחוק שאפשר. בלי השיטה- הסם, ההמתסטלות, ה- High- הוא לא שווה כלום. והנה אנחנו מגיעים לנושא מעניין יותר- המסר של הסרט.
המסר. בעצם המסרים. אולי יש כמה? ואולי אין בכלל?
כשמדברים על מסרים בסרטים נכנסים לטריטוריה שהיא קצת בעייתית. מצד אחד יש במאים כמו האחים כהן, שטוענים בתוקף שהם אינם עובדים עם חשיבה מוקדמת של מסרים בסרטיהם, כשלכל ברור שסרטי האחים כהן מכילים מסרים בטונות. מצד שני, יש אותנו, האנשים שצופים בסרטים הללו, של האחים כהן ובכלל, ושכן קולטים סאב טקסט מן הסרטים- ככה או אחרת. אם מישהו יגיד, למשל, שב"מועדון קרב" (ואנחנו חוזרים בכל פעם לסרט הזה כי אני אוהבת וכי מותר לנו) אין מסרים, יש כאן בעיה, כי ברור שיש. השאלה היא, מה המסר. האם המסר הוא שלילה מוחלטת של הקפיטליזם האמריקני? האם המסר הוא לצאת לשרוף את סניף "איקאה" הקרוב לביתך (וסליחה על הציניות)? האם המסר הוא ללכת עוד היום ולנסות לסחוט את הבוס שלך? "מועדון קרב" הוא סרט מלא במסרים כמו רימון בשל מארץ הקודש. לפעמים הם סותרים אחד את השני, לפעמים מערכת הערכים של הסרט חסרה (למעשה, ברוב המקרים. בניגוד ליצירה ספרותית רחבת יריעה שיכולה להרשות לעצמה לבנות מערכת ערכים אמינה ויציבה, בסרט הזמן והאמצעים לעשות זאת מוגבלים), ומתנגשת במסר המרכזי.

