יום שני, 19 במרץ 2012

"קטיפה כחולה"- תבניות אדיפליות, סמליות ומסלול החלום

שקט, מצלמים

יש כמה סימנים מובהקים לכך, שאינך ילד יותר, אלא מבוגר עצמאי ואחראי שאמור לדעת לקבל החלטות בעצמו ויש לו את היכולות הכלכליות, הפיננסיות, ואת ה- Common sense שמבוגרים כל כך ידועים בו (בעניין החלק של האחריות- הרשו לי להסתייג. לכל אחד יש פאק משלו). השבוע, זכיתי לקבל שני מסרי "את אדם בוגר ואחראי עכשיו" (שומו שמיים)- הראשון התרחש באמצע סופרמרקט הומה אדם, בו ילדה בת 9, בערך, ואביה העייף והעצבני ניהלו את הדיאלוג הבא:

ילדה: "אבא, אני רוצה שתקנה לי את היוגורט עם הפצפוצי שוקולד וגם עם הכריות."
אבא: "אני מצטער, אבל אמא לא מרשה לנו כאלה. אנחנו יכולים לקנות רק את ההוא עם הגרנולה."
ילדה: "אבל אבא! בא לי את זה עם הפצפוצים והכריות!"
אבא: "לא!"
ילדה (נכנסת למוד של Say hello to my little friend): "אבל כל הילדים אוכלים בבית הספר את זה עם הכריות ורק אני את הגרנולה המגעילה!"
אבא  (שנראה קרוע לפתע בין רצונו שילדתו תהייה ככל הילדים לבין ההוראות המדויקות שקיבל מאשתו): "אז את תהיי מיוחדת."
ילדה (ארטילריה כבדה): "זה לא פייר!"
אבא: "מה לעשות. כשתהיי גדולה תוכלי לקנות לך מה שאת רוצה."
ילדה (מבינה שהקרב אבוד מראש): "כשאני אהיה גדולה אני אקנה לי רק שוקולד ואתם תתפוצצו" (ציטוט ישיר מן המקור).
אני (צועדת בקלילות אל מדף היוגורטים ואפילו מחייכת ומבקשת "סליחה" מנומסת מהאבא, שחוסם את אזור היוגורט עם הפצפוצים): מושיטה את ידי ולוקחת לי יוגורט עם פצפוצים (אבל לא עם כריות, יש גבול וזה משמין).
ילדה: מביטה בי בקנאה.
אבא (עצבני ועייף): "נו, בואי כבר, אני רוצה לסיים כבר עם הקניות האלה וללכת הביתה."
אני (אבל רק בלב): כמה טוב להיות מבוגר שיש לו כסף משלו והוא יכול לקנות מה שבא לו בסופר.

שוקולד Vs. גרנולה. Eat your heart out, little girl

סימן שני שרק מבוגרים יכולים להבין: פתאום הבנתי, שאני אוהבת קפה.
אני, שהייתי לומדת למבחנים עם משקאות אנרגיה, שהייתי מוכנה לסבול שעות של עייפות מעוררת רחמים, שבחיים לא הבנתי את האנשים המוזרים האלה שקונים קפה להנאתם בבתי קפה, שתמיד אמרתי שקפה זה מר, וזה לא טעים, ואיך בכלל אפשר לשתות את זה, ואיזה הזוי זה היה יכול להיות אם היה מתפתח רומאן בין שלמה בראבא וג'ניפר לופז בעקבות פגישתם המרגשת על השטיח האדום- אחרי כל אלה, קמתי השבוע בוקר אחד, וכל מה שהרגשתי שאני רוצה בעולם הזה היה את כוס הקפה שחצי מכין לי בגאוניות צרופה כל בוקר. למרבה הבאסה, חצי היה בחו"ל ונאלצתי להכין קפה לעצמי. לא יצא אותו הדבר, אבל עדיין טעים (כן! טעים! קפה! שזה בכלל מר!) ומגניב ומחייה נפשות.
וזה משהו שרק גדולים יכולים להרגיש.
וגם ילדים ממש מוזרים.

קפה שקיבלתי פעם בבית קפה בעיצומה של למידה אינטנסיבית לסמינר. ותכלס?
הרגשתי חכמה יותר. במיוחד אחרי שהרסתי את הפרצוף באמצע

וכל אלו הביאו אותי לחשוב, על כמה שהפרופורציות בחיים משתנות מילדות לבגרות. ואיך דברים מסוימים שגרמו לנו לחשוב שסוף העולם הגיע כשהיינו ילדים מעלים בנו חיוך עכשיו. ואיך רגעים מסוימים- כשרוקדים במסיבה כמו שרק בגיל 19 אפשר, וכשמרוויחים פרוטות בפעם הראשונה בחיים ופתאום יש המון כסף (במושגים של פעם) ביד, ומרגישים שאפשר לקנות את כל העולם, וכשהולכים לאוניברסיטה בפעם הראשונה ומרגישים נורא מגניב- ושכל הרגעים האלה לעולם לא יחזרו שוב.

וכל הללו, אם זה לא מספיק, הביאו אותי לחשוב על ג'פרי בומונט, דמות קולנועית שעוברת תהליך התבגרות מובהק, ועל אוזן מסוימת, ועל חיפושיות בדשא, ועל במאי שאולי מעולם לא התבגר באמת, ואולי הוא יושב ופשוט מתגעגע לתקופות יפות יותר, נוסטלגיות יותר.

דיוויד לינץ', ו"קטיפה כחולה".

