"עיניים עצומות לרווחה"- עולם כפול, האישה הקיובריקית, ומה יכול לקרות לך אם תסתובב לבדך בלילה בניו יורק. אה, וגם כי הכריסמס זה ממש עכשיו. היזהרו מסנטה קלאוס, ילדים!

חורף Ho Ho Ho, Merry !

כן, הוא כאן, עוד מחודש שעבר.

אני לא אוהבת חורף. בעיקר בגלל שקר, אבל גם בגלל שכבות הלבוש שאנחנו נאלצים לעטות על עצמנו, כי כל יציאה מהבית הופכת לפרויקט, כי יש קינוחי אף תכופים, כי לק באצבעות הרגליים הופך במחי מגף ללא רלוונטי לפחות לכמה חודשים, כי יש קרייב תמידי לדברים בעלי ערך קלורי גבוה, רצוי מוצפי סוכר ומיני סוגים של גלוקוז, וכי אי אפשר אחר כך לצאת לרוץ ולשרוף את העניינים.

ועם זאת, רצות שמועות שלחורף יש אסתטיקה מסוימת. דביקות מסוימת. שלכל העֶלוַוה הזו, הצונחת בקלילות פריכה אל המדרכות, יש אנרגיה אחרת. ששלוליות הגשם הן דווקא רומנטיות, ובכלל, שהאוויר הנקי ושטיפת המכוניות החינמית (מיצי, המיצובישי האהובה שלי, שעברה כמה דברים בחייה הארוכים, כולל, להזכירכם, צ'חצ'ח ירקני אחד, בחגיגות היסטריות) הם יתרונות שלא חושבים עליהם אבל שחשוב להזכירם.



עלווה ניו ג'רסית. ואם אתם לא יודעים מה זה עלווה, אז נו נו נו.
כי זה אומר שלא עשיתם פסיכומטרי.
וגם שאתם לא קוראים הרבה ספרים.

וירושלים.

למי שלא חווה זאת על בשרו, ייתכן שזה יגיע כהלם תרבות, אבל בירושלים ממש ממש קר. כאילו, קר ברמה כזו, שלפעמים אתה מרגיש שאתה עלול לאבד את שפיות דעתך מרוב שקפוא לך. ולא, לא מתרגלים לזה. ומי שיגיד שלירושלמים יש כושר סיבולת גבוה יותר לקור כי הם נולדו לתוך זה- זו אגדה אורבנית, ידידיי, והגיע הזמן שתקום האושיה הירושלמית ותודה בכך בפה מלא (משמע- אני).

ועדיין, את תואר מלכת הקור (ומעתה אמרו, בעברית צֶחַה, קְּפֶּאַה) הבינלאומית קוטפת מנהטן בחורף, בלי בכלל לראות את ירושלים במקצה. במנהטן כל כך קר, שיש באמת סכנה ממשית למות מקור. חצי מוכן להעיד על זה, כי ייתכן שאני נחשבת עדה לא אמינה (וחוץ מזה, אחד הפקידים בביטוח לאומי אמר לי לפני חצי שנה שאני גם מעליבה אותו, אז מאד יכול להיות שגם אישום העלבת עובד ציבור יעמוד נגדי). עם זאת, החורף הניו יורקי הוא כל כך יפה, עד שגם אני וגם חצי שמנו נפשנו בכפנו ואפילו הגענו עד ליידי ליברטי כדי לצלם אותה עם השלכת. וזה לא היה קל, שכנים וחברים, זה לא היה קל בכלל.



הליידי. ואפילו היא קפאה מקור באותו יום מר ונמהר בו צולמו התמונות להלן.

והנה הגענו, בדרך עקלקלה ופתלתלה לנושא הפוסט! הסבלנות משתלמת.

הפוסט הנוכחי יעסוק בסרטו האחרון והמאד מרשים של סטנלי קיובריק, "עיניים עצומות לרווחה". "עיניים" הוא סרט חורף, "עיניים" הוא סרט כריסמס, "עיניים" הוא סרט ניו יורק, "עיניים" הוא סרט על קור פיזי ורגשי עמוק בין שני אנשים. הוא גם מסוג הסרטים האלה, שאחרי שצופים בהם בפעם הראשונה קשה לשכוח מהם- הרושם שנותר בנו הוא עצום, לטוב ורע- רושם אפל, אך מלא פלאים. כישרונו הבלתי מעורער של קיובריק לתת ביטוי ויזואלי לקונפליקטים ופחדים עמוקים מאד שקיימים בכל אחד מאיתנו ברמה כזו או אחרת גורם לנו לחשוב, להיות צופים פעילים ולבחון משמעויות בחיינו שלנו- ומכאן יש ניצול מלא של המדיום הקולנועי, המופלא, שלא ניתן להחליף בשום דבר אחר. על עטיפת ה- DVD של הסרט כתוב באותיות מאירות, "יצירת המופת האחרונה של קיובריק. שופעת חיים, מבריקה, בלתי נשכחת".

And you better believe it.

פרטים טכניים (כי בכל אחד מאיתנו יש טכנאי קטן):

"עיניים עצומות לרווחה", ובאנגלית Eyes wide shut (נכון שזה תרגום לעברית שבאופן מפתיע ממש מתקבל על הדעת? את רואה, וועדה-יקרה-לתרגום-שמות-סרטים-לעברית? כשמגיע לך- אני גם יודעת לפרגן. בבלוג "דברים שקרו באמת" עשו מחווה גאונית לוועדה העלומה.)

במאי: סטנלי קיובריק

שנת הוצאה: 1999

קאסט: טום קרוז (דוקטור ביל הארפורד), ניקול קידמן (אליס הארפורד), סידני פולאק (ויקטור זיגלר), טוד פילד (ניק נייטינגייל), אביגייל גוד (האישה המסתורית), רד שצ'רבדזיג'ה (בתפקיד מר מיליץ', בעל חנות התחפושות) ואם זה מאוית לא נכון- התנצלותי הכנה. שצ'רבדזיג'ה אפילו קפץ לבקר ב"באטמן מתחיל", בדמות של חסר בית) לילי סובייסקי (בתו של מיליץ'), ג'וליאן דיוויס (מנדי).

לפני שמתחילים- קצת על סטנלי קיובריק



קיובריק, קידמן וקרוז (טריפל ק', בשבילכם) מריצים עניינים על הסט של "עיניים עצומות לרווחה"

סטנלי קיובריק (Stanley Kubrick)  שייך לפנתיאון הכבוד של קולנוענים נדירים ויוצאי דופן, מבריקים ונצחיים (למרות השם האגבי של פקיד שומה במס הכנסה, "סטנלי"). הוא יושב שם לצד ענקים כמו היצ'קוק, פולנסקי, האוורד הוקס ועוד כמה שמות מפוצצים. אפשר לאהוב, לשנוא, להזדעזע ואולי להחרים (כפי שקרה עם חלק מסרטיו) את הנושאים בהם נוגע קיובריק בסרטיו, אבל חייבים להעריך את הסגנון הקולנועי המוקפד והפדנטי, את הצניעות האישית שאפיינה אותו בחייו, את הבעיטה הנפלאה שלו במוסכמות ובהוליווד, לצד ההתפרשות המוצלחת על ז'אנרים קולנועיים שונים, שימוש המתוחכם להפליא בסאונד ותאורה, תפאורה וקומפוזיציות מדויקות עד כדי קנאה, וחוסר פחד מוחלט מפרובוקציות, ואני יכולה להמשיך עוד ועוד, כי כל אוהב קולנוע אמיתי שומר לקיובריק מדף שלם ומכובד בספרייה האישית שלו מכל הטעמים הללו ועוד.

