יום שני, 19 במרץ 2012

"קטיפה כחולה"- תבניות אדיפליות, סמליות ומסלול החלום

שקט, מצלמים

יש כמה סימנים מובהקים לכך, שאינך ילד יותר, אלא מבוגר עצמאי ואחראי שאמור לדעת לקבל החלטות בעצמו ויש לו את היכולות הכלכליות, הפיננסיות, ואת ה- Common sense שמבוגרים כל כך ידועים בו (בעניין החלק של האחריות- הרשו לי להסתייג. לכל אחד יש פאק משלו). השבוע, זכיתי לקבל שני מסרי "את אדם בוגר ואחראי עכשיו" (שומו שמיים)- הראשון התרחש באמצע סופרמרקט הומה אדם, בו ילדה בת 9, בערך, ואביה העייף והעצבני ניהלו את הדיאלוג הבא:

ילדה: "אבא, אני רוצה שתקנה לי את היוגורט עם הפצפוצי שוקולד וגם עם הכריות."
אבא: "אני מצטער, אבל אמא לא מרשה לנו כאלה. אנחנו יכולים לקנות רק את ההוא עם הגרנולה."
ילדה: "אבל אבא! בא לי את זה עם הפצפוצים והכריות!"
אבא: "לא!"
ילדה (נכנסת למוד של Say hello to my little friend): "אבל כל הילדים אוכלים בבית הספר את זה עם הכריות ורק אני את הגרנולה המגעילה!"
אבא  (שנראה קרוע לפתע בין רצונו שילדתו תהייה ככל הילדים לבין ההוראות המדויקות שקיבל מאשתו): "אז את תהיי מיוחדת."
ילדה (ארטילריה כבדה): "זה לא פייר!"
אבא: "מה לעשות. כשתהיי גדולה תוכלי לקנות לך מה שאת רוצה."
ילדה (מבינה שהקרב אבוד מראש): "כשאני אהיה גדולה אני אקנה לי רק שוקולד ואתם תתפוצצו" (ציטוט ישיר מן המקור).
אני (צועדת בקלילות אל מדף היוגורטים ואפילו מחייכת ומבקשת "סליחה" מנומסת מהאבא, שחוסם את אזור היוגורט עם הפצפוצים): מושיטה את ידי ולוקחת לי יוגורט עם פצפוצים (אבל לא עם כריות, יש גבול וזה משמין).
ילדה: מביטה בי בקנאה.
אבא (עצבני ועייף): "נו, בואי כבר, אני רוצה לסיים כבר עם הקניות האלה וללכת הביתה."
אני (אבל רק בלב): כמה טוב להיות מבוגר שיש לו כסף משלו והוא יכול לקנות מה שבא לו בסופר.

שוקולד Vs. גרנולה. Eat your heart out, little girl

סימן שני שרק מבוגרים יכולים להבין: פתאום הבנתי, שאני אוהבת קפה.
אני, שהייתי לומדת למבחנים עם משקאות אנרגיה, שהייתי מוכנה לסבול שעות של עייפות מעוררת רחמים, שבחיים לא הבנתי את האנשים המוזרים האלה שקונים קפה להנאתם בבתי קפה, שתמיד אמרתי שקפה זה מר, וזה לא טעים, ואיך בכלל אפשר לשתות את זה, ואיזה הזוי זה היה יכול להיות אם היה מתפתח רומאן בין שלמה בראבא וג'ניפר לופז בעקבות פגישתם המרגשת על השטיח האדום- אחרי כל אלה, קמתי השבוע בוקר אחד, וכל מה שהרגשתי שאני רוצה בעולם הזה היה את כוס הקפה שחצי מכין לי בגאוניות צרופה כל בוקר. למרבה הבאסה, חצי היה בחו"ל ונאלצתי להכין קפה לעצמי. לא יצא אותו הדבר, אבל עדיין טעים (כן! טעים! קפה! שזה בכלל מר!) ומגניב ומחייה נפשות.
וזה משהו שרק גדולים יכולים להרגיש.
וגם ילדים ממש מוזרים.

קפה שקיבלתי פעם בבית קפה בעיצומה של למידה אינטנסיבית לסמינר. ותכלס?
הרגשתי חכמה יותר. במיוחד אחרי שהרסתי את הפרצוף באמצע

וכל אלו הביאו אותי לחשוב, על כמה שהפרופורציות בחיים משתנות מילדות לבגרות. ואיך דברים מסוימים שגרמו לנו לחשוב שסוף העולם הגיע כשהיינו ילדים מעלים בנו חיוך עכשיו. ואיך רגעים מסוימים- כשרוקדים במסיבה כמו שרק בגיל 19 אפשר, וכשמרוויחים פרוטות בפעם הראשונה בחיים ופתאום יש המון כסף (במושגים של פעם) ביד, ומרגישים שאפשר לקנות את כל העולם, וכשהולכים לאוניברסיטה בפעם הראשונה ומרגישים נורא מגניב- ושכל הרגעים האלה לעולם לא יחזרו שוב.

וכל הללו, אם זה לא מספיק, הביאו אותי לחשוב על ג'פרי בומונט, דמות קולנועית שעוברת תהליך התבגרות מובהק, ועל אוזן מסוימת, ועל חיפושיות בדשא, ועל במאי שאולי מעולם לא התבגר באמת, ואולי הוא יושב ופשוט מתגעגע לתקופות יפות יותר, נוסטלגיות יותר.

דיוויד לינץ', ו"קטיפה כחולה".

פרטים טכניים

"קטיפה כחולה", ובאנגלית Blue Velvet

במאי: דיוויד לינץ' (שגם כתב את התסריט)

שנת הוצאה: 1986

קאסט: קייל מקלכלן (ג'פרי בומונט), איזבלה רוסליני  (דורותי ואלאנס), דניס הופר (פרנק בות'), לורה דרן (סנדי ויליאמס), ג'ורג' דיקרסון (הבלש ויליאמס)

מה קורה בגדול

טום בומונט, תושב העיירה האמריקנית השקטה למברטון (אי שם בצפון-מערב ארה"ב), נופל למשכב בשל מחלה מסתורית (המתוארת בסצנת הפתיחה המפורסמת של הסרט, עליה ארחיב בהמשך), ובנו ג'פרי מגיע אל למברטון מן הקולג' על מנת לעזור בעסק המשפחתי (חנות לחומרי בניין ומעין גרסה מקומית של חנות עשה-זאת-בעצמך). ג'פרי מבקר את אביו בבית החולים, ובדרכו חזרה לביתו, הוא עובר בשדה נטוש, ומוצא שם אוזן אדם (שעל משמעויותיה נדבר בהמשך). ג'פרי לוקח את האוזן ומביא אותה אל תחנת המשטרה המקומית, אל הבלש ויליאמס, שככל הנראה חי בשכנות למשפחת בומונט. מציאת האוזן היא האירוע המחולל של הסרט, למעשה (על אירוע מחולל דיברתי כאן, בפוסט "עיניים עצומות לרווחה"), המוגדר ומסומן היטב בקלוז אפ לינצ'י אופייני (שגם עליו אדבר) אשר נכנס לתוככי האוזן מכוסת העובש, ומכאן נפתחת שרשרת אירועים שמתחילה בניסיון להבין למי שייכת האוזן. ג'פרי מתיידד עם בתו של הבלש ויליאמס, סנדי (שהיא ה- All American girl הכי טיפוסית שראיתם בחייכם, אבל גם מגלה במהלך הסרט איכויות אחרות שקצת משחררות אותה מן הדימוי הזה), שמספרת לו על הגילויים האחרונים בחקירת אביה את המקרה (וזאת לאור העובדה שהבלש ויליאמס אינו מספק לג'פרי מידע כלשהו), וג'פרי וסנדי מתוודעים אל זמרת בארים אומללה בשם דורותי ואלאנס. ג'פרי נכנס לדירתה של דורותי באמתלה כלשהי אך היא מגלה אותו, ובהמשך מחביאה אותו בארון כשג'פרי הופך להיות עד, דרך חרכי דלת הארון, למין פרוורטי ביותר (באמת! הכי פרוורטי שאפשר להעלות על הדעת) בין דורותי ובין טיפוס נורא מלחיץ בשם פרנק בות'. בהמשך נחשפת זהותו של בעל האוזן, כמו גם מידע נוסף שלא שופך אור על העלילה בשום מובן. בין הדברים העיקריים שמתבררים (ואני מזהירה- ספויילרים בהמשך, בנוסף לאזהרה המצויה מעלה אותה הכנתי באלגנטיות כה רבה בדיוק לסיטואציות כמו זו), מתגלה כי פרנק בות', שהוא סוג של גנגסטר שכולם מפחדים ממנו, מחזיק בבנה הקטן של דורותי ואלאנס, ובאמצעי זה הוא סוחט אותה לשיר לו את שיר הנושא, Blue Velvet, במקום עבודתה, ללבוש חלוק קטיפה כחולה מכוער וכן לטובת המין הפרוורטי המוזר שנזכר עוד קודם (לנגד עיניו המשתאות של ג'פרי). ג'פרי מחליט לעשות ככל יכולתו על מנת לעזור לדורותי, ומוצא את עצמו מתמרן בין שתי נשים במהלך הסרט- דורותי וסנדי, כשכל אחת מהן מייצגת קיצון שונה.

סיקוונס הפתיחה
כתוביות הפתיחה, על רקע וילון קטיפה כחול.
היפר מציאות וברוכים הבאים לתיאטרון לינץ'
אחד מן המרצים שלי באוניברסיטה, אמר לי פעם שכשצופים בסרט של דיוויד לינץ', חייבים לצאת מנקודת הנחה שלסרט יש היגיון של חלום. אחרת, אבוי לנו, אנחנו לא נבין כלום.
סיקוונס הפתיחה של "קטיפה כחולה" מוכר באופן יחסי (ואפילו דיברתי עליו בפוסט "שירים בסרטים-חלק ב'") ומאד מרשים באופן בו הוא בונה את המתח ובאופן בו האלמנטים המצויים בו מתקשרים אחד לשני, ויוצרים את הציפייה לבאות- הסקרנות האמיתית, החמקמקה, שכל יצירת אמנות צריכה לשאוף לעורר. הוא גם מדמה אירוע מחולל ויוצר ציפייה מסוימת, שלא מתגשמת במלואה, וגם כאילו-מנסה להגיד לנו במה בעצם עוסק הסרט, כאשר הוא בעצם עוסק, לפחות ברובד הגלוי, בכל הדברים שהם לא מה שמוצג בפתיחה- הדמויות הראשיות, הפרוטגוניסט, המוזרויות הגדולות שמגיעות בהמשך- הן תופסות אותנו לא מוכנים בעליל, בגלל שהפתיחה לא הכינה אותנו כראוי- ובכוונה תחילה.