פרטים טכניים

"קטיפה כחולה", ובאנגלית Blue Velvet

במאי: דיוויד לינץ' (שגם כתב את התסריט)

שנת הוצאה: 1986

קאסט: קייל מקלכלן (ג'פרי בומונט), איזבלה רוסליני  (דורותי ואלאנס), דניס הופר (פרנק בות'), לורה דרן (סנדי ויליאמס), ג'ורג' דיקרסון (הבלש ויליאמס)

מה קורה בגדול

טום בומונט, תושב העיירה האמריקנית השקטה למברטון (אי שם בצפון-מערב ארה"ב), נופל למשכב בשל מחלה מסתורית (המתוארת בסצנת הפתיחה המפורסמת של הסרט, עליה ארחיב בהמשך), ובנו ג'פרי מגיע אל למברטון מן הקולג' על מנת לעזור בעסק המשפחתי (חנות לחומרי בניין ומעין גרסה מקומית של חנות עשה-זאת-בעצמך). ג'פרי מבקר את אביו בבית החולים, ובדרכו חזרה לביתו, הוא עובר בשדה נטוש, ומוצא שם אוזן אדם (שעל משמעויותיה נדבר בהמשך). ג'פרי לוקח את האוזן ומביא אותה אל תחנת המשטרה המקומית, אל הבלש ויליאמס, שככל הנראה חי בשכנות למשפחת בומונט. מציאת האוזן היא האירוע המחולל של הסרט, למעשה (על אירוע מחולל דיברתי כאן, בפוסט "עיניים עצומות לרווחה"), המוגדר ומסומן היטב בקלוז אפ לינצ'י אופייני (שגם עליו אדבר) אשר נכנס לתוככי האוזן מכוסת העובש, ומכאן נפתחת שרשרת אירועים שמתחילה בניסיון להבין למי שייכת האוזן. ג'פרי מתיידד עם בתו של הבלש ויליאמס, סנדי (שהיא ה- All American girl הכי טיפוסית שראיתם בחייכם, אבל גם מגלה במהלך הסרט איכויות אחרות שקצת משחררות אותה מן הדימוי הזה), שמספרת לו על הגילויים האחרונים בחקירת אביה את המקרה (וזאת לאור העובדה שהבלש ויליאמס אינו מספק לג'פרי מידע כלשהו), וג'פרי וסנדי מתוודעים אל זמרת בארים אומללה בשם דורותי ואלאנס. ג'פרי נכנס לדירתה של דורותי באמתלה כלשהי אך היא מגלה אותו, ובהמשך מחביאה אותו בארון כשג'פרי הופך להיות עד, דרך חרכי דלת הארון, למין פרוורטי ביותר (באמת! הכי פרוורטי שאפשר להעלות על הדעת) בין דורותי ובין טיפוס נורא מלחיץ בשם פרנק בות'. בהמשך נחשפת זהותו של בעל האוזן, כמו גם מידע נוסף שלא שופך אור על העלילה בשום מובן. בין הדברים העיקריים שמתבררים (ואני מזהירה- ספויילרים בהמשך, בנוסף לאזהרה המצויה מעלה אותה הכנתי באלגנטיות כה רבה בדיוק לסיטואציות כמו זו), מתגלה כי פרנק בות', שהוא סוג של גנגסטר שכולם מפחדים ממנו, מחזיק בבנה הקטן של דורותי ואלאנס, ובאמצעי זה הוא סוחט אותה לשיר לו את שיר הנושא, Blue Velvet, במקום עבודתה, ללבוש חלוק קטיפה כחולה מכוער וכן לטובת המין הפרוורטי המוזר שנזכר עוד קודם (לנגד עיניו המשתאות של ג'פרי). ג'פרי מחליט לעשות ככל יכולתו על מנת לעזור לדורותי, ומוצא את עצמו מתמרן בין שתי נשים במהלך הסרט- דורותי וסנדי, כשכל אחת מהן מייצגת קיצון שונה.

סיקוונס הפתיחה
כתוביות הפתיחה, על רקע וילון קטיפה כחול.
היפר מציאות וברוכים הבאים לתיאטרון לינץ'
אחד מן המרצים שלי באוניברסיטה, אמר לי פעם שכשצופים בסרט של דיוויד לינץ', חייבים לצאת מנקודת הנחה שלסרט יש היגיון של חלום. אחרת, אבוי לנו, אנחנו לא נבין כלום.
סיקוונס הפתיחה של "קטיפה כחולה" מוכר באופן יחסי (ואפילו דיברתי עליו בפוסט "שירים בסרטים-חלק ב'") ומאד מרשים באופן בו הוא בונה את המתח ובאופן בו האלמנטים המצויים בו מתקשרים אחד לשני, ויוצרים את הציפייה לבאות- הסקרנות האמיתית, החמקמקה, שכל יצירת אמנות צריכה לשאוף לעורר. הוא גם מדמה אירוע מחולל ויוצר ציפייה מסוימת, שלא מתגשמת במלואה, וגם כאילו-מנסה להגיד לנו במה בעצם עוסק הסרט, כאשר הוא בעצם עוסק, לפחות ברובד הגלוי, בכל הדברים שהם לא מה שמוצג בפתיחה- הדמויות הראשיות, הפרוטגוניסט, המוזרויות הגדולות שמגיעות בהמשך- הן תופסות אותנו לא מוכנים בעליל, בגלל שהפתיחה לא הכינה אותנו כראוי- ובכוונה תחילה.

כתוביות הפתיחה, המופיעות על גבי וילון קטיפה כחול ומתנועע שהוא מתכון בטוח למיגרנה, או לסתם עיוורון צבעים (תמונה להמחשה למעלה. נא לצפות בזהירות), לצד הנעימה המסתורית, הכמעט אגבית, יוצרות את הרושם שמדובר פה במותחן רומנטי טיפוסי, אולי על איזו בגידה עסיסית בפרברים, או מקסימום על איזה מרגל סובייטי מחורפן, אימת אמריקה של שנות ה-60 וה-70. וילון הקטיפה הכחול מזכיר גם מסך של תיאטרון, שמרמז על תפיסה מסוימת של העולם כבמה, עליה רואים פעולות תיאטרליות, שהן הכל חוץ מיומיומיות. מן הבחינה הזו, זוהי המגמה שינקוט לינץ' במשך כל הסרט- תנודות בין חיי הפרבר האמריקני היומיומיים והפשוטים, לבין הדברים האפלים, המטורפים, שמתרחשים מתחת לפני השטח. זוהי המגמה שיציב לינץ' גם בליבה של סצנת הפתיחה- פני שטח שקטים, רוגעים לכאורה, כשלמעשה עומק הדברים עומד ביחס הפוך לכל אלו, והמוזרות חסרת ההיגיון רק מתעצמת.

