יום חמישי, 19 במאי 2011

"לקרוא ולשרוף"- כי האחים כהן באו עד להולילנד, כי זה סרט מצחיק, כי בראד פיט ובגלל כל ה- Shit

האחים כהן ביקרו בהולילנד. לא, שכנים וחברים, אין מדובר במגדלים המכוערים ביקום שישארו, ואני מקווה מאד שלא לעד, כצלקת עמוקה בבירתנו, זכר לשחיתות עובדי העירייה הבכירים כולל ראש עיר אחד. לא. פעם, בימים קסומים ומלאי רוח, באמת הייתה תקופה שכשהיינו שומעים בירושלים "הולילנד", היינו מרשים לעצמנו להרים קצת את האף. אחרי הכל, אנחנו גרים בארץ הקודש. כל יריקה, בכל מקום בזמן נתון, תפגע באיזו אבן עתיקה וקדושה או משהו בסגנון.

הכׂהנים באו לקבל כאן איזה פרס, קפצו לאוניברסיטת תל אביב, ובסך הכל נראה לי שהיה להם נחמד כאן. הם לא נידבו מידע מיותר, חלילה, על משמעויות נסתרות בסרטיהם (כי אז כבר באמת שלא יהיה לנו על מה לדבר) ופיזרו קצת זוהר מגניבוּת פה ושם לפני שחזרו אל  מולדתם. פה זה אולי ההולילנד, אבל אמריקה, ארץ האייפד 2, הכלבים שנראים כמו עכברים ונישאים על ידי נשים יפות לכל מקום, והדאנקין דונטס, היא אמריקה. נראה אותך מתעלה על כל אלה, ארץ קודש יקרה. הא! את לא יכולה.
ביקורם של הכׂהנים הוא הזדמנות מעולה לחזור אל "לקרוא ולשרוף" שלהם, סרט שעשה לי לצחוק ולהיבהל ביחד. עוד נדבר על הצחוק והבהלה בהרחבה, ומי שלא ראה את הסרט יקבל באדיבות את האזהרה, שיש בפוסט הנוכחי מלא ספויילרים. ובכלל, מה זה לא לראות את הסרט? לכו מייד לראות! מובטחות לכם 96 דקות של הרצת קטעים. אולי לא סרט מופת של האחים כהן, אבל סרט מתוחכם ומלא הומור חכם- בהחלט.

יאללה לפרטים הטכניים!
"לקרוא ולשרוף", ובאנגלית Burn after reading
שנת הוצאה: 2008
בימוי: האחים כהן. אית'ן וג'ואל. כהן.
קאסט: ג'ורג' קלוני (הארי), פרנסס מקדורמנד (לינדה ליצקי), בראד פיט (צ'אד פלדהיימר), ג'ון מלקוביץ' (אוסבורן "אוזי" קוקס), טילדה סווינטון- המכשפה הרעה של נרניה למי שזוכר (קאת'י קוקס), וכן, מדובר פה באחלה של האחלה מכל האחלות של צוות שחקנים, ואם אי פעם אנחנו נראה אותם שוב יחד אני מוכנה להתנדב על הסט. ברצינות, אני אהייה נערת מים מעולה, וגם נודניקית לא קטנה.

מה קורה בגדול:
אחד הנושאים שהסרט עוסק בהם הוא זוגיות והזילות שלה בעידן האלקטרוני. אנחנו מתוודעים בפתיחה לשני זוגות נשואים- אוזי וקאתי, והארי ואשתו היפה. קאתי והארי עושים את ההנקי-פנקי מהצד, כשקאתי היא רופאה צינית ושתלטנית, בעלה אוזי הוא אנליסט ב- CIA שנבעט החוצה בפתיחת הסרט ומוצא את עצמו חסר תעסוקה, הארי (ג'ורג' קלוני) הוא מרשל פדרלי ורודף שמלות קצת גועלי והרבה פרנואידי שנשוי לסופרת ילדים שיוצאת לסבב חתימות על ספרים דיי בתחילת הסרט, ויותר אנחנו לא רואים אותה. חוץ מזה, הארי גם אוהב נשים. מלא נשים, מכל סוג. זה שהוא נשוי הוא רק פרט שולי. זוטות ממש. אז הוא נפגש עם כל מיני נשים מהאינטרנט בנוסף להיותו נשוי, עם מאהבת (קאתי), וגם מוצא זמן לשקרים על גבול הפתולוגיה. לכו תדעו מאיפה יש לבחור את האנרגיות. אחרי כל ההנאה הויזואלית והנרטיבית הזאת, יש לנו את לינדה ליצקי וצ'אד פלדהיימר, זוג פשוטי עם שעובדים במכון כושר. צ'אד הוא מאמן חדר כושר קצת אהבל וממש חתיך (בראד פיט), לינדה היא סוג של עובדת אדמיניסטריטיבית חדר כושרית שמתאווה לעשות טיפול 10,000 גופני ולשפץ את עצמה. אבל מה? החיים קשים, וניתוחים פלסטיים מסובכים עולים הרבה כסף.
הפרט המניע של העלילה הוא כשמנולו, המנקה המקסיקני של חדר הכושר, מוצא דיסק ועליו טונות של Shit- חרא מודיעיני של ה- CIA, ש, כפי שמנולו מיטיב לתאר, פשוט שכב שם. צ'אד נגנב מכמות ה- Shit, ויוצא שלינדה והוא מגלים למי שייך הדיסק- לידידנו הגועלי אוזי אוסבורן, שמפוטר בתחילת הסרט ומחליט באקט ייאוש לכתוב את זכרונותיו. צ'אד ולינדה בטוחים שמדובר במידע מודיעיני רגיש ומאיימים על אוזי, שלא מוכן מצידו לשלם להם. ומכאן אנחנו ממשיכים וממשיכים לשיאים קטנים ועלילתיים מצחיקים לאללה.

גרסת הלייט של טיילר דרדן
בראד פיט מצחיק כאן בטירוף.
הריקוד של צ'אד. לכו לראות בלינקוקים למטה
רגע, בעצם כדאי אולי להוסיף הקדמה פלוס וידוי. אמנם, האישה כבר מאוהבת, בראש ובראשונה בחצי, ואחר כך בכריסטיאן בייל, ואחר כך בכריסטופר נולאן. אמנם, נכון הדבר. אבל בראד פיט הוא סוג של אהבה שזוכרים לה חסד נעורים, למרות הבגידה הבלתי נסלחת עם אנג'לינה. הוא שילוב- שילוב באמת נדיר- ומענג-של שחקן שהוא גם יפה, וגם אופה. מה זה אופה, הוא שף בינלאומי. פיט הוא שחקן נהדר, שנותו הופעות איכותיות ומעולות. אמנם, היו לו נפילות, אבל אנחנו זוכרים לו את הדברים הטובים. ואחת מפסגות הקריירה הקולנועית שלו הייתה בסרטו של דיוויד פינצ'ר מ-1999, "מועדון קרב". אולי זה הזמן להכריז, ש"מועדון קרב" הוא אחד מן הסרטים החרושים של כל הזמנים. ראיתי אותו, בלי להגזים, מיליון פעם. ואולי, אולי יש היגיון בתוך הכאוס הבלתי נלאה הזה של היקום. כנראה שהייתי צריכה לראות את "מועדון קרב" מיליון פעם, כדי לזהות את אותם הניואנסים שפיט הביא לדמותו של טיילר דרדן, אחת הדמויות המורכבות והיפות ביותר שראיתי, גם ב"לקרוא ולשרוף", בדמותו של צ'אד פלדהיימר. צ'אד הוא אנטיתזה מוחלטת לטיילר- אבל דווקא מהמקום הזה, מתכתבות ביניהן שתי הדמויות, הכלואות בגופו של שחקן אחד, בדרך יוצאת דופן. קודם כל, הניואנסים הקטנים. 
טיילר מול צ'אד. דיי, נו, באמת שיש קווי דמיון!
כבר אמרתי שראיתי את "מועדון קרב" מיליון פעם, וכיוון שהתואר מחייב, אני מכירה בערך את כל תנועות הידיים והמחוות שמבצע פיט/טיילר לאורך הסרט. צ'אד מבצע אותן גם הוא, כולל הצחוק משולב הנחירות- אולי אחד מן ה- Trade marks של פיט. לדמותו של צ'אד יש ארבע פסגות קומיות שלא יימאס לי לצפות בהן בזמן הקרוב- כשהוא עושה מסירות כדור בחדר הכושר עם אחת המתאמנות ומצולם בלונג שוט, כביכול משמש רקע ללינדה, שמסבירה ללקוחה פוטנציאלית על חדר הכושר, כשהוא רץ על ההליכון ומתחיל להתחרע עם המוסיקה שלו, כשהוא מחייך אל הארי מן הארון וחוטף כדור בראש, וכשהוא מבצע, בסצנה גאונית ומצחיקה בטירוף, את שיחת הטלפון הראשונה אל אוסבורן קוקס. מצאתי וידאו של שלוש דקות  של הסצנה, ובלינקוקים תמצאו לינק לוידאו שמרכז את רגעיו הטובים של פיט בסרט-



זה מצחיק אפילו כשזה מנותק מההקשר המקורי.
ולא שכחתי עדיין מטיילר מול צ'אד. אמנם, צ'אד מייצג את כל מה שטיילר שונא- חדרי כושר, בריאות פלצנית, מותגים- אבל בשניהם מתגלה חתרנות מטורפת- אצל טיילר זה בהקמת Project Mayhem  ואצל צ'אד זה ברצון לסחוט סוכן CIA. צ'אד הוא הרבה יותר נעים הליכות ונוח לבריות לעומת טיילר, וצ'אד גם קצת יותר מבוגר מטיילר- אבל לא פחות חתיך. ויאללה, עברנו לעניין הבא. מה זה פה, מגילת העצמאות?