קיובריק אחראי לכמה מיצירות המופת המופלאות ביותר שנראו על מסכי הקולנוע, ביניהן "תפוז מכני" (1971) הבלתי נשכח, "2001: אודיסאה בחלל" (1968), שגם זיכה אותו באוסקר יחיד, כמה ציני, ודווקא על האפקטים, "דר' סטריינג'לאב" (1964), שלעולמי עד יזכיר לי איך העברתי איתו טיסה שלמה לניו יורק, צופה שוב ושוב בקטעים האהובים עליי, "הניצוץ" (1980), שנחשב בצדק לאחד מסרטי האימה המפחידים ביותר אי פעם, ואלו אזכורים חלקיים ביותר.

קיובריק היה אמריקני, ואפילו יהודי (הו הו), שנולד ב-1928 במנהטן. לפי אי אלו מקורות, קיובריק לא הסתדר במסגרות החינוכיות אליהן נשלח, למרות האינטליגנציה הגבוהה מאד, לעיתים הבלתי הגיונית, ששופעת את סרטיו. קיובריק עצמו, שגם היה תסריטאי מחונן לכמה מסרטיו, העיד כי לא קרא ספר להנאתו עד שהיה בן 19 (ציטוט מלא אפשר למצוא ב- IMDB, בלינקוקים למטה). קיובריק גם נודע כאדם פרטי וריחוקו הפיזי מאמריקה בשנותיו המאוחרות (הוא עקר לאנגליה, ואירופה הייתה לוקיישן מרכזי של מרבית סרטיו) אף תרם לעיצוב דמותו התקשורתית כמתבודד משונה. זכור מקרה, דיי משעשע, של בריטי שהתחזה לקיובריק במקרים שונים (לשם השוואה, האם אפשר לדמיין בעיני רוחנו מישהו שמתחזה לטרנטינו ולא עולים עליו? לא נראה לי) ומדגים את ההתרחקות היחסית של קיובריק מן התקשורת.

"עיניים עצומות לרווחה" היה סרטו האחרון של קיובריק- כל כך אחרון, עד ששמועות עקשניות טוענות שקיובריק לא סיים לערוך אותו עד הסוף (למרות שהסרט נשלם, באופן רשמי, מספר ימים לפני מותו, ב- 1999). בפתיחת הסרט מופיע הכיתוב "This feature is presented in the full aspect ratio of the original camera negative, as Stanly Kubrick intended."

מה קורה בגדול

אליס וביל הארפורד הם זוג ניו יורקי מן המעמד הבינוני, המתגורר במנהטן. לזוג יש בת קטנה וג'ינג'ית, הלנה, ביל הוא רופא משפחה ואליס ניהלה בעבר גלריה בניו יורק. שניהם נאים להפליא (אי אפשר להתעלם מן הנוכחות הבאמת מחשמלת של קידמן וקרוז על המסך בסרט המסוים הזה), אוהבים ומתחזקים זוגיות בריאה (לכאורה). בפתיחת הסרט יוצאים ביל ואליס למסיבה שמארגן ויקטור זיגלר, אישיות ניו יורקית עשירה ורבת עוצמה ואחד מלקוחותיו ה"מועדפים" של ביל, שמציין במסיבה כי "זה מה שאתה מקבל עבור ביקורי בית" (משפט חשוב שצובר משמעות בהמשך). ניתן לומר כי ציר העלילה נע סביב מערכת היחסים של הזוג הארפורד, ובעיקר על מקומו של הבעל, ביל, בתוך הזוגיות הזו. במסיבה המפוארת מזהה ביל חבר שלו מתקופת לימודי הרפואה שהופך לנגן בלהקה.

הנשף של זיגלר מהווה כר פורה ראשון לכל האווירה ההזויה האופפת את הסרט, ומתאפיינת בעיקר בהצגת העולם הבדיוני של הסרט כסביבה טעונה מינית, מלאת אפשרויות ולמעשה- המצע הכי לא מומלץ למונוגמיה באשר היא. במהלך המסיבה נפרדים בני הזוג לזמן קצר וכל אחד חווה חוויות מוזרות משלו- אליס שותה קצת שמפניה ומוצאת את עצמה רוקדת עם גבר אירופאי מנומס שמציע לה לקיים יחסי מין בחדר בו מחזיק זיגלר את אוסף יצירות האמנות שלו, דר' ביל הטוב פוגש בשתי נשים צעירות ויפות ופוצח בדיאלוג סתמי עימן כשהן מובילות אותו תוך כדי דיבור, אחת מכל צד. כשהוא עוצר לפתע ושואל את הבנות לאן הם הולכים, הן עונות, "אל המקום בו נגמרת הקשת בענן" (Where the rainbow ends - אלוזיה אגדתית ברורה, ולא היחידה בסרט הזה).לצערו של ביל, הוא לא יצליח להגיע אל אותו מקום עלום ומסתורי כיוון שבדיוק באותו הרגע מגיע אחד מאנשיו של זיגלר ומבקש ממנו להגיע בדחיפות אל זיגלר. 


ביל ושתי הדוגמניות בנשף של זיגלר, כמעט בדרך לאיפה שנגמרת הקשת בענן.
Where ever that is, זאת אומרת

ביל עולה אל חדר גדול בו נמצא זיגלר, שנמצא בעיצומה של התלבשות (כשאשתו ואורחיו הרבים נמצאים ממש למטה), ומנדי, בחורה יפיפייה ועירומה לחלוטין (להלן: בחורה עירומה מספר 1. זה חשוב), מעורפלת חושים ומסוממת. ביל עוזר למנדי וזיגלר. אחרי המסיבה המוזרה, חוזרים אליס וביל לדירתם, כולל סצנה בלתי נשכחת, יפיפייה, של קידמן וקרוז, הם ביל ואליס, מתמזמזים מול המראה (קיובריק צילם את הזוג דרך המראה בחדר השינה- אלוזיה נוספת, הפעם ל"אליס בארץ המראה" והמעבר לעולם שונה ובמקרה של הסרט, גם מעוות דרך כלי שאמור לשקף מציאות).


ההתבוננות במראה כאלוזיה. הסמליות של המראה משמשת כאן פתח
לפריקת עול והשתחררות מפנטזיות מעיקות

לאחר מכן מגיע סיקוונס ובו הבלחה אל עולם השגרה של אליס וביל, כאשר העריכה הצולבת עוברת בין הבעל והאישה- כל אחד בעיסוקיו. דר' הארפורד בעבודתו במרפאה, אליס עם הילדה (כולל שוט נפלא של קידמן העירומה שמתלבשת בבוקר). בסופו של אותו יום שגרתי, אליס מוצאת ג'וינט בארון האמבטיה ומחליטה לעשן אותו, ומכאן פותחת תיבת פנדורה שמהווה את האירוע המחולל של הסרט.

אירוע מחולל: לא, זה לא אומר אירוע שבו כל הדמויות מחוללות בריקודי עם מסביב לבמאי, וגם לא אירוע בו מחללים בחליליות ברחבי הסט (למרות שבעולם הגיוני, זה בהחלט היה אפשרי).

אירוע מחולל הוא מושג קולנועי המשמש לציין את הרגע הנרטיבי בסרט בו נגמרת האקספוזיציה (חומר הרקע, המידע שקודם להתרחשויות הסרט בהווה) ומתחיל הסיפור האמיתי. אם עד כאן קיבלנו קיתונות של מידע על מערכת היחסים של אליס וביל, על זיגלר, שמתגלה כדמות מפוקפקת ומשונה, ועשירה מאד, על המפגש בין ביל וניק נייטינגייל- עכשיו מתחיל הסיפור האמיתי. אליס (וחשוב לשים לב לסמליות השם- אלוזיה נוספת- ממש כמו אליס שנופלת אל מאורת הארנב, ומשם אל ארץ הפלאות, כך אליס מפילה את עצמה ואת נישואיה אל מעמקי האפלה הניו יורקית) מעשנת את הג'וינט ומשוחחת עם בעלה שיחה פילוסופית, חשובה מאין כמוה להבנת מהות הסרט, כשבסופה היא מגלה לביל, שבעבר, היא נתקלה בגבר אחר, אותו לא הכירה מעולם, ושהייתה מוכנה לעזוב למען אותו גבר את כל חייה- את ביל, את הבת הג'ינג'ית. אפילו, אומרת אליס, אם משמעות הדבר הייתה בילוי עם אותו גבר רק ללילה אחד. 

