יום רביעי, 17 באוגוסט 2011

"עץ החיים"- בראד פיט, דינוזאורים וקונספירציה ישראלית


אני לא נשארת חסרת מילים בדרך כלל.
נדיר, כמו כן, להכניס אותי למצוקה כל כך חזקה שבעקבותיה לא תהייה לי דעה מגובשת על משהו. "עץ החיים" עורר בי את שתי התגובות האלו, ועוד אחרות. נראה שזו הפעם הראשונה בהיסטוריה הקצרה של הבלוג, שאני ממש לא יכולה לגבש דעה אחידה על סרט.


מעשה שהיה כך היה: הלכנו אני וחצי לראות את "עץ החיים". מידע מוקדם, שעל יכולתו המופלאה ליצור רושם ראשוני עוד לפני הצפייה כבר עמדנו בעבר- בראד פיט. במקרה הזה (היכונו למילה מימי שיעורי היסטוריה בתיכון) בראד פיט שימש כקטליזאטור ללכת לראות את הסרט. וגם שון פן, אז בכלל. שחקנים הוליוודים מובהקים. הוליווד המובהקת. אמריקה. מוצ"ש קליל ובלתי מחייב. מה רע.
אבוי, מה מרה הייתה תחושתנו כשגילינו, וזה קרה בחמש הדקות הראשונות, שהסרט "עץ החיים" הוא הכל כולל הכל- חוץ מקליל. אחרי עשרים דקות בערך אני וחצי מצאנו את עצמנו מביטים זה בזו בייאוש, שהופר בצחוק מהוסה  (כי בכל זאת היינו באולם קולנוע) ומלא מבוכה (כי פשוט כך הרגשנו. וזה הלך והתחזק במשך כל הסרט). חצי, שהוא אדם סבלני ונעים הליכות לכל הדעות, שאל אותי בלחש אם אני רוצה ללכת. אולי זה השלב לספר, שלי ולחצי יש הסכם לפיו אין לצאת באמצע סרט, איום ככל שיהיה. כבר היינו במקומות גרועים יותר (כולל סרט ברזילאי הזוי שעד היום צרוב במוחי , ואני לא מבינה מדוע), אבל עדיין נשארנו, חזקים ואמיצים. אם חצי הציע להפר את הסכם ההישארות עד הסוף המר, סימן שהמצב היה קשה. נראה לי שזה היה קצת באמצע צילומי הים-חלל-דינוזאורים-שמיים. כן, יש גם את זה ב"עץ החיים".

פרטים טכניים שעדיין מכניסים אותי לשוק מעצם פשטותם:
"עץ החיים", ובאנגלית  The tree of life

במאי: טרנס מאליק

שנת הוצאה: 2011

קאסט: בראד פיט (מיסטר או'בראיין), שון פן (ג'ק), ג'סיקה צ'סטיין (גברת או'בראיין), האנטר מק'קראקן (ג'ק הילד), ועוד מיני שמות נוספים.

פרסים: זוכה פרס דקל הזהב של פסטיבל קאן.