הארי כ"גבר" האוניברסלי
דמותו של ג'ורג' קלוני, הארי, היא פרודיה דיי פרועה על הגברים ה"גבריים" של אמריקה. הארי הוא מרשל פדרלי, נושא עליו אקדח, מכור לספורט, מזיין מלא נשים, ועדיין, הוא יצור דיי נאלח ולא גברי. קודם כל, הוא שקרן. שנית כל, הוא פרנואיד בצורה יוצאת דופן. שלישית כל, הוא חושב שכל הנשים שמקיפות אותו טיפשות. והוא בוגדני, יורה לנו בצ'אד, בונה כל מיני מתקנים סוטים במרתף, אלרגי ללקטוז והכי הכי גרוע? שאף דמות גברית אחת בסרט אינה יכולה לשמש אלטרנטיבה טובה יותר עבורו.


הארי הנחנח. באסה להיות גבר ב- 2008
צ'אד הוא יפיוף אהבל בצורה כמעט א-מינית, אוזי מגעילול (והזכויות למילה "מגעילול" שמורות לאחיייניות שלי), והיחידה שמקבלת את מה שהיא רוצה היא לינדה. מסרים סמויים או לא מסרים סמויים, האחים כהן אוהבים להעמיד נשים חזקות, דוגמת מאטי של "אומץ אמיתי", בקדמת הבמה. הנשים הן אסרטיביות, החלטיות, מתוחכמות. הגברים, לעומת זאת, הם דמויות רדופות ומגוחכות כל אחת בדרכה שלה. ומה זה אומר לגבי גברים בכלל? ומה זה אומר שזוג גברים במאים דווקא עושים זאת? ומה המשמעות של כל זה? ולמה במבה אדומה באה רק בחבילות קטנות?

שוט הפתיחה ושוט הסיום
שוט הפתיחה של הסרט הוא התקרבות מהירה אל כדור הארץ, ירידה מטה מטה מטה עד לבתים פרבריים אמריקנים טיפוסיים, ואז מעבר בקאט אל רגליו השועטות של אוזי במסדרונות ה- CIA. שוט הסגירה של הסרט הוא התרחקות ממשרד ה- CIA בחזרה לאותו הכיוון- החוצה מכדור הארץ. פתיחה וסגירה דיי מגניבה של סרט. לשני השוטים האלה יש כמה מסרים חשובים- ראשית, אולי יותר מכל, הם מבטאים את חוסר החשיבות של מה שאנחנו עתידים לראות ושל מה שראינו זה עתה. הדמויות הללו הן כה קטנות, כה פשוטות, וגם אם הן מסתבכות- במקרה לחלוטין- בעלילה מסתורית ופתלתלה- כל זה עתיד להיגמר. הבחירה לסיים באותה הצורה מראה שכל המעשייה היא מעגלית- ממש כמו כדור הארץ, ועתידה לקרות שוב. אם מגרדים קצת את שכבות הקומיות והציניות של הסרט, נשארים עם שאלה קיומית דיי חזקה- בשביל מה כל זה קרה? ייתכן, אגב, שזו אחת הסיבות שהסרט זכה לביקורות צוננות. שני שוטים קטנים, בהתחלה ובסוף, מעמידים בסימן שאלה כללי את כל ההתרחשות כולה. זה לא משהו שקל לאכול. בטח לא כמו את ג'ורג' קלוני הגבר משחק דמות עלובה.

מה תגידו?
היום יש לנו רק את דברי, דבר האישה.
ודבר האישה- הנאה. במילה אחת. בידור, עם נגיעות קלות של רבדים עמוקים יותר, ואיכות קולנועית בלתי מבוטלת. ולמי שדאג- לרוסים יש מקום בלתי מבוטל בעלילה. אבל את זה באמת תצטרכו ללכת לראות.

 לינקוקים-

יום חמישי, 28 באפריל 2011

כותב אורח: לקראת יום השואה, מחשבות של Jess על "החיים יפים" (רוברטו בניני, 1997)

יום השואה יחול השנה ב-2 במאי (יום שני הקרוב), אז הלכתי לברר אצל כותב מוכשר וחכם, האם יסכים להתארח בבלוג הצנוע שלי. למרבה השמחה הוא הסכים, והתוצאה מייד תהייה לפניכם. נקרא לאותו כותב מוכשר Jess, ואני מודה לו קבל עם ובלוג שהסכים לחלוק ולשתף את מעט מחשבותיו על הסרט "החיים יפים". לפני כן, אוסיף מעט

פרטים טכניים על הסרט-

"החיים יפים", ובאיטלקית (כי אנחנו לא מדברים איטלקית, בין שאר מעלותינו)  La Vita è bella

במאי: רוברטו בניני (שביים בין השאר גרסה יפיפיה ל"פינוקיו", וכן את The tiger and the snow, Coffee and Cigarettes)


שנת הוצאה: 1997


קאסט: רוברטו בניני, ניקולטה ברשי, ג'ורג'יו קנטריני


כמה מילים-

"החיים יפים" עורר בזמנו סערה דיי גדולה בשל הגישה החדשנית והשונה שהציג לנושא השואה. ויקיפדיה מגדיר את הסרט "קומדיה טראגית" והשיוך הז'אנרי דיי מצא חן בעיני, למרות שאינו מתקרב בכלל להקיף את אופן ייצוג וטיפול הסרט בנושא השואה. אני לא אשתפך פה כהרגלי כיוון שזה לא הפוסט שלי ו- Jess כותב על זה דיי בהרחבה, אבל רק נספר שהסרט מגולל את סיפורה של משפחה יהודית אחת באיטליה של מלחמת העולם השנייה, מתחילת המלחמה ועד ההגעה למחנות ההשמדה. אם לא ראיתם, הסרט מומלץ בחום בהמלצה אישית, ואם כבר כבר ראיתם, עדיין מומלץ לשוב ולהיזכר בסרט שהוא גם חשוב, וגם מספר חוויית צפייה שונה מאד מאלו שאנו רגילים להן בטקסטים וחומרים קולנועיים העוסקים בשואה.


לינקוקים רלוונטיים:

"החיים יפים" ב-ויקיפדיה בעברית
"החיים יפים" ב- IMDB

שיר הנושא מתוך הסרט, בביצוע אחינועם ניני (או נועה, אם אנחנו נודניקים)



וללא הקדמות נוספות, הנה Jess





יום השואה, התש"ע
אם ביקרתם במשרד שלי ייתכן והעפתם מבט בלוח השעם, שם לצד תמונות ילדיי תלוי לו שלט קטן, סתום-משהו. אז הנה, נראה לי שיום השואה הוא יום מתאים לשפוך מעט אור על השלט הלא-כל-כך מזמין הזה.

עם צאתו למסכים של הסרט "החיים יפים" (La vita è bella, Roberto Benigni, 1997), הלכתי לראותו כמו רבים אחרים וכמוהם ישבתי באולם וצחקקתי נוכח מעשי השטות הנפלאים של גווידו וכמוהם מחיתי דמעה בסוף הטראגי אך המרגש. כשהתחלתי להדריך קבוצות בפולין גיליתי שחלק מעמיתיי מקרינים את הסרט הזה במהלך המסע לפולין. "איך אתם מעיזים? אתם באמת חושבים שאנטישמיות הייתה משעשעת? שילד יכול היה לחיות במחנה בתוך חוויה דמיונית של משחק? אין מספיק סרטים המבוססים על סיפור אמיתי?" הייתי אומר להם. אני מודה שבשעתו, כשהשמעתי את דברי הביקורת האלה, כבר עברו אי-אלו שנים מאז ראיתי את הסרט ואמנם זכרתי את פרטיו אך לא את התחושות שעורר בי. האמת? ייתכן והוא כלל לא עורר בי תחושות מיוחדות בעודי צופה בו כרווק ובטרם נולדו שלושת ילדיי.

לפני שנתיים נסעתי לפולין עם משלחת של משטרת ישראל. ראש המשלחת הביא איתו עותק של "הסרט הנפלא" כדבריו - "החיים יפים"... באחת הנסיעות, בעודי מנסה להסביר לו למה אני לא מקרין את הסרט הזה למשלחות, הסתבר שמכשיר הדי.וי.די שבאוטובוס אינו מנגן דיסקים צרובים ובאחת הפך כל מאגר הסרטים שלי ללא רלוונטי וסרטו של ראש המשלחת לחלופה היחידה. אז למורת רוחי הוקרן הסרט באוטובוס. כמדריך היושב בספסל הקדמי וראשו מיושר למסך הטלוויזיה, לא יכולתי שלא לצפות בסרט. צפיתי בו כאדם בוגר בעשר שנים מצפייתי הקודמת, נשוי אך בעיקר כאבא לשלושה ילדים.

על אף שהנסיעה תוכננה להארך כשעה, רצה הגורל וזימן לנו פקקים שאפשרו לסרט להסתיים. בעוד כתוביות הסיום מרצדות על המסך נעצר האוטובוס ביעד שלנו – יער בוצ'ינה הסמוך לעיירה זביליטובסקה גורה. כל מקום בפולין מרגש אותי, אך זהו המקום היחיד ששובר אותי. ביער זה ניצבים מספר קברי אחים ובאחד מהם טמונות גופותיהן הקטנות של 800 ילדים. הדרכה של ממש אף פעם לא הצלחתי להעביר שם. עוד בקורס המדריכים בביקורי הראשון במקום התיישבתי על האדמה ובכיתי. זה גם פחות או יותר מה שאני ממשיך לעשות שם בכל אחד מעשרות הביקורים הנוספים שלי במקום. הרי מה יש לומר במקום שכזה? אילו מילים יכולות לשאת את גודל הטרגדיה? אילו תיאורים יכולים לגלות את עולמם היפה והתמים של הילדים והילדות שנגדע ביד אכזרית? ובכל זאת, איך אפשר שלא לבקר במקום הזה?! אז אנחנו מביאים בובות, משחקים, פרפרים ועפיפונים. מספרים סיפורי ילדים, מדליקים נר קטן ובעיקר בוכים.