השוט הפותח מציג גדר לבנה, פרחים אדומים ושמיים כחולים המצולמים מזווית נמוכה שגורמת לשלושת האלמנטים הללו להיות תמצית מזוקקת של החלום האמריקאי הקלאסי-


האור האידיאלי, האלוהי, הכמעט לא מציאותי, לצד הצבעים הבולטים והמלאכותיים, מציגים גרסת מציאות שהיא "היפר"- מציאות שהיא רמה אחת מעל למציאות המוכרת שלנו, כשהצבעוניות הטהורה מידי נותנת תחושה של Too much דיוק, Too much שלמות, Too much מהכל. אוהבי השערוריות (ואנחנו אוהבים, כמובן), יעופו על זה שהצבעים- כחול, אדום, לבן- מייצגים את שלושת צבעי הדגל האמריקני, ואיזה יופי לנו שעלינו על זה. לאן ניקח את זה הלאה? אין לדעת. יהיה מעניין.
השוט הבא, שהמעבר אליו מתבצע באמצעות Dissolve (מעבר בין שוטים באמצעות התמוססות השוט הראשון אל תוך השני) ששומר על האידיליה של השוט הראשון, מציג מכונית מכבי אש (או, בלשון העם, כַּבָּאִית. נכון שזו מילה נורא מגניבה?), עם כבאי פלוס כלב דלמטי, שחולפת בהילוך איטי בעוד הכבאי, שלובש בגדים אזרחיים (חשוב לציין), מנופף כמו היפיפייה הנרדמת בתהלוכות של דיסנילנד (אתם לא מאמינים, עד שלא רואים במו עיניכם). נורא אמריקאי. נורא. אם הסרט היה מצולם אחרי ה- 11 בספטמבר, עוד היו מאשימים את לינץ' בלעג לכוחות מכבי האש באמריקה לדורותיה. הכבאית מהווה חלק ממערכת סמלים פרברית, של עיירה קטנה שבה כולם מכירים את כולם והכבאי מנופף אל שכניו.Dissolve  נוסף עובר בחזרה אל הגדר הלבנה, ועכשיו אל פרחים צהובים. זה קצת ממוטט את התיאוריה שלנו על צבעי הדגל האמריקאי, אבל מי אם לא לינץ' ימוטט לנו תיאוריות?

כַּבָּאִית!!!

שוט הפרחים הצהובים מצולם מזווית קצת שונה, והוא עוסק פחות בהאדרה של הסמלים המופיעים בו. הסצנה יורדת אט אט יותר ויותר אל הדברים הארציים, אל הפנים, אל מה שמתרחש מתחת לכל האידיליה הסכרינית והמתקתקה הזו, עד לסיום המחריד.
השוט הבא, אם פרחים צהובים מלחיצים אתכם, הולך רחוק ומציג ילדים חוצים מעבר חצייה, בעוד מתנדבת מבוגרת, כנראה גמלאית, מסייעת להם באמצעות שלט "עצור", כל זה בשעת בין-ערביים (לפי השמיים הכתומים והצללים המתארכים על הכביש של הילדים). ילדים חוצים כביש? זה כבר מתחיל להיות מסוכן. אבל חכו חכו. חיי הקהילה האמריקניים במיטבם.

ב- Dissolve נוסף עוברים אל בית פרברי, מקום ההתרחשות של סיפורנו החביב (הסיפור של הסצנה. הניתוח כאן מתייחס לסיקוונס הפתיחה בלבד, כיוון שהסרט הולך לכיוונים אחרים מאד. מקום ההתרחשות המרכזי בהמשך הסרט יהיה דווקא דירתה של דורותי), המצולם בלונג שוט. שימו לב, שבין הערביים של השוט הקודם נעלם פה פתאום. אם ציפינו שאור השמש יהיה תואם בשני השוטים, או לפחות יראה על תהליך כלשהו שמתקדם, אז לא. השוט מציג את הבית באור שמש מלא. כי בסרט הזה, שום תהליך הוא לא כדרך הטבע, וההיגיון, כמו שאנחנו מכירים אותו, פשוט לא תופס.

כדאי לשים לב למעבר הבא, כי הוא כבר לא מתבצע ב- Dissolve, אלא בקאט פשוט, שאנחנו מכירים מעריכה רגילה. ההרמוניה של המעבר החלק, הרגוע והמרגיע, ההמשכיות והרכות שמציע ה- Dissolve בין שוטים מתערערת בפעם הראשונה, כשמר בומונט (שאנחנו עדיין לא יודעים שהוא מר בומונט) מופיע כשהוא משקה את הדשא בחצר שלו.
השוט הבא מציג את גברת בומונט שותה תה בסלון ביתה. הירידה לפרטים, הכניסה פנימה, אל תוך הבית הפרברי, הירידה יותר ויותר "ארצה" מן הדימוי הראשון שמופיע בשוט הראשון, היא המגמה השולטת כאן, לכל אורך הסיקוונס הזה. מייד אחרי השוט המציג את גברת בומונט הלוגמת תה מספל, נכנס האלמנט הראשון המאיים באמת לתוך הסיקוונס. השוט הבא, בטכניקת התאמת כיווני המבע (שמראה לנו על מה מביטה הדמות בשוט הקודם), מציג טלוויזיה ובה אקדח, שנע לאיטו על המסך באיום. מייד לאחר האקדח, יש חזרה אל מר בומונט, שמצולם הפעם ב- Medium Shot (כי מתקרבים אליו יותר ויותר, וגם אל הפורענות), ומעבר מהיר אל הברז שעומד להתפקע. במשך כל הזמן שירו של בובי וינטון מתנגן ברקע, יחד עם קולות סאונד דיאגטיים חיצוניים (שמגיעים מתוך העולם הבדיוני, מעצמים הממוקמים בתוך הפריים) של המים שבוקעים מן הצינור וכד'.