אליס וביל, עדיין תמימים, עדיין לפני הווידוי קורע הלב, עדיין מעשנים ג'וינט,
עדיין בעולם שכולו טוב

הוידוי של אליס, שאינו אלא פנטזיה שלה (שכן לא נעשו מעשים במציאות) מערער את עולמו של ביל, שאוהב את אשתו ובוטח בה (וחשוב מכך- רגיל אליה, כפי שמודגש כבר בסצנת הפתיחה), וכפי שמשתמע מן הדיאלוג שלהם באותה סצנה, הוא גם מרוצה מנישואיו (למראית עין). אליס, למעשה, משלחת את ביל אל מסע מוזר ברחבי ניו יורק החשוכה, כשבכל פינה אורבת לביל ההזדמנות המושלמת לבגידה באשתו. ביל אינו מפסיק לראות בעיני רוחו את אשתו עם גבר אחר, דמיוני, בשוטים בשחור-לבן המשולבים בשלבי המסע השונים של ביל. המרחב הניו יורקי מעוצב בשיטתיות כמרחב מופלא-אגדתי, וניו יורק היא עיר שופעת הזדמנויות מיניות- וסכנות. בדרך עובר ביל אצל דומינו, זונה חביבה שאוספת אותו מן הרחוב, ובחנות תלבושות הזויה בשם "Rainbow Fashions" (יסוד אגדתי נוסף שמתקשר אל הבנות מן המסיבה שרוצות לקחת אותו להיכן שמסתיימת הקשת בענן). קיובריק הקדיש קטע הזוי ופרוורטי במיוחד, בצורה מרומזת ואלגנטית, כיאה לסגנונו הקולנועי, למתרחש בחנות התחפושות (והקטע כולל את בתו הקטינה והמופרעת של מיליץ' ושני יפנים בפאות נשים).



המקום ההוא. Rainbow Fashions

 המסע מגיע לשיאו בסצנת נשף המסכות- סצנה בלתי נשכחת, אולי אחת מן הסצנות היפות ביותר שצולמו בקולנוע ובוודאי מן היפות שצילם קיובריק (ואדון בה בהרחבה בהמשך). בסצנה, מגיע ביל אל טירה עתיקה שמתקיים בה טקס בעל מאפיינים מיסטיים, וכל הנוכחים עטויי מסיכות וגלימות שחורות. באותה טירה פוגש ביל נערה שפניה מוסתרים במסכה (להלן- בחורה עירומה מס' 2) ושעוזרת לו להימלט מן הטירה אחרי שזהותו נחשפת לעיני כל. אחרי שביל שב לביתו, נכנס גם רצח אפשרי לעלילה, ואי בהירות ביחס לזהותה של הנערה המסייעת מן הטירה. על הדרך, ביל גם הולך לצפות בגופת נערה (להלן: בחורה עירומה, אבל מתה, מס' 3, שבעצם הופכת למס' 1. למעוניינים- מי שיצפה בסרט לא יקבל מושג רחב יותר על מספר הבחורות העירומות ועל מי זו מי. וואי, איזו תסבוכת) בסופו של דבר, אחרי שביל מבין שעוקבים אחריו ועל הדרך גם מפחידים אותו עד מוות, הוא מתוודה בפני אליס על הכל. בסצנה החותמת את הסרט אומרת אליס לביל שהיא אוהבת אותו ושהיא חשה ברת מזל שהם הצליחו לשרוד את כל האירועים- הדמיוניים והאמיתיים- שקרו להם.

מופרע? יאפ. אבל אנחנו אוהבים את זה. מי שאומר שלא- משקר.

ביל ואליס

קיובריק ליהק לשני התפקידים הראשיים את טום קרוז וניקול קידמן, שהיו, נכון ל-1999 (וזה לא היה כזה מזמן! איך שהזמן עף) ה- Power couple ההוליוודי- מעמדם מבחינת עניין הציבור ורמת הפרסום שלהם יכול להיות מושווה היום רק אל אנג'לינה ג'ולי ובראד פיט, ודמיינו בעיני רוחכם כמה היה גורף סרט פרובוקטיבי בכיכובם שכולל סצנות עירום מיניות ודיונים כאלה ואחרים בנושא זוגיות. באמצעינו המחקר הדלים שברשותנו אנחנו יכולים רק להניח שהם לא יתקרבו לרמת הכימיה ורמת הבימוי המוצגת ב"עיניים עצומות לרווחה".

נחזור לענייננו: קרוז וקידמן הביאו איתם מראש אינטראקציה רלוונטית לעלילת הסרט- ראשית, השאיפה לשלמות החיצונית של שניהם. אנחנו יכולים להתווכח על זה (ומי שישלוף את המשפט החבוט והנודניקי "על טעם וריח אין להתווכח" מסתכן בלהרגיז אותי, ואוי ואבוי לו), אבל ניקול קידמן וטום קרוז שניהם מהממים, ועל אחת כמה וכמה בסרט המסוים הזה. שנית, הכניסה האינטימית מאד לדינאמיקה של הזוג המפורסם הזה- בדיונית ככל שתהיה- והחשיפה של מה קורה אצל זוג שהכל אמור להיות מושלם אצלם- שניהם מושכים, אוהבים ומקיימים אינטראקציה בריאה למראית עין. השלמות החיצונית אינה מעידה כאן על הפנימיות ולהיפך- היא משמשת וילון עבה, יפיפה, המכסה על חשיכה, חוסר אמון, יצרים מיניים ושחיתות (המודגמים היטב בסצנת נשף המסכות).

את המבט המפורט והמעניין ביותר אל מערכת היחסים של ביל ואליס אנו מקבלים בסצנה הפותחת של הסרט, המתארת את שניהם בעיצומה של התארגנות למסיבה. השוט הראשון של הסרט (לא כולל השוט של קידמן המחליפה שמלה, וחייבים להבין את האמירה מאחורי ההפשטה של כוכבת בסדר הגודל של קידמן מייד בשוט הפותח- נאמר כאן, בפשטות, שהולכת להיות פה שבירת מוסכמות) הוא של הרחוב הניו יורקי בו מתגורר הזוג הארפורד. ביל, שמביט מהחלון אל הרחוב אותו ראינו שניות קודם לכן, שואל את אליס אם היא ראתה את הארנק שלו ומייד אחר כך נכנס אל השירותים, בעוד אשתו כורעת מעל האסלה ומשתינה. ביל מסתדר מול המראה, ואליס שואלת אותו איך היא נראית. הוא עונה לה תשובה מושלמת- את נראית נהדר, אבל אליס אומרת, ובצדק, שהוא אפילו לא מסתכל עליה. כל הזמנה כולה מדגימה את הזוג היפה הזה, כל אחד מהם בפני עצמו, ואת הריחוק היחסי שלהם זה מזו. שום צילומי קלוז אפ (ומה לעשות, קלוז אפ חשוב ליצירת תחושות קרבה), שום תבניות סמיכות אינטימיות. הזוג מתארגן ויוצא, מקשקש על ענייני דיומא, ואז מגיע אל המסיבה, ובה כל אחד בפני עצמו נפתח אל חוויות מרגשות, שונות- אחרות מן השגרה המתקיימת בבית.

טיפונת שוטים מן הדיאלוג בשירותים, המדגים את הריחוק בין בני הזוג

 ניו יורק והכריסמס

ניו יורק של "עיניים עצומות לרווחה" היא לא הנוכחות האורבנית המאסיבית המתקיימת בסרטים אחרים שכבר כתבתי עליהם בעבר ("באטמן מתחיל", "ללא גבולות", "תינוקה של רוזמרי"), אבל קשורה קשר הדוק לאחת מן התמות המרכזיות של הסרט- השחיתות, הזיוף, המעמד הגבוה, ההתפוררות של התא המשפחתי ומשולחות-הרסן המינית. הזכרתי על קצה המזלג גם את המוטיבים הפלאיים, האגדתיים, ששזורים ברחבי העיר. בסרט, מהווה ניו יורק את אחת הדוגמאות המושלמות למרחב של מותחן קולנועי. היא מתפקדת כמבוך מלא קסם, מלא סכנות, וחופפת לעלילה החידתית ולאירועים הפוקדים את הדמויות בהתאמה. בסרט, ניו יורק עוברת טרנספורמציה והמרחב העירוני שלה "נטען" בתכונות מופלאות. סמטאותיה מתמלאות סודות ומסתורין אופף אותה.