כתוביות הפתיחה, המופיעות על גבי וילון קטיפה כחול ומתנועע שהוא מתכון בטוח למיגרנה, או לסתם עיוורון צבעים (תמונה להמחשה למעלה. נא לצפות בזהירות), לצד הנעימה המסתורית, הכמעט אגבית, יוצרות את הרושם שמדובר פה במותחן רומנטי טיפוסי, אולי על איזו בגידה עסיסית בפרברים, או מקסימום על איזה מרגל סובייטי מחורפן, אימת אמריקה של שנות ה-60 וה-70. וילון הקטיפה הכחול מזכיר גם מסך של תיאטרון, שמרמז על תפיסה מסוימת של העולם כבמה, עליה רואים פעולות תיאטרליות, שהן הכל חוץ מיומיומיות. מן הבחינה הזו, זוהי המגמה שינקוט לינץ' במשך כל הסרט- תנודות בין חיי הפרבר האמריקני היומיומיים והפשוטים, לבין הדברים האפלים, המטורפים, שמתרחשים מתחת לפני השטח. זוהי המגמה שיציב לינץ' גם בליבה של סצנת הפתיחה- פני שטח שקטים, רוגעים לכאורה, כשלמעשה עומק הדברים עומד ביחס הפוך לכל אלו, והמוזרות חסרת ההיגיון רק מתעצמת.

השוט הפותח מציג גדר לבנה, פרחים אדומים ושמיים כחולים המצולמים מזווית נמוכה שגורמת לשלושת האלמנטים הללו להיות תמצית מזוקקת של החלום האמריקאי הקלאסי-


האור האידיאלי, האלוהי, הכמעט לא מציאותי, לצד הצבעים הבולטים והמלאכותיים, מציגים גרסת מציאות שהיא "היפר"- מציאות שהיא רמה אחת מעל למציאות המוכרת שלנו, כשהצבעוניות הטהורה מידי נותנת תחושה של Too much דיוק, Too much שלמות, Too much מהכל. אוהבי השערוריות (ואנחנו אוהבים, כמובן), יעופו על זה שהצבעים- כחול, אדום, לבן- מייצגים את שלושת צבעי הדגל האמריקני, ואיזה יופי לנו שעלינו על זה. לאן ניקח את זה הלאה? אין לדעת. יהיה מעניין.
השוט הבא, שהמעבר אליו מתבצע באמצעות Dissolve (מעבר בין שוטים באמצעות התמוססות השוט הראשון אל תוך השני) ששומר על האידיליה של השוט הראשון, מציג מכונית מכבי אש (או, בלשון העם, כַּבָּאִית. נכון שזו מילה נורא מגניבה?), עם כבאי פלוס כלב דלמטי, שחולפת בהילוך איטי בעוד הכבאי, שלובש בגדים אזרחיים (חשוב לציין), מנופף כמו היפיפייה הנרדמת בתהלוכות של דיסנילנד (אתם לא מאמינים, עד שלא רואים במו עיניכם). נורא אמריקאי. נורא. אם הסרט היה מצולם אחרי ה- 11 בספטמבר, עוד היו מאשימים את לינץ' בלעג לכוחות מכבי האש באמריקה לדורותיה. הכבאית מהווה חלק ממערכת סמלים פרברית, של עיירה קטנה שבה כולם מכירים את כולם והכבאי מנופף אל שכניו.Dissolve  נוסף עובר בחזרה אל הגדר הלבנה, ועכשיו אל פרחים צהובים. זה קצת ממוטט את התיאוריה שלנו על צבעי הדגל האמריקאי, אבל מי אם לא לינץ' ימוטט לנו תיאוריות?

כַּבָּאִית!!!

שוט הפרחים הצהובים מצולם מזווית קצת שונה, והוא עוסק פחות בהאדרה של הסמלים המופיעים בו. הסצנה יורדת אט אט יותר ויותר אל הדברים הארציים, אל הפנים, אל מה שמתרחש מתחת לכל האידיליה הסכרינית והמתקתקה הזו, עד לסיום המחריד.
השוט הבא, אם פרחים צהובים מלחיצים אתכם, הולך רחוק ומציג ילדים חוצים מעבר חצייה, בעוד מתנדבת מבוגרת, כנראה גמלאית, מסייעת להם באמצעות שלט "עצור", כל זה בשעת בין-ערביים (לפי השמיים הכתומים והצללים המתארכים על הכביש של הילדים). ילדים חוצים כביש? זה כבר מתחיל להיות מסוכן. אבל חכו חכו. חיי הקהילה האמריקניים במיטבם.

ב- Dissolve נוסף עוברים אל בית פרברי, מקום ההתרחשות של סיפורנו החביב (הסיפור של הסצנה. הניתוח כאן מתייחס לסיקוונס הפתיחה בלבד, כיוון שהסרט הולך לכיוונים אחרים מאד. מקום ההתרחשות המרכזי בהמשך הסרט יהיה דווקא דירתה של דורותי), המצולם בלונג שוט. שימו לב, שבין הערביים של השוט הקודם נעלם פה פתאום. אם ציפינו שאור השמש יהיה תואם בשני השוטים, או לפחות יראה על תהליך כלשהו שמתקדם, אז לא. השוט מציג את הבית באור שמש מלא. כי בסרט הזה, שום תהליך הוא לא כדרך הטבע, וההיגיון, כמו שאנחנו מכירים אותו, פשוט לא תופס.

כדאי לשים לב למעבר הבא, כי הוא כבר לא מתבצע ב- Dissolve, אלא בקאט פשוט, שאנחנו מכירים מעריכה רגילה. ההרמוניה של המעבר החלק, הרגוע והמרגיע, ההמשכיות והרכות שמציע ה- Dissolve בין שוטים מתערערת בפעם הראשונה, כשמר בומונט (שאנחנו עדיין לא יודעים שהוא מר בומונט) מופיע כשהוא משקה את הדשא בחצר שלו.
השוט הבא מציג את גברת בומונט שותה תה בסלון ביתה. הירידה לפרטים, הכניסה פנימה, אל תוך הבית הפרברי, הירידה יותר ויותר "ארצה" מן הדימוי הראשון שמופיע בשוט הראשון, היא המגמה השולטת כאן, לכל אורך הסיקוונס הזה. מייד אחרי השוט המציג את גברת בומונט הלוגמת תה מספל, נכנס האלמנט הראשון המאיים באמת לתוך הסיקוונס. השוט הבא, בטכניקת התאמת כיווני המבע (שמראה לנו על מה מביטה הדמות בשוט הקודם), מציג טלוויזיה ובה אקדח, שנע לאיטו על המסך באיום. מייד לאחר האקדח, יש חזרה אל מר בומונט, שמצולם הפעם ב- Medium Shot (כי מתקרבים אליו יותר ויותר, וגם אל הפורענות), ומעבר מהיר אל הברז שעומד להתפקע. במשך כל הזמן שירו של בובי וינטון מתנגן ברקע, יחד עם קולות סאונד דיאגטיים חיצוניים (שמגיעים מתוך העולם הבדיוני, מעצמים הממוקמים בתוך הפריים) של המים שבוקעים מן הצינור וכד'.

מייד עם הופעת האקדח, מעברי הקאטים בין השוטים הופכים להיות מהירים יותר ויותר, בסמליות לסכנה והאיום שחודרים אל הסצנה, והסאונד של הצינור העומד להתפקע משתלט על שיר הרקע הפסטורלי ומאיים לגרש את הנינוחות והרוגע. הסצנה ממשיכה אל התמוטטותו של מר בומונט, שנראה כאילו הוא חוטף שבץ, או נעקץ על ידי משהו. אנחנו לא יודעים מה בדיוק קרה לו והשאלה נשארת תלויה באוויר ואינה מקבלת הבהרה בהמשך. השוט שמציג את שלושת היצורים החיים- הילד, הכלב ומר בומונט ההורס וההרוס, מציע למעשה שילוב בין האלמנטים הבלתי אפשריים שמציע הסרט לכל אורכו- פסטורליה, מלנכוליה חיובית וגעגועים לשנות ה-50 של ארה"ב ולדברים פשוטים כמו פרחים, ילדים קטנים שזה עתה למדו ללכת ופוסעים יחפים בשביל, לצד אדם שמתמוטט לפתע, ללא סיבה קונקרטית, וכלב קטן שהופך, במחי שוט מקאברי אחד, לחיית טרף שלא נעים לנו לבהות בה. לינץ' מתעכב על הכלב בעזרת Slow motion, השני במספר בסצנה (הקודם הופיע בשוט הכבאית), ומרחק צילום בינוני, ובעיקר בעזרת קולות נהמה שגוברים על השיר, וגורמים אפילו לכלב הננסי הזה להיראות כמו הזאבי-אדם מ"דמדומים" (השבוע ראיתי את שני סרטי "דמדומים", השני והשלישי. הזאבים היו נורא חמודים. השאר לא).


מר בומונט, הצינור והדשא.
מה מסתתר בדשא?

אל הקטע שמציג את הדשא מלווה מוסיקה מאיימת שמכלה כמעט לגמרי את שיר ה- Blue Velvet של הפתיחה. כאן אין יותר כבאיות, פרחים בצבעי אולטרא פסיכדליים או ילדים קטנים. כאן, ידידיי, נמצאת האימה בכבודה ובעצמה. לא ברור מה מסתתר בדשא של "קטיפה כחולה", אבל כן ברור שזה יוצר אווירה סיוטית שקשה לשכוח אותה. הרחיקו את הילדים הקטנים, ראו הוזהרתם. לינץ' נכנס לעומק הדשא, שהמיקום הקונקרטי שלו מתקבל לפי נתזי המים שמרמזים כי הוא קרוב מאד לאיפה שמר בומונט האומלל התמוטט, ולמה להכביר מילים, פשוט זנקו לדקה 3:05 ממש כאן, ותקבלו הצצה רצינית להנאה הויזואלית הזו. הסצנה המלאה נמצאת כאן גם כן, כמובן:


ההשערות מה יש בדשא ואיך זה קשור למה שקורה למר בומונט שניות מספר לפני כן, מורכבות מכמה גורמים. השערה ראשונה, שיש לה ביסוס מציאותי וסביר להניח שהיא הנכונה, היא שיש בדשא את זה:

נכון שזה מתוק? צילום: שלומי חזאם
כן, על זה כל הבלגאנים. אבל מה? החיפושיות של לינץ' לא חביבות כמו החיפושיות מעלה. הן רוחשות, הן מפחידות, הן נלחמות אחת בשנייה, הן חיות בחושך, והן מלוות במוסיקה מפחידה נורא, ואנחנו חושדים בהן שהן-הן ולא אחרות- אלו שפגעו במר בומונט, בגלל הסמיכות לנפילתו. לינץ' מציג את החיפושיות הרוחשות בחשיכה בקשר של סיבה ותוצאה, וגם אם לא בטוח בכלל שהן הפוגעות הישירות, הן לחלוטין החשודות המיידיות.

ברוכים הבאים ילדים! יש חיפושיות, יש אוזניים, יהיה כייף!
ומה עוד יש בדשא?
לכל אורך הסצנה, כפי שהדגמתי קודם, אנחנו יורדים יותר ויותר למעמקי הפרטים. מצילומי Full shot ו- Long shot אל מרחקי צילום קרובים יותר, אל קאטים מהירים יותר, עד שמגיעים למקור כל המקורות- הזוועה החבויה בדשא. הרקב שבו רוחשות החיפושיות הוא הרקב האמיתי בו יעסוק הסרט, רקב פרברי, רקב של עיירה שבה אתה יכול ללכת להנאתך בשדה בור ולהרהר במשמעות החיים, ואז למצוא אוזן אדם מעלה עובש. המעבר המהיר מן החיפושיות אל השלט של "למברטון" מבצע קישור ישיר בין העיירה לבין הדברים רוחשים שהפחידו אותנו כל כך.