מייד עם הופעת האקדח, מעברי הקאטים בין השוטים הופכים להיות מהירים יותר ויותר, בסמליות לסכנה והאיום שחודרים אל הסצנה, והסאונד של הצינור העומד להתפקע משתלט על שיר הרקע הפסטורלי ומאיים לגרש את הנינוחות והרוגע. הסצנה ממשיכה אל התמוטטותו של מר בומונט, שנראה כאילו הוא חוטף שבץ, או נעקץ על ידי משהו. אנחנו לא יודעים מה בדיוק קרה לו והשאלה נשארת תלויה באוויר ואינה מקבלת הבהרה בהמשך. השוט שמציג את שלושת היצורים החיים- הילד, הכלב ומר בומונט ההורס וההרוס, מציע למעשה שילוב בין האלמנטים הבלתי אפשריים שמציע הסרט לכל אורכו- פסטורליה, מלנכוליה חיובית וגעגועים לשנות ה-50 של ארה"ב ולדברים פשוטים כמו פרחים, ילדים קטנים שזה עתה למדו ללכת ופוסעים יחפים בשביל, לצד אדם שמתמוטט לפתע, ללא סיבה קונקרטית, וכלב קטן שהופך, במחי שוט מקאברי אחד, לחיית טרף שלא נעים לנו לבהות בה. לינץ' מתעכב על הכלב בעזרת Slow motion, השני במספר בסצנה (הקודם הופיע בשוט הכבאית), ומרחק צילום בינוני, ובעיקר בעזרת קולות נהמה שגוברים על השיר, וגורמים אפילו לכלב הננסי הזה להיראות כמו הזאבי-אדם מ"דמדומים" (השבוע ראיתי את שני סרטי "דמדומים", השני והשלישי. הזאבים היו נורא חמודים. השאר לא).


מר בומונט, הצינור והדשא.
מה מסתתר בדשא?

אל הקטע שמציג את הדשא מלווה מוסיקה מאיימת שמכלה כמעט לגמרי את שיר ה- Blue Velvet של הפתיחה. כאן אין יותר כבאיות, פרחים בצבעי אולטרא פסיכדליים או ילדים קטנים. כאן, ידידיי, נמצאת האימה בכבודה ובעצמה. לא ברור מה מסתתר בדשא של "קטיפה כחולה", אבל כן ברור שזה יוצר אווירה סיוטית שקשה לשכוח אותה. הרחיקו את הילדים הקטנים, ראו הוזהרתם. לינץ' נכנס לעומק הדשא, שהמיקום הקונקרטי שלו מתקבל לפי נתזי המים שמרמזים כי הוא קרוב מאד לאיפה שמר בומונט האומלל התמוטט, ולמה להכביר מילים, פשוט זנקו לדקה 3:05 ממש כאן, ותקבלו הצצה רצינית להנאה הויזואלית הזו. הסצנה המלאה נמצאת כאן גם כן, כמובן:


ההשערות מה יש בדשא ואיך זה קשור למה שקורה למר בומונט שניות מספר לפני כן, מורכבות מכמה גורמים. השערה ראשונה, שיש לה ביסוס מציאותי וסביר להניח שהיא הנכונה, היא שיש בדשא את זה:

נכון שזה מתוק? צילום: שלומי חזאם
כן, על זה כל הבלגאנים. אבל מה? החיפושיות של לינץ' לא חביבות כמו החיפושיות מעלה. הן רוחשות, הן מפחידות, הן נלחמות אחת בשנייה, הן חיות בחושך, והן מלוות במוסיקה מפחידה נורא, ואנחנו חושדים בהן שהן-הן ולא אחרות- אלו שפגעו במר בומונט, בגלל הסמיכות לנפילתו. לינץ' מציג את החיפושיות הרוחשות בחשיכה בקשר של סיבה ותוצאה, וגם אם לא בטוח בכלל שהן הפוגעות הישירות, הן לחלוטין החשודות המיידיות.

ברוכים הבאים ילדים! יש חיפושיות, יש אוזניים, יהיה כייף!
ומה עוד יש בדשא?
לכל אורך הסצנה, כפי שהדגמתי קודם, אנחנו יורדים יותר ויותר למעמקי הפרטים. מצילומי Full shot ו- Long shot אל מרחקי צילום קרובים יותר, אל קאטים מהירים יותר, עד שמגיעים למקור כל המקורות- הזוועה החבויה בדשא. הרקב שבו רוחשות החיפושיות הוא הרקב האמיתי בו יעסוק הסרט, רקב פרברי, רקב של עיירה שבה אתה יכול ללכת להנאתך בשדה בור ולהרהר במשמעות החיים, ואז למצוא אוזן אדם מעלה עובש. המעבר המהיר מן החיפושיות אל השלט של "למברטון" מבצע קישור ישיר בין העיירה לבין הדברים רוחשים שהפחידו אותנו כל כך.

סיקוונס הפתיחה, מכיל בתוכו את כל החומרים להתמצאות בעולם שבו מתרחש הסרט, עולם שבו כביכול יש איזשהו דפוס או היגיון שפשוט חומק מאיתנו. עיקר הרעיונות המופיעים בסיקוונס הוא שהדברים אינם כפי שהם נראים. בכלל בכלל לא.