ניו יורק של "עיניים עצומות לרווחה". בימנית- ביל משוטט, אובד עצות,
ברחוב המואר בנורות כריסמס צבעוניות. בשמאלית-
האיש המפחיד (מפאת חוסר בתיאור טוב יותר) שעוקב אחרי ביל
ברחוב

אלמנט חשוב במוטיב האגדתי הוא הנוכחות המאסיבית של הכריסמס, התאורה והקישוטים הנלווים לכך שמציצים מכל פינה של העיר, ובפנים הבתים. אורות הכריסמס הצבעוניים, עצי האשוח המקושטים, כוכבי הצפון הענקיים הממוקמים באולם הריקודים (ובולטים בעיקר בסצנה בה רוקדת אליס עם ההונגרי הזקן והחרמן) בנשף הנערך אצל זיגלר, עץ הכריסמס במרפאה של ביל, הלנה ואליס שעוטפות מתנות חג מולד, משחקי התאורה בין אדום, כחול ולבן לכל אורך הסרט (במיוחד בסצנה בה אליס מתוודה בפני ביל על הפנטזיה שלה), כך גם עץ חג המולד- האלמנט הראשון שמבחינים בו כשפותח ביל את הדלת- בחדר בו נמצאת מריון עם גופת אביה (לעומת הכניסה של קארל אל החדר, בה לא רואים את העץ), האורות הצבעוניים בחנויות ברחובות בהם מהלך ביל,עצי הרחוב המוארים הנראים בין ביל ודומינו כשהיא משכנעת אותו לבוא אליה לדירה, ממשיך עם עץ הכריסמס שנמצא בכניסה בתוך דירתה של דומינו (וביל אפילו מעיר שזהו עץ נחמד), הסצנה המסיימת של הסרט בה ביל ואליס הולכים עם הלנה לבחור מתנות כריסמס ועוד ועוד.



מקבץ הכריסמס של "עיניים עצומות לרווחה". וזה עוד כלום!

לאן אנחנו חותרים, תשאלו ובצדק. חג המולד, המציין את הולדתו של ישו, הוא אולי התאריך החשוב ביותר בשנה עבור האמריקאים, וגם האירופאים. למעשה, בכל מקום בו קיימת תרבות מערבית, הכריסמס הוא הזמן החשוב ביותר בשנה, המוקדש למשפחה, לילדים המקבלים מתנות מן ההורים (וחלק מאמינים אפילו, אבוי לנו, שאדם עב כרס המתקרא "סנטה קלאוס" מסתובב לו על מזחלת עם גמדים ואיילים והו הו הו ומתגנב אל הבתים דרך הארובות. קטע מלחיץ)- ובקיצור, חג המוקדש כולו לטהרת המשפחה, ערכי החברות, הנתינה, החברותא. לתעשיית הקולנוע האמריקנית יש חלק מרכזי בהטמעת הכריסמס בתרבות האמריקנית והפיכתו לפסטיבל הצריכה הגדול ביותר בעולם. כמויות הדולרים שעפים בכריסמס באמריקה יכולות להשתוות רק לכמויות עצי האשוח הנגדעים טרם זמנם, אי שם ביערות אפלים הממוקמים גם הם ביבשת אמריקה, או לפחות לכמות הנשים הערומות ב"עיניים עצומות לרווחה". חצי שלנו, אולי האדם הסבלני ביותר שיש, חזה במו עיניו באמריקני ממוצע וחביב שהגיע ל- Apple Store בלוס אנג'לס על מנת לרכוש לא פחות משישה (!) אייפדים לבני משפחתו לכבוד הכריסמס. בפני כמויות אייפדים כאלה, אפילו חצי הרגיש אמריקה. אז האמריקנים קונים- הילדים מקבלים מתנות- יש ממתקים, שלג, עץ אשוח פלוס מנורות צבעוניות וקישוטי חג מולד- ישו נולד- סנטה קלאוס בהיסטריה- הקולנוע משריש ומטפח את חג המולד כסמל למשפחה ואחדות ומעשים טובים- וכולם מרוצים.

המרפאה של ביל. חלל ריק,
כשעץ חג המולד הוא הדומיננטה של הפריים ומדגיש את הריקנות
האנושית מחלל המרפאה

אלא שב"עיניים עצומות לרווחה", הכריסמס הוא המעטפת הצבעונית של הסרט לבדידות, לסכנות, לייאוש גברי, לקנאה ולחיפוש חסר טעם אחר משמעות. ב"עיניים", המשפחה האמריקנית הקלאסית, הבורגנית, מתפרקת במקום להתלכד. הסרט בועט בסמל קאנוני, תרבותי, קולנועי וצרכני מן החשובים ביותר שיש- משמעויות החסד, התמימות והטוּב שמייחסים כמעט כל האמריקאים לחג המולד מתחלפות פה דווקא בניצול, אי סולידריות אנושית ויצרים חייתיים.אפילו ב"ויקיפדיה" (בלינקוקים למטה) טורחים ומציינים את תרומת הקולנוע לתעשיית חג המולד המשגשגת. וחוצמזה, תמיד חשבתי שיש משהו קצת סוטה בסנטה. היית ילד רע השנה, או ילד טוב השנה? ראבאק, אם מישהו מבוגר יגיד את זה היום ברחוב לילד קטן כשהוא לבוש באדום לבן ומצנפת משונה הוא מסתכן במעצר ואשפוז. ומה רווח לי לדעת, שגם קיובריק חשב ככה.

והמקום היחיד בסרט שאין בו תפאורות כריסמס למיניהן, הוא בנשף המסכות בטירה, שבו בעצם All hell is breaking loose. 


ניחוח האירופאיות של הסרט



ה"אציל" ההונגרי והאישה האמריקנית, המצולמת מגבה כדי להדגיש
את הפגיעות שלה. ושוב- מלא מלא כריסמס

הלוקיישן הבדיוני של הסרט, ניו יורק,  כשלמעשה הלוקיישן העיקרי (המציאותי) של הסרט היה בלונדון, מלבד כמה שוטים אזוטריים שצולמו בניו יורק עצמה ע"י צוות הפקה קטן, הוא בעל משמעות כיוון שקיובריק מבטא באמצעותו את המתח בין האירופאיות, המיוצגת ע"י האירופאי העשיר שרוקד עם אליס במסיבה של זיגלר, ע"י הפסקול, שכולל נעימה קלאסית מפורסמת של דמיטרי שוסטקוביץ' (Jazz Suite, Waltz 2) הפותחת את הסרט, ע"י הטירה הגותית המובהקת, המשופעת ביצירות אמנות ותמונות מן המאה ה-16, נברשות וטפטים עתיקים, מסכות וניציאניות, הנימוס והמחוות הכלליים של הדמויות ועוד. למעשה, ניו יורק של קיובריק היא מאד לא אמריקאית- אין כאן את סמלי אמריקה הקפיטליסטית, הדורסנית, הגדולה (וכריסמס, כאמור, מקבל כאן משמעות אחרת למדי), אלא אמריקה אחרת, עם מעמדות אצולה (זיגלר), פשוטי העם (ביל, המגורש בבושת פנים מנשף המסכות), אמריקה נטולת שחורים (אין שחקן שחור אחד בסרט, ואפילו לא ניצב. בדקתי), נטולת הקונפליקטים המוכרים לנו כל כך מסרטים אחרים. אמריקה כמעט אירופאית. ודווקא המטרופולין המזוהה ביותר עם ארצות הברית- ניו יורק- מופשט כאן מן האמריקאיות המוכרת כל כך מסרטים אחרים, ורחובותיה שטופי הגשם, הבודדים, מהווים מבוך מתוחכם שבו צועד ביל, המשקף את מוטיב העולם הכפול של הסרט.


