יום רביעי, 16 במרץ 2011

"נהג מונית"- סקורסזה, דה נירו, החיפוש אחרי הגבריות האבודה וכמובן- "מועדון קרב"


את "נהג מונית" ניגשתי לראות כשאני שמחה וטובת לב.
שמחה  על שום מה? על שום כך שהסרט והניתוח שלו היו אמורים להוות נדבך אחרון בסמינר שלי (להלן, נכנה את שמו, "הסמינר שאינו נגמר". הופה, יצא גם חרוז).
טובת לב על שום מה? כי באתי אל הסרט- וזו המלצה חמה ביותר- בלי שום דעות קדומות. משמעות הדבר היא, שהתעלמתי מקונוטציית סקורסזה המיידית, מקונוטציית דה-נירו העוד יותר מיידית, ומקונוטציית ניו יורק, שמתקשרת אצלי לבוטנים מקורמלים ברחוב, שופינג על גבול הטירוף ובהייה במוניומנטים כמו הקרייזלר מאזור הדאון טאון בשעת בין ערביים.

בפועל, מה שקרה במהלך הצפייה הוא, שחצי סרב בתוקף להמשיך לראות את הסרט (בערך אחרי שעה ורבע של צפייה- וחצי אף פעם לא מפסיק באמצע סרטים, אפילו כאלה שהם נפילה רצינית), ואני פחות או יותר נרדמתי (להגנתי ייאמר, שהחלק הראשון משופע במוסיקת ג'אז רכה ומרדימה מבית היוצר של ברנרד הרמן, ושעבר עליי שבוע סיוטי שהיה מעייף אפילו את גדול גיבורי ישראל). ביום המחרת, התיישבתי בפרטיות ביתי לראות את הסרט שוב. הן לא ייתכן שסרט שנחשב קאנוני במידה רבה, ויצירת מופת במידות אחרות, לא יגרה את חושיי הקולנועיים הבסיסיים. אז עשיתי צפייה שכמוה לא עשיתי המון זמן (לפחות שבוע!) - מבוקרת, אנליטית, כדי לא לפספס שום דבר.
ולהלן מסקנותיי:

* את "נהג מונית" לא כדאי לראות בשעת דיכאון.
* את "נהג מונית" לא מומלץ לראות בחורף.
* את "נהג מונית" לא יהיה חכם לראות אם עדיין לא ביקרתם בניו יורק. מזל שכבר ביקרתי.

ומובן שיהיו לי עוד מיני הגיגים מהוגגים ביותר.


קודם כל- פרטים טכניים:


"נהג מונית", ובאנגלית Taxi Driver

במאי: מרטין סקורסזה

תסריט: פול שרדר

מוסיקה: ברנרד הרמן (ואתם מכירים אותו, גם אם אתם לא יודעים. זוכרים את צווחת הכינורות המוטרפת ב"פסיכו" של היצ'קוק, סצנת המקלחת? ג'נט לי נרצחת מאלף כיוונים שונים, כך נדמה? אז זה הוא. אמרתי לכם שאתם מכירים).

קאסט: רוברט דה נירו (ייתכן, מאד ייתכן, ואומר זאת בעדינות המירבית, שזוהי הופעת חייו של דה נירו, בתפקיד טראוויס ביקל), סיביל שפרד (עדיין בעלומיה, שעושים לה רק טוב, כבטסי), ג'ודי פוסטר (כן! בתפקיד אייריס), הארווי קייטל (ספורט), מרטין סקורסזה (נוסע פסיכופט במונית של טראוויס).

שנת הוצאה: 1976

אוסקר? אין.
 Shit happens


מה קורה בגדול


טראוויס ביקל הוא צעיר אמריקני בן 26 שחוזר ממלחמת וייטנאם, הפצע הפעור של אמריקה, אל העיר ניו יורק. הוא הופך להיות נהג מונית בערך בכמה דקות הראשונות של הסרט, בהן אנחנו למדים שהוא לא ישן בלילות, ולכן חושב שאולי מוטב שלפחות ישלמו לו על זה. העלילה מלווה את טראוויס בנסיעותיו בניו יורק, במהלכן הוא צובר עוד ועוד שאט נפש אימתני כלפי העיר. הוא מכנה אותה "ביוב פתוח" ומהרהר בכך שהיה רוצה שירד גשם שישטוף את הזוהמה מן הרחובות. במקביל, טראוויס נדלק קשות על איזה בייב אמריקאית בשם בטסי (בגילומה של סיביל שפרד), ואפילו מצליח לצאת איתה לדייט. טראוויס מפקשש את העניינים עם בטסי בערך בחלק הראשון של הדייט בצורה מטופשת להפליא, ומבלה את זמנו לאחר מכן באכילת לב על כך, ובהמשך פוגש בילדה-זונה בת 12 בשם אייריס (ג'ודי פוסטר הנהדרת טרום "שתיקת הכבשים". מי היה מאמין!) ומחליט להציל אותה מגורלה האומלל. תוך כדי כך, קונה טראוויס כמות נאה של אקדחים, ומנסה להתנקש במועמד לנשיאות. הסרט מסתיים בקליימקס של הרג ודם, ובטראוויס בשיא אומללותו ועצבותו. הוא אכן מצליח להציל את אייריס, אבל לא את נפשו המעונה.