מה קורה בגדול
הוא הא מה קרה, הנה תסבוכת גדולה באה.
אחת המצוקות שמעורר הסרט היא חוסר הקשר המשווע בין שוטים, או הקשר הפשטני והברור מידי בין הדברים, ומכאן, חוסר היכולת המיידי להגדיר בדיוק על מה מדבר הסרט, או מה קורה בו. יש לנו משפחה אמריקאית, כנראה בשנות ה-50 או ה-60 לפי התלבושות והתפאורה הכללית. מאוחר יותר, כשקראתי תקצירים בניסיון להבין וואט דה פאק איז גואינג און היר, ראיתי שכתבו שזו משפחה שחיה בטקסס בשנות ה-50. לא מצאתי סימוכין לזה בצפייה ראשונה ויחידה אבל אני מניחה שזה נמצא בגוף הסרט. בכל מקרה, מרכיבי המשפחה הם האב (בראד פיט), האם הממש-יפיפייה בעיני (ג'סיקה צ'סטיין), ושלושה בנים. ממש בתחילת הסרט, קולה הרך, המתנגן, של גברת אובראיין מגדיר את החיים האנושיים באמצעות שתי גישות: דרך הטבע ודרך החסד. בהמשך מתברר שהורי המשפחה מייצגים כל אחד, בדרכו, את החלוקה הדיכוטומית מאד הזו. האב- את דרך הטבע, האם- את דרך החסד.
מפה לשם ומשם לפה, המשפחה מתמודדת עם אובדן של אחד הבנים, ובמקביל אנחנו מתחילים לראות את ג'ק הבוגר, בנם של מר וגברת אובראיין (שון פן), בשוטים בהם הוא מסתובב בין גורדי שחקים ונראה מבולבל מעצם החיים. אולי הוא מתלבט באיזו דרך לבחור- דרך החסד, דרך הטבע או דרך האבנים הצהובות. בעצם זה שייך לסרט אחר. נו מילא.

חוץ מסיפור המסגרת, שבשל מבנה הסרט יש ללקט אותו בסבלנות בין השוטים ההזויים, יש גם סיקוונס ארוך ומאד מתיש (אם כי חייבים להעריך את יופיו החזותי) של שוטים, שאינם בהכרח קשורים זה לזה, של נופים נהדרים שמצולמים ב- Extreme long shot, וכוללים את החלל החיצון (כן. ורק התחלנו), מדוזות במים, ושיא השיאים (נראה לי שזה היה הקטע המרכזי בו אני וחצי צחקקנו ללא הכרה)- דינוזאורים.

אל תתעייפו, יש עוד. ואם אני הקרבתי את תודעתי למדע ונשארתי בסרט הזה, גם אתם יכולים.

האימא

נפתח במילות חיבה לג'סיקה צ'סטיין. אחת הסיבות בשֶלַן אני שמחה שנשארתי ב"עץ החיים", היא שיצא לי להכיר אותה. קודם כל, היא נורא יפה. שנית כל, היא ג'ינג'ית (ואני נורא אוהבת). שלישית כל, יש מאמץ מאד גדול בסרט להציג אותה כשיא הטהורות האנושית האפשרית, וזה דיי מצליח.

האימא בתנוחה טיפוסית. כמה מלאכי
בסרט, האם היא מקום מפלטם של הילדים מפני האבא (אליו נגיע ממש תיכף). השוטים, שיש טרחה רבה כל כך לסגנן אותם, בהם היא משחקת עם הילדים, חיוכה הנוגה, השמלות האווריריות, תלתלי השיער האדום, הצילומים הכמעט נוסטלגיים- גורמים לנו להתגעגע אליה, בלי שבאמת תהייה לנו סיבה  (כי אנחנו הרי לא מכירים אותה, וכי היא לא דמות אמיתית בכלל, וכי זה לא שייך פה לסיפור). אם אנחנו מודדים את הסרט בפרמטרים של עוצמת המניפולציה המופעלת עלינו בתור צופים תמימים ופסיביים, הרי שבעיצוב דמות האם יש כאן הצלחה מלאה- גברת או'בראיין לא מעצבנת אפילו קצת, ונראה כאילו ממש היינו רוצים אותה קרוב אלינו. לעזאזל, אפילו כשהיא יולדת את בנה היא חפה מדם וכל מיני דברים לא אסתטיים אחרים שעלולים להעיב על אווירת הקדושה שהיא משרה סביבה. ואם למישהו עוד היה ספק- איזו עוד אישה יכולה להחזיק ברכות כזו פרפר בכף ידה כשהשמש מאירה את צדודיתה וגורמת לליבנו להחסיר פעימה תוך כדי כך?
עוד אחת. ואני דורשת בתוקף לדעת אם זה צולם בסלאר בבוליביה
למי שלא קרא אותי בעבר אומר, שהסרט עושה שימוש באנלוגיות ודימויים חבוטים מאד עד בנאליים וחסרי מעוף בטירוף- אבל איכשהו, בתוך אותו כאוס בלתי מובן ומצוקתי שהוא הסרט "עץ החיים", זה מסתדר. האימא מייצגת, בתוך החלוקה המאד ברורה שמגדירים כבר בהתחלה ב- Voice over, את "החסד"- אחת משתי הדרכים שבהן אפשר לבחור כדרך חיים, ודמותה מתאימה לדרך זו התאמה מלאה ומדגימה אותה היטב.