זיגלר, מנדי (בחורה עירומה מס' 1) וביל,
בסצנה המבשרת את נשף המסכות

עולם כפול
קיובריק בחר לפתוח את "עיניים עצומות לרווחה" עם נעימה שיוצרה היה רוסי-סובייטי, ועיקר שנות יצירתו היו בתקופת סטאלין. שוסטקוביץ' היה יוצר שסבל מרדיפות מצד השלטון הסובייטי (בין היתר, האשימו אותו בנטייה לפורמליזם- Big No No דווקא במולדת הקולנוע הפורמליסטי), ובעקבות כך, נאלץ שוסטקוביץ' למתן את יצירתו ולהפוך אותה לכזו שכביכול אוהדת את השלטון. כרגיל וכפי שמצופה מאמן שנכפה עליו להטמיע משהו שאינו מאמין בו ביצירותיו, לשוסטקוביץ' יצאו יצירות חתרניות, כאלו המציגות ראיית עולם כפולה- מצד אחד, שירי הלל לשלטון הסובייטי ולסטאלין, מצד שני חתרנות מרומזת. השימוש במוסיקה קלאסית בסרטיו של קיובריק אינו חדש (זוכרים את אלכס ואהבתו החולנית ללודוויג ואן ב"תפוז מכני"?), וב"עיניים עצומות לרווחה" אף צובר משמעות נוספת. האזנה ליצירתו של שוסטקוביץ' בנפרד מסצנת הפתיחה בהחלט מעניקה הרגשה אמביוולנטית, לא ברורה-

מבנה הסרט מורכב משתי סצנות עיקריות המקבילות זו לזו, ומדגימות את העולם הכפול, האמביוולנטי, החשוך והצבוע של הסרט. הסצנה הראשונה היא המסיבה בביתו של זיגלר. עשירי ניו יורק מתקבצים, לבושים במיטב מחלצותיהם, ורוקדים בנשף מפואר בביתו המפואר של זיגלר. הכל מהוגן, למראית עין, למרות הרמזים הברורים לעיוותים וסטיות שונות. כך, החוויות המוזרות של ביל ואליס במסיבה וכמובן- הסצנה בה ביל נקרא אל חדר אמבטיה מפואר, כדי להחיות אישה עירומה שהזריקה לעצמה סמים, כשזיגלר, המארח המושלם, מתלבש בצד (ויש לו שלייקעס נורא יפים). מה קרה כאן? אנחנו לא יודעים, אבל זה מריח לנו מוזר. זה מריח לנו סוטה. זה מריח לנו כמו איש עשיר, חסר מעצורים ומוסר. וחברים- זה לא מריח כמו שאנל 5. וזה בדיוק מה שקיובריק רוצה שנרגיש. כל סממני המעמד של זיגלר- ביתו המפואר, יצירות האמנות, החליפה, שולחן הביליארד (סנוקר זה רק בישראל) העטוף בבד אדום- כל אלו מחפים על אופי פראי, על ניצול מחפיר של נשים ושימוש בהן לטובת מין פרוורטי, עד כדי מוות, אליו הוא מתייחס בשוויון נפש וזלזול.


זיגלר והשלייקעס. ברקע, כמובן, ציור של אישה עירומה שמדגיש את אווירת
הניצול המיני (לפי תנוחת האישה) והפריצות (שומו שמיים).
מאד מעניין להשוות עם הסטים של "תפוז מכני" שמכילים יצירות אמנות דומות


בכל מקום אליו פונה ביל באותו לילה מוזר, צפים אלמנטים מן העולם התחתון אל פני השטח, כאשר כולם משתקפים בביטוי מיני כזה או אחר: מריון ההזויה שמנשקת אותו פתאום למרות שקארל, חבר שלה, צריך להגיע, ולמרות שאביה שוכב מת ממש לידם, הזונה החביבה שאוספת אותו ברחוב, התקרית המטורפת, הלא מוסברת, בחנות התחפושות, והשיא, כמובן, בנשף המסכות המהווה את המקבילה הצורנית והרעיונית למסיבה בביתו של זיגלר. העולם בו נמצא ביל הוא בעל טבע ארוטי, מיני, אבל זוהי לא מיניות שגרתית ונורמטיבית, אלא ארוטיות מעוותת, פגומה, החושפת עולם מפחיד ומוזר- החל מבתו המוזרה של מיליץ' ועד לדומינו, הזונה שאוספת את ביל מן הרחוב ובהמשך מתברר שהיא (כנראה) נשאית איידס. בנשף המסכות המסתורי, שהוא למעשה אורגיה המונית המהווה את פסגת המתח הארוטי, נחשף לפני ביל העולם האמיתי, החייתי, הפראי והסודי במיוחד  (כי כולם לובשים מסכות), שרחש ובעבע במשך כל הסרט כלפי חוץ כמו לבה רותחת.

נשף המסכות בטירה

העולם מוזר, חברים, ואתם לא קראתם את זה בפעם הראשונה פה (ואם כן, העולם מוזר יותר ממה שחשבתי). לפני שבועיים ישבנו אני וידידי הטוב ג' לארוחת צהריים וכמובן שדיברנו על סרטים (למרות שאני יכולה להיות אשת שיח נפלאה גם בתחומים אחרים). יצא לנו לדבר על סצנות בלתי נשכחות שמשאירות בך את חותמן לעולמי-עד (בין השאר, סצנת הרצח במקלחת של "פסיכו", או סצנת מטוס הריסוס בשדה התירס של "מזימות בינלאומיות", סצנת הסיום של "קזבלנקה", סצנת האונס בבית הסופר של "תפוז מכני" וכמובן, "חלף עם הרוח" ו- Frankly, my dear). סצנת נשף המסכות של "עיניים עצומות לרווחה" היא בדיוק כזו- סצנה שאי אפשר לשכוח, לא משנה כמה נשתדל, וסצנה כזו שאנחנו רוצים לראות שוב ושוב. אם אנתח כאן את כל הסצנה הפוסט הזה לא ייגמר. יש בה כל כך הרבה סמלים, פאליים ותרבותיים כאחד, ושימוש מרהיב בכל אמצעי המבע הקולנועי המצטרפים כאן לוירטואוזיה אסתטית ומוסיקלית מרהיבה, שהיא פשוט צריכה פוסט נפרד משל עצמה. אולי יום אחד הוא עוד יגיע.



בכניסה אל הטירה.
שום כריסמס כאן, חברים. כי כאן מדברים ביזנס

אחד מסודות קסמה של הסצנה הוא שבמשך כל ההתרחשות אנו צמודים ל- Point of view של ביל, וחווים בשלבים עימו את כל הסצנה- מן הטקס, הצפייה בהתרחשויות ועד רגע החשיפה. ביל מגיע במונית אל הטירה, הנמצאת מחוץ למנהטן, ומפנטז בדרך על אשתו והגבר האחר, לצד שוטים המציגים אלמנטים של חג המולד (בולט במיוחד שלט אדום ומאיר שצועק Happy Holiday). ככל שנמשכת הנסיעה נעלמים סמלי חג המולד והוא מגיע אל שער ענק וחשוך. שני אנשים מקבלים את פניו בכניסה, וביל נותן להם את סיסמת הכניסה אל הטירה- "פידליו"- אלמנט אירופאי נוסף. פידליו הוא שמה של אופרה מאת בטהובן, המספרת את סיפורה של נערה שמנסה להציל את אהובה, ועל כן מתחזה לגבר בשם פידליו ומסכנת את חייה. קצת כמו מה שקורה לביל בנשף, מינוס ההיפוך המגדרי.  

