כותב אורח: לקראת יום השואה, מחשבות של Jess על "החיים יפים" (רוברטו בניני, 1997)

יום השואה יחול השנה ב-2 במאי (יום שני הקרוב), אז הלכתי לברר אצל כותב מוכשר וחכם, האם יסכים להתארח בבלוג הצנוע שלי. למרבה השמחה הוא הסכים, והתוצאה מייד תהייה לפניכם. נקרא לאותו כותב מוכשר Jess, ואני מודה לו קבל עם ובלוג שהסכים לחלוק ולשתף את מעט מחשבותיו על הסרט "החיים יפים". לפני כן, אוסיף מעט

פרטים טכניים על הסרט-

"החיים יפים", ובאיטלקית (כי אנחנו לא מדברים איטלקית, בין שאר מעלותינו)  La Vita è bella

במאי: רוברטו בניני (שביים בין השאר גרסה יפיפיה ל"פינוקיו", וכן את The tiger and the snow, Coffee and Cigarettes)


שנת הוצאה: 1997


קאסט: רוברטו בניני, ניקולטה ברשי, ג'ורג'יו קנטריני

כמה מילים-

"החיים יפים" עורר בזמנו סערה דיי גדולה בשל הגישה החדשנית והשונה שהציג לנושא השואה. ויקיפדיה מגדיר את הסרט "קומדיה טראגית" והשיוך הז'אנרי דיי מצא חן בעיני, למרות שאינו מתקרב בכלל להקיף את אופן ייצוג וטיפול הסרט בנושא השואה. אני לא אשתפך פה כהרגלי כיוון שזה לא הפוסט שלי ו- Jess כותב על זה דיי בהרחבה, אבל רק נספר שהסרט מגולל את סיפורה של משפחה יהודית אחת באיטליה של מלחמת העולם השנייה, מתחילת המלחמה ועד ההגעה למחנות ההשמדה. אם לא ראיתם, הסרט מומלץ בחום בהמלצה אישית, ואם כבר כבר ראיתם, עדיין מומלץ לשוב ולהיזכר בסרט שהוא גם חשוב, וגם מספר חוויית צפייה שונה מאד מאלו שאנו רגילים להן בטקסטים וחומרים קולנועיים העוסקים בשואה.

לינקוקים רלוונטיים:

"החיים יפים" ב-ויקיפדיה בעברית
"החיים יפים" ב- IMDB

שיר הנושא מתוך הסרט, בביצוע אחינועם ניני (או נועה, אם אנחנו נודניקים)

וללא הקדמות נוספות, הנה Jess

יום השואה, התש"ע

אם ביקרתם במשרד שלי ייתכן והעפתם מבט בלוח השעם, שם לצד תמונות ילדיי תלוי לו שלט קטן, סתום-משהו. אז הנה, נראה לי שיום השואה הוא יום מתאים לשפוך מעט אור על השלט הלא-כל-כך מזמין הזה.

עם צאתו למסכים של הסרט "החיים יפים" (La vita è bella, Roberto Benigni, 1997), הלכתי לראותו כמו רבים אחרים וכמוהם ישבתי באולם וצחקקתי נוכח מעשי השטות הנפלאים של גווידו וכמוהם מחיתי דמעה בסוף הטראגי אך המרגש. כשהתחלתי להדריך קבוצות בפולין גיליתי שחלק מעמיתיי מקרינים את הסרט הזה במהלך המסע לפולין. "איך אתם מעיזים? אתם באמת חושבים שאנטישמיות הייתה משעשעת? שילד יכול היה לחיות במחנה בתוך חוויה דמיונית של משחק? אין מספיק סרטים המבוססים על סיפור אמיתי?" הייתי אומר להם. אני מודה שבשעתו, כשהשמעתי את דברי הביקורת האלה, כבר עברו אי-אלו שנים מאז ראיתי את הסרט ואמנם זכרתי את פרטיו אך לא את התחושות שעורר בי. האמת? ייתכן והוא כלל לא עורר בי תחושות מיוחדות בעודי צופה בו כרווק ובטרם נולדו שלושת ילדיי.