האבא
זהירות ילדים, הנה בא אבא
אם האימא מייצגת את החסד, אזי האבא, בגילומו של בראד פיט, מייצג את הטבע.
נקדים ונכריז, למען כל מעריצי בראד פיט באשר הם, ש"עץ החיים" הוא הזדמנות נדירה לראות את בראד פיט כפי שמעולם לא ראינו אותו. פיט, אחד מכוכבי הענק ההוליוודים ומוותיקי "שיטת הכוכבים"- הגרסה המודרנית (לפיה, סרט שלם מבוסס על דמותו של שחקן כוכב אחד, המקבל מעמד כמעט אלילי בתרבות) יוצא כאן מהקליפה המפורסמת שלו, מחזותו היפה ומן המקום הנוח הזה של שוברי קופות ושכר אסטרונומי, ונכנס, עם כל הווייתו המהממת, אל הסרט המשונה הזה, שאולי משקף את השינוי העמוק האישי שעבר פיט מאז ימי הזוהר של השטיח האדום לצד אחת בשם ג'ניפר אניסטון, ועד לתצלומי התקריב כשהוא מכוסה בילדים קטנים מכל הסוגים שהלעיטה עליו אשתו, המפורסמת לא פחות, שגם הציקה לנו בסרט אחר, אנג'לינה ג'ולי. פיט לקח כאן חלק גם בהפקה של הסרט, וסייע רבות בהפצה והשיווק שלו (שכן טרנס מאליק, הבמאי, הוא סוג של אומן מעונה מתבודד. מאד ג'יי די סלינג'ר סטייל, רק לא).


דמותו של פיט היא של אב ובעל אמריקני של שנות ה-50 במלוא מובן המילה- אדם קפדן, פוריטני ונוקשה, שמכריח את ילדיו הרכים לקרוא לו "אדוני" (באנגלית זה נשמע יותר טוב- Sir), מלמד אותם ללכת מכות ולא להוציא את הלשון, אקט של ריכוז כמו שילדים קטנים עושים לפעמים, כי הם עלולים לאבד אותה, אדם שמסתכל על שכניו ומכריו ובטוח שהדשא של השכן ירוק יותר, אדם שחש פספוס בחייו כיוון שלא פנה לכיוון המוסיקה, אליו הוא כל כך נמשך (הסצנות הקצרות המציגות אותו מנגן בפסנתר). השמועות אומרות שמאליק יצק בדמותו של פיט המון יסודות אוטוביוגרפיים, ושבדמותו של האב יש פן אישי מאד של הבמאי עצמו.

מבחינת בראד ידידנו, נאמר שהמשחק שלו נפלא, ומאד חוצה את גבולות תפקידיו הקודמים- את טיילר דרדן, למשל, לא תמצאו כאן (מלבד טון הדיבור והקול המוכר, ואת זה, מה לעשות, אי אפשר לשנות), וגם לא את צ'אד החמוד של "לקרוא ולשרוף", או את פלויד מולעט הסמים של "רומאן על אמת".
ב"עץ החיים" אפשר למצוא בראד פיט שמצולם מקלוז אפים לא מאד מחמיאים (שחושפים, אגב, שומה על לחיו, ממש כאחד האדם! חברי המערכת, כלומר, אני ועצמי, היינו בסוג של הלם קל שרק הלך והחמיר ככל שהתקדם הסרט אל קיצו), לבוש בבגדים מכוערים בפשטותם ומתנהג באכזריות לאשתו וילדיו תוך הדגשה של הכישלונות האישיים שלו כאדם. פיט הוא הגבר המובס כאן, שמגיע הביתה כדי לכלות את זעמו, ואם אנחנו זוכרים שמדובר בשנות ה-50, ולמרות שהסרט צולם כמה עשורים טובים מאז, כדאי להביא בחשבון בניתוח הסרט את הריקושטים של מלחמת העולם השנייה, שהותירו חותם עמוק מאד בחברה האמריקנית לדורותיה.