ניק נייטינגייל מנגן כשעיניו מכוסות, והמסכות המפחידות שבוהות בביל
ורומזות לו בניד ראש במהלך הטקס.
ואם אתם מפחדים, תחשבו מה עבר על ביל

ורגע! כדי שניכנס כולנו לאווירה הפראית והמגניבה הזו, נא לחצו באדיבותכם Play והמשיכו מטה כרגיל:

 מה שמתרחש כשביל נכנס הוא מעין טקס, בעל מאפיינים מיסטיים (דמות הכוהן הלבושה באדום, הקטורת שהוא מחזיק בידו, מעגל הנשים המקיפות אותו, גלימות הברדס שלובשות כל הדמויות, המסכות המוזרות וכמובן- הנעימה המיוחדת שחוברה בדיוק לסצנה הזו), שמתברר כמה דקות לאחר מכן כהכנה לאורגיה המונית.


הנשיקה. זה נורא יפה בעיני, תגידו מה שתגידו.

אחת מן הנערות שבטקס בוחרת בביל, ובשוט יפיפה בקלוז אפ נושקת לו- מסכה אל מסכה. זהו אולי השוט האינטימי ביותר שנראה בסרט המציג קרבה אמיתית וכנה בין שני אנשים- שאינם מכירים זה את זו לפי זהות, אבל כן מכירים זה את זו באמצעים אחרים. אותה נערה מצילה מאוחר יותר את ביל, שמגיע אל מעין "משפט שדה" שעורכת לו הדמות בגלימה האדומה.

הוא מסיר את המסכה מעל פניו- וזהותו האמיתית נחשפת לעיני עשרות האנשים המשתתפים בטקס. מאוחר יותר מתברר גם שזיגלר, ידידו העשיר והמושחת של ביל, היה נוכח באותו טקס וחזה בביל מסיר את המסכה. הנערה מצילה את ביל ממש לפני שהוא נדרש לפשוט כליל את בגדיו ומכריזה לעיני כל כי היא מוכנה "לפדות" (To Redeem) אותו. בכך היא מצילה את חייו ונלקחת אל גורל בלתי ידוע. לקראת סוף הסרט מתבררים מפי זיגלר פרטים אחרים על האירוע הזה, ועל מה באמת עשתה הנערה, ואנו נוטים לפקפק בזיגלר ולא להאמין לדבריו, כיוון שדמותו לא הוכיחה לנו מעולם אחרת.


המסכות ה"נוזפות" במהלך המשפט.
צילום חזותי מלא, מעבר מהיר בין השוטים וההתבוננות השקטה והמאיימת בביל

כאמור, זוהי סצנה הבנויה בדקדוק מרבי, כיאה לקיובריק, ולמרות הבלגן ומצוקת הידע בה אנחנו נמצאים בשלב הזה, היא מסודרת ומאורגנת היטב. היא בלתי נשכחת, כפי שכתבתי קודם, וקשה שלא להתרשם מרמת הגימור שלה ומהאופן שבו היא כל כך מרתקת ומלאת יופי חזותי. הסצנה מהווה את פסגת מסעו של ביל, הקליימקס של הסרט, ומציגה, למרבה האירוניה, את העולם התחתון, זה שכולם מנסים להסתיר- דווקא באמצעות המסכות, המהוות את אחד מן הסמלים הבולטים ביותר כאן. אגב, זו אינה הפעם הראשונה של קיובריק בשימוש במסכות- ב"תפוז מכני" לובשים אלכס וחבריו מסכות לפני שהם פורצים אל בית הסופר ואונסים את אשתו. זכור שוט אחד במיוחד, בו מקבלת המסכה מוטיב פאלי מובהק (אבל לכו לראות, מה קרה? לא הכל צריך לגלות).

הנערה התמה והפודה

הסצנה קיימת ביו טיוב, אבל יש עליה מגבלת גיל ולכן צריך להירשם אל האתר. אפשר לעשות זאת דרך חשבון ה"גוגל" שלכם (אבל לא לשקר ולהגיד שאתם בני 40. גיל 18 ומעלה הוא בהחלט בסדר גמור), ואפשר פשוט לראות את הסרט (אופציה מועדפת ביותר).

פרט מגניב שסביר להניח שלא ידעתם: הטירה שבה צולמה הסצנה ממוקמת באנגליה, והופיעה גם בסרט אחר שביקר בבלוג: היא אחוזת ויין ב"באטמן מתחיל". לוקיישן זהה. והנה היא ב"עיניים עצומות לרווחה"-



איזה קטעים, אה?

הנשים הקיובריקיות

קיובריק אוהב ללהק לסרטיו נשים יפות.

קצת כמו שג'ורג' מייקל אוהב נשים יפות בקליפים שלו, אבל לא. אצל קיובריק, מושג היופי הוא ספציפי, וחוזר בסרטים רבים שלו, לצד צילומים ב- Full Shot של הגוף הנשי העירום, מלמעלה למטה. הטיפוס הוא כזה: האישה צריכה להיות רזה, אבל לא עד כדי שידפון, וארוכה. גבעולית, בלשון העם. הפנים קלאסיות, השיער ארוך (לא נתקלתי בנשים עם שיער קצר בסרטיו של קיובריק).

יש משהו באופן שבו מצלם קיובריק נשים שמאדיר אותן- הופך אותן לבנות אלמוות, מעריץ ומשפיל אותן כאחד. ב"עיניים" האישה עוברת סוג של מטאמופוזה והופכת להיות מדמות פסיבית, חסרת השפעה, לדמות שהופכת את עולמו של הגבר על פניו- החל מאליס, שמדהימה את ביל בסיפורה, ממשיך בנשים השונות שביל נתקל בהן בדרכו וכלה באישה בנשף המסכות שמנווטת את גורלו וגורמת לו להיות מסולק ללא פגע מן הנשף. זו נגיעה על קצה המזלג, אני יודעת, ויש עוד הרבה מה לכתוב על דמויות הנשים של קיובריק. אנחנו נצטרך לחכות בסבלנות, כנראה, לפוסט "הניצוץ", סרט חורף נוסף שמאד בא לי כבר הרבה זמן לכתוב עליו. הנשים העירומות (מס' 1, 2 ו-3) תורמות לאי הבהירות בסוף הסרט ולמצוקה שביל אינו משתחרר ממנה, ממש כמו הצופים, גם בסיום. מי היא הגופה בחדר המתים? אהה. אולי סנטה יודע. מוהאהאהאהאה. 


אליס, שהופכת את עולמו של בעלה עליו.
מעניין במיוחד בהקשר השוט הזה המשחק בתאורה וצבעים-
הפרדה בין אדום ללבן לכחול

מה אמרנו

דבר ג': אז מה לעזאזל קורה שם עם היפנים בחנות התחפושות?

דבר האחות הגדולה: סרט "וואו".

דבר החצי: ברור שראיתי. לפני מלא זמן. לא הבנתי מה קורה בסוף.

דבר האישה: אם זה לא היה ברור, אני מעריצה קלות עד היסטריה את קיובריק ועבודתו הקולנועית. מה זה לראות? לרוץ לראות אם לא ראיתם עד עכשיו! זו יצירת אמנות! זה מהמם! זה כובש! והפסקול! והצילום! ו-וואו!

דברים להתרגש מהם

רומן פולנסקי בסרט חדש. ההיסטריה בדרך.

כריסטיאן בייל, יקיר האומה, הותקף בפאקינג סין. הייתי צריכה לקרוא פעמיים כדי להאמין. ועדיין, איזה גבר מפעים ומרטיט. אוי (אנחת רווחה המהולה באי רציונאליות מובהקת).

ואם כבר כריסטיאן- גם כריסטופר בעניינים. עוד טיזר של " The Dark Knight Rises” שוחרר לאוויר העולם. רוצו לבדוק בעמוד הפייסבוק הרשמי של הסרט, אם לא עשיתם זאת כבר (הייתכן שלא עשיתם את זה?)