סיקוונס הפתיחה, מכיל בתוכו את כל החומרים להתמצאות בעולם שבו מתרחש הסרט, עולם שבו כביכול יש איזשהו דפוס או היגיון שפשוט חומק מאיתנו. עיקר הרעיונות המופיעים בסיקוונס הוא שהדברים אינם כפי שהם נראים. בכלל בכלל לא.

חוצמזה, אפשר גם אחרת. הנה מה שאפשר היה למצוא בדשא של אוניברסיטת תל אביב ביום שמש אחד בו הגעתי לאוניברסיטה לחינם בשעה 8:30 בבוקר רק כדי להתבשר שהמבחן שלי בכלל מתחיל ב- 14:00. Though luck. היה מבאס רצח.
שלא בהכרח לפי הסדר: סיכומים, משקפי גוצ'י, בלקברי והרבה רצון טוב.
סליחה, מי זרק פה אוזן?

תהיו רגע עם ראש פתוח.
ואזניים קשובות.
האוזן של "קטיפה כחולה" היא מסוג האייטמים, בהיעדר מילה טובה יותר, שקשה להימלט מהם אחרי שרואים אותם- ג'פרי, שעובר בשדה נטוש אחרי מפגש לא פשוט בבית החולים עם אביו, שנופל למשכב מסתורי בשל אותה סיבה מסתורית שאנחנו תוהים לגביה בסצנת הפתיחה, נמצא בסטייט אוף מיינד דיי בעייתי- הבחור הצעיר נאלץ לשוב מן הקולג' אל למברטון, עיירת הולדתו ככל הנראה, כיוון שאביו, שבסצנת הפתיחה נראה כגבר חסון ודומיננטי, לפתע הופך לשבר כלי שיש "להדביק" אותו (הסיקוונס המציג את מר בומונט במיטת בית החולים, כשלראשו מחוברים מוטות מתכת מקבעים והוא אינו יכול לפלוט אף מילה מפיו בלתי נשכח גם הוא). ג'פרי מגלה את האוזן כשהוא מחפש אחר אבן להשליך אל השדה- בניסיון לפרוק מן המתח שהצטבר בפגישה עם אביו. הוא מתחיל לחטט בדשא- מעשה לא חכם מבחינתו, כי בדשא של למברטון מסתתרת אפלה איומה, שמוצגת היטב בסיקוונס הקודם, ואכן, הדשא הוכיח את עצמו שוב כמקום שממש לא כדאי להתקרב אליו בידיים חשופות ובדעה צלולה. ג'פרי מחטט בדשא, ומוצא, למרבה הזוועה, אוזן אנושית רוחשת נמלים אדומות, עם בונוס של כתמי עובש שעלו בה, מה שאומר שהיא הייתה זרוקה שם מזה זמן מה.

כאילו כדי להגדיש את הסאה, לינץ' עובר אל ג'פרי, שרכון מעל הדשא ומתבונן בעניין, ואז שוב אל האוזן, הפעם ב- Extreme close up שמדגיש את העובש, את הצבע הלבן והחולני של האוזן ואת הנמלים. לכל הכיף הזה מתלווה סאונד מטריד, צווח, מסתורי, ששובר את הדממה שלפני כן.

ג'פרי, גבר גבר שהוא, לא מאבד את העשתונות ומוצא שקית נייר בשדה, ובתוכה הוא שם את האוזן (משהו שרובנו מן הסתם לא היינו עושים- כי זה נורא מגעיל וכאלה), וממהר לרוץ, כמו אזרח אמריקני ישר מן המניין, אל מטה המשטרה המקומית.

מציאת האוזן היא, כאמור, האירוע המחולל של הסרט, ומאותו הרגע, העלילה נעה סביב השאלה למי שייכת האוזן הזו. מובן שהאוזן היא רק פרט קטן המרכיב תמונה אחרת, עמוקה ואפלה בהרבה- אולם במובנים רבים, האוזן היא שער הכניסה אל עולמו ההזוי, הסוריאליסטי של הסרט. הסמליות שלה כשער כניסה מתחזקת בעיקר בשוט המשולב כאשר ג'פרי יוצא מן הבית לכיוון ביתו של הבלש ויליאמס. הוא יורד במדרגות, בעוד אמו ודודתו מביטות בתכנית טלוויזיה.

קראתי כמה וכמה פרשנויות לפיהן הירידה של ג'פרי אל החשכה (כשהוא פותח את הדלת המצויה בקצה גרם המדרגות) משולה לירידתו אל האפלה הסמלית אליה הוא עתיד להיכנס- הריק השחור וחסר הצורה וההיגיון ממנו ארוג העולם הבדיוני. האם והדודה מביטות, למרבה העניין, בתכנית בה מצולם דווקא גרם מדרגות אחר, שעולים בו. ניגוד חריף אל ג'פרי, שמדגיש את מעשה הירידה ופתיחת הדלת באפלה. כשג'פרי צועד ברחוב, אנו מקבלים שוט שחודר אל תוככי האוזן הכרותה, והמצלמה ממש "משוטטת" בתוכה- באופן שמאד מזכיר את שוט הקלוז אפ שנכנס אל הקופסה הכחולה ב"מלהולנד דרייב"- סרט לינצ'י נוסף, כאשר בשני המקרים, שוט התקריב, המשוטט בתוך חפצים קטנים יחסית, מסמל תחימה בין שני עולמות- העולם ההגיוני והעולם החלומי, שבו אין כל היגיון (למרות שב"קטיפה כחולה" התשתית הכרונולוגית והסיבתית היא ברורה בהרבה מ"מלהולנד", אולי אחד הסרטים שבהם לינץ' ממש עף על עצמו במוזרויות). שוט השיטוט בתעלת האוזן משולב בהליכתו של ג'פרי ברחוב הפרברי החשוך. מייד לאחר מכן אנו רואים את ג'פרי על מפתן דלתו של הבלש ויליאמס, בניסיון לקבל פרטים על האוזן שמצא.

האוזן משמעותית ברמה הסמלית בכמה אופנים: ראשית, אם מתייחסים לחפץ עצמו, הרי שמדובר באיבר השמיעה האנושי. כאן, השמיעה הסטנדרטית, הרגילה, נכרתת (ואולי נגזרת במספריים, כפי שטוען חוקר הגופות המשטרתי), ומוחלפת במשהו אחר- לא ברור בשלב ההתחלתי במה, אבל יש כאן הכנה מראש, שאנו הולכים לחזות במשהו חריג, לא נורמטיבי, אולי אפילו סוטה ופרוורטי (המאפיינים הפרוורטיים מקבלים ביטוי הרבה יותר ברור בהמשך). שינוי נקודת המבט, באמצעות איבר שאמור להעביר אלינו נקודת מבט שלמה, כוללת, חשוב בהקשר הבנת העלילה בהמשך. שנית, האוזן כחפץ המסמל תחימה בין שני עולמות- קשה לקרוא לעולם הבדיוני המוצג בסיקוונס הפתיחה "נורמטיבי"- במיוחד בגלל השאלה המרחפת סביב התקרית בדשא, אבל בביטחון העולם המוצג לאחר מציאת האוזן הוא מופרע בהרבה- עולם של מאפיונר מטורף, דמויות שוליים גזורות, שנראה כאילו הודבקו בקולאז' משונה יחדיו, ותעלומה אחת גדולה שאינה באה לכלל פתרון ממשי. שלישית, האוזן כתירוץ עלילתי שמניע את גלגלי הסרט. ג'פרי אינו באמת מתעניין, בהמשך הסרט, בבעליה של האוזן האבודה, אלא עובר חווית התבגרות, מטורפת והזויה, כשהמטרה המניעה אותו בהמשך היא הרצון להציל את דורותי. האוזן היא לא העיקר כאן, אבל היא בהחלט משמשת כעיקר בשלב ההתחלתי של התעלומה.

דורותי מול סנדי

שתי הדמויות הנשיות- דורותי ואלאנס וסנדי ויליאמס, הן ארכיטיפים הבנויים בצורה הטהורה, הפשוטה ביותר, ותפקידן הוא לייצר בג'פרי את התהליך והשינוי שהוא עובר במהלך הסרט. אם נחזור לשיעורי ספרות בתיכון, שתיהן דמויות שטוחות (ואולי אפשר להוציא מכלל זה את המתחרפנות הסופית של דורותי לקראת הסוף), שאינן חוות הארה או משתנות בעקבות האירועים, בעוד ג'פרי, הדמות הגברית המרכזית, הוא זה המשתנה, בין השאר באמצעות התנודות במהלך העלילה מקצה לקצה- מסנדי אל דורותי וחוזר חלילה.
סנדי, בפה סגור. מי שרוצה לצחוק מוזמן לגלול למטה
ולהשתדל להיות רגיש
סנדי היא נערת הפרברים הטיפוסית, ה- All American girl של שנות ה- 50 וה-80 כאחד, הבלונדינית הטהורה, הזכה, טובת הלב ומלאת התמימות, החיק החם שיקבל את ג'פרי ויאהב אותו אחרי התהפוכות והחוויות. דורותי, לעומת זאת, היא אישה בוגרת- איזבלה רוסליני הייתה בת 34 בזמן הפקת "קטיפה כחולה", ואם לא די בכל אלה, לינץ' דואג שהיא תהייה מאופרת בכבדות, באיפור זול וכמעט תיאטרלי (וכזה שמאד מזכיר את איפורן של הדמויות במועדון "Silencio" של "מלהולנד דרייב"(. ברור, כמו כן, שדורותי היא כלי מיני רב עוצמה- גם בידי עצמה וגם בידי אחרים- פרנק בות' ובהמשך גם ג'פרי. היא לובשת פאה זולה, ולבושה בבגדים זולים, צעקניים ומעיקים. לא במקרה איזבלה רוסליני, אישה יפה מטבעה, לא נראית לנו כאן כמו התגלמות היופי הנשי, אלא כקריקטורה זולה שלו- באמצעות השיער, האיפור והלבוש.
דורותי מופיעה.
ולמי שצפה ב"כביש אבוד" התאורה והבמה דומות מאד,
ולא במקרה, לבמה עליה מופיע ביל פולמן עם הסקסופון
דורותי היא גם אם- כפי שמתברר עד מהרה, ופרנק חטף את בנה ובאמצעותו סוחט אותה. היא דמות אישה מעונה, שמשפחתה התמוטטה, לצד הדמות המציעה מין זמין כל כך לג'פרי, וגם לפרנק. בניגוד לסנדי, היא שחורת שיער ומתגוררת בדירה אפלה, המרוהטת כמו בית תענוגות מפוקפק.

דורותי בדירה שלה. אדום.
אי אפשר שלא להשוות את כניסתה הראשונה אל הכניסה הראשונה של סנדי לסרט- כשסנדי יוצאת אל ג'פרי מן החשכה, מוארת כולה ומלווה בנעימת פריחה וכינורות נוסטלגיים. הכניסה הראשונה של דורותי, לעומת זאת, היא באמצעות הצצה אל חור המנעול- רמז למוטיב המציצנות הקשור בדמותה קשר הדוק. כשדורותי שואלת את ג'פרי אם הוא "ילד רע", שאוהב לעשות דברים רעים, כל מעשה האהבים הופך להיות פסיכוטי, מטורף- היא לוקחת את ג'פרי אל מחוזות שמבהילים אותו. היא מדגישה, לאחר מכן, “I’m not crazy. I know the difference between right and wrong”. אז יש לנו חדשות בשבילך, Sweet Pea.