ובכל זאת, הנוסטלגיה, המאד מאפיינת של הסרט, אינה פוסחת גם על דמות האב, וגם איתו יש לילדים רגעי התפרקות וצחוק. ההתוודות הקשה של האב, לקראת הסוף, בפני ג'ק הילד על כך שאולי היה "קשה מידי" בדרכו מעוררת חמלה, ואפילו מרגשת.
השערורייה
מי שחשב לעצמו שאני לא אבחין בשערורייה הברורה שבמסגרתה דווקא יש קשר, רופף מאד, אבל עדיין קשר, ל"מועדון קרב", אז הוא לא חבר אמת.
באחת הסצנות, שהזכרתי גם קודם, מר או'בראיין מלמד את ילדיו ללכת מכות. בסצנה נפלאה שמייד זרקה אותי אל טיילר דרדן הצעיר, פיט אומר לבנו "
Hit me". ב"מועדון קרב" אומר טיילר לדמות המספר, "I want you to hit me as hard as you can" ובכך בעצם מתחילה הסאגה.

ראבאק. It doesn't ring a bell?
אמרנו? אמרנו.

שון פן

יש משהו מציק בלקחת לסרט מסוג "עץ החיים" שחקן כמו שון פן. הנטייה הראשונה היא לא למות ממנו. חוצמזה, הוא גם לכאורה הרביץ למדונה. לא שאנחנו משתגעים על מדונה, אבל ראבאק, לא לימדו אותך כשהיית קטן שאסור להרביץ לבנות?
המרביצן, בשוט מאד אופייני מהסרט
אולם לא מכאן נובעת המצוקה (ייתכן שזו הפעם הראשונה שאני כותבת בטקסט אחד כל כך הרבה פעמים את המילה "מצוקה"). המצוקה נובעת מאופי תפקידיו של פן עד כה, והשתתפותו בסרטים הוליוודים כל כך קלאסיים ונורמטיביים יחסית, שלקחת אותו לפרויקט רחב יריעה כל כך כמו "עץ החיים" זה קצת כמו ללבוש חולצה וורודה לעבודה במפעל (כמו שהדגים נפלא הומר סימפסון)- זה מסוכן, ועלולים לאשפז אותך בבית חולים, וגם לצחוק עלייך מאד.

זה לא קרה ב"עץ החיים". פן מציג לראווה מראה מרוט להפליא, כאילו לפני שהגיע אל הסט הוא עשה סיבוב במכונת כביסה ושכח להתגהץ. הקעקועים של התקופה הפרועה שלו, הקמטים המחורצים בפניו (ששמרו על תוויהן היפים, יש לציין), והניסיון להציג אותו כמו אדם המט ליפול מרוב עייפות נפשית - כל אלה יצרו את הדמות המוזרה וההזויה ביותר שיש בנמצא בסרט, וזה די קשה בתוך אוקיינוס הדמויות המוזרות (ובכלל זה, הדינוזאור הפצוע בנהר. יש כזה. באמת. באמת, נו). פן משחק את בנם הבוגר של הזוג או'בראיין, ובסוף הסרט כביכול אמור להגיע להארה כלשהי, המתרחשת במהלך הסצנה המשונה ביותר בסרט (וזה כולל גם את סצנת הדינוזאור). אי אפשר להגיד שההופעה שלו רעה, היא פשוט נורא נורא מוזרה. איפשהו, בתוך המוזרות הכללית, זה קצת טו מאצ' (יותר אפילו מהדינוזאור).
מציג את מראה העוף המכובס. בחלק הראשון של הסרט
הצילום והסאונד