כן, זה כמו שזה נשמע.

מורכבות דמותו של טראוויס


טראוויס הוא דמות בעייתית. קשה לאהוב אותו ולהיות בעדו, כי לא ברור לנו מאד מה הוא רוצה מחיינו, וגם מחייו מצד אחד, וקשה גם לשנוא אותו ולכעוס עליו בגלל שהוא רגיש, אומלל מאד מאד וכמֶה לאהבה ויחס. דה נירו הצליח לבנות דמות מתוחכמת, מורכבת ומתוסבכת- אולי הרבה בזכות העובדה שסקורסזה נתן לו מרחב אלתור כמעט חלומי על הסט בשביל שחקן- כך למשל, הסצנה הכי מפורסמת מן הסרט, זו של "אתה מדבר אליי?" היא למעשה אלתור של דה נירו וכלל לא הופיעה בתסריט המקורי של שרדר. טראוויס, לכל אורך הסרט, הוא בעצם בחור שמתחרפן (טוב, נא נתעקשה על שפה נאותה. באמת! ) - מאבד עצמו לדעת בצורה איטית בתוך ניו יורק, שמהווה מרחב עירוני שהוא כמעט גיהנום.

טראוויס והמונית הניו יורקית. אני שוב מזכירה- אם לא הייתם עדיין, לא כדאי לראות


הוא מתחרפן בעיקר בגלל הקהל האנושי שהוא רואה סביבו בלילות- הזונות של טיימס סקוור של שנות ה-70, סרטי הפורנו הדוחים שהוא הולך לצפות בהם, הנוסעים המרושעים והמושחתים שלו (כמו הדמות בגילומו של סקורסזה, ששוטח בפני טראוויס את תכניתו לירות באשתו הנואפת באיבר המין בגלל שהיא העזה לבגוד בו עם שחור). הרחמים הנכמרים עליו נובעים מן ההסבר הפשוט, שכל מה שטראוויס עושה, הוא עושה כי הוא אומלל. וטראוויס אומלל, בגלל שאין לו אהבה. הוא בודד, לבדו בעיר הגדולה והמזוהמת.
הסצנה בה בטסי בורחת ממנו ממש מכמירת לב, למרות שזו אשמתו הבלעדית של טראוויס- הוא יוצא עם נערת חלומותיו לדייט, אחרי שבאופן תמוה לגמרי היא הסכימה לצאת איתו, אבל לוקח אותה לראות סרט פורנו מגעיל במיוחד שאנחנו "זוכים" רק לארבע שוטים ממנו. פלא שהיא תצא באמצע? כל בחורה מיושבת בדעתה הייתה עושה זאת. אבל במקרה של טראוויס, אנחנו מרחמים עליו במיוחד כי ברור לנו שהוא פשוט לא יודע יותר טוב.
טראוויס "האפל" ביקל
בעייתיות נוספת אצל טראוויס, היא שמו. אולי משום ש"טראוויס" הוא שם בלתי רומנטי בעליל. לא אמרנו לנסלוט, כן? אבל אי אפשר היה לתת לו שם קצת יותר מעורר השראה? ג'רמי? ג'ון? ג'ק? סוייר (סתם, נו, but you got my drift). הפשטות ועממיות השם של הדמות הראשית, הפרוטגוניסט שאנחנו אוהבים לפחד ממנו, האנטי גיבור בשפת העם (או לא בשפת העם, אבל אנחנו זה העם בעצם), היא מה שהופך את טראוויס לדמות אפלה יותר מכל נהג מונית שהיו יכולים להביא לנו.