תבניות אדיפליות

אדיפוס הוא שמה של דמות מן המיתולוגיה היוונית שעברה דבר או שניים בחייה שהיו מעצבי אישיות יותר ממה שכל אחד מאיתנו (אני מקווה בכל ליבי) אי פעם יחווה. הוא היה, בסך הכל ואם מסתכלים על התמונה המלאה, בחור יווני חביב, שהרג בטעות את אביו, ובטעות גם התחתן עם אמו שלו (האמיתית), והביא איתה ילדים. איך מתרחש כזה דבר בטעות, תשאלו? אז זהו, שאצל היוונים של פעם הכל היה אפשרי. אדיפוס מגלה בשלב מסוים את הזוועה המשפחתית ועוקר לעצמו את העיניים כעונש. ואז הגיע המחזה "אנטיגונה" של סופוקלס, שהדיר שינה מעיני כולנו בתיכון (אלא אם כן התמזל מזלכם שלא לעשות בגרות בספרות בשנים בהן המחזה הזה היה חובה), כשאנטיגונה הייתה בתו, וגם אחותו למחצה, של אדיפוס. שאר הסיפור ידוע. על שמו של אדיפוס הגה זיגמונד פרויד את המונח "תסביך אדיפוס", המתאר את אחד משלבי ההתבגרות של ילד-בן, המפתח אהבה ורכושנות לאמו, ושנאה (של ילדים, כן?) לאביו. מתוך הסיטואציה הזו, המתוארת כאן באופן הפשטני ביותר שיש, הילד מפתח גם חרדות שונות ומשונות, בין השאר "חרדת סירוס" הקשורה בקונפליקט שנוצר בין האב לבן. המקור העיקרי של חרדת הסירוס נובע מן הקנאה שחש הילד אל אביו בשל יחסיו עם אמו, בה הוא כביכול מאוהב. בהמשך, אגב, חרדת הסירוס עוברת מוטציה והופכת להיות פחד חולני מנשים (שקיים, לפי הטענה, בכל גבר. אני מסירה אחריות בשלב זה מן הדברים האמורים) בגלל שהן שונות מהותית מן הגברים מבחינה מינית. בגלל זה גם הורגים אותן ומתעללים בהן בסרטי אימה וכאלה. אל תגידו שלא הסבירו לכם בפעם הבאה שתראו סרט דוגמת "צעקה", או "הנוסע השמיני", או וואטאבר.

טוב, אחרי שקיבלתי אלרגיה קלה לכל הממבו-ג'מבו הפסיכולוגי הזה, ב"קטיפה כחולה" יש כמה תבניות המבוססות על המשיכה לדמות האם ועל השנאה לדמות האב. לנוחיות האומה כולה, המצב הקשה המתואר בסרט ישוקף בתרשים הבא:
וקצת מילים רציניות:
"קטיפה כחולה" משקף, בהרבה מובנים ולמרות המבנה החידתי שלו, התבגרות מינית ונפשית של נער. זו איננה יד המקרה שאביו של ג'פרי, מר בומונט, "מנוטרל" מייד בפתיחה, באמתלה לא ברורה שיש בה יסודות ילדותיים- כולל האופן שבו הוא נראה בבית החולים לאחר מכן (מהם המוטות המשונים שמקבעים את ראשו של מר בומונט? למה הוא לא יכול לדבר? ומה, לכל הרוחות, קרה לו שם בדשא?). ג'פרי, שמגיע ללמברטון בגלל נפילתו למשכב של אביו, פוגש את אמו בדמותה של דורותי- שעובדת היותה אם היא נדבך מרכזי באישיותה ומהווה את אחד ממאפייניה המרכזיים, ואת אביו בדמותו של פרנק (שפונה אל דורותי כאילו היא אמו בזמן סיטואציות מיניות, ואפילו אומר לה, באחת הסצנות הזכורות של הסרט, Baby wants to fuck). הוא מפתח, ממש כמו אדיפוס בימי הזוהר, משיכה מינית אל דורותי, ובהמשך שאיפתו מתרכזת בלהציל אותה מפרנק, שמצידו מפרק במכות את האיום הצעיר והרענן (להלן: ג'פרי שלנו). בסופו של דבר, ג'פרי שב לזרועותיה של סנדי (נערה בת גילו אליה הוא "מטה" את משיכתו המינית לאמו) ודורותי מתחרפנת סופית. לפרנק- לא כל כך שלום.
דורותי באחד מהקלוז אפס המוכרים יותר מן הסרט.
עבודת האיפור בולטת כאן, לצד הפגיעות שלה בצילום תקריב עדין שמחזק
את המיניות האגרסיבית עם הצער העמוק על בנה
אם קיבלתם מיגרנה, אתם לא היחידים.


מסלול החלום

באחד הקטעים היותר זכורים של הסרט, בו מגיע הקונפליקט הברור בין פרנק בות' וג'פרי לשיא, מצטט פרנק בפני ג'פרי, אחרי שהוא מושח את שפתיו בגסות בליפסטיק ומנשק את פניו, כמה שורות מתוך השיר הנפלא "In Dreams" של רוי אורביסון. שתי השורות מאד מעניינות בהקשר הכללי של הסרט ובמסלול החלום בו הוא פוסע כבר מן הפתיחה-

“In dreams I walk with you,
In dreams I talk to you.”
הנה הסצנה המלאה:


יותר מן הסצנה הפותחת, הסצנה המסוימת הזו מרמזת על כך שאין היגיון רגיל בסרט. שווה לשים לב לשוט בו ג'פרי מכה את פרנק ברכב- אנחנו לא רואים את ג'פרי עצמו אלא את זרועו, שנראית ארוכה באורח פלא, מגיעה עד לפרנק. מזכיר קצת סרט מצויר, מן הסוג הישן והטוב, שבו ידו של הגיבור מוארכת שלא כדרך הטבע על מנת להשיג משהו. פרנק גם מתעצבן כאילו הוא ילד קטן ש"בולע" מילים- ואז מוציא את ג'פרי מן המכונית, ואומר לו כמה דברים. חוץ מהטיות שונות למילה Fuck שחוזרות כמעט אחרי כל מילה של פרנק, פרנק אומר לג'פרי שהוא ישלח אותו ישירות לגיהנום- ובמובנים רבים, הוא הדמות הקיצונית והבלתי הגיונית ביותר בסרט, שמובילה את ג'פרי ישירות לתוך סיוט הלילה של "קטיפה כחולה". גם הסצנות שקודמות לזו- הביקור בביתו של בן (בן דמותו של האיש המפחיד מ"כביש אבוד" עם קצת פחות איפור), וההתרחשויות בביתה של דורותי- כולן מסמנות הידרדרות איטית לתוך מסלול החלום של הסרט, שמגיע לאחת מנקודות השיא שלו בסצנה המסוימת הזו. חשוב להקשיב לפרנק- כי הוא אולי הדמות היחידה שיודעת מה קורה, ושמכירה את ההתנהלות של העולם הזה. ומבחינה זו, פרנק הוא דמות שצועדת על הסף, בין מציאות לחלום- הוא נראה כמעט תמיד בלילה, ג'פרי מתעורר אחרי המכות כשכבר אור יום, כאילו הקיץ מחלום, פרנק שולט לחלוטין במרחב ובאנשים שסביבו, ולרגעים מסוימים כמעט נדמה שג'פרי נקרה טעות לחלום פרטי וחולני של מישהו אחר- פרנק עצמו.
הנה השיר In Dreams, עם Lyrics, כמובן. מקצוענות נטו:



מה אמרנו:

דבר ה- Undertaker (ככה הוא רצה שאני אקרא לו פה. וכן, זו מחווה לדמות המופתית מ- WWF )- לעולם לא יימאס לי לצפות בסרט הזה. הוא גורם לי להרגיש ילד בכל פעם מחדש.

דבר איזבלה רוסליני בראיון- הרבה אנשים חשבו ש"קטיפה כחולה" הוא חולני, אבל עבורי הוא היה דרכו של דיויד (לינץ') לחקור את הטוב והרע.

דבר דיוויד לינץ'- "קטיפה כחולה" הוא סיפור אהבה.

דבר האישה- חלום בעיניים פקוחות. דניס הופר בתפקיד שהוא אולי המשמעותי ביותר בקריירה שלו, ופניה של לורה דרן לקראת סוף הסרט כשהיא מגלה על מערכת היחסים המשונה בין ג'פרי ודורותי שוות צחוק היסטרי לפחות כמו כמה פרקים של סיינפלד. וחוצמזה: יריית פתיחה נהדרת ל"כביש אבוד" ו"מלהולנד דרייב" הנפלאים והזדמנות נדירה באמת לראות סרט של במאי שהוא הכל חוץ משגרתי. אתם עוד פה?


לינקוקים:


היי סנדי. ביי סנדי (היא אמיתית)

יום ראשון, 25 בדצמבר 2011

"עיניים עצומות לרווחה"- עולם כפול, האישה הקיובריקית, ומה יכול לקרות לך אם תסתובב לבדך בלילה בניו יורק. אה, וגם כי הכריסמס זה ממש עכשיו. היזהרו מסנטה קלאוס, ילדים!


חורף Ho Ho Ho, Merry !
כן, הוא כאן, עוד מחודש שעבר.
אני לא אוהבת חורף. בעיקר בגלל שקר, אבל גם בגלל שכבות הלבוש שאנחנו נאלצים לעטות על עצמנו, כי כל יציאה מהבית הופכת לפרויקט, כי יש קינוחי אף תכופים, כי לק באצבעות הרגליים הופך במחי מגף ללא רלוונטי לפחות לכמה חודשים, כי יש קרייב תמידי לדברים בעלי ערך קלורי גבוה, רצוי מוצפי סוכר ומיני סוגים של גלוקוז, וכי אי אפשר אחר כך לצאת לרוץ ולשרוף את העניינים.

ועם זאת, רצות שמועות שלחורף יש אסתטיקה מסוימת. דביקות מסוימת. שלכל העֶלוַוה הזו, הצונחת בקלילות פריכה אל המדרכות, יש אנרגיה אחרת. ששלוליות הגשם הן דווקא רומנטיות, ובכלל, שהאוויר הנקי ושטיפת המכוניות החינמית (מיצי, המיצובישי האהובה שלי, שעברה כמה דברים בחייה הארוכים, כולל, להזכירכם, צ'חצ'ח ירקני אחד, בחגיגות היסטריות) הם יתרונות שלא חושבים עליהם אבל שחשוב להזכירם.

עלווה ניו ג'רסית. ואם אתם לא יודעים מה זה עלווה, אז נו נו נו.
כי זה אומר שלא עשיתם פסיכומטרי.
וגם שאתם לא קוראים הרבה ספרים.
וירושלים.
למי שלא חווה זאת על בשרו, ייתכן שזה יגיע כהלם תרבות, אבל בירושלים ממש ממש קר. כאילו, קר ברמה כזו, שלפעמים אתה מרגיש שאתה עלול לאבד את שפיות דעתך מרוב שקפוא לך. ולא, לא מתרגלים לזה. ומי שיגיד שלירושלמים יש כושר סיבולת גבוה יותר לקור כי הם נולדו לתוך זה- זו אגדה אורבנית, ידידיי, והגיע הזמן שתקום האושיה הירושלמית ותודה בכך בפה מלא (משמע- אני).