 

ירדנו מהאוטובוס ואני עודני שקוע בחוויית הצפייה שזה עתה הסתיימה ופתאום נזכרתי בדבריה של סנדרה, מורה מעירוני ג' בירושלים שנסעה איתי לפולין לפני שנים, באחת מנסיעותיי הראשונות. עמדנו כאן במקום הזה סביב קבר האחים והיא ניצבה לה על גבעה קטנה סמוכה. נגשתי אליה וראיתי את עיניה אדומות מבכי והיא פנתה אלי ואמרה "אין קללה נוראה יותר מלהיות הורה בתקופת השואה". חבקתי את כתפיה מבלי שבאמת הבנתי את עומקם של דבריה ובוודאי שלא את הקשרם דווקא למקום הזה.

משלחת משטרת ישראל התקדמה לאיטה בשביל היורד אל קברי האחים, הלכנו בשביל המתפתל בין הקברים עד שנעצרנו מול קברם של הילדים. "לזכר 800 ילדינו..." לא מותיר השלט שום מקום לטעות, למרות שמשהו בתוכך כל כך רוצה שתהיה כזו. התחלתי לדבר, להשתנק, לספר ופתאום הבנתי את דבריה של סנדרה. פתאום גם הבנתי את הסרט "החיים יפים". זמן רב כל כך התמקדתי במקום הזה בסיפורם של הילדים, בתמימות שלהם שהיא נטולת היכולת להבנת הרוע הפוגע בהם, בבדידות שלהם הכופה עליהם להתעמת עם הרוע האולטימטיבי ללא הוריהם-מגניהם. משהו בתוכי בוודאי ייחל לגורל אחר עבורם אך לכל הפחות בוודאי פיללתי בסתר ליבי שהילדים הרבים שנרצחו בשואה זכו ללטיפה חמה ואוהבת וחיבוק חזק ועוטף בפרפורי גסיסתם. ועכשיו, עם התובנה המחלחלת אט-אט לליבי, מיקדתי את מחשבותיי להורים בשואה.

אימא ואבא, הם מקור בלתי-נלאה של חום, אהבה וחוסן. עבור ילדים "אבא שלי הכי חזק בעולם" אינה קלישאה נדושה אלא אמת צרופה. ואכן, גווידו בסרטו של רוברטו בניני היה האבא הכי חזק בעולם. נכון שאינו דמות אמיתית אך הוא משקף את חוסנם האדיר של ההורים כלפי ילדם האהוב בעוד גוום שלהם שפוף ורצוץ. הסרט הזה שעד לאותו רגע ביקרתי ודחיתי מציג את המאבק חסר-הפשרות שהורה ינהל נגד כל כוח בעולם כדי לספק לילדו, ושוב לא כקלישאה, את כל טוב העולם.

"הכניסה אסורה ליהודים ולכלבים" קרא השלט על חנותו של גווידו במלים המוכרות לכולנו. אך בעיניו התמימות של ילדו יהושע הייתה זו תעלומה של ממש. "למה לכלבים וליהודים אסור להיכנס, אבא?" הוא שואל באותה תמימות נפלאה שאנחנו כהורים אוהבים כל כך לשמוע. ברגע זה ממש אנו לא יודעים מה מתרחש במוחו של גווידו אך ניתן לנחש שהוא פוחד. נדרשת לו שניה להתעשת ולזכור את חובתו להגנה הנחרצת על תמימותו של בנו. הוא בולע את הפחד המאיים להציף אותו ואומר "הם לא רוצים יהודים וכלבים. כל אחד עושה מה שהוא רוצה. אני מכיר חנות שלא רוצים לתת לספרדים ולסוסים להיכנס לשם. יש גם בית-מרקחת, הלכתי לשם עם חבר שלי, סיני שבא עם קנגרו ואמרו לנו: "מצטערים" אין כניסה לסינים ולקנגרו. לא אוהבים אותם, מה אפשר לעשות?" אבל יהושע מקשה "אנחנו נותנים לכולם להיכנס לחנות הספרים שלנו." וגווידו ממשיך "לא. ממחר נשים גם אנחנו שלט על החנות, את מי אתה לא אוהב? עכבישים. ואני? ויזיגותים. ממחר נשים שלט "הכניסה אסורה לעכבישים ולויזיגותים".
          סצנה זו היא הראשונה אך בוודאי שאינה האחרונה בסדרה ארוכה של סיטואציות שבהן רוברטו בניני נותן לכולנו שיעור בהורות. להיות הורה זה לתת ללב שלך לפעום בתוך גופו של ילד קטן שתחושת האהבה אליו לעתים גדולה כל-כך וחזקה כל-כך שהלב מאיים להתפקע. להיות הורה זה לעטוף את הילד פיזית ונפשית בניסיון להגן עליו מהקור, הרוע והכאב הקיים בעולם ולהעניק לו סביבה בטוחה ואוהבת. ההורה העוטף סופג את עוצמת הפגיעה בגופו שלו אך כאשר כל כולו נתון ליצור הקטן התלוי בחיקו, הרי שאינו חש כאב כלל. משחלפה הסערה, הוא תולה מבט מלא תקווה בעיני הפעוט ומגלה כי הזאטוט כל כך שליו עד שנרדם. או אז הוא חש כי הוא באמת הכי חזק בעולם.

לזכרם של ההורים בשואה שעבור ילדם האהוב תלו שלט קטן, סתום-משהו "הכניסה אסורה לעכבישים ולויזיגותים".


יום שבת, 23 באפריל 2011

קצר ומחוותי- לכבוד יום ההולדת ה-122 של צ'רלי צ'פלין, 12 קטנות על אחד מאמני הקולנוע הגדולים של כל הזמנים

1
עטיפת הביוגרפיה של צ'פלין
צ'רלי צ'פלין נולד בלונדון ב-16 באפריל, 1889. למעשה, אנחנו חוגגים לו יומולדת באיחור. הוריו של צ'פלין היו שניהם שחקנים וזמרים דיי מוכרים באותה התקופה (במיוחד האם, שנודעה בשם הבמה לילי הארלי). אביו מת כשהיה צ'רלי בן עשר, ואמו הייתה חולה מאד ומתה אחריו. צ'רלי, ואחיו סידני, נאלצו להצטרף ל"מיוזיק הול", המקביל הבריטי של תיאטרון הוודביל האמריקני, ובאחד ממסעי ההופעות שלו הגיע לארצות הברית.

2
את צ'פלין "גילה" ב- 1913 מק-סנט- במאי קומדיות סלפסטיק (סלפסטיק- הומור פיזי) מטורפות. צ'פלין, לפי הסיפורים, פקפק בהתחלה בקולנוע, והמעבר מתיאטרון עממי והופעות בירידים אל משחק מול מצלמה היה נראה לו רעוע וכזה שעלול להתמוטט במהירות. למעשה, הסכים צ'פלין להצטרף רק כשהובטח לו שכר של 150 דולר לשבוע והתחייבות להעסקה לשנה. במהלך עבודתו של צ'פלין עם מק סנט, התפתח בו רצון לפתח דמויות עמוקות יותר, בעלות ייחוד אישי. ב- 1914 ביים את סרטו הראשון, עדיין באולפני קיסטון, הבייבי של מק סנט.

3
בין השנים 1913-1917 התקדם צ'רלי צ'פלין במהירות בעולם הקולנוע, והצליח לעלות משכר של 150 דולר לשבוע למיליון (!) דולר מול חברת פירסט נשיונל. באותן שנים היה זה סכום אגדי וצ'פלין הפך לכוכב העל הראשון בהיסטוריה הקולנועית, וליוצר משפיע שכשרונו וגאונותו הטביעו וממשיכים להטביע את חותמם עד היום. הסכומים הגבוהים שהשתכר העניקו לו חופש אומנותי לביים, לשחק, לכתוב ולהפיק את סרטיו כראות עיניו.


4
דמות "הנווד" של צ'פלין- סימן ההכר שלו והחותם הבולט ביותר בעבודתו הקולנועית הפכה להיות לאחת הדמויות המוכרות ביותר בעולם הקולנוע האמריקני של אותה התקופה, ובשנות ה- 20 וה-30 בעולם כולו- לתוך הדמות הזו יצק צ'פלין את חוויות הילדות הקשות שלו- העוני, ההתמודדות עם מחלתה של אמו (שלקתה גם בשיגעון), וראיית העולם הייחודית של צ'פלין עצמו, שהעושר והתהילה שנכנסו מהר יחסית אל חייו של מי שגדל בשולי החברה לא גרמו לו לשכוח את חוויותיו בתור איש עני. צ'פלין מעולם לא שכח מניין בא. הנווד היה דמות חסרת שם, חסרת שורשים, ענייה, מהגר, פועל, ובעיקר איש טוב לב, ערמומי, שנלחם כמעט בכל מה שייצג סמכות חברתית, והשתוקק לכסף. דמות שהייתה חוזרת כמעט בכל הסרטים הייתה של אישה בלונדינית, עדינה ואומללה שנזקקה לסיוע ושהנווד נחלץ לעזרתה. מקובל לראות בנווד של צ'פלין דמות שביטאה את שתי הפנים של חיי העושר והתהילה, אותם חווה צ'פלין בעצמו- השפע והחיים הטובים אל מול הריקנות הנבובה.  