העובדה שהוא מגיע מבפנים, מתוכנו- שהוא לא יליד שושלת של גיבורי על מטורפים שעברו טראומות ילדות שהביאו אותם לטירוף הנוכחי (והנה דוגמה בלתי קשורה בעליל, אבל ממחישה את העניין היטב- דמותו של הג'וקר מסרטי באטמן) אלא נהג מונית פשוט, מסכן, יומיומי, שצמא לאהבה- עושה אותו להרבה יותר פסיכוטי.
אחת הסצנות היפיפיות בקומיות העצובה שזורמת ממנה, היא של טראוויס שמסולק בבושת פנים ממטה הבחירות של פלנטיין, אחרי שהוא מפחיד את בטסי. שותפה של בטסי, יורם במשקפיים (ככה היו אומרים אז. יורם. שנות ה-70, שכחתם?) הודף אותו החוצה, וטראוויס פתאום יוצא עליו ונכנס לעמדת קראטה משל היה נינג'ה מארץ הנינג'ות. זה מצחיק- ועצוב בבת אחת, כי אנחנו כואבים את כאבו של טראוויס על הדחייה הצורבת.
המנהג של טראוויס, לדבר אל עצמו מול המראה ולדגמן אקדחים, מצביע ראשית כל על הבדידות התהומית והדיכאון העמוק שלו. טראוויס מנסה לשוב ולהיות גבר, נושא על כתפיו אומה אמריקנית שלמה, שמנסה לאסוף את שברי מלחמת וייטנאם, ולהרגיש שהיא שוב שווה משהו. 
חרדת הסירוס האמריקאית הגברית של שנות ה-70. קטעים שכאלה.

אם ננסה לסכם את דמותו של טראוויס, נוכל לומר זאת כך:

תחביביו של טראוויס, לו היינו רוצים לרשום אותו לאתר הכרויות: צפייה בסרטי פורנו ועשיית פוזות מול המראה. אוהב נסיעות ארוכות במונית בלילה, לכוון אקדחים לאנשים, ותספורות מטורפות. מחפש מישהי בלונדינית, חסודה, ושתהייה בודדה. רצוי לא זונה, אבל הוא מוכן להתפשר במקרה הצורך.


Are you talking to me?


סצנת ה"אתה מדבר אליי?" המפורסמת, ממחישה דווקא בפשטות שלה, ובניואנסים הקטנים והגאוניים שלה, את השקפת העולם של הסרט ואת האומללות העמוקה של טראוויס. אחד המדדים הברורים לכך שהיא הפכה לסצנת-קאלט היא הקלות היחסית שבה איתרתי אותה ביו טיוב-




רעשי הרקע הם במקור, למי שתהה. כבר דיברנו על זה שהסצנה היא אלתור של דה נירו, שנכנס לחלוטין לתוך הדמות ויצק את כל הניסיון של טראוויס לחזור ולהיות גבר אמיתי לתוכה- הוא מדבר אל עצמו במראה, והוא לא יקבל No Bullshit מאף אחד! אה, וגם יש לו אקדח. שנדבר על ההקשרים הפאליים של כלי נשק, ובמיוחד אקדחים, בקולנוע? רמז: קוראים להם גם בשם אחר (גבר שנושא עליו אקדח הוא גבר חמוש, אבל הוא גם מזוין. שום דבר לא מקרי). הרי לנו דוגמא לסצנה קולנועית נפלאה שנעשתה במינימום משאבים, עם מינימום אמצעים, ומצליחה להעביר מסרים עמוקים כל כך.

הסיום והתספורת


הסרט מסתיים (למעשה, כמעט מסתיים) בסיטואציה אליה התכונן טראוויס כל חייו, כפי שהוא בעצמו מצהיר: הוא הולך אל בית הדירות הזול בו עובדת אייריס, והורג את כל מי שהוא רואה- את ספורט, הסרסור שלה (איזה שם להיט לדמות של סרסור. ניצוץ של גאונות), את בעליו של בית הדירות ואת הלקוח שלה. טראוויס נפגע בעצמו בצווארו, וכשהשוטרים מגיעים אל החדר, הוא מנסה, בכוחות אחרונים, לרמוז להם שהוא מבקש שיירו בו ויגאלו אותו מייסוריו.

טראוויס, מכוון אקדח מדומה לראשו, ידו נוטפת דם באופן
מקאברי לחלוטין, מנסה לרמוז לשוטרים
שהוא מת למות



ראוי וכדאי לדבר על התספורת של טראוויס. זה לא אינדיאני, זה לא מוהיקני, וזה אפילו לא טווס. זה טראוויס, ילדים, וכדאי שתיזהרו ממנו, כי הוא כועס!