ועדיין, את תואר מלכת הקור (ומעתה אמרו, בעברית צֶחַה, קְּפֶּאַה) הבינלאומית קוטפת מנהטן בחורף, בלי בכלל לראות את ירושלים במקצה. במנהטן כל כך קר, שיש באמת סכנה ממשית למות מקור. חצי מוכן להעיד על זה, כי ייתכן שאני נחשבת עדה לא אמינה (וחוץ מזה, אחד הפקידים בביטוח לאומי אמר לי לפני חצי שנה שאני גם מעליבה אותו, אז מאד יכול להיות שגם אישום העלבת עובד ציבור יעמוד נגדי). עם זאת, החורף הניו יורקי הוא כל כך יפה, עד שגם אני וגם חצי שמנו נפשנו בכפנו ואפילו הגענו עד ליידי ליברטי כדי לצלם אותה עם השלכת. וזה לא היה קל, שכנים וחברים, זה לא היה קל בכלל.

הליידי. ואפילו היא קפאה מקור באותו יום מר ונמהר בו צולמו התמונות להלן.
והנה הגענו, בדרך עקלקלה ופתלתלה לנושא הפוסט! הסבלנות משתלמת.
הפוסט הנוכחי יעסוק בסרטו האחרון והמאד מרשים של סטנלי קיובריק, "עיניים עצומות לרווחה". "עיניים" הוא סרט חורף, "עיניים" הוא סרט כריסמס, "עיניים" הוא סרט ניו יורק, "עיניים" הוא סרט על קור פיזי ורגשי עמוק בין שני אנשים. הוא גם מסוג הסרטים האלה, שאחרי שצופים בהם בפעם הראשונה קשה לשכוח מהם- הרושם שנותר בנו הוא עצום, לטוב ורע- רושם אפל, אך מלא פלאים. כישרונו הבלתי מעורער של קיובריק לתת ביטוי ויזואלי לקונפליקטים ופחדים עמוקים מאד שקיימים בכל אחד מאיתנו ברמה כזו או אחרת גורם לנו לחשוב, להיות צופים פעילים ולבחון משמעויות בחיינו שלנו- ומכאן יש ניצול מלא של המדיום הקולנועי, המופלא, שלא ניתן להחליף בשום דבר אחר. על עטיפת ה- DVD של הסרט כתוב באותיות מאירות, "יצירת המופת האחרונה של קיובריק. שופעת חיים, מבריקה, בלתי נשכחת".
And you better believe it.

פרטים טכניים (כי בכל אחד מאיתנו יש טכנאי קטן):

"עיניים עצומות לרווחה", ובאנגלית Eyes wide shut (נכון שזה תרגום לעברית שבאופן מפתיע ממש מתקבל על הדעת? את רואה, וועדה-יקרה-לתרגום-שמות-סרטים-לעברית? כשמגיע לך- אני גם יודעת לפרגן. בבלוג "דברים שקרו באמת" עשו מחווה גאונית לוועדה העלומה.)

במאי: סטנלי קיובריק

שנת הוצאה: 1999

קאסט: טום קרוז (דוקטור ביל הארפורד), ניקול קידמן (אליס הארפורד), סידני פולאק (ויקטור זיגלר), טוד פילד (ניק נייטינגייל), אביגייל גוד (האישה המסתורית), רד שצ'רבדזיג'ה (בתפקיד מר מיליץ', בעל חנות התחפושות) ואם זה מאוית לא נכון- התנצלותי הכנה. שצ'רבדזיג'ה אפילו קפץ לבקר ב"באטמן מתחיל", בדמות של חסר בית) לילי סובייסקי (בתו של מיליץ'), ג'וליאן דיוויס (מנדי).

לפני שמתחילים- קצת על סטנלי קיובריק

קיובריק, קידמן וקרוז (טריפל ק', בשבילכם) מריצים עניינים על הסט של "עיניים עצומות לרווחה"
סטנלי קיובריק (Stanley Kubrick)  שייך לפנתיאון הכבוד של קולנוענים נדירים ויוצאי דופן, מבריקים ונצחיים (למרות השם האגבי של פקיד שומה במס הכנסה, "סטנלי"). הוא יושב שם לצד ענקים כמו היצ'קוק, פולנסקי, האוורד הוקס ועוד כמה שמות מפוצצים. אפשר לאהוב, לשנוא, להזדעזע ואולי להחרים (כפי שקרה עם חלק מסרטיו) את הנושאים בהם נוגע קיובריק בסרטיו, אבל חייבים להעריך את הסגנון הקולנועי המוקפד והפדנטי, את הצניעות האישית שאפיינה אותו בחייו, את הבעיטה הנפלאה שלו במוסכמות ובהוליווד, לצד ההתפרשות המוצלחת על ז'אנרים קולנועיים שונים, שימוש המתוחכם להפליא בסאונד ותאורה, תפאורה וקומפוזיציות מדויקות עד כדי קנאה, וחוסר פחד מוחלט מפרובוקציות, ואני יכולה להמשיך עוד ועוד, כי כל אוהב קולנוע אמיתי שומר לקיובריק מדף שלם ומכובד בספרייה האישית שלו מכל הטעמים הללו ועוד.

קיובריק אחראי לכמה מיצירות המופת המופלאות ביותר שנראו על מסכי הקולנוע, ביניהן "תפוז מכני" (1971) הבלתי נשכח, "2001: אודיסאה בחלל" (1968), שגם זיכה אותו באוסקר יחיד, כמה ציני, ודווקא על האפקטים, "דר' סטריינג'לאב" (1964), שלעולמי עד יזכיר לי איך העברתי איתו טיסה שלמה לניו יורק, צופה שוב ושוב בקטעים האהובים עליי, "הניצוץ" (1980), שנחשב בצדק לאחד מסרטי האימה המפחידים ביותר אי פעם, ואלו אזכורים חלקיים ביותר.

קיובריק היה אמריקני, ואפילו יהודי (הו הו), שנולד ב-1928 במנהטן. לפי אי אלו מקורות, קיובריק לא הסתדר במסגרות החינוכיות אליהן נשלח, למרות האינטליגנציה הגבוהה מאד, לעיתים הבלתי הגיונית, ששופעת את סרטיו. קיובריק עצמו, שגם היה תסריטאי מחונן לכמה מסרטיו, העיד כי לא קרא ספר להנאתו עד שהיה בן 19 (ציטוט מלא אפשר למצוא ב- IMDB, בלינקוקים למטה). קיובריק גם נודע כאדם פרטי וריחוקו הפיזי מאמריקה בשנותיו המאוחרות (הוא עקר לאנגליה, ואירופה הייתה לוקיישן מרכזי של מרבית סרטיו) אף תרם לעיצוב דמותו התקשורתית כמתבודד משונה. זכור מקרה, דיי משעשע, של בריטי שהתחזה לקיובריק במקרים שונים (לשם השוואה, האם אפשר לדמיין בעיני רוחנו מישהו שמתחזה לטרנטינו ולא עולים עליו? לא נראה לי) ומדגים את ההתרחקות היחסית של קיובריק מן התקשורת.

"עיניים עצומות לרווחה" היה סרטו האחרון של קיובריק- כל כך אחרון, עד ששמועות עקשניות טוענות שקיובריק לא סיים לערוך אותו עד הסוף (למרות שהסרט נשלם, באופן רשמי, מספר ימים לפני מותו, ב- 1999). בפתיחת הסרט מופיע הכיתוב "This feature is presented in the full aspect ratio of the original camera negative, as Stanly Kubrick intended."

מה קורה בגדול
אליס וביל הארפורד הם זוג ניו יורקי מן המעמד הבינוני, המתגורר במנהטן. לזוג יש בת קטנה וג'ינג'ית, הלנה, ביל הוא רופא משפחה ואליס ניהלה בעבר גלריה בניו יורק. שניהם נאים להפליא (אי אפשר להתעלם מן הנוכחות הבאמת מחשמלת של קידמן וקרוז על המסך בסרט המסוים הזה), אוהבים ומתחזקים זוגיות בריאה (לכאורה). בפתיחת הסרט יוצאים ביל ואליס למסיבה שמארגן ויקטור זיגלר, אישיות ניו יורקית עשירה ורבת עוצמה ואחד מלקוחותיו ה"מועדפים" של ביל, שמציין במסיבה כי "זה מה שאתה מקבל עבור ביקורי בית" (משפט חשוב שצובר משמעות בהמשך). ניתן לומר כי ציר העלילה נע סביב מערכת היחסים של הזוג הארפורד, ובעיקר על מקומו של הבעל, ביל, בתוך הזוגיות הזו. במסיבה המפוארת מזהה ביל חבר שלו מתקופת לימודי הרפואה שהופך לנגן בלהקה.

הנשף של זיגלר מהווה כר פורה ראשון לכל האווירה ההזויה האופפת את הסרט, ומתאפיינת בעיקר בהצגת העולם הבדיוני של הסרט כסביבה טעונה מינית, מלאת אפשרויות ולמעשה- המצע הכי לא מומלץ למונוגמיה באשר היא. במהלך המסיבה נפרדים בני הזוג לזמן קצר וכל אחד חווה חוויות מוזרות משלו- אליס שותה קצת שמפניה ומוצאת את עצמה רוקדת עם גבר אירופאי מנומס שמציע לה לקיים יחסי מין בחדר בו מחזיק זיגלר את אוסף יצירות האמנות שלו, דר' ביל הטוב פוגש בשתי נשים צעירות ויפות ופוצח בדיאלוג סתמי עימן כשהן מובילות אותו תוך כדי דיבור, אחת מכל צד. כשהוא עוצר לפתע ושואל את הבנות לאן הם הולכים, הן עונות, "אל המקום בו נגמרת הקשת בענן" (Where the rainbow ends - אלוזיה אגדתית ברורה, ולא היחידה בסרט הזה).לצערו של ביל, הוא לא יצליח להגיע אל אותו מקום עלום ומסתורי כיוון שבדיוק באותו הרגע מגיע אחד מאנשיו של זיגלר ומבקש ממנו להגיע בדחיפות אל זיגלר. 

ביל ושתי הדוגמניות בנשף של זיגלר, כמעט בדרך לאיפה שנגמרת הקשת בענן.
Where ever that is, זאת אומרת
ביל עולה אל חדר גדול בו נמצא זיגלר, שנמצא בעיצומה של התלבשות (כשאשתו ואורחיו הרבים נמצאים ממש למטה), ומנדי, בחורה יפיפייה ועירומה לחלוטין (להלן: בחורה עירומה מספר 1. זה חשוב), מעורפלת חושים ומסוממת. ביל עוזר למנדי וזיגלר. אחרי המסיבה המוזרה, חוזרים אליס וביל לדירתם, כולל סצנה בלתי נשכחת, יפיפייה, של קידמן וקרוז, הם ביל ואליס, מתמזמזים מול המראה (קיובריק צילם את הזוג דרך המראה בחדר השינה- אלוזיה נוספת, הפעם ל"אליס בארץ המראה" והמעבר לעולם שונה ובמקרה של הסרט, גם מעוות דרך כלי שאמור לשקף מציאות).