5
הנשים בסרטיו של צ'פלי האירו צדדים של דמות הנווד- למרות היותו רמאי ועבריין, משום מה תמיד הייתה דמות נשית חסרת ישע שנזקקה לעזרה וייצגה את כל מה שטהור, עדין ואמיתי בעולם- ומעוררת בנווד תכונות כמו עזרה לזולת, חמלה וטוב לב.

6
סרטיו של צ'פלין הכילו ביקורת חברתית נוקבת על ארה"ב ומדיניות הקפיטליזם, כמו גם יחסם למהגרים. זכורה במיוחד הסצנה מתוך "המהגר" (1917), בה מגיעה ספינת מהגרים אל חופי מנהטן, כשברקע פסל החירות ושוטרי ההגירה המקבלים את פני האנשים נוהגים בהם כאילו היו עדר בקר.  כמו כן, זכור גם "זמנים מודרנים" (1936), שהדגיש את העבדות המודרנית בעקבות המהפכה התעשייתית.

7
אחת מן הטכניקות הידועות של צ'רלי צ'פלין בסרטיו הייתה שימוש בחפצים ועצמים דוממים, הוקעה של השימוש המקורי שלהם והפיכתו למשהו שונה לגמרי. מי שחשב על סצנת אכילת הנעליים ב"הבהלה לזהב" (1924) לא טועה- הנעל הופכת לאומצה עסיסית, לפסטה, ואפילו יש לה רוטב. טעינת הנעל בתכונות שאינן קשורות אליה יצרה רובד קומי, רגשי וביקורתי כאחד- הקומי- כי זה נורא מצחיק לראות אדם מתענג על אכילת נעל (שהיא גם דיי מכוערת), הרגשי- כיוון שאנו מזדהים עם הרעב ועם המצוקה המסוימת של הנווד, והביקורתי- כי אנחנו מביטים במישהו שמוכן לאכול נעליים כדי לעשות את "המכה" הגדולה ולמצוא המון זהב.


8
"אורות הכרך,"(1931) "זמנים מודרניים" (1936), "הדיקטטור הגדול" (1941), "הבהלה לזהב" (1924)- מן העבודות הבולטות של צ'פלין, כשבכולם ניתן למצוא מורכבות סמלית עמוקה למסרים חברתיים ופוליטיים שונים. חשוב לזכור שצ'פלין עצמו היה מהגר, וכי נולד באנגליה. ארה"ב הייתה עבורו כר פורה של אי-צדק, שחיתות וחומרנות (למרות הטיפוס המהיר שלו בסולם עולם הקולנוע). "זמנים מודרניים" משווה בין קבוצת הפועלים הנוהרת אל המפעל לבין עדר כבשים צייתניות באמצעות Match cut, מעבר בין שוטים דומים מבחינה צורנית שיוצר הקבלה. הסצנה בה "נבלע" הפועל- צ'פלין- במכונות מדגישה היטב את המסר הכללי של הסרט, שהרגיז קומוניסטים וקפיטליסטים כאחד.

הפועל "הנבלע" בתוך המכונה של "זמנים מודרניים"


9
ב"הדיקטטור הגדול" עושה צ'פלין פרודיה על גרמניה הנאצית. חשוב לזכור שהסרט יצא ב-1941- שנים מעטות לפני שנחשפו זוועות הנאצים במלחמה. צ'פלין שינה את שמו של היטלר ל"הינקל", ואת שמה של גרמניה ל"טומניה". אחת הסצנות המוכרות מן הסרט היא ריקודו של צ'פלין עם הגלובוס, וכן נאום הג'יבריש של הדיקטטור לאומה. השמועות אומרות שהיטלר נפגע מן הסאטירה הפוליטית הזו, וכי צ'פלין עצמו, לאחר חשיפת פשעיהם של הנאצים, הצהיר כי לו היה יודע קודם לכן, לא היה מציג באופן הזה את דמותו של הינקל. לסרט חשיבות היסטורית ואומנותית עצומה- הוא ביטא עמדה בלתי מתפשרת כלפי הרודנים האירופאים (היטלר ומוסוליני).

10
צ'פלין סרב להשתמש בסאונד עם כניסת הקולנוע המדבר, ובעבודותיו המאוחרות יותר, שימש אותו הסאונד דווקא על מנת להעצים ולהמחיש את הסאטירה והביקורתיות. "זמנים מודרנים" ו"הדיקטטור הגדול" עושים שימוש ציני, ביקורתי וחריף בקולנוע המדבר- ב"זמנים מודרנים" באמצעות שיר הג'יבריש וב"הדיקטטור הגדול" באמצעות נאום הג'יבריש המתורגם לאנגלית בסרט ומגחיך את דמותו של היטלר.

11
צ'פלין היה נשוי ל- 4 נשים במהלך חייו, והיה ידוע כגבר שאהב נשים צעירות על גבול הנערות. עם אשתו האחרונה, אונה אוניל, נולדו לו 8 ילדים- ג'רלדין, מייקל, ג'וזפין, ויקטוריה, יוג'ין, ג'יין, אנט וכריסטופר.

12
בשנות ה- 50, המאופיינות בפרנויה ההוליוודית מפני הקומוניזם, לא הורשה צ'רלי צ'פלין לשוב לארה"ב לאחר ביקור באנגליה, בשל המסרים החתרניים של סרטיו. צ'פלין התגורר באירופה לעשרים השנים הבאות, ושב לארה"ב רק כדי לקבל פרס אוסקר על מפעל חיים (1972). השמועות אומרות גם כי צ'פלין לקה באירוע מוחי בדרכו לארה"ב (באונייה). צ'פלין נפטר בשוויץ בגיל 88, בערב חג המולד של 1977.


לינקוקים:
צ'רלי צ'פלין ב-ויקיפדיה בעברית
צ'רלי צ'פלין- האתר הרשמי 

יום שבת, 9 באפריל 2011

"התייר"- מחשבות על ליהוקים ועל איך זורקים כסף בהוליווד, וגם: נקודת אור מוסיקלית

שנייה רגע, אני רוצה לפהק בשקט.
אוקיי. פיהקתי. עכשיו אתפנה לכתוב קצת על "התייר", בכיכובם של אנג'לינה ג'ולי (להלן: אנג'י) וג'וני דפ (להלן: מאוכזבת). אפתח ואומר, שבאתי סקפטית מראש. אותה סקפטיות לא התערערה כהוא זה גם כשהאח הגדול (שלי, כן?), ממנו אני מחזיקה אחד ממובילי הדעה הקולנועיים המשפיעים של זמננו, הודיע חגיגית כי "התייר" הוא סרט טוב, וכמה מגניב לי ולחצי שאנחנו הולכים לצפות בו. כי אפילו בלי לצפות בסרט, ואולי אפילו בלי לקרוא את התקציר, יש בעיה קשה בה הוא לוקה, בעיה הפושה בו כטרמיטים על בית עץ בקנזס, כארבה (ברוח חג הפסח הקרב ובא עלינו לטובה) על שדה חיטה, כמחשופים בסרטי נעורים אמריקנים, כחשודים פוטנציאליים בסדרת סרטי "צעקה", כעודף מגניבוּת בסרט של קוונטין טרנטינו, כנטיות סקסואליות משונות בסרט של היצ'קוק. אותה בעיה קשה, לא עלינו, היא מיסיז ג'ולי. אנחנו נרחיב על תסמונת אנג'י מייד וללא שהיות, אבל קודם, כמנהגנו-

קצת פרטים טכניים על הסרט:


"התייר", ובאנגלית  The Tourist

 במאי (קחו נשימה ארוכה ואל תגידו שלא הזהרתי כי יש לי הוכחות שכן): פלוריאן מריה ג'ורג' כריסטיאן גראף הנקל פון דונרסמארק. ואם זה ארוך לכם, אפשר להגיד גם סתם פלוריאן הנקל פון דונרסמארק. אולי אפילו סתם "סמארק". או "סמארקי", אם אתם רוצים להתחיל להתקטנן.

קאסט: אנג'לינה ג'ולי (אליס וורד), ג'וני דפ (פרנק טופלו), פול בטאני (אינספקטור ג'ון אצ'סון).

וכדלות הפרטים, כך דלותו של הסרט.

מה קורה בגדול:

אנג'י והכפפות, בסצנה
הפותחת. טוב, הבנו
את הרעיון
זהירות, ספויילרים. לא שיש כאן יותר מידי מה לספיילר, אבל למען ההגינות.
אליס וורד (אנג'י) היא אישה מסתורית ויפיפיה (טייפ קאסט, מישהו?) שנתונה למעקב תמידי. הסצנה הראשונה בסרט נפתחת בפריז, ועוקבת אחרי אליס בעודה יוצאת משער בית, מענטזת להנאתה ברחוב כאילו מת העולם, לבושה כאחרונת אצילות פריז (אבל עם כפפות שעיצבנו לי את העין) והולכת אל בית הקפה האהוב עליה כדי לקרוא עיתון (שומו שמיים. אם אני אתלבש ככה כדי ללכת לקרוא עיתון ב"ארומה", מה תגיד אימא?). היא מקבלת מכתב מסתורי באמצע הקורואסון, שגורם לכל אנשי הסקוטלנד יארד, או האינטרפול, או וואטאבר, שעוקבים אחריה, להשתולל. במכתב, עליו חתום אלכסנדר פירס, נדרשת אליס לעלות אל רכבת מסוימת הנוסעת לאיטליה, ועל מנת לבלבל את כוחות המשטרה המנוולים, עליה למצוא מישהו ברכבת שדומה דמיון מירבי לאותו אלכסנדר פירס העלום ולשחק אותה כאילו זה הוא. אליס ממלאת בדייקנות, בכישרון וחינניות (כך רוצים שנאמין. הו, מדינת משטרה) אחר ההוראות, ומוצאת על הרכבת לאיטליה את פרנק טופלו (דפ), מורה למתמטיקה מאמריקה. מכאן נפתחת מסכת של מציאה ותעייה של אליס ופרנק, כשכוחות המשטרה מבינים דיי מהר שפרנק הוא אינו אלכסנדר פירס המפורסם והמבוקש, וכשלתמונה נכנס מאפיונר מבוגר ומה-זה-מכוער (שאין להאמין) ועושי דברו, לובשי חליפות מאיימים שמדברים במבטא רוסי כבד ולפעמים אפילו ברוסית. גם הם רודפים אחרי אליס ופרנק, בתקווה שאליס תוביל אותם אל אלכסנדר, כיוון שאלכסנדר גנב מאותו מאפיונר מכוער משהו בסביבות 2.3 מילארד דולר (דולר? יורו? פאונד? משהו בסגנון). וזהו. פרנק מתאהב באליס, אליס מתאהבת בפרנק, אליס נחשפת כסוכנת סמויה בעצם של איזה יחידה עולמית לחקירת הלבנת כספים והונאות, ופרנק, פרנק נחשף כמשהו אחר (כי זה כבר באמת יהיה ספויילר).