אחד מגורמי המצוקה הראשיים של הסרט הוא הצילום, והשני הוא השימוש בסאונד.
חייבים להעריך ולהתפעל מן הצילום של "עץ החיים". הוא נע ונד בין שוטים באמת יפיפיים של טבע, חלל, וסתם נופים מזוויות לא שגרתיות (שוט העצים, הנהר שחוזר פעמיים- אצל הדינוזאורים ואצל הילדים), לבין שוטים של השחקנים עם משחקי תאורה טבעית לכאורה (אור שמש, בעיקר בהקשר האם). העריכה בין השוטים יוצרת את המבנה המיוחד של הסרט ועוברת בין סצנות בצורה כל כך דינמית, לעיתים מאד לא קוהרנטית, שיוצרת את תחושת ערבול והבלבול הכללי (וזה מתייחס בעיקר לסיקוונס הארוך של הפתיחה המציג את צילומי הטבע שמתארים, לפי מספר פירושים שאני קצת מסתייגת מהם, את היווצרות העולם). המעברים התכופים מסיטואציה לסיטואציה ללא סדר כרונולוגי ברור (למשל, לא מאד ברור, לפחות לי, באיזה שלב של החיים מת אחד הבנים. מצד אחד ג'ק הבוגר אומר שאחיו היה בן 19 כשמת, מצד שני האם הצעירה מקבלת את הטלפון המבשר על האירוע והאבא עדיין צעיר גם הוא).


מצאתי טעימה קטנה, ממש קטנה, של סיקוונס מתוך הסרט המציג כמה צילומים מן החלל החיצון. הו, אילו זכרונות לא-מתוקים זה העלה בי. עכשיו תראו איך אני קוראת מחשבות: כשתחלצו על "פליי" ותראו את הקטע הקצרצר (דקה וחצי בדיוק) אתם תחשבו, "זה נורא יפה, באמת. המוסיקה קצת צווחת. אבל מה לכל הרוחות הקשר?"


יש שימוש נרחב במצלמת כתף לא יציבה, בעיקר בסצנות בהן מופיעות חבורות הילדים, ומרחקי צילום קרובים מאד, מזווית נמוכה, שמדגישים את המצוקה הקיומית שאמורה לנבוע מן הסרט (ובמובן הזה, הסרט בהחלט מעביר את המסר שלו). בסצנות בהן מופיע שון פן ידידנו, יש הדגשה מכוונת של גורדי השחקים, צילומים מזווית מאד גבוהה- דמותו של ג'ק אמורה להיות, על כן, הכל חוץ מטבעית וקלאסית- ואני לא בטוחה שאי פעם ראינו את שון פן מזוויות כאלה. בכל מקרה, אין לי תובנות מרחיקות לכת בכל הנוגע לדמותו של פן. הוא בעיקר רוכן במעליות ונראה כאחוז בחילה באופן כללי מעצם היותו בקרבת גורדי שחקים (ייתכן והוא סובל מאורבנופוביה- פחד חולני מערים גדולות. זה משהו שהמצאתי עכשיו, והאקדמיה ללשון עוד תשמע ממני), או מהלך במדבר ונראה כמט ליפול רוב הזמן.