חוצמזה, אפשר גם אחרת. הנה מה שאפשר היה למצוא בדשא של אוניברסיטת תל אביב ביום שמש אחד בו הגעתי לאוניברסיטה לחינם בשעה 8:30 בבוקר רק כדי להתבשר שהמבחן שלי בכלל מתחיל ב- 14:00. Though luck. היה מבאס רצח.
שלא בהכרח לפי הסדר: סיכומים, משקפי גוצ'י, בלקברי והרבה רצון טוב.
סליחה, מי זרק פה אוזן?

תהיו רגע עם ראש פתוח.
ואזניים קשובות.
האוזן של "קטיפה כחולה" היא מסוג האייטמים, בהיעדר מילה טובה יותר, שקשה להימלט מהם אחרי שרואים אותם- ג'פרי, שעובר בשדה נטוש אחרי מפגש לא פשוט בבית החולים עם אביו, שנופל למשכב מסתורי בשל אותה סיבה מסתורית שאנחנו תוהים לגביה בסצנת הפתיחה, נמצא בסטייט אוף מיינד דיי בעייתי- הבחור הצעיר נאלץ לשוב מן הקולג' אל למברטון, עיירת הולדתו ככל הנראה, כיוון שאביו, שבסצנת הפתיחה נראה כגבר חסון ודומיננטי, לפתע הופך לשבר כלי שיש "להדביק" אותו (הסיקוונס המציג את מר בומונט במיטת בית החולים, כשלראשו מחוברים מוטות מתכת מקבעים והוא אינו יכול לפלוט אף מילה מפיו בלתי נשכח גם הוא). ג'פרי מגלה את האוזן כשהוא מחפש אחר אבן להשליך אל השדה- בניסיון לפרוק מן המתח שהצטבר בפגישה עם אביו. הוא מתחיל לחטט בדשא- מעשה לא חכם מבחינתו, כי בדשא של למברטון מסתתרת אפלה איומה, שמוצגת היטב בסיקוונס הקודם, ואכן, הדשא הוכיח את עצמו שוב כמקום שממש לא כדאי להתקרב אליו בידיים חשופות ובדעה צלולה. ג'פרי מחטט בדשא, ומוצא, למרבה הזוועה, אוזן אנושית רוחשת נמלים אדומות, עם בונוס של כתמי עובש שעלו בה, מה שאומר שהיא הייתה זרוקה שם מזה זמן מה.

כאילו כדי להגדיש את הסאה, לינץ' עובר אל ג'פרי, שרכון מעל הדשא ומתבונן בעניין, ואז שוב אל האוזן, הפעם ב- Extreme close up שמדגיש את העובש, את הצבע הלבן והחולני של האוזן ואת הנמלים. לכל הכיף הזה מתלווה סאונד מטריד, צווח, מסתורי, ששובר את הדממה שלפני כן.

ג'פרי, גבר גבר שהוא, לא מאבד את העשתונות ומוצא שקית נייר בשדה, ובתוכה הוא שם את האוזן (משהו שרובנו מן הסתם לא היינו עושים- כי זה נורא מגעיל וכאלה), וממהר לרוץ, כמו אזרח אמריקני ישר מן המניין, אל מטה המשטרה המקומית.

מציאת האוזן היא, כאמור, האירוע המחולל של הסרט, ומאותו הרגע, העלילה נעה סביב השאלה למי שייכת האוזן הזו. מובן שהאוזן היא רק פרט קטן המרכיב תמונה אחרת, עמוקה ואפלה בהרבה- אולם במובנים רבים, האוזן היא שער הכניסה אל עולמו ההזוי, הסוריאליסטי של הסרט. הסמליות שלה כשער כניסה מתחזקת בעיקר בשוט המשולב כאשר ג'פרי יוצא מן הבית לכיוון ביתו של הבלש ויליאמס. הוא יורד במדרגות, בעוד אמו ודודתו מביטות בתכנית טלוויזיה.

קראתי כמה וכמה פרשנויות לפיהן הירידה של ג'פרי אל החשכה (כשהוא פותח את הדלת המצויה בקצה גרם המדרגות) משולה לירידתו אל האפלה הסמלית אליה הוא עתיד להיכנס- הריק השחור וחסר הצורה וההיגיון ממנו ארוג העולם הבדיוני. האם והדודה מביטות, למרבה העניין, בתכנית בה מצולם דווקא גרם מדרגות אחר, שעולים בו. ניגוד חריף אל ג'פרי, שמדגיש את מעשה הירידה ופתיחת הדלת באפלה. כשג'פרי צועד ברחוב, אנו מקבלים שוט שחודר אל תוככי האוזן הכרותה, והמצלמה ממש "משוטטת" בתוכה- באופן שמאד מזכיר את שוט הקלוז אפ שנכנס אל הקופסה הכחולה ב"מלהולנד דרייב"- סרט לינצ'י נוסף, כאשר בשני המקרים, שוט התקריב, המשוטט בתוך חפצים קטנים יחסית, מסמל תחימה בין שני עולמות- העולם ההגיוני והעולם החלומי, שבו אין כל היגיון (למרות שב"קטיפה כחולה" התשתית הכרונולוגית והסיבתית היא ברורה בהרבה מ"מלהולנד", אולי אחד הסרטים שבהם לינץ' ממש עף על עצמו במוזרויות). שוט השיטוט בתעלת האוזן משולב בהליכתו של ג'פרי ברחוב הפרברי החשוך. מייד לאחר מכן אנו רואים את ג'פרי על מפתן דלתו של הבלש ויליאמס, בניסיון לקבל פרטים על האוזן שמצא.