מֶקגָאפין? זה נעשה בעבר בצורה הרבה, הרבה יותר טובה

מה הקטע של "התייר" בגדול? הקטע הוא אותו אלכסנדר פירס, שכל הדמויות מחפשות אחריו ועסוקות בלמצוא אותו ולנסות לגלות היכן הוא, כולל אליס. כביכול, גם לנו אמור להיות אכפת מאלכסנדר. הן הוא החוט שעליו נסובה העלילה כולה. אלא שלא לנו, הקהל, ולא לדמויות האחרות, באמת אכפת ממנו. סמָארקי (זה קצר
המקגאפין המקורי.
נא לשנן

יותר, מה אני אעשה), הבמאי, עושה כאן שימוש בטריק נרטיבי-עלילתי שנהֶגַה ושוכלל על ידי לא אחר מאלפרד היצ'קוק הגדול בכבודו ובעצמו. היצ'קוק קרא לזה "מֶקגָאפין"- חפץ, אייטם, פרט עלילתי שכל הדמויות מחפשות אחריו במהלך הסרט, העלילה נעה סביבו וכולם רוצים אותו, אבל לאף אחד באמת לא אכפת ממנו. המקגאפין של היצ'קוק היה בפשטות תירוץ עלילתי, ונחשב לאחד ממאפייניו הבולטים של היצ'קוק כבמאי אוטר (אם רומן פולנסקי אהב להשתמש בסאונד, להביא אל קדמת המסך נשים תמימות ומסכנות שהופכות לקורבנות בידי הסביבה ועוד, להיצ'קוק היו מאפיינים אוטריים אחרים ומובהקים. אבל זה מקום לפוסט אחר). בסרטיו של היצ'קוק, הדמויות רודפות אחרי משהו- משהו שאין לו חשיבות אמיתית וחיוניותו לסרט טמונה בעצם המרדף. הדוגמאות לכך רבות- ב"הנודעת" המצוין מ-1946 למשל, היצ'קוק טען שהיה צורך למצוא משהו שבו יתעסקו הגרמנים בריו, והכניס את האורניום המועשר לתמונה. גם ב"פרנזי", "פסיכו", "39 מדרגות", "אליבי" ועוד אפשר לאתר מקגאפין.
ב"התייר" שלפנינו נעשה שימוש חביב במקגאפין, יש להודות. אולם הוא נעשה בצורה כה מסורבלת, כה נטולת סימוכין ואחיזה נרטיביים, וכה חסרת מעוף... פייר? אני במקום היצ'קוק הייתי נעלבת. המקגאפין של "התייר" הוא אלכסנדר פירס, שכולם אחוזי טירוף למוצאו, אבל את מי לעזאזל הוא מעניין? הפוקוס, כמו שמתשמע מהליהוק, הוא על סיפור האהבה חסר האחיזה במציאות בין אליס ופרנק, יענו כנגד כל הסיכויים וכל זה. למען האמת ייאמר, שהסיפור, המבוסס על סרט צרפתי שיצא ב-2005, הוא בעל יסודות לא רעים בכלל. יש פה מתח,קונספירציה, כסף, אישה יפה ובחור שממש לא נראה כמו הדון ז'ואן הטיפוסי אבל מצליח להשיג את האישה. הלוקיישנים (ונציה, פריז, רכבת) מעולים, יפיפיים, אבל אפילו הם לא מצליחים להפיח בסיפור את רוח החיים המינימלית. חצי יהיה מוכן לשמש כעד מדינה בעת הצורך, ולהוכיח שאת הפאנץ' ליין הצלחתי לנחש בערך מהרגע שבו נכנסו ההקדמות המסורבלות אליה.
כדי להיות כנה אגיד, שאני לא ממש מכירה עבודות אחרות של סמארקי הבמאי, וכי העפת מבט מדוקדק ב-
IMDB לא שפכה אור על כך. לסמארקי יש ברזומה סרטים לא מוכרים, משונים, ומתברר שהוא בכלל גרמני (כמה מפתיע לאור שמו!), ולאור כל הללו, בכלל התחלתי לתהות מהיכן קיבל לו סמארקי לידיו את המימון לסרט כה גרדיוזי (אני מוכנה להתערב שרק מערכת התלבושות של אנג'י פלוס התכשיטים שרפה חצי תקציב) עם שני כוכבים שמבטיחים שובר קופות וודאי. לא יותר מצווה היה לתת את הכסף למשל, לא יודעת, לי, אולי, כדי שאוכל להפיק סוף סוף את הסרט עליו אני חולמת ובדרך לתרום למאמץ המלחמתי ולהקים בית מחסה אמיתי וחם לחתולי רחוב? או, יודעים מה, לא לי. לכו תנו אותו לעניים. לסטודנטים. לכו לשמר יערות גשם בדרום אמריקה. אבל למה על זה? למה?

ג'וני, איך עשית לי את זה? או: למה לעולם לא הייתי מלהקת את אנג'לינה ג'ולי לסרט


גברברי העולם היקרים, התנצלות. אני יודעת שאתם אוהבים את אנג'לינה ג'ולי. מה זה אוהבים, מריצים עליה מצגות במייל כאילו אין מחר. אולי אפילו חושבים שזה סקסי להתנשק עם אחיך (חזוס היקר, הצל אותי עכשיו) בגלל שהיא עשתה את זה. אקדים ואומר, שאין לי שום בעיה אישית עם אנג'י. להיפך. כבודה במקומו מונח- אחרי הכל היא זוגתו של בראד פיט ומשמשת כשגרירת רצון טוב ברחבי פינות הגלובוס המאובקות ביותר. יש לה קעקוע מגניב על הגב. היא מתלבשת יפה, והעיניים שלה (חוץ מהריסים המלאכותיים) יפות למדי. כך גם דקות גזרתה, רגליה הארוכות והופעתה הטובה ב"נערה  בהפרעה" (לא חומר לאוסקר בעיני, אבל ניחא). גם ריבוי הילדים בחייה הוא מבורך ויש שיאמרו מיטיב. אבל, וזה האבל הגדול שנוגע לעניינינו, לצערי (ואני אומרת לצערי כי זו לא הפעם הראשונה), לג'ולי יש נטייה להחריב סרטים בעלי פוטנציאל. לכו, כדי להרחיב את הדעת ולהיווכח בעצמכם, לראות את "ההחלפה" מ- 2008, בבימויו של קלינט איסטווד- סרט שהיו לו כל הפרמטרים להצליח, אבל מפספס בגדול בגלל הנוכחות המשתלטת והבלתי-אמינה של ג'ולי על המסך. זו לא אשמתה בלבד- ב"התייר", סמארקי חולק את האשם בצורה דיי מובהקת עליה ארחיב בהמשך, אבל לאנג'י יש חלק ניכר בקנוניה. משחקה האנמי כל כך, הצפוי כל כך, חסר המעוף כל כך, גורם לכל הסרט, אפילו עם ג'וני דפ בסביבה, להיראות פשוט מגוחך. הענטוזים, מפאת מילה נאה יותר, ברחבי פריז, ואחר כך ברחבי הרכבת, ואחר כך במשרדי האינטרפול ואחר כך בכל מקום אפשרי, נמאסים בערך אחרי הפעם הראשונה, ובמיוחד כשהם ריקים מתוכן. אם נראה את "התייר" ללא ווליום, ככה בערך זה יראה:

אנג'לינה ג'ולי צועדת ברחוב. אנג'לינה אוחזת בארנקה ומחייכת לעצמה. אנג'לינה מרימה יד עטויה בכפפה בצבע בז' ומסלקת את השיער מפניה. אנג'לינה ברכבת. אנג'לינה מהדסת במעבר. אינספור שוטים בקלוז אפ על אנג'י והשפתיים. אנג'י בשמלות נשף מגוחכות מתקופת "אנה קרנינה". הידיים של אנג'י. הציפורניים של אנג'י. הצמיד של אנג'י. אנג'י מצולמת דרך שבר החלון של הסירה. אנג'י בברדס באווירה יעני-מסתורית. אנג'י (זה היה הכי מצחיק) במדי שוטרת, מחייכת בצילום פספורט לתעודת השוטר. אנג'י בשיער אסוף. אנג'י בשיער פזור. אנג'י שבויה של גנגסטר מופרע ומכוער שמעביר על שפתיה (בקלוז אפ עלוב ופרובוקטיבי לחינם) סכין. אנג'י מדברת במבטא בריטי מזויף.

