האחים כהן ביקרו בהולילנד. לא, שכנים וחברים, אין מדובר במגדלים המכוערים ביקום שישארו, ואני מקווה מאד שלא לעד, כצלקת עמוקה בבירתנו, זכר לשחיתות עובדי העירייה הבכירים כולל ראש עיר אחד. לא. פעם, בימים קסומים ומלאי רוח, באמת הייתה תקופה שכשהיינו שומעים בירושלים "הולילנד", היינו מרשים לעצמנו להרים קצת את האף. אחרי הכל, אנחנו גרים בארץ הקודש. כל יריקה, בכל מקום בזמן נתון, תפגע באיזו אבן עתיקה וקדושה או משהו בסגנון.
הכׂהנים באו לקבל כאן איזה פרס, קפצו לאוניברסיטת תל אביב, ובסך הכל נראה לי שהיה להם נחמד כאן. הם לא נידבו מידע מיותר, חלילה, על משמעויות נסתרות בסרטיהם (כי אז כבר באמת שלא יהיה לנו על מה לדבר) ופיזרו קצת זוהר מגניבוּת פה ושם לפני שחזרו אל מולדתם. פה זה אולי ההולילנד, אבל אמריקה, ארץ האייפד 2, הכלבים שנראים כמו עכברים ונישאים על ידי נשים יפות לכל מקום, והדאנקין דונטס, היא אמריקה. נראה אותך מתעלה על כל אלה, ארץ קודש יקרה. הא! את לא יכולה.
ביקורם של הכׂהנים הוא הזדמנות מעולה לחזור אל "לקרוא ולשרוף" שלהם, סרט שעשה לי לצחוק ולהיבהל ביחד. עוד נדבר על הצחוק והבהלה בהרחבה, ומי שלא ראה את הסרט יקבל באדיבות את האזהרה, שיש בפוסט הנוכחי מלא ספויילרים. ובכלל, מה זה לא לראות את הסרט? לכו מייד לראות! מובטחות לכם 96 דקות של הרצת קטעים. אולי לא סרט מופת של האחים כהן, אבל סרט מתוחכם ומלא הומור חכם- בהחלט.
יאללה לפרטים הטכניים!
"לקרוא ולשרוף", ובאנגלית Burn after reading
שנת הוצאה: 2008
בימוי: האחים כהן. אית'ן וג'ואל. כהן.
קאסט: ג'ורג' קלוני (הארי), פרנסס מקדורמנד (לינדה ליצקי), בראד פיט (צ'אד פלדהיימר), ג'ון מלקוביץ' (אוסבורן "אוזי" קוקס), טילדה סווינטון- המכשפה הרעה של נרניה למי שזוכר (קאת'י קוקס), וכן, מדובר פה באחלה של האחלה מכל האחלות של צוות שחקנים, ואם אי פעם אנחנו נראה אותם שוב יחד אני מוכנה להתנדב על הסט. ברצינות, אני אהייה נערת מים מעולה, וגם נודניקית לא קטנה.
מה קורה בגדול:
אחד הנושאים שהסרט עוסק בהם הוא זוגיות והזילות שלה בעידן האלקטרוני. אנחנו מתוודעים בפתיחה לשני זוגות נשואים- אוזי וקאתי, והארי ואשתו היפה. קאתי והארי עושים את ההנקי-פנקי מהצד, כשקאתי היא רופאה צינית ושתלטנית, בעלה אוזי הוא אנליסט ב- CIA שנבעט החוצה בפתיחת הסרט ומוצא את עצמו חסר תעסוקה, הארי (ג'ורג' קלוני) הוא מרשל פדרלי ורודף שמלות קצת גועלי והרבה פרנואידי שנשוי לסופרת ילדים שיוצאת לסבב חתימות על ספרים דיי בתחילת הסרט, ויותר אנחנו לא רואים אותה. חוץ מזה, הארי גם אוהב נשים. מלא נשים, מכל סוג. זה שהוא נשוי הוא רק פרט שולי. זוטות ממש. אז הוא נפגש עם כל מיני נשים מהאינטרנט בנוסף להיותו נשוי, עם מאהבת (קאתי), וגם מוצא זמן לשקרים על גבול הפתולוגיה. לכו תדעו מאיפה יש לבחור את האנרגיות. אחרי כל ההנאה הויזואלית והנרטיבית הזאת, יש לנו את לינדה ליצקי וצ'אד פלדהיימר, זוג פשוטי עם שעובדים במכון כושר. צ'אד הוא מאמן חדר כושר קצת אהבל וממש חתיך (בראד פיט), לינדה היא סוג של עובדת אדמיניסטריטיבית חדר כושרית שמתאווה לעשות טיפול 10,000 גופני ולשפץ את עצמה. אבל מה? החיים קשים, וניתוחים פלסטיים מסובכים עולים הרבה כסף.