ההתבוננות במראה כאלוזיה. הסמליות של המראה משמשת כאן פתח
לפריקת עול והשתחררות מפנטזיות מעיקות
לאחר מכן מגיע סיקוונס ובו הבלחה אל עולם השגרה של אליס וביל, כאשר העריכה הצולבת עוברת בין הבעל והאישה- כל אחד בעיסוקיו. דר' הארפורד בעבודתו במרפאה, אליס עם הילדה (כולל שוט נפלא של קידמן העירומה שמתלבשת בבוקר). בסופו של אותו יום שגרתי, אליס מוצאת ג'וינט בארון האמבטיה ומחליטה לעשן אותו, ומכאן פותחת תיבת פנדורה שמהווה את האירוע המחולל של הסרט.

אירוע מחולל: לא, זה לא אומר אירוע שבו כל הדמויות מחוללות בריקודי עם מסביב לבמאי, וגם לא אירוע בו מחללים בחליליות ברחבי הסט (למרות שבעולם הגיוני, זה בהחלט היה אפשרי).

אירוע מחולל הוא מושג קולנועי המשמש לציין את הרגע הנרטיבי בסרט בו נגמרת האקספוזיציה (חומר הרקע, המידע שקודם להתרחשויות הסרט בהווה) ומתחיל הסיפור האמיתי. אם עד כאן קיבלנו קיתונות של מידע על מערכת היחסים של אליס וביל, על זיגלר, שמתגלה כדמות מפוקפקת ומשונה, ועשירה מאד, על המפגש בין ביל וניק נייטינגייל- עכשיו מתחיל הסיפור האמיתי. אליס (וחשוב לשים לב לסמליות השם- אלוזיה נוספת- ממש כמו אליס שנופלת אל מאורת הארנב, ומשם אל ארץ הפלאות, כך אליס מפילה את עצמה ואת נישואיה אל מעמקי האפלה הניו יורקית) מעשנת את הג'וינט ומשוחחת עם בעלה שיחה פילוסופית, חשובה מאין כמוה להבנת מהות הסרט, כשבסופה היא מגלה לביל, שבעבר, היא נתקלה בגבר אחר, אותו לא הכירה מעולם, ושהייתה מוכנה לעזוב למען אותו גבר את כל חייה- את ביל, את הבת הג'ינג'ית. אפילו, אומרת אליס, אם משמעות הדבר הייתה בילוי עם אותו גבר רק ללילה אחד. 
אליס וביל, עדיין תמימים, עדיין לפני הווידוי קורע הלב, עדיין מעשנים ג'וינט,
עדיין בעולם שכולו טוב
הוידוי של אליס, שאינו אלא פנטזיה שלה (שכן לא נעשו מעשים במציאות) מערער את עולמו של ביל, שאוהב את אשתו ובוטח בה (וחשוב מכך- רגיל אליה, כפי שמודגש כבר בסצנת הפתיחה), וכפי שמשתמע מן הדיאלוג שלהם באותה סצנה, הוא גם מרוצה מנישואיו (למראית עין). אליס, למעשה, משלחת את ביל אל מסע מוזר ברחבי ניו יורק החשוכה, כשבכל פינה אורבת לביל ההזדמנות המושלמת לבגידה באשתו. ביל אינו מפסיק לראות בעיני רוחו את אשתו עם גבר אחר, דמיוני, בשוטים בשחור-לבן המשולבים בשלבי המסע השונים של ביל. המרחב הניו יורקי מעוצב בשיטתיות כמרחב מופלא-אגדתי, וניו יורק היא עיר שופעת הזדמנויות מיניות- וסכנות. בדרך עובר ביל אצל דומינו, זונה חביבה שאוספת אותו מן הרחוב, ובחנות תלבושות הזויה בשם "Rainbow Fashions" (יסוד אגדתי נוסף שמתקשר אל הבנות מן המסיבה שרוצות לקחת אותו להיכן שמסתיימת הקשת בענן). קיובריק הקדיש קטע הזוי ופרוורטי במיוחד, בצורה מרומזת ואלגנטית, כיאה לסגנונו הקולנועי, למתרחש בחנות התחפושות (והקטע כולל את בתו הקטינה והמופרעת של מיליץ' ושני יפנים בפאות נשים).

המקום ההוא. Rainbow Fashions
 המסע מגיע לשיאו בסצנת נשף המסכות- סצנה בלתי נשכחת, אולי אחת מן הסצנות היפות ביותר שצולמו בקולנוע ובוודאי מן היפות שצילם קיובריק (ואדון בה בהרחבה בהמשך). בסצנה, מגיע ביל אל טירה עתיקה שמתקיים בה טקס בעל מאפיינים מיסטיים, וכל הנוכחים עטויי מסיכות וגלימות שחורות. באותה טירה פוגש ביל נערה שפניה מוסתרים במסכה (להלן- בחורה עירומה מס' 2) ושעוזרת לו להימלט מן הטירה אחרי שזהותו נחשפת לעיני כל. אחרי שביל שב לביתו, נכנס גם רצח אפשרי לעלילה, ואי בהירות ביחס לזהותה של הנערה המסייעת מן הטירה. על הדרך, ביל גם הולך לצפות בגופת נערה (להלן: בחורה עירומה, אבל מתה, מס' 3, שבעצם הופכת למס' 1. למעוניינים- מי שיצפה בסרט לא יקבל מושג רחב יותר על מספר הבחורות העירומות ועל מי זו מי. וואי, איזו תסבוכת) בסופו של דבר, אחרי שביל מבין שעוקבים אחריו ועל הדרך גם מפחידים אותו עד מוות, הוא מתוודה בפני אליס על הכל. בסצנה החותמת את הסרט אומרת אליס לביל שהיא אוהבת אותו ושהיא חשה ברת מזל שהם הצליחו לשרוד את כל האירועים- הדמיוניים והאמיתיים- שקרו להם.
מופרע? יאפ. אבל אנחנו אוהבים את זה. מי שאומר שלא- משקר.



ביל ואליס

קיובריק ליהק לשני התפקידים הראשיים את טום קרוז וניקול קידמן, שהיו, נכון ל-1999 (וזה לא היה כזה מזמן! איך שהזמן עף) ה- Power couple ההוליוודי- מעמדם מבחינת עניין הציבור ורמת הפרסום שלהם יכול להיות מושווה היום רק אל אנג'לינה ג'ולי ובראד פיט, ודמיינו בעיני רוחכם כמה היה גורף סרט פרובוקטיבי בכיכובם שכולל סצנות עירום מיניות ודיונים כאלה ואחרים בנושא זוגיות. באמצעינו המחקר הדלים שברשותנו אנחנו יכולים רק להניח שהם לא יתקרבו לרמת הכימיה ורמת הבימוי המוצגת ב"עיניים עצומות לרווחה".

נחזור לענייננו: קרוז וקידמן הביאו איתם מראש אינטראקציה רלוונטית לעלילת הסרט- ראשית, השאיפה לשלמות החיצונית של שניהם. אנחנו יכולים להתווכח על זה (ומי שישלוף את המשפט החבוט והנודניקי "על טעם וריח אין להתווכח" מסתכן בלהרגיז אותי, ואוי ואבוי לו), אבל ניקול קידמן וטום קרוז שניהם מהממים, ועל אחת כמה וכמה בסרט המסוים הזה. שנית, הכניסה האינטימית מאד לדינאמיקה של הזוג המפורסם הזה- בדיונית ככל שתהיה- והחשיפה של מה קורה אצל זוג שהכל אמור להיות מושלם אצלם- שניהם מושכים, אוהבים ומקיימים אינטראקציה בריאה למראית עין. השלמות החיצונית אינה מעידה כאן על הפנימיות ולהיפך- היא משמשת וילון עבה, יפיפה, המכסה על חשיכה, חוסר אמון, יצרים מיניים ושחיתות (המודגמים היטב בסצנת נשף המסכות).

את המבט המפורט והמעניין ביותר אל מערכת היחסים של ביל ואליס אנו מקבלים בסצנה הפותחת של הסרט, המתארת את שניהם בעיצומה של התארגנות למסיבה. השוט הראשון של הסרט (לא כולל השוט של קידמן המחליפה שמלה, וחייבים להבין את האמירה מאחורי ההפשטה של כוכבת בסדר הגודל של קידמן מייד בשוט הפותח- נאמר כאן, בפשטות, שהולכת להיות פה שבירת מוסכמות) הוא של הרחוב הניו יורקי בו מתגורר הזוג הארפורד. ביל, שמביט מהחלון אל הרחוב אותו ראינו שניות קודם לכן, שואל את אליס אם היא ראתה את הארנק שלו ומייד אחר כך נכנס אל השירותים, בעוד אשתו כורעת מעל האסלה ומשתינה. ביל מסתדר מול המראה, ואליס שואלת אותו איך היא נראית. הוא עונה לה תשובה מושלמת- את נראית נהדר, אבל אליס אומרת, ובצדק, שהוא אפילו לא מסתכל עליה. כל הזמנה כולה מדגימה את הזוג היפה הזה, כל אחד מהם בפני עצמו, ואת הריחוק היחסי שלהם זה מזו. שום צילומי קלוז אפ (ומה לעשות, קלוז אפ חשוב ליצירת תחושות קרבה), שום תבניות סמיכות אינטימיות. הזוג מתארגן ויוצא, מקשקש על ענייני דיומא, ואז מגיע אל המסיבה, ובה כל אחד בפני עצמו נפתח אל חוויות מרגשות, שונות- אחרות מן השגרה המתקיימת בבית.
טיפונת שוטים מן הדיאלוג בשירותים, המדגים את הריחוק בין בני הזוג

 ניו יורק והכריסמס
ניו יורק של "עיניים עצומות לרווחה" היא לא הנוכחות האורבנית המאסיבית המתקיימת בסרטים אחרים שכבר כתבתי עליהם בעבר ("באטמן מתחיל", "ללא גבולות", "תינוקה של רוזמרי"), אבל קשורה קשר הדוק לאחת מן התמות המרכזיות של הסרט- השחיתות, הזיוף, המעמד הגבוה, ההתפוררות של התא המשפחתי ומשולחות-הרסן המינית. הזכרתי על קצה המזלג גם את המוטיבים הפלאיים, האגדתיים, ששזורים ברחבי העיר. בסרט, מהווה ניו יורק את אחת הדוגמאות המושלמות למרחב של מותחן קולנועי. היא מתפקדת כמבוך מלא קסם, מלא סכנות, וחופפת לעלילה החידתית ולאירועים הפוקדים את הדמויות בהתאמה. בסרט, ניו יורק עוברת טרנספורמציה והמרחב העירוני שלה "נטען" בתכונות מופלאות. סמטאותיה מתמלאות סודות ומסתורין אופף אותה.
ניו יורק של "עיניים עצומות לרווחה". בימנית- ביל משוטט, אובד עצות,
ברחוב המואר בנורות כריסמס צבעוניות. בשמאלית-
האיש המפחיד (מפאת חוסר בתיאור טוב יותר) שעוקב אחרי ביל
ברחוב
אלמנט חשוב במוטיב האגדתי הוא הנוכחות המאסיבית של הכריסמס, התאורה והקישוטים הנלווים לכך שמציצים מכל פינה של העיר, ובפנים הבתים. אורות הכריסמס הצבעוניים, עצי האשוח המקושטים, כוכבי הצפון הענקיים הממוקמים באולם הריקודים (ובולטים בעיקר בסצנה בה רוקדת אליס עם ההונגרי הזקן והחרמן) בנשף הנערך אצל זיגלר, עץ הכריסמס במרפאה של ביל, הלנה ואליס שעוטפות מתנות חג מולד, משחקי התאורה בין אדום, כחול ולבן לכל אורך הסרט (במיוחד בסצנה בה אליס מתוודה בפני ביל על הפנטזיה שלה), כך גם עץ חג המולד- האלמנט הראשון שמבחינים בו כשפותח ביל את הדלת- בחדר בו נמצאת מריון עם גופת אביה (לעומת הכניסה של קארל אל החדר, בה לא רואים את העץ), האורות הצבעוניים בחנויות ברחובות בהם מהלך ביל,עצי הרחוב המוארים הנראים בין ביל ודומינו כשהיא משכנעת אותו לבוא אליה לדירה, ממשיך עם עץ הכריסמס שנמצא בכניסה בתוך דירתה של דומינו (וביל אפילו מעיר שזהו עץ נחמד), הסצנה המסיימת של הסרט בה ביל ואליס הולכים עם הלנה לבחור מתנות כריסמס ועוד ועוד.