האוזן משמעותית ברמה הסמלית בכמה אופנים: ראשית, אם מתייחסים לחפץ עצמו, הרי שמדובר באיבר השמיעה האנושי. כאן, השמיעה הסטנדרטית, הרגילה, נכרתת (ואולי נגזרת במספריים, כפי שטוען חוקר הגופות המשטרתי), ומוחלפת במשהו אחר- לא ברור בשלב ההתחלתי במה, אבל יש כאן הכנה מראש, שאנו הולכים לחזות במשהו חריג, לא נורמטיבי, אולי אפילו סוטה ופרוורטי (המאפיינים הפרוורטיים מקבלים ביטוי הרבה יותר ברור בהמשך). שינוי נקודת המבט, באמצעות איבר שאמור להעביר אלינו נקודת מבט שלמה, כוללת, חשוב בהקשר הבנת העלילה בהמשך. שנית, האוזן כחפץ המסמל תחימה בין שני עולמות- קשה לקרוא לעולם הבדיוני המוצג בסיקוונס הפתיחה "נורמטיבי"- במיוחד בגלל השאלה המרחפת סביב התקרית בדשא, אבל בביטחון העולם המוצג לאחר מציאת האוזן הוא מופרע בהרבה- עולם של מאפיונר מטורף, דמויות שוליים גזורות, שנראה כאילו הודבקו בקולאז' משונה יחדיו, ותעלומה אחת גדולה שאינה באה לכלל פתרון ממשי. שלישית, האוזן כתירוץ עלילתי שמניע את גלגלי הסרט. ג'פרי אינו באמת מתעניין, בהמשך הסרט, בבעליה של האוזן האבודה, אלא עובר חווית התבגרות, מטורפת והזויה, כשהמטרה המניעה אותו בהמשך היא הרצון להציל את דורותי. האוזן היא לא העיקר כאן, אבל היא בהחלט משמשת כעיקר בשלב ההתחלתי של התעלומה.

דורותי מול סנדי

שתי הדמויות הנשיות- דורותי ואלאנס וסנדי ויליאמס, הן ארכיטיפים הבנויים בצורה הטהורה, הפשוטה ביותר, ותפקידן הוא לייצר בג'פרי את התהליך והשינוי שהוא עובר במהלך הסרט. אם נחזור לשיעורי ספרות בתיכון, שתיהן דמויות שטוחות (ואולי אפשר להוציא מכלל זה את המתחרפנות הסופית של דורותי לקראת הסוף), שאינן חוות הארה או משתנות בעקבות האירועים, בעוד ג'פרי, הדמות הגברית המרכזית, הוא זה המשתנה, בין השאר באמצעות התנודות במהלך העלילה מקצה לקצה- מסנדי אל דורותי וחוזר חלילה.
סנדי, בפה סגור. מי שרוצה לצחוק מוזמן לגלול למטה
ולהשתדל להיות רגיש
סנדי היא נערת הפרברים הטיפוסית, ה- All American girl של שנות ה- 50 וה-80 כאחד, הבלונדינית הטהורה, הזכה, טובת הלב ומלאת התמימות, החיק החם שיקבל את ג'פרי ויאהב אותו אחרי התהפוכות והחוויות. דורותי, לעומת זאת, היא אישה בוגרת- איזבלה רוסליני הייתה בת 34 בזמן הפקת "קטיפה כחולה", ואם לא די בכל אלה, לינץ' דואג שהיא תהייה מאופרת בכבדות, באיפור זול וכמעט תיאטרלי (וכזה שמאד מזכיר את איפורן של הדמויות במועדון "Silencio" של "מלהולנד דרייב"(. ברור, כמו כן, שדורותי היא כלי מיני רב עוצמה- גם בידי עצמה וגם בידי אחרים- פרנק בות' ובהמשך גם ג'פרי. היא לובשת פאה זולה, ולבושה בבגדים זולים, צעקניים ומעיקים. לא במקרה איזבלה רוסליני, אישה יפה מטבעה, לא נראית לנו כאן כמו התגלמות היופי הנשי, אלא כקריקטורה זולה שלו- באמצעות השיער, האיפור והלבוש.
דורותי מופיעה.
ולמי שצפה ב"כביש אבוד" התאורה והבמה דומות מאד,
ולא במקרה, לבמה עליה מופיע ביל פולמן עם הסקסופון
דורותי היא גם אם- כפי שמתברר עד מהרה, ופרנק חטף את בנה ובאמצעותו סוחט אותה. היא דמות אישה מעונה, שמשפחתה התמוטטה, לצד הדמות המציעה מין זמין כל כך לג'פרי, וגם לפרנק. בניגוד לסנדי, היא שחורת שיער ומתגוררת בדירה אפלה, המרוהטת כמו בית תענוגות מפוקפק.

דורותי בדירה שלה. אדום.
אי אפשר שלא להשוות את כניסתה הראשונה אל הכניסה הראשונה של סנדי לסרט- כשסנדי יוצאת אל ג'פרי מן החשכה, מוארת כולה ומלווה בנעימת פריחה וכינורות נוסטלגיים. הכניסה הראשונה של דורותי, לעומת זאת, היא באמצעות הצצה אל חור המנעול- רמז למוטיב המציצנות הקשור בדמותה קשר הדוק. כשדורותי שואלת את ג'פרי אם הוא "ילד רע", שאוהב לעשות דברים רעים, כל מעשה האהבים הופך להיות פסיכוטי, מטורף- היא לוקחת את ג'פרי אל מחוזות שמבהילים אותו. היא מדגישה, לאחר מכן, “I’m not crazy. I know the difference between right and wrong”. אז יש לנו חדשות בשבילך, Sweet Pea.