הפרט המניע של העלילה הוא כשמנולו, המנקה המקסיקני של חדר הכושר, מוצא דיסק ועליו טונות של Shit- חרא מודיעיני של ה- CIA, ש, כפי שמנולו מיטיב לתאר, פשוט שכב שם. צ'אד נגנב מכמות ה- Shit, ויוצא שלינדה והוא מגלים למי שייך הדיסק- לידידנו הגועלי אוזי אוסבורן, שמפוטר בתחילת הסרט ומחליט באקט ייאוש לכתוב את זכרונותיו. צ'אד ולינדה בטוחים שמדובר במידע מודיעיני רגיש ומאיימים על אוזי, שלא מוכן מצידו לשלם להם. ומכאן אנחנו ממשיכים וממשיכים לשיאים קטנים ועלילתיים מצחיקים לאללה.
גרסת הלייט של טיילר דרדן
בראד פיט מצחיק כאן בטירוף.
רגע, בעצם כדאי אולי להוסיף הקדמה פלוס וידוי. אמנם, האישה כבר מאוהבת, בראש ובראשונה בחצי, ואחר כך בכריסטיאן בייל, ואחר כך בכריסטופר נולאן. אמנם, נכון הדבר. אבל בראד פיט הוא סוג של אהבה שזוכרים לה חסד נעורים, למרות הבגידה הבלתי נסלחת עם אנג'לינה. הוא שילוב- שילוב באמת נדיר- ומענג-של שחקן שהוא גם יפה, וגם אופה. מה זה אופה, הוא שף בינלאומי. פיט הוא שחקן נהדר, שנותו הופעות איכותיות ומעולות. אמנם, היו לו נפילות, אבל אנחנו זוכרים לו את הדברים הטובים. ואחת מפסגות הקריירה הקולנועית שלו הייתה בסרטו של דיוויד פינצ'ר מ-1999, "מועדון קרב". אולי זה הזמן להכריז, ש"מועדון קרב" הוא אחד מן הסרטים החרושים של כל הזמנים. ראיתי אותו, בלי להגזים, מיליון פעם. ואולי, אולי יש היגיון בתוך הכאוס הבלתי נלאה הזה של היקום. כנראה שהייתי צריכה לראות את "מועדון קרב" מיליון פעם, כדי לזהות את אותם הניואנסים שפיט הביא לדמותו של טיילר דרדן, אחת הדמויות המורכבות והיפות ביותר שראיתי, גם ב"לקרוא ולשרוף", בדמותו של צ'אד פלדהיימר. צ'אד הוא אנטיתזה מוחלטת לטיילר- אבל דווקא מהמקום הזה, מתכתבות ביניהן שתי הדמויות, הכלואות בגופו של שחקן אחד, בדרך יוצאת דופן. קודם כל, הניואנסים הקטנים.
כבר אמרתי שראיתי את "מועדון קרב" מיליון פעם, וכיוון שהתואר מחייב, אני מכירה בערך את כל תנועות הידיים והמחוות שמבצע פיט/טיילר לאורך הסרט. צ'אד מבצע אותן גם הוא, כולל הצחוק משולב הנחירות- אולי אחד מן ה- Trade marks של פיט. לדמותו של צ'אד יש ארבע פסגות קומיות שלא יימאס לי לצפות בהן בזמן הקרוב- כשהוא עושה מסירות כדור בחדר הכושר עם אחת המתאמנות ומצולם בלונג שוט, כביכול משמש רקע ללינדה, שמסבירה ללקוחה פוטנציאלית על חדר הכושר, כשהוא רץ על ההליכון ומתחיל להתחרע עם המוסיקה שלו, כשהוא מחייך אל הארי מן הארון וחוטף כדור בראש, וכשהוא מבצע, בסצנה גאונית ומצחיקה בטירוף, את שיחת הטלפון הראשונה אל אוסבורן קוקס. מצאתי וידאו של שלוש דקות של הסצנה, ובלינקוקים תמצאו לינק לוידאו שמרכז את רגעיו הטובים של פיט בסרט-
 |
| הריקוד של צ'אד. לכו לראות בלינקוקים למטה |
 |
| טיילר מול צ'אד. דיי, נו, באמת שיש קווי דמיון! |
זה מצחיק אפילו כשזה מנותק מההקשר המקורי.
