יום חמישי, 10 במרץ 2011

"פייטר"- שיר הלל לכריסטיאן בייל, תעשיית החלומות ההוליוודית וקווים לדמות הפרחה האמריקאית


שיואו, אני מאוהבת. בייל, יקיר הפוסט

אזהרה מראש לקורא הישר:
פוסט זה הוא פוסט אהבה. משמעות הדבר היא, שמידי פעם, יימצאו השתפכויות בלתי מתקבלות על הדעת לאורך הפוסט, מהולות בהתלהבות של ילדה בת עשר, אנחות רווחה ונחת וירטואליות ואולי גם לבבות. טוב, עם הלבבות הגזמתי.
אז לפני שבוע, סוף סוף ראיתי את "פייטר". חיכיתי לראות את הסרט הזה, אני מודה. לאותה ציפייה הייתה סיבה אחת בלבד, ידועה וברורה לכל, והיא האפשרות לשבת באולם קולנוע ולהתמוגג עד זרא מכריסטיאן בייל בגודל סינמסקופי.
סיפור האהבה שלי עם בייל החל עוד מתקופת "אמריקן פסיכו" האסתטי להפליא, אותו ראיתי עם האקס הכי אקסי שיכול להיות, מימי הצבא העליזים, כשעוד היו שוכרים סרטים בדי וי די ואני עוד הייתי מתלהבת מגברים במדים. ההתאהבות, כמובן, הייתה מיידית- בייל נותן שם הופעה מהממת של צעיר פסיכופט שלמראית עין הוא חלומה של כל אמריקקית ממוצעת, אבל לא למראית עין אחד מתחביביו הוא רצח המוני של פרוצות וסתם עוברי אורח. אחר כך הגיעו סרטי "באטמן מתחיל" ו-"האביר האפל", ושם הוא היה חתיך במיוחד, פלוס מצויד בבאטמוביל ובחליפה שחורה מבליטת-שרירים-וריבועים, בנוסף לכל מעלותיו. אפשר להאשים אותי שאני שבויה? אי אפשר.

בייל נהנה להצטדד קצת באור הזרקורים לאחרונה בעקבות זכייתו הכל כך מוצדקת באוסקר על תפקידו ב"פייטר". אמנם הוא זכה באוסקר עבור שחקן המשנה, אבל אם שואלים אותנו (ואותנו, זה אותי, את חצי, את ש' ובעצם את כל חבריי ומכריי שצפו בסרט), בייל גנב את ההצגה ביג טיים לכל שחקן אחר שהופיע בסרט. זה לא היה קשה, בהתחשב בכך שמארק וולברג (שאני חושבת שלא אהיה מסוגלת לסלוח לו לעולם על ההופעה המבישה ברימייק המיותר ומבזבז הזמן ל"כוכב הקופים") היה לצידו, יחד עם חבורה של שחקנים לא מאד מאד מפורסמים (רק קצת). אבל חוץ מן התנאים האופטימליים האלה, בייל עושה עבודת משחק מרשימה ומדהימה ביותר, שמתוודעים לרמת העומק שלה רק כשהסרט מסתיים ורואים בכתוביות הסיום  שמץ של כמה שניות מדיקי אקלמונד האמיתי, שעל סיפורו מתבסס הסרט. בייל עשה עבודה מדויקת להפליא, מקצועית בטירוף שקשה להבין, עד לניואנסים הכי קטנים שאפשר להעלות על הדעת- אם במבנה הגוף שלו, שעבר להיות ממוצק ורחב לרזה מאד אבל עדיין שרירי, כיאה למראהו השדוף של מתאגרף עבר מכור לקראק, ואם בקופצניות וחוסר המנוחה שלו לכל אורך הסרט, שעומדת בניגוד בולט כל כך לכבדות העייפה של מארק וולברג, ובעצם של כולם. מבחינת הבעות הפנים הרי שהוא עושה אומנות ממש- מי היה מאמין שהגבר הרזה והמסומם הזה, עם השיער הסתור, סימפטומי ה- ADHD והמבט המזוגג בעיניים היה פעם ברוס ויין? ואולי הוא הספיק לקחת ריטלין? לעולם לא נדע, אני מניחה.

כמה פרטים טכניים על הסרט:

"פייטר", ובאנגלית (איזה קטעים) The Fighter

במאי: דיויד או. ראסל, שאני לא מכירה מאד את הסרטים שלו.

עריכה: פמלה מרטין, שגם הייתה מועמדת לאוסקר על העבודה שלה בסרט הזה.