נשאלת השאלה, מהו המסר של "ללא גבולות". איזו ראיית עולם נעלה הובילה את הבמאי ליצור את הסרט? האם רק הרצון להיראות מגניב, כמו ב- "127 שעות" האיום? האם רצה להביא ללגליזציה של סמים (למרות שאוי ואבוי אם כל מיני אנשים, כפי שמדגים הסרט נפלא באמצעות דמותו של המאפיונר הרוסי, יקחו סם כמו NZT )?  אם נצא מנקודת הנחה שבכל סרט יש מסר מרכזי אחד, בולט יותר משאר המסרים,  הרי שהמסר המרכזי של הסרט הוא קודם כל כזה שתומך בסמים. הרי הסם עושה לפרוטגוניסט רק דברים טובים, ומרומם אותו מהזבלֶה שבו היה חי. פאק, הוא מתמודד על ראשות עיריית ניו יורק בסיום.
ומצד שני, אנחנו גם אנשים חושבים. לפעמים, זאת אומרת. והנה התאוריה שלי על המסר האמיתי של הסרט: מעבר לכל השפע שנופל בחלקו של אדי, הסרט משקף מציאות חיים די עצובה, ולא במקרה מתרחש כל המעשה דווקא בניו יורק, המטרופוליטן האנושי הסימבולי לכל שאר ערי העולם. למעשה, למרבה העצב, הסרט מציע מציאות איומה, חשוכה, לפיה האנושות הגיעה לרמת סיאוב עצמי כה גדולה, שלא ניתן עוד לנצח אותה בכלים אנושיים.
אדי שוחה עם הכרישים הגדולים
למי שנבהל- נבהלתם בצדק. הסטנדרטים החברתיים-אנושיים שכולנו חיים לפיהם וכולנו לכודים בהם לכדו אותנו באותו האופן שבו זבוב לכוד במלכודת דבש- הוא מוקף בשפע של כל טוב, אבל סופו למות בגלל התנוונות. אדי חי בחברה ניו יורקית תובענית, שמקדשת כסף, הצלחה וחליפות, והיכולת שלו להשתלב בחברה כזו היא רק באמצעות חומרים בלתי חוקיים וחיצוניים. הוא, כאדם וכשלעצמו, אינו מספיק, כפי שמובהר לנו היטב בפתיחה. אדי נכנע לבסוף ומקריב את עצמו לניואנסים החברתיים- ובעצם כך משיל מעל עצמו את ה"אני" האמיתי שלו, שהופך במחי כדור אחד, ללא רלוונטי לחלוטין. אפילו אנחנו, אנשים תמימים שבסך הכל הגיעו לצפות בסרט, מעדיפים אותו מסומם.
כי לפני שהיה מסומם, הוא היה אדם שניסה לחלום את החלום שלו (לכתוב ספר), אבל פשוט לא הצליח. הוא היה מישהו שאפשר להזדהות איתו, להבין אותו. עכשיו, אחרי שפיית הסמים בדמות ורנון נכנסה לחייו- הפסקנו להזדהות ורק עקבנו בעניין אחרי המתרחש. גופו של אדי, הדוחה בשאט נפש את הסם אחרי זמן מסוים, מסתגל אליו אף הוא.
סיום פתוח?
הסיום של "ללא גבולות" כאילו משאיר מקום לדמיון. כאילו, זה אומר, יעני, לא אומרים לנו במפורש. סצנת הסיום כוללת וויכוח בין ואן לון לאדי, כש-ואן לון מגיע לסחוט את אדי באמצעות הסמים, ואדי טוען בפני ואן לון, כמו ג'וקר שמוציא שפן מהכובע, שהוא כבר אינו משתמש, ושהגוף שלו למד לעשות את כל הדברים שהיה עושה תחת השפעת הסם - בלי הסם. יאללה, נו. אם זה המצב, בוא נשב כולנו ונשתה תה ירוק עם אבקה בלתי מזוהה.
כדי להוכיח ל-ואן לון שזה נכון, אדי חוזה, על פי פרמטרים מאד פשוטים, תאונת דרכים שעתידה להתרחש בכמה שניות הקרובות ואכן מתרחשת. אבל לא התאונה היא מה שמעורר חשדותיי וספקותיי בניקיון הדם של אדי. אלו הם אמצעי המבע הקולנועי- התאורה, זויות הצילום, ההבדל הברור בין אלו המדגישים את אדי המסומם ואדי הסאחי. ובסיום, חברים, אדי נראה ב- High. וחוץ מזה, זה מתאים לתאוריה שלי. ומי שראה, מוזמן לחוות דעה ולהגיד האם הוא חושב שאדי היה מסטול בסצנת הסיום או שמא לא.
הסמליות של דה נירו
דה נירו + מונית. בלאסט פרום דה פאסט
הנוכחות של דה נירו בסרט עוררה אצלי כמה אנקדוטות מעניינות-
1)     ש-וואו! הוא התבגר.
2)     ש-וואו! הייתי בטוחה שהוא יקבל יותר זמן מסך.
3)     לא וואו- דה נירו בגד בגידה מרה וקשה בדמויות החתרניות שגילם לפני כן.
ונסביר ראשית את אכזבתו של אדון אחד, טראוויס ביקל (והבטחנו שנחזור ל"נהג מונית") שפעם עמד מול המראה בדירה הניו יורקית המעופשת שלו ושאל את עצמו, "Are you talking to me"? אותו טראוויס ביקל, ששנא את ניו יורק שנאה תהומית. נמשיך עם הדמויות שגילם דה נירו בסרטים "הבלתי משוחדים" ו"החבר'ה הטובים", דמויות המאפיונרים שאיתן, בדומה לאל פאצ'ינו, מזוהה דה נירו יותר מכל.
לאן אנחנו חותרים? לא לעזה, אלא לחוף מבטחים אחר- כשמלהקים שחקן כמו דה נירו לתפקיד מסוים, מרגש ככל שיהיה, לא ניתן להתעלם מהאינטרטקסטואליות של דמויות העבר שגילם, ששבות אל המסך כרוחות רפאים מדוכאות. כשרואים את דה נירו על המסך נוסע בלימוזינה ומאחוריו מונית ניו יורקית צהובה, אי אפשר שלא לחשוב על טראוויס, ועל זה שהוא נכשל כישלון חרוץ. גם הוא נכנע ללחץ. דה נירו, שגילם דמויות רבות בחייו, הרבה מהן חתרניות, בעייתיות, עמוקות- בוגד בהן כאן. אנחנו לא נעיז להגיד שהדמות אינה אמינה כי דה נירו הוא שחקן נפלא בכל קנה מידה שיקנה מימד של אמינות גם לו היה משחק בתפקיד אלמו מ"רחוב סומסום", ואפילו בתפקיד מפלצת העוגיות. להציג את דה נירו כמלך הר הקפיטליזם של גבעת הרפש הניו יורקית הוא שווה ערך לרצח מבוקר של הדמויות הקודמות שלו, ובאמצעות אותו הרג להדגיש את הרקב הפושה באותו עולם נוצץ, מִקדש של כסף, עוצמה ושליטה. נהייה לי כאב ראש מרוב באסה.