מבחינת הסאונד, אני זוכרת שבמשך כל זמן הצפייה בסרט מצאתי את עצמי כמהה, באופן בלתי מוסבר, לדיאלוגים. לכרונולוגיה ברורה של דיבורים. ל- Voice over (קול קריינות) שיש היגיון מאחוריו, ולא רק את ג'סיקה צ'סטיין לוחשת בקול מצודד, "My son". גם הסאונד מתפקד כאן כחלק מהווית העולם הכאוטית, הנשגבת, המשתקפת מן הסרט. אם הייתי רוצה, במשפט אחד, לנתח בצורה פשטנית את המסר (ויש כאן כל מיני כיוונים) הייתי אומרת ש"עץ החיים" מדבר על זה שהעולם הוא גדול מידי ונשגב מידי מבינתנו הפשוטה, הו, בני אנוש עלובים. יאדה יאדה יאדה.
התיאוריה של חצי
חצי גילה במהלך ואחרי הסרט כושר אנליטי מיוחד ובלתי מבוטל. בעוד אני, בזמן היציאה מן הסרט, שקלתי את צעדיי הלאה (ובעיקר ניסיתי להחליט אם אני רוצה להטביע את יגוני באלכוהול או שמא בשינה בלתי מבוקרת עד צהריי המחרת), רקם חצי תיאוריה מעניינת ביותר, הנוגעת למעגל החיים המסוים המוצג בסרט.

לפי חצי, הסרט מגולל למעשה את רעיון גלגול הנשמות, כאשר הנשמה הראשית, אם ניתן לומר זאת כך, או הנשמה הפרוטגוניסטית, היא ידידנו ג'ק, הוא שון פן הבוגר, הוא הילד חום השיער הצעיר, הוא בנם של בני הזוג או'בראיין, הנקרע בין החסד לטבע. הצילומים המציגים את כוכבי הלכת, והלוויינים הקטנים שלהם, לצד הסצנה ההזויה לשנת 2011 (ניחשתם נכון) של הדינוזאורים, המציגה דינוזאור קטן מול דינוזאור בוגר הרומס אותו, מדגימה את גלגוליו השונים של ג'ק מאז היווצרות העולם.
היעני-היווצרות של היקום. ואם מסתכלים היטב, זה גם נראה כמו ביצית
משוטטת ברחם של ג'סיקה צ'סטיין

מסר אפשרי: בני האדם, ובכלל יצורים חיים, נועדו לחזור על אותן טעויות שוב ושוב.

מסר אפשרי נוסף: גם אצל הדינוזאורים היו אינטריגות ותככים.


רגע של התלהבות
רגע ההתלהבות שייך לשוט אחד, קצרצר ויפיפה, שקשה לשכוח אחרי שצופים בסרט, ושגם קיבל את כבודו הראוי באחד הפוסטרים הרשמיים של הסרט. מדובר בשוט, שכבר הפך להיות בנתיים דיי מפורסם, של האם המחזיקה בכפות ידיה את כף רגלו הקטנה של תינוקה הרך, שזה עתה נולד.
איזה מהמם. ובלי טיפת ציניות.

חשוב להדגיש: מאליק לא המציא כאן שום דבר. זה גלגל ממוחזר וחבוט, ורגל של תינוק זו רגל של תינוק וזה דבר חמוד לכל הדעות והדימוי הזה הוא משהו שחוק עד כדי מיאוס. אבל גם גלגל, צריך לדעת איך לעשות. כאן הביצוע הוא נפלא ומקצועי- מאליק יצר את השוט הזה בצורה נורא מרגשת, נורא פשוטה ונקייה, ועם טריק תאורה דיי פשוט ורגיל שעושה את כל ההבדל- אור המפתח ממוקם מאחורי האובייקטים, והסט כולו מוצף לובן. כל הקטע מקבל הוויה מלאכית, על טבעית.


ועוד אחד. האב בוחן את התינוק.
פייר? יפה.

הקונספירציה היהודית (כי חייבת להיות כזו)

גם אני וגם חצי הבחנו דיי מהר שמאליק השתמש בנעימה מסוימת, מפורסמת עד זרא עבור כל ילד שגדל והתחנך במדינת ישראל מאז הקמתה, לאורך כל הסרט. פאק, אפילו יצא לנו כמה פעמים לזמרר בלחש, "כל עוד בלבב פנימה" וכו' וכו'.