ובקיצור- אנג'י
אנג'י, עלית לי על העצבים מותק. זוזי מפה.

מה שסמארקי לא השכיל להבין, ואולי השכיל אבל זנח את יושרו האומנותי לטובת הכסף הגדול של הוליווד, הוא שאי אפשר, בשום פנים ואופן, לבסס סרט קולנוע טוב על נוכחות של סופר סטארית כמו אנג'לינה ג'ולי בלבד. במיוחד כיוון שלא מדובר פה בשחקנית מופת סוג א' אלא בשחקנית ממוצעת, בסך הכל. נדמה שכל הסרט נסמך על הנוכחות הכאילו-מחשמלת של ג'ולי ושוכח קצת להיות גם סרט. כמה אפשר לראות את אליס צועדת ומושכת אחריה מבטים מכל כיוון? כמה אפשר לראות אותה בקלוז אפ? כמה אפשר להלביש אותה כמו בובת ברבי מסוגננת? לא ככה בונים הגנה, פלוריאן הנקל פון דונרסמארק. וג'וני. ג'וני! איך יכולת? איך הסכמת? למה לא קמת? למה לא התרעמת? להגנתו של ג'וני דפ יאמר, שההופעה שלו ב"התייר", למרות הצ'אביות והשיער המזעזע, היא חביבה עד מתוקה. זכורה לטוב הסצנה בה הוא נמלט על נפשו על גבי גגות הרעפים של ונציה. הליכת הטמבל שסיגל לעצמו בסצנה, סייעה לזהות אותו מאוחר יותר, כשהוא מחיש את צעדיו לעזור לאליס השבויה בידי הגנגסטר המופרע. ועדיין, ביקורות מעטות שקראתי על הסרט מציינות את חוסר הכימיה הבולט בין ג'ולי ודפ. אולי זו הסיבה שההתאהבות, או הקראש הזה, כל כך לא אמינים. אולי זו לא אשמתה של אנג'י בלבד. אולי הייתה זו דרכו של ג'וני להראות כמה הוא סולד מן המתרחש.

סצנות אווירה מיותרות

בהמשך לקו מחשבה זה, הסרט משופע בסצנות שאמורות לעצב אווירה מסוימת. עדיין לא החלטתי מהי אותה אווירה- סגידה מוחלטת לאנג'י? הדגשה של השפתיים הלא מציאותיות?  ניסיון לעצבן את הצופים? אולי. אחת מן הסצנות האלו מתרחשת כשאליס ופרנק עולים אל חדר המלון המפואר ב-ונציה. אליס מנשקת את פרנק על המרפסת כדי שכ-ו-ל-ם יראו שהיא מנשקת אותו ויחשבו שזהו המקגאפין האבוד (אלכסנדר), ואז אומרת לו שהיא מקווה שיהיה לו נוח על הספה, והולכת-מרחפת לחדר השינה. אחרי צילום קלישאתי של אליס בצד ימין של הפריים, עומדת בחלון, ושל פרנק בצד השמאלי, עומד וכאילו-עורג אל אליס, הולך לו פרנק האומלל לישון כשחצי תאוותו בידו. בלילה, הוא חולם שהוא נכנס אל חדר השינה של אליס, מוצא אותה עומדת בגבה אל הדלת, מחזיקה את שיערה הענוג אסוף אל עורפה, ומנשק אותה. עכשיו, מה הבעיה בסצנה הזו? הבעיה היא שהיא אמורה להיות כאילו מהסצנות האלו שאנחנו לא יודעים אם הן חלום או מציאות עד שהדמות מתעוררת. אבל כאן, גם אחרי שפרנק מתעורר, לא ברור למה הוא מרגיש ככה. אין שום ביסוס לרגשות שמתפתחים בינו לבין אליס עד לאותה סצנה משונה ומיותרת לחלוטין, שהיינו אולי יכולים לישון הרבה יותר טוב בלעדיה. גם סצנת הפתיחה, של אליס המהלכת ברחוב מבסוטית מהחיים, אינה מובנת ובאופן עקרוני, נראה כאילו סמארקי אמר לאנג'י, "לכי תסתובבי קצת ותשתדלי להיות כמה שיותר ארוכה וחיננית. אני אדאג לשאר." ואכן, כנראה שלדאוג לשאר היה לתפור ביד גסה אל הסרט פריימים, שוטים וסיקוונסים שלמים שכל מטרתם הייתה להראות, שיש פה אנג'י. על סצנת הנשף אני לא רוצה להרחיב את הדיבור. אם אתם הולכים, צפו לאתנחתא של צחוק בקטע הריקוד של אליס ופרנק.

הנשף. ולא, זאת לא הייתה כוונת המשורר להצחיק אותנו

נקודות אור במנהרה החשוכה של השיכחה

כיוון שאשכח את הסרט הזה דיי מהר, מצאתי בו בכל זאת נקודות אור מעטות (כולה שתיים, למעשה), שאולי קצת חיפו על ההלם והאכזבה שחשתי כשיצאתי מן האולם (אבל חצי החזיק לי את היד, אז גם לו יש חלק בעניין). הראשונה (לא לצחוק) היא שיר הסיום של הכתוביות. ראשית, השיר מהווה נקודת אור כיוון שהוא סימן את סופה של הסאגה המאמללת הקרויה "התייר". שנית, זה אחלה שיר. אנחנו מדברים על Starlight של Muse, והוא עשה לי נעים אחרי סרט שהיה מעצבן בעליל. ללא מילים נוספות, לכו לשמוע. מותר לשים ווליום. ההלם עבר.



נקודת האור השנייה היא העיר ונציה, הלוקיישן המרכזי שבו מצולם הסרט. IMDB מצביעים על פאשלה ברורה של סמארקי ידידינו, שצילם שוט שאינו אפשרי מבחינה מציאותית- כשאליס לוקחת את פרנק אל שדה התעופה של ונציה, ניתן להבחין בעיר עצמה הפרושה מאחוריה. במציאות, שדה התעופה של ונציה דיי מרוחק מהעיר ואין מצב לראות נוף כזה של העיר מאותה נקודה. ובכל זאת, הסרט הזכיר לי שזה מקום שממש שווה לבקר בו, ואולי הוא יעד אפשרי בקיץ הקרוב.

זה הכל. אין עוד.
ונציה. נשקול, נשקול העניין

מה אמרנו?

הפעם זה האישה נגד כולם.
דבר החצי: סרט קליל ומהנה. אולי הוא לא יזכה באוסקר, אבל היה נחמד. חוצמזה, אנג'י מהממת.
דבר האח הגדול (שלי, כן?): סרט טוב, אבל מומלץ וכדאי לראות את המקור.
דבר אבא: סרט נחמד וחביב.
דבר האישה: אני מרגישה שעבדו עליי בעיניים, ועליי לא קל לעבוד, ובטח שלא בעיניים. מומלץ לוותר, ולו כדי לא לקבל את התחושה הלא נעימה שנשפך פה טונה תקציב קולנועי סתם. ולמי שאוהב את ג'וני דפ, כדאי לו שיתרחק שבעתיים.


הארה אחת לירושלמים- ביום רביעי הקרוב (12/4/2011) יוקרן בסינמטק בירושלים הסרט "דוגוויל" של לארס פון טרייר, והוא מומלץ בחום רב. הנה הלינק. ובכלל,

הנה לינקוקים-

יום שני, 28 במרץ 2011

שירים בסרטים חלק ב'- גירל פאואר! שלוש דיוות, קלטות וידאו וגם דיויד לינץ' אחד


לקח לי קצת זמן.

מה-אני-אעשה (צרוף מילות התירוץ השנואות על אימא שלי). אבל, השמועות אומרות, שלכל חלק א', יש גם חלק ב'. ושלכל חלק ב', לא ידוע מה יש. אבל אני אספר לכם מה יש : יש עוד.  ובאמת, למען האמת הכנה ייאמר, שמן הסתם יהיו חלקים נוספים ל"שירים בסרטים". פשוט יש כל כך הרבה, שקצרה היריעה מלהכיל. החדשות הטובות הן, שלאט ובביטחון, גם בזה אני עושה סדר.

יש לכם הברקות/ בקשות מיוחדות/  מחשבות/ תהיות ל"שירים בסרטים?" תנו אותה בתגובות!

לפוסטים של "שירים בסרטים" אני בוחרת את המובהקים בלבד- אלו, כפי שכתבתי בפוסט הקודם, שנכנסו לקאנון הבינלאומי, הבלתי מעורער, ההיסטרי, המאסיבי והצנוע ביותר של "אישה הולכת לקולנוע".
אז מה יש לנו בפוסט הנוכחי? קודם כל,  נוכחות נשית מודגשת.יש לנו כאן שלוש נשים חזקות- אחת פיקטיבית, שתיים אמיתיות, אבל לא נהייה קטנוניים. שתי האמיתיות הם גם מפורסמות מאד ואוחזות ברזומה מרשים בעולם הקולנוע, ובעולם התרבות בכלל (שתיהן נחשבות, במידה כזו או אחרת, לאייקוני תרבות). 
ומה עוד יש לנו? אחת הפתיחות הגאוניות לסרט הזוי ומפחיד, שלא  לא אחר מיקיר בלוג נוסף (שלו זו הופעתו הראשונה בבלוג) דיויד לינץ'.

אזהרה למשתמש הידידותי: כל קורא שינסה למצוא חוקיות מסוימת או קו מקשר בין השירים ו/או הסרטים- הרי שהאחריות על כך מונחת על כתפיו בלבד, כי אין, אולי מלבד העשורים בהם הם הופיעו לראשונה ומזה שאני אוהבת אותם מאד. חוץ מזה, היכונו למסיבת פיפטיז וסיקסטיז איכותית, פריכמיצית ומיצמיצית (תודות לאוריאל אופק על תרגום העי"ג לעברית). יאללה! 