ותמיד יש עוד אופציות אם מאד רוצים.
ועל זה נאמר:
דבר החצי: המסר של הסרט מפוקפק, כי איזה מין דבר זה לעודד סמים. מה יהיה על הילדים. מצד שני, היה נחמד לראות את הסרט, ואפילו משעשע לפרקים.
דבר האישה: סרט שאפשר להעביר איתו בכייף איזה ערב. ייתכן שהוא אפילו ישב לכם בראש קצת אחרי ויגרום לכם גם כן לרצות ליטול איזה NZT אחד או שניים, ויכול להיות שאפילו תיטלו.
משהו אחר לחלוטין-
האישה רוצה למחות, באופן חד משמעי ובלתי מתפשר, על השימוש בנעימות מתוך Inception בפרומואים לאיזה תכנית ריאליטי מטופשת חדשה. היזהרו, ידידיי המפיקים. עשיתם את זה בעבר גם עם הפסקול של "רקוויאם לחלום", וכאן אני מותחת את הגבול. עד "אינספשן". תמצאו לכם איזה פופ קליל ומטופש שיתאים את עצמו לתוכן הפרומו ותעזבו את נעימות "אינספשן" לנפשן, כי זו פשוט חוצפה וחילול הקודש.
לינקוקים:

11 תגובות:

  1. היי! לצערי, לא ראיתי את הסרט..אבל, שאלה שהתעוררה בי במהלך קריאת הפוסט, האם הסרט מנסה להראות את דמותו של אדי כמישהו "גדול מהחיים", אדם עליון מעל האחרים, בעקבות נטילת הסם? אני מניחה שזה משהו שקשה לבצע, בגלל השימוש בעיר ניו-יורק כרקע..

    השבמחק
  2. היי גלית יקרה! תודה על התגובה :) ממליצה ללכת לראות, אבל שלא יהיה ב- Top List של הסרטים שחייבים לראות. הוא מעניין ונחמד כשלעצמו.

    אני חושבת שדווקא להיפך! אדי הוא *כביכול* עליון על אחרים בגלל הסם שהוא נוטל, שעושה אותו לחכם בצורה על אנושית, אבל נחשף בערך באמצע הסרט כאדם קטן מאד ותלותי לחלוטין. אני מאמינה שמעטה ה"עליונות" היחסית שלו על הסביבה בה הוא נמצא מגיע כדי לחשוף דווקא את חוסר ההתמודדות והיכולות האמיתיות שלו- בלי סמים ובלי עניינים.

    השבמחק
  3. התגובה הוסרה על ידי המשתמש שכתב אותה.

    השבמחק
  4. אין עלייך ים ים..


    the supervisor

    השבמחק
  5. כרגיל רשומה שעושה חשק ללכת לראות את הסרט למרות ההמלצה שלך מהעבר על true grit :-) אבל כשראיתי אותו ממילא לא היה לי משהו יותר טוב לעשות אז זה לא נורא.

    למרות שלא סיפרת בדיוק מהו סוף הסרט אני חייב לאמר שהעלילה דומה מאוד לאחד הספרים שהכי אהבתי ושקראתי דוקא בבית הספר בשנה שבה הייתי בקנדה בכיתה י'. הספר נקרא flowers for algernon ולא אתפלא אם השם ורנון הוא וריאציה על אלג'רנון, שכן הספר הזה הוא מן הסתם בתוכנית הלימודים האמריקאית (אם כי אני הייתי בקנדה). אני ממש ממש ממליץ להשקיע יום בקריאת הספר, הוא לא ארוך והעלילה ממש דומה, וגם, למיטב זכרוני מרגשת.