מקבץ הכריסמס של "עיניים עצומות לרווחה". וזה עוד כלום!
לאן אנחנו חותרים, תשאלו ובצדק. חג המולד, המציין את הולדתו של ישו, הוא אולי התאריך החשוב ביותר בשנה עבור האמריקאים, וגם האירופאים. למעשה, בכל מקום בו קיימת תרבות מערבית, הכריסמס הוא הזמן החשוב ביותר בשנה, המוקדש למשפחה, לילדים המקבלים מתנות מן ההורים (וחלק מאמינים אפילו, אבוי לנו, שאדם עב כרס המתקרא "סנטה קלאוס" מסתובב לו על מזחלת עם גמדים ואיילים והו הו הו ומתגנב אל הבתים דרך הארובות. קטע מלחיץ)- ובקיצור, חג המוקדש כולו לטהרת המשפחה, ערכי החברות, הנתינה, החברותא. לתעשיית הקולנוע האמריקנית יש חלק מרכזי בהטמעת הכריסמס בתרבות האמריקנית והפיכתו לפסטיבל הצריכה הגדול ביותר בעולם. כמויות הדולרים שעפים בכריסמס באמריקה יכולות להשתוות רק לכמויות עצי האשוח הנגדעים טרם זמנם, אי שם ביערות אפלים הממוקמים גם הם ביבשת אמריקה, או לפחות לכמות הנשים הערומות ב"עיניים עצומות לרווחה". חצי שלנו, אולי האדם הסבלני ביותר שיש, חזה במו עיניו באמריקני ממוצע וחביב שהגיע ל- Apple Store בלוס אנג'לס על מנת לרכוש לא פחות משישה (!) אייפדים לבני משפחתו לכבוד הכריסמס. בפני כמויות אייפדים כאלה, אפילו חצי הרגיש אמריקה. אז האמריקנים קונים- הילדים מקבלים מתנות- יש ממתקים, שלג, עץ אשוח פלוס מנורות צבעוניות וקישוטי חג מולד- ישו נולד- סנטה קלאוס בהיסטריה- הקולנוע משריש ומטפח את חג המולד כסמל למשפחה ואחדות ומעשים טובים- וכולם מרוצים.
המרפאה של ביל. חלל ריק,
כשעץ חג המולד הוא הדומיננטה של הפריים ומדגיש את הריקנות
האנושית מחלל המרפאה
אלא שב"עיניים עצומות לרווחה", הכריסמס הוא המעטפת הצבעונית של הסרט לבדידות, לסכנות, לייאוש גברי, לקנאה ולחיפוש חסר טעם אחר משמעות. ב"עיניים", המשפחה האמריקנית הקלאסית, הבורגנית, מתפרקת במקום להתלכד. הסרט בועט בסמל קאנוני, תרבותי, קולנועי וצרכני מן החשובים ביותר שיש- משמעויות החסד, התמימות והטוּב שמייחסים כמעט כל האמריקאים לחג המולד מתחלפות פה דווקא בניצול, אי סולידריות אנושית ויצרים חייתיים.אפילו ב"ויקיפדיה" (בלינקוקים למטה) טורחים ומציינים את תרומת הקולנוע לתעשיית חג המולד המשגשגת. וחוצמזה, תמיד חשבתי שיש משהו קצת סוטה בסנטה. היית ילד רע השנה, או ילד טוב השנה? ראבאק, אם מישהו מבוגר יגיד את זה היום ברחוב לילד קטן כשהוא לבוש באדום לבן ומצנפת משונה הוא מסתכן במעצר ואשפוז. ומה רווח לי לדעת, שגם קיובריק חשב ככה.

והמקום היחיד בסרט שאין בו תפאורות כריסמס למיניהן, הוא בנשף המסכות בטירה, שבו בעצם All hell is breaking loose. 


ניחוח האירופאיות של הסרט

ה"אציל" ההונגרי והאישה האמריקנית, המצולמת מגבה כדי להדגיש
את הפגיעות שלה. ושוב- מלא מלא כריסמס
הלוקיישן הבדיוני של הסרט, ניו יורק,  כשלמעשה הלוקיישן העיקרי (המציאותי) של הסרט היה בלונדון, מלבד כמה שוטים אזוטריים שצולמו בניו יורק עצמה ע"י צוות הפקה קטן, הוא בעל משמעות כיוון שקיובריק מבטא באמצעותו את המתח בין האירופאיות, המיוצגת ע"י האירופאי העשיר שרוקד עם אליס במסיבה של זיגלר, ע"י הפסקול, שכולל נעימה קלאסית מפורסמת של דמיטרי שוסטקוביץ' (Jazz Suite, Waltz 2) הפותחת את הסרט, ע"י הטירה הגותית המובהקת, המשופעת ביצירות אמנות ותמונות מן המאה ה-16, נברשות וטפטים עתיקים, מסכות וניציאניות, הנימוס והמחוות הכלליים של הדמויות ועוד. למעשה, ניו יורק של קיובריק היא מאד לא אמריקאית- אין כאן את סמלי אמריקה הקפיטליסטית, הדורסנית, הגדולה (וכריסמס, כאמור, מקבל כאן משמעות אחרת למדי), אלא אמריקה אחרת, עם מעמדות אצולה (זיגלר), פשוטי העם (ביל, המגורש בבושת פנים מנשף המסכות), אמריקה נטולת שחורים (אין שחקן שחור אחד בסרט, ואפילו לא ניצב. בדקתי), נטולת הקונפליקטים המוכרים לנו כל כך מסרטים אחרים. אמריקה כמעט אירופאית. ודווקא המטרופולין המזוהה ביותר עם ארצות הברית- ניו יורק- מופשט כאן מן האמריקאיות המוכרת כל כך מסרטים אחרים, ורחובותיה שטופי הגשם, הבודדים, מהווים מבוך מתוחכם שבו צועד ביל, המשקף את מוטיב העולם הכפול של הסרט.

זיגלר, מנדי (בחורה עירומה מס' 1) וביל,
בסצנה המבשרת את נשף המסכות
עולם כפול
קיובריק בחר לפתוח את "עיניים עצומות לרווחה" עם נעימה שיוצרה היה רוסי-סובייטי, ועיקר שנות יצירתו היו בתקופת סטאלין. שוסטקוביץ' היה יוצר שסבל מרדיפות מצד השלטון הסובייטי (בין היתר, האשימו אותו בנטייה לפורמליזם-
Big No No דווקא במולדת הקולנוע הפורמליסטי), ובעקבות כך, נאלץ שוסטקוביץ' למתן את יצירתו ולהפוך אותה לכזו שכביכול אוהדת את השלטון. כרגיל וכפי שמצופה מאמן שנכפה עליו להטמיע משהו שאינו מאמין בו ביצירותיו, לשוסטקוביץ' יצאו יצירות חתרניות, כאלו המציגות ראיית עולם כפולה- מצד אחד, שירי הלל לשלטון הסובייטי ולסטאלין, מצד שני חתרנות מרומזת. השימוש במוסיקה קלאסית בסרטיו של קיובריק אינו חדש (זוכרים את אלכס ואהבתו החולנית ללודוויג ואן ב"תפוז מכני"?), וב"עיניים עצומות לרווחה" אף צובר משמעות נוספת. האזנה ליצירתו של שוסטקוביץ' בנפרד מסצנת הפתיחה בהחלט מעניקה הרגשה אמביוולנטית, לא ברורה-


מבנה הסרט מורכב משתי סצנות עיקריות המקבילות זו לזו, ומדגימות את העולם הכפול, האמביוולנטי, החשוך והצבוע של הסרט. הסצנה הראשונה היא המסיבה בביתו של זיגלר. עשירי ניו יורק מתקבצים, לבושים במיטב מחלצותיהם, ורוקדים בנשף מפואר בביתו המפואר של זיגלר. הכל מהוגן, למראית עין, למרות הרמזים הברורים לעיוותים וסטיות שונות. כך, החוויות המוזרות של ביל ואליס במסיבה וכמובן- הסצנה בה ביל נקרא אל חדר אמבטיה מפואר, כדי להחיות אישה עירומה שהזריקה לעצמה סמים, כשזיגלר, המארח המושלם, מתלבש בצד (ויש לו שלייקעס נורא יפים). מה קרה כאן? אנחנו לא יודעים, אבל זה מריח לנו מוזר. זה מריח לנו סוטה. זה מריח לנו כמו איש עשיר, חסר מעצורים ומוסר. וחברים- זה לא מריח כמו שאנל 5. וזה בדיוק מה שקיובריק רוצה שנרגיש. כל סממני המעמד של זיגלר- ביתו המפואר, יצירות האמנות, החליפה, שולחן הביליארד (סנוקר זה רק בישראל) העטוף בבד אדום- כל אלו מחפים על אופי פראי, על ניצול מחפיר של נשים ושימוש בהן לטובת מין פרוורטי, עד כדי מוות, אליו הוא מתייחס בשוויון נפש וזלזול.


זיגלר והשלייקעס. ברקע, כמובן, ציור של אישה עירומה שמדגיש את אווירת
הניצול המיני (לפי תנוחת האישה) והפריצות (שומו שמיים).
מאד מעניין להשוות עם הסטים של "תפוז מכני" שמכילים יצירות אמנות דומות


בכל מקום אליו פונה ביל באותו לילה מוזר, צפים אלמנטים מן העולם התחתון אל פני השטח, כאשר כולם משתקפים בביטוי מיני כזה או אחר: מריון ההזויה שמנשקת אותו פתאום למרות שקארל, חבר שלה, צריך להגיע, ולמרות שאביה שוכב מת ממש לידם, הזונה החביבה שאוספת אותו ברחוב, התקרית המטורפת, הלא מוסברת, בחנות התחפושות, והשיא, כמובן, בנשף המסכות המהווה את המקבילה הצורנית והרעיונית למסיבה בביתו של זיגלר. העולם בו נמצא ביל הוא בעל טבע ארוטי, מיני, אבל זוהי לא מיניות שגרתית ונורמטיבית, אלא ארוטיות מעוותת, פגומה, החושפת עולם מפחיד ומוזר- החל מבתו המוזרה של מיליץ' ועד לדומינו, הזונה שאוספת את ביל מן הרחוב ובהמשך מתברר שהיא (כנראה) נשאית איידס. בנשף המסכות המסתורי, שהוא למעשה אורגיה המונית המהווה את פסגת המתח הארוטי, נחשף לפני ביל העולם האמיתי, החייתי, הפראי והסודי במיוחד  (כי כולם לובשים מסכות), שרחש ובעבע במשך כל הסרט כלפי חוץ כמו לבה רותחת.