I want to be loved by you”", מרילין מונרו, מתוך "חמים וטעים", בילי ויילדר, 1959


יקום הילד שיגיד שאינו יודע מי זאת מרילין מונרו, ויתרה מכך, שיקום ויגיד בזכות איזה שיר מפורסמת מונרו יותר מכל (ואנחנו לא מדברים על הפלרטוט המפורסם לנשיא קנדי, באמצעות שיר ה- Happy birthday mister president).

"חמים וטעים" השתרש במקום מיוחד אצלי, וכבודו ראוי ובמקומו. ראיתי אותו לראשונה בגיל מאד צעיר (8? 9?), בעותק ישן של קלטת וידאו, שמישהו, בטח אבא האהוב שחולק את רגשותיי לסרט הזה, הקליט פעם מערוץ 1. צפיתי בסרט בתור ילדה עד להתבלות טוטאלית של הקלטת. אבל מה? הקלטת נגמרה באמצע ההקלטה משהו כמו חצי שעה לפני הסוף. מישהו בכלל זוכר איזה עידן זה היה, להקליט דברים באמצעות הוידאו מהטלויזיה? לפחד שהקלטת תיגמר באמצע ולא תספיק? לדאוג "להשיג" קלטות ריקות? להקליט על דברים שראינו כבר מלא פעמים? לשבור את צ'ופצ'יק הפלסטיק הקטן כדי למנוע מאחים קטנים (ובהקשר זה, גם גדולים) להקליט על הקלטת? זה נראה כמו עבר רחוק וארכיוני, אבל ככה באמת היה פעם. ומכל אלה עולה, שבמשך שנים לא ידעתי, איך מסתיים "חמים וטעים". לא ידעתי מה עלה בגורל סיפור האהבה של דפני ואוזגוד. מה קרה עם שוגר 
וג'ו(זפין). מה נסגר עם סוויט סו (שכל קשר בינה לבין מתיקות מקרי בהחלט). ומה עם בינסטוק (נא לקרוא בטונציה הנכונה)?
שנים אחר כך, כשכבר הייתי בסביבות גיל 15, שידרו את "חמים וטעים" שוב באחד מערוצי הטלוויזיה, ואני כמובן קפצתי על ההזדמנות כקפוץ אוזגוד על דפני/ג'רי. ארגנתי לי הקרנה פרטית חגיגית בבית, למרות שזה היה יום של בית ספר והייתי אמורה ללכת לישון מוקדם. למרבה הצער, אימא, שתחייה, גילתה את המזימה הזדונית ונאלצתי ללכת לישון בלי לראות את הסוף המיוחל, אלא רק להקליט אותו ולחכות ליום המחרת. אבל עכשיו היה שלל רב באמתחתי- קלטת ועליה מסמך מקורי המתעד את סופו של הסרט! (שהיה נראה לי זר ולא שייך, אחרי אותן שנים עלומות בהן יכולתי רק לנחש מה קורה כשיורד המסך), ועוד יותר שנים אחרי זה, כשעשיתי קורס באוניברסיטה על אמצעי המבע הקולנועי ובאחת מהמטלות הייתי אמורה לקשקש על "חמים וטעים", דמיינו מה רבה הייתה השמחה כשראיתי את עותק הדי וי די.

מקבץ מרילין מונרו מתוך "חמים וטעים"
בתמונה השמאלית- אותה השמלה של סצנת השיר- אבל בצבע

"חמים וטעים" הוא קומדיה נפלאה, מצחיקה עד דמעות, בבימויו של בילי ויילדר, שהוא גם מוכשר אש, גם יהודי, גם עבד עם מיטב יפיפיות הוליווד הקלאסיות (חוץ ממרילין מונרו, הוא עבד גם עם מרלן דיטריך, אודרי הפבורן, ברברה סטנוויק ועוד) וגם סתם כדאי לקרוא עליו כי בויקיפדיה כתבו ערך דיי ארוך ומקיף. העלילה עוקבת אחרי זוג נגנים- בסקסופון (ג'ו) ובקונטרבס (ג'רי) (בגילומם של טוני קרטיס וג'ק למון המדהימים, נפלאים, מוכשרים, מצחיקים וכו' וכו') שנאלצים לאמץ לעצמם זהות בדויה על מנת לחמוק ממאפיונרים, אחרי שהיו עדים לרצח של כמה מבוקשים של המאפיה במוסך, באופן מקרי (אגב, הטבח מבוסס על מקרה טבח אמיתי שהתרחש בשיקגו ב"תקופת היובש"). הם מחליטים להצטרף לתזמורת נודדת שנוסעת לפלורידה להופעות, אבל יש בעיה אחת- זו תזמורת נשים. באקט של ייאוש וספורטיביות, הם מגלחים את רגליהם (ומגלים מתחת לשערות הגבריות רגליים לא רעות בכלל!), מתלבשים ומתאפרים כנשים ויוצאים אל תחנת הרכבת בבוקר המחרת כדי להצטרף ללהקה של סוויט סו והעוזר שלה, בינסטוק. ג'רי וג'ו הופכים לג'וזפין ודפני, שתי בנות גבריות למראה אבל מתוקות להפליא. מכאן נפתחת מסכת נפלאה ומצחיקה של סיפור אהבה כשהם נתקלים בשוגר קיין (קנה סוכר) בגילומה של מרילין מונרו, הכובשת בנשים, בשירותי הנשים ונשבים כליל בקסמה.

I want to be loved by you הוא שיר ששרה מונרו בהופעת הבכורה של הרכב הבנות במלון בפלורידה. מרילין לובשת שמלה שלא משאירה מקום לדמיון ועושה כבוד לבנות העגלגלות. 
מעטות השחקניות שיראו סקסיות ממנה, ככה, כמו שהיא, בתספורת הקצרה והשמלה שמעט גדולה עליה, עם הקימורים היפיפיים והנשיים והשירה הרכה, המלודית והנעימה. מצאתי את הסצנה ישירות מתוך הסרט, כולל הדיון הקצר של דפני וג'וזפין. שווה לשים לב לדינמיקה הקומית המופלאה שמצויה על הסט, ולמונרו הפשוט יפיפיה. כשמצאתי את הסצנה ראיתי אותה לפחות חמש פעמים, התרפקתי על העבר והרהרתי בכך שאני חייבת להשיג לי עותק חדש מהסרט. באסה קלה: צליל הפתיחה של השיר חסר.




לינקוקים:

דף הפייסבוק של "חמים וטעים". לא תלייקקו?
_________________________________________________________________________

Jimmy Soul - “If You Want To Be Happy”,
מתוך
"בתולות הים", ריצ'רד בנג'מין, 1990


העולם מתחלק לשני סוגי אנשים- כאלה שממש אוהבים את שֶר, וכאלה שמתעבים את מהותה. לי אישית יש חיבה כלשהי לשֶר. קשה לי להגדיר אותה במדויק, אולי בגלל האיכות החמקמקה הזו שיש בה והופכת אותה לכל כך שנויה במחלוקת.
כשאני חושבת שֶר, אני חושבת על הנערה המאד מאד תמימה שהופיעה ביחד עם סוני בונו בקליפ ל-
 I got you babe - טוהר לבב כזה קשה לזייף, והוא מאד שונה ממבטי הזימה של הנערות של היום. מבחינת קריירה קולנועית, הרי ששֶר אוחזת ברזומה נאה של הופעות בסרטים בתפקידים ראשיים, וקלוז אפים מאד אלגנטיים על פניה המנותחות- ב"המכשפות מאיסטוויק", לצד ג'ק ניקולסון, מישל פייפר וסוזן סרנדון היא נפלאה פלוס פלוס, כולל פרמננט הוליוודי, ב"מוכת ירח" היא מעניינת ומצחיקה, וב"בתולות הים" היא משחקת דמות שקשה לשכוח בגלל דקות גזרתה וחדות לשונה (למרות שאין לה הבעות פנים אמיתיות פן חלילה יופיעו הקמטים).

שר כגברת פלקס. תודו, נו.