    בקיצור, כיף לקרוא את התאורים שלך!

    השבמחק
  6. היי תנין, תודה על התגובה :) אם זה עושה לך חשק לראות את הסרט- מה טוב! מעניין מה תחשוב עליו.

    אני עדיין שבורת לב מזה שלא אהבת את "אומץ אמיתי"... אבל גם מבינה ומכבדת.

    קראתי קצת על הספר Flowers for algernon, ורציתי להודות לך קודם כל על הקישור המעניין- אני ממש רוצה לשים את ידיי על הספר ולקרוא בו! הרעיון ממש דומה לתמה הכללית של הספר, ולפי גיגול קצר, נראה שהספר עורר שערוריות בתקופות מסוימות. אחזור לדווח אצלך כשאשיג ואקרא את הספר. תודה!

    השבמחק
  7. קודם כל אחלה פוסט וביקורת ואני נהנה לקרוא את הביקורות וזוויות הראיה מאוהבת קולנוע אמיתית.

    ראיתי את הסרט בקולנוע, בהחלט גרם לי להרגיש כאילו אני בטריפ יחד עם הדמות (מבחינת המבע הקולנועי הצילום כאן הוא משמעותי ומי אמר שצריך משקפי תלת מימד?? זה גרם לי להיות יותר מחובר מאשר כל אפקט אחר).
    וכן בהחלט אני מודה (ואני מאמין כמו רבים אחרים שיצאו מהסרט) רציתי לקחת איזה כדור כזה אבל ברחובות לא מצאתי ;)
    כמו כן, אמנם הסרט מבליט את השימוש בסם כיתרון, אני, בזמן צפיית הסרט דווקא ראיתי גם את החסרונות ודברים שיכולים לנבוע כתוצאה משימוש יתר.
    הכדור הזה יותר גרם לי לחשוב על כל מחלוקת השימוש בכדורי "רטלין" והאמת כנראה הסם החוקי שהכי דומה לסרט (סוג של).

    בקשר לדה-נירו אני מסכים שעשו לו עוול ולסרט כזה, למרות השיוך לעיר ניו-יורק, הוא לא מתאים. לא אהבתי את הדמות שלו וגם לא ממש הבנתי מה היא עושה שם דמותו של איש העסקים המעוניין לקחת תחת חסותו את הגיבור הציקה לי כי היה נראה לי שהסרט יכול להסתדר גם בלעדיה וזה לא יפגע ברצף העלילתי.

    השבמחק
  8. היי Ganking ותודה רבה על התגובה!

    כיוון שראית את הסרט, יש לי שאלה (כדי שאדע שאני לא לבד :) )- מה חשבת על הסיום? האם אדי מסטול?

    אני מסכימה שמי שאם הסרט היה יוצא בתלת מימד היינו מסתכנים בנזק מוחי קשה. המבע הקולנועי מעביר את הרעיון בצורה נפלאה בעיני.

    אני חושבת שהעמדה של הסרט לגבי השימוש בסם היא קצת אמביוולנטית. מצד אחד, הוא הציג את ההשפעות הלא טובות שלו, ומצד שני אדי היה נשאר לוזר ואפס בלעדיו. הסרט מסתיים כשאדי מפלס דרכו בפוליטיקה, וזה יותר מהכל רמז מאד עבה על כל השדה הפוליטי.

    "ריטלין" בהחלט קשור כאן :) גם אני חשבתי על זה כשראיתי את הסרט, וגם ביחס לריטלין- ראיתי יותר ממקרה אחד שהוא פשוט הוציא מאנשים דברים מדהימים, וגרם להם להפיק הרבה יותר מעצמם.

    ואוי... דה נירו. כמו שכתבתי בפוסט, אני בכלל לא מעיזה להתלונן על איכות המשחק שלו, שלא הייתה כאן הבעיה בעיני, אלא פשוט הדמות שלו- כשלוקחים שחקן כמו דה נירו שהיה לו טייפקאסט מאד ברור במהלך הקריירה שלו, זה נורא קשה להתנתק.

    סופשבוע נהדר, ו Stay tunned :)

    השבמחק
  9. לשאלתך, אז לדעתי הוא אכן היה תחת השפעת הסם. לי, זה היה ברור. סוף הסרט הוא לא באמת סוף פתוח. הסוף הפתוח הוא רק אפקט ומבע קולנועי קל.
    אני אקח אותך רגע אחורה לניתוח 10 הדקות האחרונות של הסרט (האפילוג כפי שאני קורא לזה).