ולא שכחתי עדיין מטיילר מול צ'אד. אמנם, צ'אד מייצג את כל מה שטיילר שונא- חדרי כושר, בריאות פלצנית, מותגים- אבל בשניהם מתגלה חתרנות מטורפת- אצל טיילר זה בהקמת Project Mayhem ואצל צ'אד זה ברצון לסחוט סוכן CIA. צ'אד הוא הרבה יותר נעים הליכות ונוח לבריות לעומת טיילר, וצ'אד גם קצת יותר מבוגר מטיילר- אבל לא פחות חתיך. ויאללה, עברנו לעניין הבא. מה זה פה, מגילת העצמאות?
הארי כ"גבר" האוניברסלי
דמותו של ג'ורג' קלוני, הארי, היא פרודיה דיי פרועה על הגברים ה"גבריים" של אמריקה. הארי הוא מרשל פדרלי, נושא עליו אקדח, מכור לספורט, מזיין מלא נשים, ועדיין, הוא יצור דיי נאלח ולא גברי. קודם כל, הוא שקרן. שנית כל, הוא פרנואיד בצורה יוצאת דופן. שלישית כל, הוא חושב שכל הנשים שמקיפות אותו טיפשות. והוא בוגדני, יורה לנו בצ'אד, בונה כל מיני מתקנים סוטים במרתף, אלרגי ללקטוז והכי הכי גרוע? שאף דמות גברית אחת בסרט אינה יכולה לשמש אלטרנטיבה טובה יותר עבורו.
צ'אד הוא יפיוף אהבל בצורה כמעט א-מינית, אוזי מגעילול (והזכויות למילה "מגעילול" שמורות לאחיייניות שלי), והיחידה שמקבלת את מה שהיא רוצה היא לינדה. מסרים סמויים או לא מסרים סמויים, האחים כהן אוהבים להעמיד נשים חזקות, דוגמת מאטי של "אומץ אמיתי", בקדמת הבמה. הנשים הן אסרטיביות, החלטיות, מתוחכמות. הגברים, לעומת זאת, הם דמויות רדופות ומגוחכות כל אחת בדרכה שלה. ומה זה אומר לגבי גברים בכלל? ומה זה אומר שזוג גברים במאים דווקא עושים זאת? ומה המשמעות של כל זה? ולמה במבה אדומה באה רק בחבילות קטנות?
 |
| הארי הנחנח. באסה להיות גבר ב- 2008 |
שוט הפתיחה ושוט הסיום
שוט הפתיחה של הסרט הוא התקרבות מהירה אל כדור הארץ, ירידה מטה מטה מטה עד לבתים פרבריים אמריקנים טיפוסיים, ואז מעבר בקאט אל רגליו השועטות של אוזי במסדרונות ה- CIA. שוט הסגירה של הסרט הוא התרחקות ממשרד ה- CIA בחזרה לאותו הכיוון- החוצה מכדור הארץ. פתיחה וסגירה דיי מגניבה של סרט. לשני השוטים האלה יש כמה מסרים חשובים- ראשית, אולי יותר מכל, הם מבטאים את חוסר החשיבות של מה שאנחנו עתידים לראות ושל מה שראינו זה עתה. הדמויות הללו הן כה קטנות, כה פשוטות, וגם אם הן מסתבכות- במקרה לחלוטין- בעלילה מסתורית ופתלתלה- כל זה עתיד להיגמר. הבחירה לסיים באותה הצורה מראה שכל המעשייה היא מעגלית- ממש כמו כדור הארץ, ועתידה לקרות שוב. אם מגרדים קצת את שכבות הקומיות והציניות של הסרט, נשארים עם שאלה קיומית דיי חזקה- בשביל מה כל זה קרה? ייתכן, אגב, שזו אחת הסיבות שהסרט זכה לביקורות צוננות. שני שוטים קטנים, בהתחלה ובסוף, מעמידים בסימן שאלה כללי את כל ההתרחשות כולה. זה לא משהו שקל לאכול. בטח לא כמו את ג'ורג' קלוני הגבר משחק דמות עלובה.
מה תגידו?
היום יש לנו רק את דברי, דבר האישה.
ודבר האישה- הנאה. במילה אחת. בידור, עם נגיעות קלות של רבדים עמוקים יותר, ואיכות קולנועית בלתי מבוטלת. ולמי שדאג- לרוסים יש מקום בלתי מבוטל בעלילה. אבל את זה באמת תצטרכו ללכת לראות.
לינקוקים-