בפסקול של "עץ החיים" מככבת נעימה קלאסית, שחובבי מוסיקה וטרוניות לדורותיהם יודעים להגיד ש"התקווה", ההמנון היהודי הלאומי, מבוססת עליה ושואבת השראה ממנה (שזה במילים אחרות- טענות לגניבה מוסיקלית). מדובר בנעימה של מלחין צ'כי בשם בדריש סמטנה, הנקראת "וולטאווה" וכל הילדים והילדות מוזמנים להתאסף סביב מסך המחשב המופלא ולהתחיל לזמר עם זה:



אמיתי.
אפילו אם זה בלי המילים, היה נחמד לשמוע את "התקווה" בסרט אמריקני רחב היקף עם בראד פיט ברקע. מה כבר יכול להיות רע?

וסתם בשביל הספורט, הנה הטריילר. הנעימה מככבת גם שם.



אמרנו משהו? אוהו, הפעם עשיתי תחקיר מקיף
דבר ש'- איזה סרט איום ונורא! רציתי לצאת באמצע ולא היה לי נעים כי הייתי באמצע דייט.

דבר ג'-
שמעתי שהוא נפלא! (ג' אוהב סרטים אירופאים משונים).


דבר בראד בראיון בפרמיירה של הסרט
- כשאתה ילד, יש יקום. יש אלילים. יש תחושה של ביטחון. ואז אתה מגיע לגיל של הכרה ובו אתה מבין שאנשים מתים, ואהובייך ימותו, ואתה תמות.


דבר החצי-
חוץ מהתיאוריה שלי, היו שני דברים בלבד שהיו טובים בסרט- "התקווה", וההצעות לדרכי חינוך אפשריות לילדים.


דבר האישה-
לא היה לנו פשוט. לא היה לנו פשוט בכלל. "עץ החיים" לא מתאים לצפייה למי שמחפש סרט בראד-פיטי טיפוסי או סרט שון-פני טיפוסי. היכונו למוזרות. היכונו לרצון עז לקום מהכסא בחצי השעה הראשונה של הסרט ולהסתלק לאלתר מן האולם. מצד שני, היכונו להבלחות מרגשות פה ושם ולשוטים מרהיבים ביופיים. היכונו לבראד פיט בהופעה לא שגרתית. וכמו כן, "התקווה".


לינקוקים:
"עץ החיים" ב- IMDB
טרנס מאליק ב-ויקיפדיה בעברית
האתר הרשמי וההזוי (כראוי) של הסרט
הפסקול המלא
הדיווח של בלוג הקולנוע "רוזבאד"
ו (מה יש, קצת פטריוטיות) המילים של "התקווה" (והערך המלא מ-ויקיפדיה)


הדינוזאור!!!!! Need i say more?


9 תגובות:

  1. היי! מעניין אותי לדעת האם העלילה מסופרת מנקודת מבטו של ג'ק הבוגר, כלומר, האם מדובר ברטרוספקטיבה? לא ראיתי את הסרט, ומסקרן אותי לדעת מדוע ג'ק הוא הדמות היחידה שאותה אנו רואים כאדם בוגר (במידה ואכן כך..)?

    השבמחק
  2. היי גלית יקרה, תודה על התגובה :)

    האמת היא שחשבתי על זה קצת לפני שאני עונה. אני חושבת שכן, מאד, בתשובה לשאלתך...

    נראה לי שהדרך הכי פשוטה ומיידית להסביר את הסרט, את המבנה המיוחד ואת התחושה החזקה של נוסטלגיה לכל אורכו כרטרוספקטיבה, כולל המעברים הממש ממש מוזרים אל ג'ק הבוגר.

    הסיום, כמו כן, בהחלט נראה כמו סיומו של תהליך ההיזכרות וההשלמה של ג'ק עם זכרונות ילדותו ועם היחסים הסבוכים עם הוריו (ובעיקר עם אביו).