    אנחנו רואים את אדי במהפך גמור למה שהוא היה בהתחלה, מתמודד לבחירות, מסופר, מוצלח, מחויט בטוח בעצמו.
    העימות מול דה-נירו במשרד וברחוב מוביל אותנו למסקנה בסוף הסרט שהוא אכן תחת השפעה. כך זה נאמר פחות או יותר בסרט:

    "...its gonna pay off... everyting is technicality from here on, isnt eddie? I Think we both know where its headed... if you can maintain..."

    אחרי כל זאת ישנה עוד סתירה, אמנם הוא אומר לו שהוא שולט בזה ויש משהו חדש ומשופר אך אין באמת הסבר זה נשמע כמו תירוץ "עזוב אותי" ועובדה ששנייה אחרי שהוא אומר לו את זה הוא "חוזה" את התאונה של הוואן עם המונית.

    הסצנה האחרונה במסעדה נראית יותר כמסגירה אותו כמשתמש, הוא דופק ספיץ' שמראה שליטה מוחלטת בשפה זרה ואחרי כל זאת חברה שלו דופקת לו מבט והוא עונה לה כמו ילד קטן שעשה בכוונה משהו בכדי להתלהב, להרשים WHAT?!
    אז לדעתי בהחלט אדי הפך מ-לוזר ליוזר.

    המשך שבוע טוב.
    :)

    השבמחק
  10. נהדר!! אהבתי מאד את ה"לוזר- יוזר" :)

    אני בהחלט מסכימה שאדי ממשיך להיות יוזר, אבל דווקא מסיבה אחרת- כמו שכתבתי בהרחבה בפוסט, בכל פעם שאדי מתמסטל, כל אמצעי המבע הקולנועי נרתמים כדי לשרת את המצב שבו הוא נמצא- הכל צבעוני יותר, מואר יותר, התחלפות השוטים מהירה יותר... הכל "יותר". אם הכוונה הייתה להשאיר סוף שהוא "קצת" פתוח, בגלל העמימות היחסית בויכוח מול ואן לון (דה נירו), הרי שמי שהתרגל לראות במהלך כל הסרט את אדי המשתמש יבין שגם בסוף הוא ממשיך ליטול את הכדורים.

    ממש בא לי למצוא איזה אינפוט של הבמאי על זה. אני מניחה שהוא לא יגיד שום דבר במפורש, אבל אני בהחלט אגגל קצת לראות אם יש משהו ספציפי שהוא אמר בהקשר הזה (ואולי גם בראדלי קופר). מקווה לשוב עם מידע מעניין.

    סופשבוע נהדר שיהיה :)

    השבמחק
  11. צריך להיזהר מלהמר על החיים, אם מסתכלים סביב בסרט וגם בחיים כמעט כל מי שלקח סם או מת או התחרפן, הסיפור של אדי בסרט זה יוצא מהכלל שמעיד על הכלל שאחד כן הצליח לזקק את הטוב בלי לשלם בחייו או בבריאותו.
    מעבר לכך זו באמת שאלה גם ללא תופעות לוואי קשות, כבר היום יש לא מעט שנוטלים סוג של סמים - כדורים פסיכיאטריים כדי לשפר את תפקודם שיהיה טוב יותר מסביבתם, זהוא מרוץ מסוכן, כי גם סביבתם תנסה לעשות אותו דבר וכן הלאה ועד לאן אפשר להגיע.
    זהוא מרוץ שהרווח שלו הוא זמני ובסופו הרסני.
    זאת שאלה מעניינת מה קודם למה בן אדם מתחרפן בגלל שהוא לקח סמים או שבגלל שהוא התחרפן הוא לקח סמים כדי לשפר את מצב רוחו, תשובתי זה שאנשים מנסים, ואחר כך נשאבים. אסור לנסות בשום סיבה, אין לנו שליטה, כל אחד מגיב אחרת, אצל אחד זה יכול רק להביא להיי ואחר יכול להתחרפן לגמרי.
    הסקירה שלך מעניינת ומקיפה

    השבמחק