תבניות אדיפליות

אדיפוס הוא שמה של דמות מן המיתולוגיה היוונית שעברה דבר או שניים בחייה שהיו מעצבי אישיות יותר ממה שכל אחד מאיתנו (אני מקווה בכל ליבי) אי פעם יחווה. הוא היה, בסך הכל ואם מסתכלים על התמונה המלאה, בחור יווני חביב, שהרג בטעות את אביו, ובטעות גם התחתן עם אמו שלו (האמיתית), והביא איתה ילדים. איך מתרחש כזה דבר בטעות, תשאלו? אז זהו, שאצל היוונים של פעם הכל היה אפשרי. אדיפוס מגלה בשלב מסוים את הזוועה המשפחתית ועוקר לעצמו את העיניים כעונש. ואז הגיע המחזה "אנטיגונה" של סופוקלס, שהדיר שינה מעיני כולנו בתיכון (אלא אם כן התמזל מזלכם שלא לעשות בגרות בספרות בשנים בהן המחזה הזה היה חובה), כשאנטיגונה הייתה בתו, וגם אחותו למחצה, של אדיפוס. שאר הסיפור ידוע. על שמו של אדיפוס הגה זיגמונד פרויד את המונח "תסביך אדיפוס", המתאר את אחד משלבי ההתבגרות של ילד-בן, המפתח אהבה ורכושנות לאמו, ושנאה (של ילדים, כן?) לאביו. מתוך הסיטואציה הזו, המתוארת כאן באופן הפשטני ביותר שיש, הילד מפתח גם חרדות שונות ומשונות, בין השאר "חרדת סירוס" הקשורה בקונפליקט שנוצר בין האב לבן. המקור העיקרי של חרדת הסירוס נובע מן הקנאה שחש הילד אל אביו בשל יחסיו עם אמו, בה הוא כביכול מאוהב. בהמשך, אגב, חרדת הסירוס עוברת מוטציה והופכת להיות פחד חולני מנשים (שקיים, לפי הטענה, בכל גבר. אני מסירה אחריות בשלב זה מן הדברים האמורים) בגלל שהן שונות מהותית מן הגברים מבחינה מינית. בגלל זה גם הורגים אותן ומתעללים בהן בסרטי אימה וכאלה. אל תגידו שלא הסבירו לכם בפעם הבאה שתראו סרט דוגמת "צעקה", או "הנוסע השמיני", או וואטאבר.

טוב, אחרי שקיבלתי אלרגיה קלה לכל הממבו-ג'מבו הפסיכולוגי הזה, ב"קטיפה כחולה" יש כמה תבניות המבוססות על המשיכה לדמות האם ועל השנאה לדמות האב. לנוחיות האומה כולה, המצב הקשה המתואר בסרט ישוקף בתרשים הבא:
וקצת מילים רציניות:
"קטיפה כחולה" משקף, בהרבה מובנים ולמרות המבנה החידתי שלו, התבגרות מינית ונפשית של נער. זו איננה יד המקרה שאביו של ג'פרי, מר בומונט, "מנוטרל" מייד בפתיחה, באמתלה לא ברורה שיש בה יסודות ילדותיים- כולל האופן שבו הוא נראה בבית החולים לאחר מכן (מהם המוטות המשונים שמקבעים את ראשו של מר בומונט? למה הוא לא יכול לדבר? ומה, לכל הרוחות, קרה לו שם בדשא?). ג'פרי, שמגיע ללמברטון בגלל נפילתו למשכב של אביו, פוגש את אמו בדמותה של דורותי- שעובדת היותה אם היא נדבך מרכזי באישיותה ומהווה את אחד ממאפייניה המרכזיים, ואת אביו בדמותו של פרנק (שפונה אל דורותי כאילו היא אמו בזמן סיטואציות מיניות, ואפילו אומר לה, באחת הסצנות הזכורות של הסרט, Baby wants to fuck). הוא מפתח, ממש כמו אדיפוס בימי הזוהר, משיכה מינית אל דורותי, ובהמשך שאיפתו מתרכזת בלהציל אותה מפרנק, שמצידו מפרק במכות את האיום הצעיר והרענן (להלן: ג'פרי שלנו). בסופו של דבר, ג'פרי שב לזרועותיה של סנדי (נערה בת גילו אליה הוא "מטה" את משיכתו המינית לאמו) ודורותי מתחרפנת סופית. לפרנק- לא כל כך שלום.
דורותי באחד מהקלוז אפס המוכרים יותר מן הסרט.
עבודת האיפור בולטת כאן, לצד הפגיעות שלה בצילום תקריב עדין שמחזק
את המיניות האגרסיבית עם הצער העמוק על בנה
אם קיבלתם מיגרנה, אתם לא היחידים.


מסלול החלום

באחד הקטעים היותר זכורים של הסרט, בו מגיע הקונפליקט הברור בין פרנק בות' וג'פרי לשיא, מצטט פרנק בפני ג'פרי, אחרי שהוא מושח את שפתיו בגסות בליפסטיק ומנשק את פניו, כמה שורות מתוך השיר הנפלא "In Dreams" של רוי אורביסון. שתי השורות מאד מעניינות בהקשר הכללי של הסרט ובמסלול החלום בו הוא פוסע כבר מן הפתיחה-

“In dreams I walk with you,
In dreams I talk to you.”
הנה הסצנה המלאה:


יותר מן הסצנה הפותחת, הסצנה המסוימת הזו מרמזת על כך שאין היגיון רגיל בסרט. שווה לשים לב לשוט בו ג'פרי מכה את פרנק ברכב- אנחנו לא רואים את ג'פרי עצמו אלא את זרועו, שנראית ארוכה באורח פלא, מגיעה עד לפרנק. מזכיר קצת סרט מצויר, מן הסוג הישן והטוב, שבו ידו של הגיבור מוארכת שלא כדרך הטבע על מנת להשיג משהו. פרנק גם מתעצבן כאילו הוא ילד קטן ש"בולע" מילים- ואז מוציא את ג'פרי מן המכונית, ואומר לו כמה דברים. חוץ מהטיות שונות למילה Fuck שחוזרות כמעט אחרי כל מילה של פרנק, פרנק אומר לג'פרי שהוא ישלח אותו ישירות לגיהנום- ובמובנים רבים, הוא הדמות הקיצונית והבלתי הגיונית ביותר בסרט, שמובילה את ג'פרי ישירות לתוך סיוט הלילה של "קטיפה כחולה". גם הסצנות שקודמות לזו- הביקור בביתו של בן (בן דמותו של האיש המפחיד מ"כביש אבוד" עם קצת פחות איפור), וההתרחשויות בביתה של דורותי- כולן מסמנות הידרדרות איטית לתוך מסלול החלום של הסרט, שמגיע לאחת מנקודות השיא שלו בסצנה המסוימת הזו. חשוב להקשיב לפרנק- כי הוא אולי הדמות היחידה שיודעת מה קורה, ושמכירה את ההתנהלות של העולם הזה. ומבחינה זו, פרנק הוא דמות שצועדת על הסף, בין מציאות לחלום- הוא נראה כמעט תמיד בלילה, ג'פרי מתעורר אחרי המכות כשכבר אור יום, כאילו הקיץ מחלום, פרנק שולט לחלוטין במרחב ובאנשים שסביבו, ולרגעים מסוימים כמעט נדמה שג'פרי נקרה טעות לחלום פרטי וחולני של מישהו אחר- פרנק עצמו.
הנה השיר In Dreams, עם Lyrics, כמובן. מקצוענות נטו:



מה אמרנו:

דבר ה- Undertaker (ככה הוא רצה שאני אקרא לו פה. וכן, זו מחווה לדמות המופתית מ- WWF )- לעולם לא יימאס לי לצפות בסרט הזה. הוא גורם לי להרגיש ילד בכל פעם מחדש.

דבר איזבלה רוסליני בראיון- הרבה אנשים חשבו ש"קטיפה כחולה" הוא חולני, אבל עבורי הוא היה דרכו של דיויד (לינץ') לחקור את הטוב והרע.

דבר דיוויד לינץ'- "קטיפה כחולה" הוא סיפור אהבה.

דבר האישה- חלום בעיניים פקוחות. דניס הופר בתפקיד שהוא אולי המשמעותי ביותר בקריירה שלו, ופניה של לורה דרן לקראת סוף הסרט כשהיא מגלה על מערכת היחסים המשונה בין ג'פרי ודורותי שוות צחוק היסטרי לפחות כמו כמה פרקים של סיינפלד. וחוצמזה: יריית פתיחה נהדרת ל"כביש אבוד" ו"מלהולנד דרייב" הנפלאים והזדמנות נדירה באמת לראות סרט של במאי שהוא הכל חוץ משגרתי. אתם עוד פה?


לינקוקים:


היי סנדי. ביי סנדי (היא אמיתית)

8 תגובות:

  1. ביקורת מצויינת כרגיל,אם כל פעם שהחצי שחלך נוסע תתכתבי כאלו ביקורות,נקווה שזה יקרה לעיתים קרובות יותר!!!!!
    המשיכי כך!

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה רבה על התגובה, אני שמחה שאהבת :)
      ודווקא מקווה שחצי יישאר בארץ ולא ייסע בזמן הקרוב. הוא נותן לי יותר השראה כשהוא פה.

      מחק
  2. 1. בוגע לילדה הקטנה ואביה, אני סולדת מכל תרבות ה"למנוע מהילד מה שלכאורה פחות בריא" ובכלל מתרבות ה"הימנעות", אחר כך הילדים גדלים עם חסכים ומנסים למלא אותם בדרכים שונות ומשונות, זה לא הופך את הילדים האלה ל"מיוחדים" סתם לילדים שמרגישים ממרמרים וחסרי סיפוק.
    2. התמונה של האוזן מבצבצת לה מתוך העשב מזכירה לי את הביטוי "גילה לו אוזן", על מנת לזכור את פירוש המשפט לימי הפסיכומטרי העליזים תמיד סמיינתי לי אוזן שרועה על הארץ וניסיתי לחשוב לעצמי "שיואו, הנה אוזן, אולי נגלה לה סוד?" :)
    3. פוסט נפלא כרגיל, מפליאה אותי היכולת שלך לחקור לעומק ולהביא לנו תובנות מרתקות כאלה, הייסודיות והיצירותיות הזאת תביא אותך רחוק!
    4. נשיקות

    השבמחק
    תשובות
    1. 1. מסכימה לחלוטין, עם הסתייגות קלה: לפעמים, בתור ילדים, אנחנו לא בדיוק מודעים לנושאי בריאות / מה טוב לנו / מה רע לנו. הפתרון? לתת הכל - במידה. כשהילדה תגדל, היא אכן תקנה שוקולד והוריה יתפוצצו :)
      2. איזו נפלאה את. הנה יצא משהו חיובי אחד מהפסיכומטרי המיותר לכל הדעות.
      3. תודה על המילים היפות ותודה שקראת.
      4. Love you

      מחק
  3. הפוסט המיוחל! מעולה ומשובח כמו תמיד!!!! את נדירה.. :)

    השבמחק
    תשובות
    1. איזה כייף! חשבתי עלייך כשכתבתי אותו. תודה רבה רבה :)

      מחק
  4. מיכאל גינזבורג4 בספטמבר 2013 בשעה 8:28

    הכתיבה שלך היא קטיפה נעימה בפני עצמה הן לרגש והן למחשבה,
    כנראה הניתוח הכי טוב אי פעם לסרט המצוין והבלתי נשכח הזה.

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה מיכאל דרלינג. אם לא היו עוצרים אותי באלימות (כלומר, סיום תואר, עבודה, חתול) עוד הייתי יכולה להמשיך ולהמשיך ולהמשיך. בכל מקרה אני מאד מאד שמחה שנהנית. נשיקות!

      מחק