קאסט: מארק וולברג (מיקי, או הקציצה, מה שתבחרו), כריסטיאן בייל (מאוהבת!! בתפקיד דיקי), איימי אדאמס (בתפקיד שרלין, החברה הווייט-טראשית האולטימטיבית של מיקי), מליסה לאו (בתפקיד אליס- אמם של מיקי, דיקי ועוד להקת בנות עם פרמננט לא מוצלח. לאו זכתה גם היא באוסקר על תפקידה בסרט, לפרס שחקנית המשנה הטובה ביותר).

שנת הוצאה: שלהי 2010. בישראל- כבר ב- 2011, כי הכל מגיע אלינו בדיליי.

אוסקר: נו, אמרנו. שניים- אחד לכריסטיאן בייל ואחד למליסה לאו. והיו עוד מועמדויות.

מה קורה, בגדול

דיקי ומיקי (איזה מצלול נפלא של שמות) הם אחים למחצה שגדלו במשפחת white trash אמריקאית טיפוסית. האימא (אליס) החליפה כמה וכמה גברים בחייה והיא מסתובבת עם שיער שמוסיף לה לפחות עוד 15 ס"מ גובה (יאללה, שתלך לנסות להתקבל לאל על בתור דיילת) ומעשנת בערך בקצב שבו דיקי בנה מסתבך בצרות. דיקי הוא מתאגרף עבר וגאוותה של העיר הקטנה במסצ'וסטס, אחרי שניצח בנוק אאוט את שוגר ריי ליינוס (שהוא גבר שחור וגדול ומפחיד), ומיקי הוא הבן הצעיר שאליס ודיקי מנסים לטפח כמתאגרף. לאליס יש עוד איזה 7 בנות, חלקן בוגרות וחלקן צעירות, חלקן כונפות וחלקן יותר כונפות, חלקן עם שיער נפוח יותר וחלקן עם שיער נפוח פחות, שהתפקיד העיקרי שלהן בעלילה הוא לעודד את מיקי בקרבות ולהרביץ לשרלין.
אהה, ומי היא שרלין, תשאלו? שרלין היא הגירל-פרנד של מיקי. מיקי מתוודע אליה בבאר שכונתי שכל המשפחה יוצאת אליו אחרי האימון (וזה יכול להיות רעיון לא רע בכלל לבילוי משפחתי- ללכת לשתות עד לא ידע ברוח פורים באיזה באר סליזי ולהריץ משקאות ודחקות- רשמו לפניכם, הורים). היא עובדת כברמנית שלבושה כהוצ'י מאמא סוג א', אבל בהמשך הסרט מתגלה כגורם שימנף ויעלה את מיקי למעלה- תוך שהיא מכריחה אותו להבטיח לה להתרחק מדיקי המסומם ועושה הצרות ומאליס תאבת הבצע שלא מבינה דבר וחצי דבר בעולם האגרוף (וגם באופנה, אם נתעקש להיות בנות). דיקי, בינתיים, נכנס לכלא בנסיבות משעשעות במיוחד (אני לא הולכת לגלות לכם את כל הקטעים הטובים. יאללה, לכו לראות, מה קרה?) ומיקי מתחיל לשקם את קריירת האגרוף שלו כמו ילד טוב מסצ'וסטס. ומה אז? דיקי יוצא מהכלא, יש אי אלו קונפליקטים, וגם קרב אחד מכריע באליפות העולם באגרוף.

אתנחתאות קומיות מטריפות
אליס ודיקי (בייל ומליסה לאו).
שני הזוכים באוסקר
 אחד הדברים שהכי אהבתי בסרט אלו הרגעים הקטנים והמצחיקים בטירוף ששזורים בעריכה באינטליגנטיות ראויה לציון. סיפור המסגרת הוא לא פשוט - בסך הכל אלו אנשים קשי יום ובמרכז עומד בחור אחד מסכן עם כשרון שלא מצליח להמריא בגלל נאמנותו העיוורת לאחיו המסומם והכריזמטי ולאמו הפרחית. בין הקטעים המצחיקים ושוברי השגרה, אפשר למצוא את פסיפס האחיות- להלן, כל אותם שוטים בהם מופיעות אחיותיהם של מיקי ודיקי. הן מופיעות, ברוב הפעמים בקבוצה, במרחק צילום שמדגיש את היותן גוש אחד ומאוחד, וזורקות מידי פעם הערות מטופשות ומשעשעות. זכורה לטוב הסצנה בה הן נכנסות למכונית ביחד עם אליס והולכות להרביץ לשרלין- שלא נשארת חייבת, וכן הפעם הראשונה שמיקי מגיע עם שרלין הביתה והן נכנסות בה בלי בושה. 
קטעים מצחיקים נוספים וראויים לציון- דיקי שקופץ מהחלון של מאורת הסמים שלו אל פח הזבל בכל פעם שאליס מגיעה לחפש אותו בבית, הכוסית בביקיני שמועדת על זירת האגרוף בקרב הראשון והמביש של מיקי בסרט, וכמובן, דיקי, שמחווה אצבע משולשת ומונצח בתמונה ליריבו של מיקי בקרב המכריע. זכורה לטוב גם הסצנה בה מיקי ושרלין יוצאים בפעם הראשונה לסרט ואיזה חננה במשקפיים מדבר איתם על הצילומים המרהיבים שאמורים להופיע בו. שוט אחרי מראים את מיקי חורפ כאילו אין מחר ליד שרלין העצבנית.