לינקוקים

"עיניים עצומות לרווחה" ב-ויקיפדיה באנגלית

"עיניים עצומות לרווחה" ב- IMDB

דמיטרי שוסטקוביץ' ב-ויקיפדיה בעברית

חג המולד ב-ויקיפדיה בעברית

המון המון המון (המון) שוטים מתוך הסרט

התסריט של "עיניים עצומות לרווחה" (וזה ממש מעניין לקרוא!)

ולמה סתם להגיד ששכחנו? מרי מרי כריסמס!

"באטמן מתחיל"- אורבניות אפלה, אלטר אגו ואסונה של אמריקה- פוסט מיוחד לכבוד עשור לאסון התאומים. כריסטופר נולאן, חלק ב'

יֶצוּר

(ז') בְּרַייה, בַּרוּא, נִבְרַא, יֶצִּיר

(ת') בַּעָגָה ירוּשַלמִית: אָהַבַּל, אָהַבַּלוֹן, טֶמבֶּל, טַּמבָּל.
בחלקים מסוימים של העיר אף נהגה: יוּצֻוּר

★

אף אחד לא יוכל עכשיו להגיד שהבלוג הוא לא אינפורמטיבי להפליא.

התכנסנו כאן, אני ועצמי ואנוכי (כי חצי במילואים) כדי לכתוב על סרט שהוא גם מיוחד עבורי, וגם רלוונטי מאד לתקופה המסוימת הזו (ומייד נסביר מדוע). הסרט הוא אחד משניים שכיכבו בעבודת הסמינר הידועה לשמצה שלי (אבל עם הציון הנפלא, Praise the lord), ומכאן עולה שאני מכירה אותו בעל פה כיוון שישבתי כמו ילדה טובה וניתחתי אותו שוט-שוט, סצנה-סצנה. תכלס'? הגיע לי הציון הנפלא.

כמו כן, חודש ספטמבר שבא עלינו לטובה לפני תשעה ימים בדיוק, מבשר עשר שנים לאסון התאומים. תחזיקו חזק, כי כל חתיכות הפאזל יתחברו בסופו של דבר.
חתיכות פאזל רלוונטיות נוספות - "באטמן מתחיל" הוא הסרט הפותח בטרילוגיה של כריסטופר נולאן לסרטי באטמן, יחד עם "האביר האפל" עטור התשבוחות והכריסטיאן בייל והסרט החותם של הטרילוגיה," "The Dark Knight Rises. חברי המערכת, כלומר, אני, נרגשים וחוששים כמו לפני כל סרט חדש של נולאן, ממש כמו ילדים ביום הראשון של כיתה א', או סטודנטים שנה ג' שמתים כבר לסיים את התואר, או כמו צ'אד פלדהיימר לפני אימון.

סרטי באטמן של נולאן שונים מסרטי באטמן הקודמים מטעמים רבים, כשההתחלה היא בליהוק של שחקן מהמם ומוכשר שבא לבכות כמו כריסטיאן בייל לתפקיד ברוס ויין / באטמן, ממשיך בעובדה שהסרטים מתבססים ואף נאמנים לקומיקס ה"באטמן" של פרנק מילר, ומגיע עד לרמת בימוי מבריקה של נולאן עצמו. הגרסאות הקודמות של טים ברטון שמורות בפנתיאון הקלאסיקות, אבל סרטי "באטמן" של נולאן הם, יסכימו כל הנוכחים (אני), רמה אחרת של עשייה.

אז יצאנו לדרך. מי שמפחד מעטלפים- שישאר בבית, ויקרא את הפוסט משם. ולהחזיק חזק, כי ההנהלה אינה אחראית, כמו כן, לאובדן של חפצים, תמימות וזיכרון לטווח קצר.

פרטים טכניים

"באטמן מתחיל", ובאנגלית, Batman Begins

במאי: כריסטופר נולאן

שנת הוצאה: 2005

קאסט: כריסטיאן בייל אהובנו ויקירנו (באטמן / ברוס ויין), קייטי הולמס האנמית והקרצייתית (רייצ'ל דאוז), ליאם ניסן (הנרי דוקארד / ראס אל גול האמיתי), מייקל קיין (אלפרד), גארי אולדמן (שרחוק כאן מרחק רב מדרקסל ספיבי של "רומאן על אמת", בתפקיד המפקח גורדון), קיליאן מרפי (דר' קריין והדחליל), מורגן פרימן (לוציוס פוקס), טום וילקינסון (כרמיין פלקוני), קן וטנאבי (ראס אל גול המזויף).

• הארה חשובה לגבי הקאסט- בפוסט כריסטופר נולאן הקודם, שעסק ב"מֶמֵנטו", ציינתי את ליהוק השחקנים כאחד ממאפיניי הבימוי המובהקים של נולאן. אפשר לראות את אותה צורת עבודה גם בקאסט של "באטמן מתחיל"- נולאן, שאוהב לעבוד עם אותם השחקנים, לקח מ"באטמן" לא פחות משלושה שחקנים לאחד הפרויקטים הגדולים ביותר שלו, "התחלה"- קן וטנאבי, מייקל קיין, וכמובן, קיליאן מרפי, שקיבל מקום של כבוד בתפקיד רוברט פישר.
• הארה נוספת ולא פחות חשובה- כריסטיאן בייל אהוב עלינו ביותר. מיד פעם, כמו בפעם האחרונה שכתבתי עליו, יהיו גלישות שיעסקו בכמה הוא מוכשר / חתיך בצורה בלתי רגילה / מהמם וכו' וכו'. עמכם הסליחה, זה לא נשלט.

מה קורה בגדול?

"באטמן מתחיל" מגולל את סיפורו של איש העטלף המוכר לנו כיום ואת גלגולו מבן עשירים חמדמד לגבר קשוח בחליפת גומי שחורה. כל הללו טובים ויפים, ובקלות אפשר היה להפוך את הסיפור לעוד פנטזיה דביקה ומעצבנת, אלא שכאן נמצא השלד הסיפורי, לצד התסריט הנהדר שנכתב ע"י נולאן עצמו, בידיהם האמונות של שחקן מחונן ככריסטיאן בייל ושל במאי מחונן לא פחות, ו"באטמן מתחיל" הפך למותחן פסיכולוגי עמוק ומעניין שנוגע בנושאים חשובים ומעניינים הקשורים בנפש ומהות האדם, לצד פוליטיקה גלובלית ואמריקנית בפרט, ופרטי הביוגרפיה הקאנוניים של ברוס ויין לא היו יכולים להיות מסופרים בצורה איכותית יותר, ועם קאסט טוב יותר (ובכל אלה, אנו מעמידים פנים שקייטי הולמס, רעיה, אם וסיינטולוגית בחסד, חוץ מזה שהיא פאק מאסיבי בליהוק, אינה קיימת כאן).

הסרט נפתח בברוס ויין, ילד עשיר עד מאד שמשחק עם חברתו רייצ'ל בחצר הענקית של אחוזת ויין, ומבהיר לה כבר בהתחלה מי הבוס (כי זה הגן שלו). אחרי שהילד העשיר נופל לבור ישן ומותקף ע"י עטלפים (אירוע שהופך בהמשך להיות מכונן, כיוון שברוס מגלה מתוך הפחד והבהלה העוצמתיים ביותר שחווה בחייו, את האלטר-אגו המפורסם שלו), אנחנו עוברים לקלוז אפ נפלא של אחד, כריסטיאן בייל הכה-יפיפה בצורה מושלמת, מזוקן ומתעורר משינה, הנה כאן:

אוי. אני אלך להתפעם לי בשקט באיזו פינה ואחזור אחרי זה.
לא לקחת לי אותו, בבקשה.
אוי.