לקראת הניסיון להתנקש בפלנטיין, המועמד לנשיאות, מגלח טארוויס את שני צידי ראשו ומשאיר פס שיער כהה באמצע. סקורסזה מקדיש כמה שניות טובות עד שהוא חושף את טראוויס בלוק החדש- הוא מצולם קודם כל במדיום שוט, אבל מן הצוואר ומטה. רק אחרי כמה שניות כך, המצלמה עולה וחושפת את מראהו החדש של טראוויס, שקצת דומה עכשיו למעריץ הבי-מטאל.
התספורת מלמדת על חציית הסף של טראוויס. זו הייתה המשוכה האחרונה בהפיכתו מאדם נורמטיבי לאדם שהולך להרוג. טראוויס שב ומתחבר כך אל היסוד הפראי, הילידי שלו- הוא זונח את סממני התרבות המערבית הרגילה והיומיומית, ועוטה על עצמו משהו אחר לגמרי. מה זה? מגלים בהמשך.

טראוויס והתספורת.
פייר- משהו במבט המסוכן הזה לא מוכר?

"נהג מונית" ו-"מועדון קרב"


"נהג מונית" הוא סרט על השבת הגבריות האבודה. כתבתי על כך בהרחבה בניתוח דמותו של טראוויס, הגבר השבור, המתוסכל והמובס, המיקרוקוסמוס של אמריקה אחרי מלחמת וייטנאם שמגלם בתוכו את התבוסתנות, את החוסר בקשרים בין אישיים ואת הקושי בליצור אותם. הוא אומר לבטסי שהוא בודד, כל כך בודד. הוא לא מצליח לישון בלילות. והוא עוטה על עצמו זהות חדשה כדי לממש את רצונותיו. מזכיר לנו משהו?

"מועדון קרב" מ-1999, בבימויו של דיוויד פינצ'ר, עוסק באותם הנושאים. שם, אנחנו עדים לתופעה מסוג אחר- המספר, אותו מגלם אדוארד נורטון, הוא גבר שהמודרניזציה והקפיטליזם חיסלו את כל תכונותיו הראשוניות, והפכו אותו לשכפול של עוד מיליוני גברים אחרים. הוא בודד-חסר קשרים- וממש כמו טראוויס, אינו ישן בלילות. וכמו טראוויס, הוא שואף לשוב אל הגבריות הראשונית, הגולמית, דרך האלימות הטהורה אותה הוא חווה, כפי שהוא עצמו מציין, באדיקות כמעט דתית, ב"מועדון קרב". גם אצל טראוויס, השיבה אל הזהות הגברית האבודה היא באמצעות אלימות, הרג ודם.

זוהי השוואה על קצה המזלג, אבל "מועדון קרב" שואב הרבה מן הנושאים המרכזיים שעוסק בהם "נהג מונית". משהו ששווה לחשוב עליו, אני חושבת (הנה-חשבתי).


ועוד משהו בקשר לשוטים ממעוף הציפור


סקורסזה משלב, בהזדמנויות שונות, בעיקר בסצנות בהן בא טראוויס בקשר כלשהו עם אנשים אחרים, שוטים שמציגים את המיזנסצינה (כל מה שנראה על הפריים) מזווית מעוף הציפור (Bird’s eye view, למי שמתעקש על מינוחים ורוצה להיות קטנוני. הנה. יופי). אלה שוטים קצרים, של שנייה או שתיים, ואנחנו יכולים בקלות לא לשים אליהם לב, אלא שמי אם לא אני, הנודניקית המוכרת, תשים לב?
אז מה? הם באים לפה הרבה, השוטים?

כן, הם באים. והמטרה שלהם היא להדגיש את הניתוק היחסי של טראוויס מהמציאות ואת הבדידות שלו במרחב. הוא מסתכל על הדברים מלמעלה, לפחות מנסה לעשות זאת- מנסה לא לקחת ללב, לא להיקשר, לא להיפגע- ומצד שני רוצה את זה כל כך.

מה אמרנו?


דבר החצי: איזה דיכאון! אמר ולא יסף.
דבר האח הגדול (שלי, כן?): כובד מארץ הכובדים. לא אוהב סרטים כאלה.
דבר האישה: סרט נוקב ומעניין. ולא סתם אמרתי, לא לראות אם כבר קיימת סיבה לדיכאון. קצת כמו אלכוהול, זה עלול להעצים את התחושה. אז נא לדאוג להיות במוד המתאים.