לפני שנתיים נסעתי לפולין עם משלחת של משטרת ישראל. ראש המשלחת הביא איתו עותק של "הסרט הנפלא" כדבריו - "החיים יפים"... באחת הנסיעות, בעודי מנסה להסביר לו למה אני לא מקרין את הסרט הזה למשלחות, הסתבר שמכשיר הדי.וי.די שבאוטובוס אינו מנגן דיסקים צרובים ובאחת הפך כל מאגר הסרטים שלי ללא רלוונטי וסרטו של ראש המשלחת לחלופה היחידה. אז למורת רוחי הוקרן הסרט באוטובוס. כמדריך היושב בספסל הקדמי וראשו מיושר למסך הטלוויזיה, לא יכולתי שלא לצפות בסרט. צפיתי בו כאדם בוגר בעשר שנים מצפייתי הקודמת, נשוי אך בעיקר כאבא לשלושה ילדים.

על אף שהנסיעה תוכננה להארך כשעה, רצה הגורל וזימן לנו פקקים שאפשרו לסרט להסתיים. בעוד כתוביות הסיום מרצדות על המסך נעצר האוטובוס ביעד שלנו – יער בוצ'ינה הסמוך לעיירה זביליטובסקה גורה. כל מקום בפולין מרגש אותי, אך זהו המקום היחיד ששובר אותי. ביער זה ניצבים מספר קברי אחים ובאחד מהם טמונות גופותיהן הקטנות של 800 ילדים. הדרכה של ממש אף פעם לא הצלחתי להעביר שם. עוד בקורס המדריכים בביקורי הראשון במקום התיישבתי על האדמה ובכיתי. זה גם פחות או יותר מה שאני ממשיך לעשות שם בכל אחד מעשרות הביקורים הנוספים שלי במקום. הרי מה יש לומר במקום שכזה? אילו מילים יכולות לשאת את גודל הטרגדיה? אילו תיאורים יכולים לגלות את עולמם היפה והתמים של הילדים והילדות שנגדע ביד אכזרית? ובכל זאת, איך אפשר שלא לבקר במקום הזה?! אז אנחנו מביאים בובות, משחקים, פרפרים ועפיפונים. מספרים סיפורי ילדים, מדליקים נר קטן ובעיקר בוכים.

 

ירדנו מהאוטובוס ואני עודני שקוע בחוויית הצפייה שזה עתה הסתיימה ופתאום נזכרתי בדבריה של סנדרה, מורה מעירוני ג' בירושלים שנסעה איתי לפולין לפני שנים, באחת מנסיעותיי הראשונות. עמדנו כאן במקום הזה סביב קבר האחים והיא ניצבה לה על גבעה קטנה סמוכה. נגשתי אליה וראיתי את עיניה אדומות מבכי והיא פנתה אלי ואמרה "אין קללה נוראה יותר מלהיות הורה בתקופת השואה". חבקתי את כתפיה מבלי שבאמת הבנתי את עומקם של דבריה ובוודאי שלא את הקשרם דווקא למקום הזה.

משלחת משטרת ישראל התקדמה לאיטה בשביל היורד אל קברי האחים, הלכנו בשביל המתפתל בין הקברים עד שנעצרנו מול קברם של הילדים. "לזכר 800 ילדינו..." לא מותיר השלט שום מקום לטעות, למרות שמשהו בתוכך כל כך רוצה שתהיה כזו. התחלתי לדבר, להשתנק, לספר ופתאום הבנתי את דבריה של סנדרה. פתאום גם הבנתי את הסרט "החיים יפים". זמן רב כל כך התמקדתי במקום הזה בסיפורם של הילדים, בתמימות שלהם שהיא נטולת היכולת להבנת הרוע הפוגע בהם, בבדידות שלהם הכופה עליהם להתעמת עם הרוע האולטימטיבי ללא הוריהם-מגניהם. משהו בתוכי בוודאי ייחל לגורל אחר עבורם אך לכל הפחות בוודאי פיללתי בסתר ליבי שהילדים הרבים שנרצחו בשואה זכו ללטיפה חמה ואוהבת וחיבוק חזק ועוטף בפרפורי גסיסתם. ועכשיו, עם התובנה המחלחלת אט-אט לליבי, מיקדתי את מחשבותיי להורים בשואה.