נשף המסכות בטירה
העולם מוזר, חברים, ואתם לא קראתם את זה בפעם הראשונה פה (ואם כן, העולם מוזר יותר ממה שחשבתי). לפני שבועיים ישבנו אני וידידי הטוב ג' לארוחת צהריים וכמובן שדיברנו על סרטים (למרות שאני יכולה להיות אשת שיח נפלאה גם בתחומים אחרים). יצא לנו לדבר על סצנות בלתי נשכחות שמשאירות בך את חותמן לעולמי-עד (בין השאר, סצנת הרצח במקלחת של "פסיכו", או סצנת מטוס הריסוס בשדה התירס של "מזימות בינלאומיות", סצנת הסיום של "קזבלנקה", סצנת האונס בבית הסופר של "תפוז מכני" וכמובן, "חלף עם הרוח" ו- Frankly, my dear). סצנת נשף המסכות של "עיניים עצומות לרווחה" היא בדיוק כזו- סצנה שאי אפשר לשכוח, לא משנה כמה נשתדל, וסצנה כזו שאנחנו רוצים לראות שוב ושוב. אם אנתח כאן את כל הסצנה הפוסט הזה לא ייגמר. יש בה כל כך הרבה סמלים, פאליים ותרבותיים כאחד, ושימוש מרהיב בכל אמצעי המבע הקולנועי המצטרפים כאן לוירטואוזיה אסתטית ומוסיקלית מרהיבה, שהיא פשוט צריכה פוסט נפרד משל עצמה. אולי יום אחד הוא עוד יגיע.

בכניסה אל הטירה.
שום כריסמס כאן, חברים. כי כאן מדברים ביזנס
אחד מסודות קסמה של הסצנה הוא שבמשך כל ההתרחשות אנו צמודים ל- Point of view של ביל, וחווים בשלבים עימו את כל הסצנה- מן הטקס, הצפייה בהתרחשויות ועד רגע החשיפה. ביל מגיע במונית אל הטירה, הנמצאת מחוץ למנהטן, ומפנטז בדרך על אשתו והגבר האחר, לצד שוטים המציגים אלמנטים של חג המולד (בולט במיוחד שלט אדום ומאיר שצועק Happy Holiday). ככל שנמשכת הנסיעה נעלמים סמלי חג המולד והוא מגיע אל שער ענק וחשוך. שני אנשים מקבלים את פניו בכניסה, וביל נותן להם את סיסמת הכניסה אל הטירה- "פידליו"- אלמנט אירופאי נוסף. פידליו הוא שמה של אופרה מאת בטהובן, המספרת את סיפורה של נערה שמנסה להציל את אהובה, ועל כן מתחזה לגבר בשם פידליו ומסכנת את חייה. קצת כמו מה שקורה לביל בנשף, מינוס ההיפוך המגדרי.  
ניק נייטינגייל מנגן כשעיניו מכוסות, והמסכות המפחידות שבוהות בביל
ורומזות לו בניד ראש במהלך הטקס.
ואם אתם מפחדים, תחשבו מה עבר על ביל

ורגע! כדי שניכנס כולנו לאווירה הפראית והמגניבה הזו, נא לחצו באדיבותכם Play והמשיכו מטה כרגיל:


 מה שמתרחש כשביל נכנס הוא מעין טקס, בעל מאפיינים מיסטיים (דמות הכוהן הלבושה באדום, הקטורת שהוא מחזיק בידו, מעגל הנשים המקיפות אותו, גלימות הברדס שלובשות כל הדמויות, המסכות המוזרות וכמובן- הנעימה המיוחדת שחוברה בדיוק לסצנה הזו), שמתברר כמה דקות לאחר מכן כהכנה לאורגיה המונית.

הנשיקה. זה נורא יפה בעיני, תגידו מה שתגידו.
אחת מן הנערות שבטקס בוחרת בביל, ובשוט יפיפה בקלוז אפ נושקת לו- מסכה אל מסכה. זהו אולי השוט האינטימי ביותר שנראה בסרט המציג קרבה אמיתית וכנה בין שני אנשים- שאינם מכירים זה את זו לפי זהות, אבל כן מכירים זה את זו באמצעים אחרים. אותה נערה מצילה מאוחר יותר את ביל, שמגיע אל מעין "משפט שדה" שעורכת לו הדמות בגלימה האדומה.
הוא מסיר את המסכה מעל פניו- וזהותו האמיתית נחשפת לעיני עשרות האנשים המשתתפים בטקס. מאוחר יותר מתברר גם שזיגלר, ידידו העשיר והמושחת של ביל, היה נוכח באותו טקס וחזה בביל מסיר את המסכה. הנערה מצילה את ביל ממש לפני שהוא נדרש לפשוט כליל את בגדיו ומכריזה לעיני כל כי היא מוכנה "לפדות" (To Redeem) אותו. בכך היא מצילה את חייו ונלקחת אל גורל בלתי ידוע. לקראת סוף הסרט מתבררים מפי זיגלר פרטים אחרים על האירוע הזה, ועל מה באמת עשתה הנערה, ואנו נוטים לפקפק בזיגלר ולא להאמין לדבריו, כיוון שדמותו לא הוכיחה לנו מעולם אחרת.

המסכות ה"נוזפות" במהלך המשפט.
צילום חזותי מלא, מעבר מהיר בין השוטים וההתבוננות השקטה והמאיימת בביל
כאמור, זוהי סצנה הבנויה בדקדוק מרבי, כיאה לקיובריק, ולמרות הבלגן ומצוקת הידע בה אנחנו נמצאים בשלב הזה, היא מסודרת ומאורגנת היטב. היא בלתי נשכחת, כפי שכתבתי קודם, וקשה שלא להתרשם מרמת הגימור שלה ומהאופן שבו היא כל כך מרתקת ומלאת יופי חזותי. הסצנה מהווה את פסגת מסעו של ביל, הקליימקס של הסרט, ומציגה, למרבה האירוניה, את העולם התחתון, זה שכולם מנסים להסתיר- דווקא באמצעות המסכות, המהוות את אחד מן הסמלים הבולטים ביותר כאן. אגב, זו אינה הפעם הראשונה של קיובריק בשימוש במסכות- ב"תפוז מכני" לובשים אלכס וחבריו מסכות לפני שהם פורצים אל בית הסופר ואונסים את אשתו. זכור שוט אחד במיוחד, בו מקבלת המסכה מוטיב פאלי מובהק (אבל לכו לראות, מה קרה? לא הכל צריך לגלות).
הנערה התמה והפודה
הסצנה קיימת ביו טיוב, אבל יש עליה מגבלת גיל ולכן צריך להירשם אל האתר. אפשר לעשות זאת דרך חשבון ה"גוגל" שלכם (אבל לא לשקר ולהגיד שאתם בני 40. גיל 18 ומעלה הוא בהחלט בסדר גמור), ואפשר פשוט לראות את הסרט (אופציה מועדפת ביותר).

פרט מגניב שסביר להניח שלא ידעתם: הטירה שבה צולמה הסצנה ממוקמת באנגליה, והופיעה גם בסרט אחר שביקר בבלוג: היא אחוזת ויין ב"באטמן מתחיל". לוקיישן זהה. והנה היא ב"עיניים עצומות לרווחה"-

איזה קטעים, אה?

הנשים הקיובריקיות
קיובריק אוהב ללהק לסרטיו נשים יפות.
קצת כמו שג'ורג' מייקל אוהב נשים יפות בקליפים שלו, אבל לא. אצל קיובריק, מושג היופי הוא ספציפי, וחוזר בסרטים רבים שלו, לצד צילומים ב- Full Shot של הגוף הנשי העירום, מלמעלה למטה. הטיפוס הוא כזה: האישה צריכה להיות רזה, אבל לא עד כדי שידפון, וארוכה. גבעולית, בלשון העם. הפנים קלאסיות, השיער ארוך (לא נתקלתי בנשים עם שיער קצר בסרטיו של קיובריק).
יש משהו באופן שבו מצלם קיובריק נשים שמאדיר אותן- הופך אותן לבנות אלמוות, מעריץ ומשפיל אותן כאחד. ב"עיניים" האישה עוברת סוג של מטאמופוזה והופכת להיות מדמות פסיבית, חסרת השפעה, לדמות שהופכת את עולמו של הגבר על פניו- החל מאליס, שמדהימה את ביל בסיפורה, ממשיך בנשים השונות שביל נתקל בהן בדרכו וכלה באישה בנשף המסכות שמנווטת את גורלו וגורמת לו להיות מסולק ללא פגע מן הנשף. זו נגיעה על קצה המזלג, אני יודעת, ויש עוד הרבה מה לכתוב על דמויות הנשים של קיובריק. אנחנו נצטרך לחכות בסבלנות, כנראה, לפוסט "הניצוץ", סרט חורף נוסף שמאד בא לי כבר הרבה זמן לכתוב עליו. הנשים העירומות (מס' 1, 2 ו-3) תורמות לאי הבהירות בסוף הסרט ולמצוקה שביל אינו משתחרר ממנה, ממש כמו הצופים, גם בסיום. מי היא הגופה בחדר המתים? אהה. אולי סנטה יודע. מוהאהאהאהאה. 

אליס, שהופכת את עולמו של בעלה עליו.
מעניין במיוחד בהקשר השוט הזה המשחק בתאורה וצבעים-
הפרדה בין אדום ללבן לכחול
מה אמרנו
דבר ג': אז מה לעזאזל קורה שם עם היפנים בחנות התחפושות?
דבר האחות הגדולה: סרט "וואו".
דבר החצי: ברור שראיתי. לפני מלא זמן. לא הבנתי מה קורה בסוף.
דבר האישה: אם זה לא היה ברור, אני מעריצה קלות עד היסטריה את קיובריק ועבודתו הקולנועית. מה זה לראות? לרוץ לראות אם לא ראיתם עד עכשיו! זו יצירת אמנות! זה מהמם! זה כובש! והפסקול! והצילום! ו-וואו!

דברים להתרגש מהם
רומן פולנסקי בסרט חדש. ההיסטריה בדרך.
כריסטיאן בייל, יקיר האומה, הותקף בפאקינג סין. הייתי צריכה לקרוא פעמיים כדי להאמין. ועדיין, איזה גבר מפעים ומרטיט. אוי (אנחת רווחה המהולה באי רציונאליות מובהקת).
ואם כבר כריסטיאן- גם כריסטופר בעניינים. עוד טיזר של " The Dark Knight Rises” שוחרר לאוויר העולם. רוצו לבדוק בעמוד הפייסבוק הרשמי של הסרט, אם לא עשיתם זאת כבר (הייתכן שלא עשיתם את זה?)

לינקוקים

ולמה סתם להגיד ששכחנו? מרי מרי כריסמס!