מיקי ודיקי הלכו לים. מיקי טבע, מי נשאר?

מיקי ודיקי הם למעשה דמויות שאמורות להאיר לנו צדדים בכל אחת מהן על דרך הניגוד. כבר אמרנו שאם דיקי נראה כאילו הוא על ספידים במשך רוב הסרט, כולל שתי סצנות בהן הוא רץ במהירות הרוח, או מאמן את אחיו, או מתאמן בכלא, ובכלל הוא בחור קליל, מצחיק, קצת מטונף אבל עם המון נשמה וכוונות טובות, הרי שמיקי, לעומת זאת, נראה ברגעים מסוימים כאילו הוא עומד להירדם על הזירה. הוא נודניק, חלש אופי ונותן לכל העולם ואחותו, ובהקשר זה לשרלין, דיקי ואמא אליס לנהל כמעט כל אספקט של חייו. חשוב בהקשר זה לדבר על העבודה ששני השחקנים עשו לקראת הסרט. בעוד וולברג מציג מראה קציצתי להפליא שלא היה מבייש שרברב במיטב שנותיו, וברור למדי שהוא משתמש בכפיל בחלק מהסצנות (במיוחד אלו שבהן הוא מתכונן לקרב הגדול), בייל עשה עבודה מרהיבה בהכנה גופנית שגורמת לו להיראות בדיוק כמו דיקי אקלמונד האמיתי. הוא השקיע ביג טיים בהתכוננות לתפקיד הזה- מכל בחינה שניתן לחשוב עליה. הרזון, מחוות הגוף, הטינופת הטבעית והמקסימה שיוצאת ממנו- זהו שחקן אמיתי גבירותיי ורבותיי. הלוואי על כל במאי. האקדמיה עשתה בחירה אחת נכונה לפחות בטקס האחרון.
מיקי (וולברג). קציצה, אמרנו?
 עוד כמה דברים

יש בסרט עבודת עריכה נפלאה. פמלה מרטין עשתה אותה מקצועית ופשוטה, וגם הייתה מועמדת עליה לאוסקר. זכורות לי לטובה במיוחד סצנת העריכה הצולבת שמדגימה את האחיות ואת אליס נוסעות בזעם אל ביתו של מיקי כדי לשכנע אותו לעזוב את שרלין. העריכה עוברת, במקצב מוסיקלי מעולה, בין האחיות הזועמות ברכב (מזכיר קצת את הבדיחה על כמה פילים אפשר להכניס בפולקסווגן) אל מיקי ושרלין שמתמזמזים בהנאה במיטה עד למפגש הבלתי נמנע. סצנה נהדרת נוספת היא זו שבה דיקי נמלט על נפשו מפני השוטרים אחרי שהוא נתפס בשעת מעשה הונאה מצחיק להפליא, ושם עוברת העריכה בין הוריו, מיקי ושרלין שיושבים בתוך המסעדה וצוחקים ובאופן כללי נהנים מהחיים אל דיקי שחוטף ומחטיף לשוטרים כאילו אין מחר. 
סצנת הקרב הגדול המופיעה בסוף מעולה ביותר-  החל מהכניסה של מיקי לצלילי
 Here I go again on my own של White Snake
עם דיקי ההורס לידו, ממשיך בחיתוכים המהירים שמעצימים את המתח ובעידודים של דיקי בהפסקות בין הקרבות שמאופיינים בשקט יחסי, בהתחרפנות של דיקי מחוץ לזירה כשמיקי חוטף מכות- וממש לא באופן דומה למכות שחוטף דיקי כמה שורות למעלה ובהמשך מחטיף מכות מכל כיוון אפשרי- ומסתיימת בשמחה על הניצחון הצפוי (שאם לא כן, לא היה לנו סרט), שמציגה גם את האחיות המייקל-ג'קסוניות (בגלל השיער) בבית, את שרלין שמתעקשת לצרפת את מיקי עם כל הזיעה והדם ואת דיקי, הו דיקי. הסצנה מסתיימת בפריז פריים של דיקי שמרים את ידו של מיקי גבוה לשמיים- סיום מאד מוכר של סרטי אגרוף ובכלל סרטי ספורט למיניהם.