"בתולות הים" הוא סרט ילדות מופלא, שאני והחברה-הכי-טובה מהיסודי היינו רואות שוב ושוב כאילו משם תצמח ישועתנו (כאילו שבגיל 10 צריך ישועות).  כמו כל סרט ילדות מופלא, יצירת מופת הוא ממש לא, אבל מה-זה כייף לראות אותו, שאתם לא מאמינים!
לפני חודש, למשל, במקום ערב לימודים מרתק שציפה לי, נסחפתי לפשפש בערימת סרטי 
הדי-וי-די שהאח הגדול (שלי, כן?) הוריש לי כשעבר לדירה חדשה ושלפתי אותו ברוב פאר והדר מן הערימה אחרי חיפוש קצר. Oh, the Joy!  
בצר לי, כסטודנטית שקדנית ולמדנית מאין כמותה, מייד הכנסתי את הסרט לדויד (לא דויד השכן, דויד ה- DVD ) והשמחה הייתה רבה.  העלילה פשוטה, טובה וישנה- אם חד הורית בשנות ה-60 של אמריקה עם ליבידו מפה ועד מסצ'וסטס, גזרה דקיקה ומעוררת קנאה, מלתחה שלא הייתה מביישת אפילו אותי וחוצפה יהודית (שֶר) עוברת עם שתי בנותיה לעיירה שקטה וציורית (איפה? במסצ'וסטס, שכבר דיברנו עליה כשהופיעה בסרט אחר. מעניין שמסצ'וסטס מופיעה דיי הרבה בהקשר עיירות אמריקניות קטנות ושיפוטיות. חוצמזה, זה כייף לכתוב "מסצ'וסטס". תנסו להגיד, בכלל יהיה קטעים). גברת פלקס מגיעה עם שתי בנותיה- האחת נתונה בסרטים תמידיים, נוהגת לדבר עם אלוהים וגם מאד מאד הלומת הורמונים ועונה לשם הכה-טרחני שרלוט (בגילומה של וינונה ריידר, הרבה לפני סקנדל השופ ליפטינג), וקייטי הקטנה עם הפֶטיש לשחייה ומים (כריסטינה ריצ'י בתפקידה הראשון בקולנוע. תמצאו שהיא הייתה חמודה להפליא בעשור הראשון לחייה). העלילה באמת לא מאד מסובכת וכוללת מערכת יחסים של שֶר ובוב הוסקינס (שֶר טוענת בסרט שלמר הוסקינס יש כישורי מיטה לא רעים, למרבה המוזרות) ועוד קשר ממש, אבל ממש מצחיק, של שרלוט עם איזה חתיכון עלום שם ויפה עיניים. והכי מגניב- הסרט משופע בשלל אמיתות מצחיקות על החיים ששֶר בדרך כלל טורחת לחלוק עם בתה, ובפסקול מגניב לאללה של שירי שנות ה-60 שעושים כייף וחשק ללכת להשתובב בשדות בשמלת קיץ ואחר כך לנוח בצל עץ בוקיצה רחב ידיים. מבין שירי הפסקול, יש כמובן את ה- Shoop Shoop Song בביצוע שֶר שזינק כשהסרט יצא אל ראש כל מצעד אפשרי  והנה הוא כאן-



אבל השיר שלשמו התכנסו שורות חביבות אלה, הוא בעיני קצת יותר נחמד, ומופיע בסרט בסצנה הרבה יותר חמודה- הסיום והכתוביות. שֶר והבנות רוקדות בכיף שלהן במטבח הבית לצלילי השיר, והחלק הכי טוב? אם תראו את הסצנה- היא לא תספיילר לכם כלום אם לא ראיתם את הסרט.




ומה למדנו מכל זה? יפה מאד. אל תתחתנו עם בנות יפות.


לינקוקים:

"בתולות הים" ב- IMDB 
_________________________________________________________________________

Bobby Vinton - Blue Velvet מתוך "קטיפה כחולה",
דיויד לינץ', 1986


אחרי שראינו שירים קלילים וחביבים וסצנות נחמדות, הגענו למלך הסרטים האפלים והמפחידים. לא, אנחנו לא מדברים פה על סרטי אימה משפריצי דם, אלא על אימה פסיכולוגית, אמיתית ומפחידה הרבה יותר. רק מלכתוב את השם אני מפחדת. דיויד לינץ'. אמאל'ה.
אפשר להכריז בקול רם, שהסרט הכי מפחיד שראיתי אי פעם הוא Lost Highway שלינץ' ביים ב- 97', ולמי שלא ראה ורוצה קצת גוד טיים מפחיד- מומלץ להשיגו בכל הדרכים המוכרות לאדם המודרני.

"קטיפה כחולה" יצא לפני שלינץ' התפרסם בזכות סדרת הטלוויזיה המופתית "טווין פיקס", והיה ניתן לאתר בו כבר אז מגוון מהמאפיינים הייחודיים של לינץ' כבמאי- מבנה נרטיבי ייחודי, שימוש באמצעי המבע הקולנועיים בצורה לא סטנדרטית ועיסוק בנושאים אפלים וחרדתיים, כולל להכניס קצת לאמריקה ביקורת נוקבת בדלת האחורית. 
למרבה השמחה והששון, אני אמורה לקבל את 
הספר הזה ממש היום לבית, וכולי שמחה והתרגשות. קיבלתי עליו המלצה מחבר טוב שלי ואני כבר לא יכולה לחכות להניח את טלפיי החינניות עליו. מן הסתם, יגיע פוסט בהתאם. אבל עד אז, כיוון ש"קטיפה כחולה" הוא אחד מהסרטים שראיתי אינספור פעמים, ועדיין הוא מסוג הסרטים שכמה שלא אצפה בהם, תמיד אפשר יהיה למצוא עוד פרט קטן ועוד אחד שמעורר ספקולציות ושערוריות (עיינו ערך "מלהולנד דרייב", עוד יצירה נהדרת ומפחידה של לינץ'), ובעצם אי אפשר לדבר באמת על שירים בסרטים בלי לדבר על הקטע הזה, אנחנו נזרום.

הקאסט כולל את קייל מקלאקלן, הגולדן בוי של לינץ' עם השם הבלתי אפשרי (הזכור לטובה כטריי, בעלה האימפוטנט של שרלוט מ"סקס והעיר"), דניס הופר בתפקיד פרנק הפסיכוטי, ואיזבלה רוסליני בתפקיד הזמרת האומללה.

למי שלא ראה וחש היסטרי בענייני ספוילרים אומר, שמדובר בסצנה שפותחת את הסרט, כך שאין להיסטריה זו בסיס. וקצת על הפתיחה: ל"קטיפה כחולה" יש בעיני את אחת מסצנות הפתיחה הכי מעניינות בקולנוע. כדאי לשים לב לצבעים המלאכותיים בהתחלה, ל- Slow Motion של הכבאית ובכלל לכל האווירה של השוטים הראשונים ולאופן החיתוך שלהם, שמשתנה בהתאם לכך שהם הופכים להיות אט אט אפלים יותר ויותר לצלילי קולו של בובי וינטון, עד לסיום המחריד והגרוטסקי כאחד. לכלב שמופיע בסוף הסצנה- שלום. בררתי.




לינקוקים:

_________________________________________________________________________

Jessica Rabbit - Why Don't You Do Right?, מתוך "מי הפליל את רוג'ר ראביט", רוברט זמקיס, 1988



ונפתח בידיעה מרעישה:
בנים- וגם בנות- זאת לא בושה להידלק מדמות מצוירת.
יתרה מזאת- אם הקהל האמריקני התלונן שהדמות של ג'סיקה ראביט מ"מי הפליל את רוג'ר ראביט" היא לוהטת מידי, מי אנחנו שנתווכח?

"מי הפליל את רוג'ר ראביט" הוא אחד מהסרטים האלו שהפכו לקאלט של הלייף, בעיקר בזכות שילוב מאד מאד מושקע של אנימציה וצילומים אמיתיים, וערבובייה של בערך כל דמות מצוירת שאי פעם הונפשה באמריקה. זכור לטובה במיוחד בהקשר הזה הדו קרב בין דונלד דאק ודאפי דאק, זה של דיסני וזה של וורנר, על הפסנתרים. רוברט זמקיס ביים אותו בתקופה שבין "בחזרה לעתיד" הראשון ל"בחזרה לעתיד" השני, והסרט זכה ללא פחות מ- 4 אוסקרים בטקס של 88', שזה המון וזה ריספקט בכל קנה מידה וזה דיי מפתיע ביחס לסרט הזה, שהוא לא מאד קאפ אוף טי הוליוודית ושאפשר לאתר בו כמה וכמה נקודות ביקורת לא פשוטות על תעשיית הסרטים (עיינו ערך בטי בופ מול ג'סיקה ראביט, בסצנה המצורפת בהמשך).
על "רוג'ר ראביט" יש ערך די ארוך ומקיף ב"ויקיפדיה" ולכן לא ארחיב מאד על העלילה בפירוט יתר. הקאסט כלל את כריסטופר לויד, שאנחנו זוכרים אותו בעיקר כדוק בראון מטרילוגיית "בחזרה לעתיד", וכאן הוא משחק את הדמות הרעה של השופט דום, בוב הוסקינס (עליו דיברנו שני שירים למעלה ב"בתולות הים", מי היה מאמין) מופיע כאן בתפקיד הראשי של אדי ואליאנט, הבלש שחוקר את תעלומת דיכאונו של רוג'ר הארנב, ומאוחר יותר מסתבך בפרשיית רצח והפללה ומחליט לחקור את האמת, צ'רלס פליישר (שהופיע בתפקיד אורח קטן גם כן ב"בחזרה לעתיד" השני) תרם את קולו לרוג'ר הארנב, קת'לין טרנר דיבבה את ג'סיקה ראביט, אשתו הפצצתית של רוג'ר (בהיעדר מילה אחרת כדי לתאר אותה), ואת השיר של ג'סיקה בהופעתה הראשונה בסרט שרה לא אחרת מאשתו של סטיבן שפילברג עצמו (ככה זה כשיש קשרים), שהיה שותף בהפקת הסרט (וחבר אל זמקיס גם ב"בחזרה לעתיד" וזאת הפעם האחרונה שאנחנו כותבים "בחזרה לעתיד" בפוסט הזה).

אז בסצנה הבאה, שרה ג'סיקה את השיר Why don't you do right, במקור של פגי לי. שימו לב לשילוב של התאורה עם הדמות המצוירת- את ג'סיקה מצלמים כשאור המפתח נופל ישר עליה- משהו שבטח אצל אישה בשר ודם היה חושף איזה פגם או שניים, וכן כדאי לחשוב על האנטומיה הבלתי אפשרית בעליל של ג'סיקה. אגב, השמועות אומרות שבאחד מגרסאות הדי וי די נחשף חלק די אינטימי של ג'סיקה  לאור היום ולעינינו המשתאות. וכמובן- הדיאלוג המצוין בין בטי בופ לאדי ואלינט.





לינקוקים:

_________________________________________________________________________ 

עד כאן להפעם פוסט שירים בסרטים חלק ב'. היו נכונים, היו שמחים, היו הרפתקניים, ו...
 Run Forest! Run!