לינקוקים:
"נהג מונית" ב- IMDB
"נהג מונית" / איימי טובין - ספר המנתח את הסרט בהוצאת "רסלינג"

12 תגובות:

  1. אחרי שקראתי את הפוסט הזה עשית לי חשק לראות שוב את הסרט. אני חייב לומר שראיתי אותו לא מזמן יחסית לסרט עצמו [לפני כשנה] והדבר היחיד ששיגע אותי זה התחושה הזרה והמלנכולית אותה הוא מעביר ומשדר לצופים, או בכל מקרה לי :), ולכן לא התחברתי אליו כל כך. אני מקווה לצפות בו שוב מתישהו

    השבמחק
  2. אני ממש מבינה את התחושות מהצפייה בסרט.
    האמת שגם אני ראיתי אותו בשלב מאוחר יחסית- המנחה שלי מהאוניברסיטה דרש שאוסיף את הסרט לסמינר שלי אז צפיתי בו צפייה דיי אנליטית, ומכאן נולד הפוסט הזה. אני חושבת שצריך להגיע אל הסרט הזה מתוך הבנה של מה שהוא מנסה להגיד ושל הרקע שלו.

    כן, הוא מלנכולי, וכן, הוא זר, אבל הוא כזה כי הוא מנסה להעביר מסר מאד חריף.

    ודה נירו כזה מהמם במשחק שלו שם, שזה פשוט כייף.

    השבמחק
  3. ראיתי את הסרט הזה מס' פעמים
    בגדול,הסרט הזה משמש כמראה לאומה האמריקאית עד כמה מזוהמת היא..
    אולי ידוע לך או לא...אבל השיר ''גשם'' של מאיר בנאי,נכתב בהשראת הסרט הזה.

    אני אהבתי את הסרט,כמו גם את השיר..

    השבמחק
  4. אהלן ותודה על התגובה.

    "נהג מונית" בהחלט משקף שאט נפש מסוים מן האומה האמריקאית, אבל מצד שני לא מציע אלטרנטיבה ראויה, שכן טראוויס נשב בסופו של הסרט אל הזיוף והסחי מהם הוא סולד כל כך.

    לא ידעתי על השיר... אחפש אותו כדי להקשיב קצת. תודה :)

    אגב, אני חושבת שחשוב להסתכל על הסרט בהקשר התקופתי- שנות-70.

    השבמחק
  5. מיכאל גינזבורג10 באוקטובר 2012 בשעה 18:44

    ימית,

    ביקורת מצוינת, רק אנקדוטה קטנה - התספורת היא פאה. למדתי זאת מצפייה
    במאחורי הקלעים של הDVD, זה ממש מגניב!

    השבמחק
    תשובות
    1. וואלה!
      תודה על ההארה :-) לא צפיתי ב- DVD עם תוספות, נטו הסרט...

      מחק
  6. לדעתי המטרה היא בכלל לשים את העיר כגוברת הסרט. העיר שלא כולם זוכים לראות, העיר של נהגי המוניות בלילה , הפשיעה, הבדידות, חוסר התקשורת, הזרות. כמו בסרטים אחרים שיצאו בשנות השבעים, העיר היא הדמות המרכזית.

    השבמחק
    תשובות
    1. בשנות ה-70 ובכלל... אורבניזם היא תופעה רחבת הקף שמקבלת ביטוי מאד בולט בקולנוע ובכלל בתרבות הפופולארית. עיין ערך כל גיבורי העל למיניהם (ספיידרמן, באטמן, סופרמן) שעושים במרחב העירוני כבשלהם.

      מחק
  7. ראיתי את הסרט אתמול בפעם השנייה, ואני מרגיש שכל החלק האחרוןמשל הסרט ממש לא ברור, בעיקר החלק שבו הוא מנסה להתנקש במועמד לנשיאות. מאיזו סיבה הוא רוצה להתנקש בו?

    השבמחק
    תשובות
    1. אהלן,
      החלק האחרון של הסרט מבטא את שיא תסכולו של טראוויס, שחווה חווית ניכור ובדידות תהומית במרחב העירוני בו הוא מתנהל. הסיבה שהוא רוצה להתנקש במועמד לנשיאות היא, בין השאר, כיוון שהוא מייצג ממסד, וכנציג ממסד אין בו התייחסות לדמויות השוליים שטראוויס פוגש (והדגש הוא על דמותה של הילדה-זונה, אך לא רק).

      מחק
  8. סרט מדהים, סרטו הטוב ביותר של סקורסזה ביחד עם השור הזועם.

    השבמחק