מיתוס ה- Self made man

הוליווד מאד מאד אוהבת לספר לנו כל מיני סיפורים שאנחנו כבר מכירים בצורות שונות. משמעות הדבר היא, שאנחנו רואים מידי פעם סרטים שנראים כשכפול גנטי ויזואלי אחד של השני. דוגמא טובה להמחשת הרעיון ניתן למצוא בז'אנר סרטי הקומדיה הרומנטית, נוסח הסרטים של אדם סנדלר ובן סטילר, למשל, שהופכים להיות גרוטסקיים יותר ויותר מסרט לסרט, כי בכל פעם הם צריכים לספק סחורה שתהייה חזקה יותר, בוטה יותר, עם אימפקט גדול יותר (כי זה מה שאנחנו אוהבים בסך הכל). מידי פעם אנחנו יכולים למצוא סנוניות חדשניות ומאד אינטליגנטיות, כדוגמת "באה בקלות" האחרון, שמצאתי אותו חכם להפליא, אבל הבסיס- הוא אותו הבסיס.

"פייטר" הוא סרט מהנה. הקביעה הזו היא בהחלט חד משמעית, למרות שתמיד יהיה מי שיערער. בצפייה ראשונה הוא מותח, מעניין, זורם ונעים. הוא משעשע מאד לפרקים, ולפעמים גם עצוב. הוא עשוי טוב מבחינה קולנועית, והקאסט עושה עבודה נפלאה.
אז מה את רוצה מהחיים שלנו, תשאלו?
הנה. "פייטר", בצפייה ראשונה, היה מעולה. אבל אז ראיתי אותו שוב, על מנת לכתוב את הפוסט הצנוע הזה, וקצת התאכזבתי. למען האמת, היו לי תחושות מנוגדות. מצד אחד, התלהבתי אפילו עוד יותר מכריסטיאן בייל המדהים וההופעה שהוא נותן פה (אני הזהרתי שיהיו השתפכויות, אז נא לא להתעצבן). מצד שני, היכה בי הברק להבין, ש"פייטר" ממחזר סיפור שסיפרו לנו עוד מלפני כמה עשורים טובים. אם זה "השור הזועם" של סקורסזה, ואפילו סדרת סרטי רוקי לדורותיה. גלית לניאדו כתבה בבלוג שלה פוסט מאד מעניין על"נער הזהב" מ-1939, סרט אגרוף שכדאי לקרוא עליו בהקשר זה. ומה עם "מיליון דולר בייבי" מ- 2004 שמעביר את כל ההוויה הגברית, המזיעה הזאת, של אגרוף ומכות ודם, אל דמות נשית שברירית כמו הילארי סוונק?

הנרטיב המשותף לסרטי האגרוף- אלו שעשויים יותר טוב ואלו שפחות- הוא של הנער, בדרך כלל העני המגיע מהאשפתות של החברה האמריקאית, וסולל את דרכו לתהילה, ניצחון ואולי גם קצת כסף, דרך זירת האגרוף. זהו אותו הסיפור שהוליווד כל כך אוהבת לספר לנו שוב ושוב- אם תהייה מספיק עקשן, כל חלומותייך יתגשמו. תעשיית החלומות בפול גז, גבירותיי ורבותי. גם אם אתה באשפתות, בגטו, בפינה, במקום הרע של החיים- אתה עדיין יכול לבנות את עצמך מחדש ולהגיע לפסגה. זהו מיתוס ה- Self made man, ומהותה של תעשיית החלומות של אמריקה.
מיקי ודיקי הולכים לים. סתם. הולכים להתאגרף

מה אמרנו?

דבר ש'- סרט טוב, אבל הוא ראה טובים יותר. כמו כן, הוא אינו חולק את ההתלהבות של חצי.

דבר החצי- חצי התלהב הפעם ואמר שזה אחד הסרטים שהוא יותר נהנה מהם בשנה האחרונה.