    הסרט בנוי בצורה כל כך מוזרה והזויה שפשוט אין דרך אחרת להסביר זאת.

    מצחיק, אני ממש לא יודעת אם אני ממליצה לראות אותו! מצד אחד, אני נורא סקרנית לשמוע את המחשבות שלך אם תראי את הסרט, ומצד שני קשה לי להמליץ עליו בפה שלם... קצת כמו שכתבתי בתחילת הפוסט, הסרט הזה פשוט הותיר אותי חסרת אונים.

    השבמחק
  3. וואו איזה ניתוח יסודי. מעולה. הסביר לי כמה דברים שלא הצלחתי (ולא היה לי כח) לנסות להבין. אישית די סבלתי בסרט, אפילו שיש לי סבלנות וחיבה (לעיתים) לסרטים הזויים ולאוונגרד. הסרט לא 'שיכנע' אותי, וסיווגתי אותו בתור סרט קיטצ' אמריקאי (שהגיבור שלו הוא האמונה באל), במסווה של סרט אמנותי.
    בכל אופן, אחלה בלוג (הגעתי אליך מהתגובה שהשארת אצלי) אשוב בסרט הבא:)

    השבמחק
  4. תודה :)

    מאד עניין אותי לשמוע חוויות וחוות דעת של אחרים על הסרט המסוים הזה, בגלל המבנה הבעייתי והעובדה שהוא לא פיור "אמנות" ולא פיור "אוונגרד". אולי דווקא בגלל העובדה שהוא מעין הכלאה בין הוליווד (שמיוצגת היטב ע"י הקאסט- בראד פיט? ) לחדשנות יצירתית ואמנותית הופכים אותו לבעייתי כל כך.

    מחכה לראות אותך בסרט הבא. יש לך בלוג נפלא ביותר.

    השבמחק
  5. אני חייבת לציין, שמדובר באחד המאמרים המרתקים ביותר שלך..בעיקר בגלל שאת לא יודעת אם להמליץ על הסרט או לא..

    השבמחק
  6. את נהדרת :) כייף לשמוע.
    כן, הסרט הזה פשוט השאיר אותי חסרת דעה לחלוטין... הוא רץ עכשיו בסינמטק בירושלים, ואתמול התלבטתי אם ללכת לראות אותו שוב. לא ידעתי מה להחליט... בסוף לא הלכתי אבל זה עוד עלול להשתנות. אולי צריך להיות בסטייט אוף מיינד מסוים לפני כן.

    השבמחק
  7. אי אפשר להישאר אדיש לסרט כזה. הוא לא בדיוק סרט לדעתי, יש בו עלילה אבל הוא בעצם מצגת ניפלאה של בריאת העולם והטבע מנקודת מבט מאוד אחרת, רוחנית מאוד, יצירתו של הבורא. למי שרואה כך את היקום מומלץ ללכת לראות את הסרט. נשיונל גיאוגרפיק קטן עליו. כל זה מלווה במוזיקה וסאונד מתאימים מאוד.

    השבמחק
  8. מעניין הניסוח, שזהו לא בדיוק סרט. זה לא סרט טיפוסי, that's for sure. הוא מזמן חוויה מאד שונה של צפייה, מצוקת מידע, אולי אפילו מבוכה.

    מה שהכי מצא חן בעיני בכל העסק, הוא דווקא הליהוק של שחקנים הוליוודים טיפוסיים מאד כמו בראד פיט ושון פן לתוך פרויקט כזה. זו מעין בעיטה, מוזרה ככל שתהייה, בקולנוע האמריקני המסחרי.

    השבמחק
  9. לא ראיתי את הסרט ועכשיו עוד פחות בא לי. דווקא ראיתי את מאניבול עם בראד פיט והוא היה ממש חמוד. לפעמים פיט קופץ מעל הפופיק. השאלה אם היא כדאי לראות את הסרט כן באתר של סרטים חינם או לוותר כליל?

    השבמחק