אימא ואבא, הם מקור בלתי-נלאה של חום, אהבה וחוסן. עבור ילדים "אבא שלי הכי חזק בעולם" אינה קלישאה נדושה אלא אמת צרופה. ואכן, גווידו בסרטו של רוברטו בניני היה האבא הכי חזק בעולם. נכון שאינו דמות אמיתית אך הוא משקף את חוסנם האדיר של ההורים כלפי ילדם האהוב בעוד גוום שלהם שפוף ורצוץ. הסרט הזה שעד לאותו רגע ביקרתי ודחיתי מציג את המאבק חסר-הפשרות שהורה ינהל נגד כל כוח בעולם כדי לספק לילדו, ושוב לא כקלישאה, את כל טוב העולם.

"הכניסה אסורה ליהודים ולכלבים" קרא השלט על חנותו של גווידו במלים המוכרות לכולנו. אך בעיניו התמימות של ילדו יהושע הייתה זו תעלומה של ממש. "למה לכלבים וליהודים אסור להיכנס, אבא?" הוא שואל באותה תמימות נפלאה שאנחנו כהורים אוהבים כל כך לשמוע. ברגע זה ממש אנו לא יודעים מה מתרחש במוחו של גווידו אך ניתן לנחש שהוא פוחד. נדרשת לו שניה להתעשת ולזכור את חובתו להגנה הנחרצת על תמימותו של בנו. הוא בולע את הפחד המאיים להציף אותו ואומר "הם לא רוצים יהודים וכלבים. כל אחד עושה מה שהוא רוצה. אני מכיר חנות שלא רוצים לתת לספרדים ולסוסים להיכנס לשם. יש גם בית-מרקחת, הלכתי לשם עם חבר שלי, סיני שבא עם קנגרו ואמרו לנו: "מצטערים" אין כניסה לסינים ולקנגרו. לא אוהבים אותם, מה אפשר לעשות?" אבל יהושע מקשה "אנחנו נותנים לכולם להיכנס לחנות הספרים שלנו." וגווידו ממשיך "לא. ממחר נשים גם אנחנו שלט על החנות, את מי אתה לא אוהב? עכבישים. ואני? ויזיגותים. ממחר נשים שלט "הכניסה אסורה לעכבישים ולויזיגותים".

          סצנה זו היא הראשונה אך בוודאי שאינה האחרונה בסדרה ארוכה של סיטואציות שבהן רוברטו בניני נותן לכולנו שיעור בהורות. להיות הורה זה לתת ללב שלך לפעום בתוך גופו של ילד קטן שתחושת האהבה אליו לעתים גדולה כל-כך וחזקה כל-כך שהלב מאיים להתפקע. להיות הורה זה לעטוף את הילד פיזית ונפשית בניסיון להגן עליו מהקור, הרוע והכאב הקיים בעולם ולהעניק לו סביבה בטוחה ואוהבת. ההורה העוטף סופג את עוצמת הפגיעה בגופו שלו אך כאשר כל כולו נתון ליצור הקטן התלוי בחיקו, הרי שאינו חש כאב כלל. משחלפה הסערה, הוא תולה מבט מלא תקווה בעיני הפעוט ומגלה כי הזאטוט כל כך שליו עד שנרדם. או אז הוא חש כי הוא באמת הכי חזק בעולם.

לזכרם של ההורים בשואה שעבור ילדם האהוב תלו שלט קטן, סתום-משהו "הכניסה אסורה לעכבישים ולויזיגותים".