דבר האקדמיה- and the Oscar goes to... נכון. לכריסטיאן בייל.

דבר האישה- סרט מהנה ועשוי היטב. הוא לא חידש לי שום דבר שלא ידעתי קודם, אבל שווה ללכת לראות רק בשביל עבודת המשחק ובכלל.

13 תגובות:

  1. פוסט מעולה!! בנוגע לכריסטיאן בייל, אני מזדהה איתך לגמרי.. קראתי שמתוכננים סרטי המשך לפייטר, את חושבת שיש מקום או שהסרט מיצה את עצמו?

    השבמחק
  2. ואוו, לראות סרט זה ממש עבודה קשה. מזל שהתחלתי ללכת רק לסרטי אנימציה בתלת מימד עם הילדים. אני מקווה שהם מספיק שטחיים בשביל ההבנה שלי בנושא.

    השבמחק
  3. עכשיו עשית לי חשק לראות את הסרט...אחלה פוסט
    מה לגבי שירים חלק ב'?
    ומה לגבי הסמינר?!?!?



    ש

    השבמחק
  4. היי גלית, :) תודה על התגובה.
    קשה לי לראות איך עושים סרט המשך ל"פייטר"... הרי כל הקטע הוא סיפור ההשתקמות של דיקי לצד שיקום הקריירה של מיקי (וואי, אני עדיין נגנבת מזה, מיקי ודיקי). זה יהיה סוג של "סחיטת הסיפור" בעיני. מצד שני, זו הוליווד. הכל אפשרי! וזה עוד עלול להיות טוב. אולי יתמקדו בשרלין מול המשפחה של מיקי. יש שם פוטנציאל לכמה סצנות חכמות.

    השבמחק
  5. אנונימי 1- אתה תתפלא כמה אתה מבין בקולנוע! אני לא מבינה שום דבר, זה בטוח ;-) אולי קצת.

    השבמחק
  6. ש...
    שירים חלק ב' כבר בדרך ויש שם מחווה מיוחדת למישהו מיוחד... נראה לי שתאהב. מקווה לסיים אותו בקרוב. והסמינר הוא ממש צער בעלי אנשים. אני דיי מסכנה, ויושבת לרחם על עצמי בלילות יחד עם רד בול והרבה רצון טוב לסיים.

    השבמחק
  7. להבנתי, הם רוצים להפוך את סדרת סרטי פייטר לרוקי..כאשר, כל סרט יתמקד בקרב שונה.

    השבמחק
  8. לא מבינה את הערצתך לכריסטיאן בייל, אבל מכבדת אותה. לא רק שאני לאח ושבת שהוא שחקן טוב כל כך, הוא גם בעל ובן מכה! אמריקן פסיכו היה סרט גרוע, פייטר עוד סרט על אגרוף ואלימות מיותרת... אולי רק כבאטמן הוא משחק טוב כי הוא לא צריך להביע יותר מדי רגשות בתפקיד ואני חושבת כך אחרי צפייה בכל הסרטים של באטמן באתר של סרטים לצפייה ישירה. מליסה לאו, לעומת זאת, מדהימה!!!

    השבמחק
    תשובות
    1. אני לא אגיד את המשפט המעצבן ההוא, אני לא אגיד את המשפט המעצבן ההוא, אני לא אגיד את המשפט המעצבן ההוא, אני לא אגיד את המשפט המעצבן ההוא... טוב, אני אגיד את המשפט המעצבן ההוא: "על טעם וריח אין להתווכח." פאק, אני מעצבנת.

      בעל מכה?? כריסטיאן???

      אני חושבת שהוא שחקן עם יכולות נדירות- נדירות מאד בעולם של שחקני פלקט, אבל שוב. דווקא הדמות של באטמן דורשת איכויות משחק מסוימות שלא כל אחד היה יכול להתמודד איתן... אבל זה בפוסט הבא, שיפורסם היום בערב.

      הלינק הזה של "סרטים לצפייה ישירה"... את עובדת שם? זה בסדר להוסיף אותו, אבל רציתי לדעת את ההקשר.

      מחק
  9. סרטים ממש טובים תודה על הפרסום

    השבמחק
  10. אהבתי את העלילה. תודה על הסרט.
    http://www.moviesonline.co.il/2015/06/alice-1990.html

    השבמחק
  11. אני התאהבתי בכריסטיאן כבר בנשים קטנות. הוא אמנם חצי אפוי שם, אבל הכריזמה כבר לגמרי נוכחת. במיוחד בסצנה שבה הוא מציע לג'ו נישואים.

    השבמחק