הפתיחה הייתה למעשה חלום של ברוס, הגבר החזק שמתעורר כשאור השמש נופל על פניו בבית כלא שנמצא במזרח הרחוק. ברוס נמצא כאן בעיצומו של מסע חיפוש עצמי, אחרי שהחליט לעזוב את גותהאם-סיטי, העיר האגדית מן הקומיקס והסרטים של באטמן לדורותיהם (וסקירה קצרה על גותהאם-סיטי ברמה הסמלית תגיע בהמשך ואל תגידו שלא אמרתי כי אני אומרת). אחרי שברוס ויין הבוגר הולך קצת מכות עם כמה חברים כועסים, הוא פוגש בבידוד אדם מעונב שמציג את עצמו בשם דוקארד (ליאם ניסן הנפלא).

דוקארד, בפוזה אופיינית

דוקארד מסביר לברוס שהוא מדבר בשם אחד ראס-אל-גול, דמות מסתורית שזהותה מתבררת בהמשך, ומזמין אותו "למצוא את מה שהוא מחפש". ומי מאיתנו, עם יד על הלב, לא היה נענה לכזו הזמנה (אני בוודאי הייתי מוצאת חוף ים קריבי, שמן קוקוס, חצי, וקפירינייה עם מטרייה צבעונית מנייר).
  בחור צעיר ואכול רגשות אשמה על מות הוריו, שחוץ מהיותם עשירים מאד היו גם פילנטרופים נדיבים שהשקיעו בעיר גותהאם מיטב כספם. העיר בוגדת בהם בסופו של דבר, והם מוצאים את מותם בסמטאותיה. כשעוברות השנים, העיר הופכת מושחתת יותר ויותר- ונשלטת בידי סינדיקט הפשע של מאפיונר עם שם איטלקי (כמה סטריאוטיפי מצד נולאן, חייבים להגיד)- כרמיין פלקוני.

הנה כאלה. ומה אתם יודעים, התמונה השמאלית
היא בכלל מקורית וצולמה בקולומביה. כן, יש מקומות כאלה.

כדי לקצר את הסיפור, ברוס יוצא לדרך, כשהוא עובר ברגל בנופים יפיפיים (הסרט צולם בחלקו באיסלנד), עד שהוא מגיע אל הדוג'ו של ראס אל גול ו"ליגת הצללים", השוכן על פסגת הר. בהמשך, בנויה העלילה בפלאשבקים לעבר המסבירים קצת את הרקע של אותו ברוס ויין אבוד- הילד, שאיבד את הוריו אחרי שהם נרצחים בסמטה חשוכה מחוץ לבניין האופרה של גותהאם-סיטי בעוד ברוס הקטן צופה בכל, גדֶל להיות

ברוס עובר תקופת למידה בדוג'ו של "ליגת הצללים", לצד הדרכה אישית של דוקארד, שמלמד אותו להילחם (בסצנה מרהיבה שצולמה על קרחון) ומסביר לו כי מותם של הוריו לא היה באשמתו.

באיסלנד, לכל המעוניין

המבחן האחרון של "ליגת הצללים" כולל שאיפה של אדי צמח מיוחד, שתכונותיו מעוררות את פחדיו הכמוסים ביותר של האדם השואף. ברוס עובר את המבחן (בעוד סצנה יפיפיה ועשויה היטב במהלכה הוא מזהה את דוקארד בין עשרות נינג'ות רעולות פנים כשהוא עדיין מושפע מסם הפחד, ולומד לגבור על פחדו מן עטלפים), אבל כשהוא למד ש"ליגת הצללים" רוצה להשמיד את עיר הולדתו, גותהאם סיטי, הוא מעלה באש את הדוג'ו, מספיק להציל את הסנסיי שלו, דוקארד, וחוזר אל גותהאם, כשהוא נשבע להציל אותה. במטוס בדרך חזרה הוא משתף את משרתו הנאמן אלפרד בתכניות שלו להפוך לסמל, שיוכל להילחם ברוע ובשחיתות ולהציל את העיר גותהאם.

מאון לאון (וואו, כמה זמן לא אמרתי את זה, לא כל שכן כתבתי), בנתיים בגותהאם, מתחוור לנו לאט לאט שפלקוני הוא בסך הכל דג רקק במשחק של גדולים, ושמאחוריו עומד מישהו גדול יותר- הרבה יותר. בדרך יש גם את הפסיכיאטר המחוזי, דר' קריין (קיליאן מרפי), שמתברר כפסיכופט בעצמו שאוהב לעטות מסיכות ולהפחיד אנשים, ושמשתף פעולה עם הרעים, ומאוחר יותר כשמתברר לנו מיהו הרע הראשי ממנו חששנו, אנו מבינים שגותהאם סיטי צריכה להיות מקום דיי מבאס לגור בו, ושהמלאכה עוד מרובה (וממשיכה להסתבך בסרט ההמשך, "האביר האפל"). כמובן שתקציר העלילה מובא כן על קצה קצהו של המזלג, כי למרות הספוילרים (הנה אזהרה גם בגוף הטקסט), בכל זאת צריך לשמור משהו לצפייה עצמה.

למה המשמעות הירושלמית ל"יֶצוּר" לא תקפה כאן ולמה המשמעות הרגילה כן, מה זה אלטר אגו ואיפה נכנס איש העטלף

אז ב"באטמן מתחיל" אין באמת טַמבָּלים, להלן ייקרא שמם (בצורת הריבוי), "יֶצוּרים", כיוון שהיחיד שהוא בעל הפוטנציאל הגדול ביותר לכאורה לצאת אהבלון וטמבלון הוא ברוס ויין עצמו, שעוטה על עצמו חליפה שהייתה יכולה בקלות להיראות מגוחכת עד מטופשת פלוס מביכה.  ואכן, מדובר במעשה בעל רמת סיכון גבוהה לעטות על עצמך חליפת גומי שחורה עם אוזניים מחודדות,  אבל מה לעשות, שכריסטיאן בייל לא יוכל להיראות כמו אהבל גם אם הוא יעטה על עצמו את חליפת ה- Big Bird של רחוב סומסום, וגם כשהוא אמור להיראות כמו אהבל, זה יוצא לו אהבל מתוחכם. מדובר, אגב, בתופעה ידועה בקרב אנשים מאד מוכשרים (עיינו ערך: כריסטופר ריב הנצחי בתפקיד סופרמן). אז גם כשהוא לובש חליפת עטלף, כריסטיאן בייל יוצא גב-גבר, פלוס הבימוי והצילום המענגים ונעימות הסרט הנהדרות (והמבשרות את בואן של נעימות "התחלה" הגאוניות).

מה שכן, המשמעות הרגילה של "יצור" כן מתאימה כאן, בעיקר בשל העובדה שברוס ויין מחליט, כפי שהוא מצהיר בפני אלפרד בצורה גלויה, ליצור סמל עירוני, המזוהה עם העיר גותהאם באופן כה מובהק, עד שהוא הופך לחלק ממנה ומצליח לגאול אותה (אמנם, רק באופן חלקי, אבל תנו לו זמן) מן המזימה האיומה להשמידה כליל ועד היסוד. אז ויין "בורא" את איש העטלף, שהוא גם שרירי, גם בעל קול מסתורי ומצודד, גם חזק בצורה בלתי רגילה, וגם יש לו גאג'טים מגניבים שכל ילד ישמח להניח את ידיו עליהם, וכל גבר (וגם האישה שכאן) ישמחו מאד לקחת את האבטיפוס של הבאטמוביל לסיבוב.

ברוס ויין, האבוד במרחבים מול האלטר אגו שלו,
באטמן, לוכד הפושעים

זהות סודית של גיבור על היא לייט מוטיב שחוזר במספר רב של דמויות קומיקס, מפורסמות יותר וגם פחות. בין המוכרות ניתן כמובן למצוא את סופרמן, ואת הניגוד החריף קלארק קנט, החננה טוב הלב, את פיטר פארקר וספיידרמן, את חבורת "אקס-מן" ועוד.
ברוס ויין-באטמן הם דוגמא מובהקת מן ה- Pop Culture (יענו, התרבות הפופולארית) למושג האלטר אגו ולאופן שבו הוא משקף את הפער בין מה שהאדם הוא באמת, לבין מה שהיה רוצה להיות באמת.

נביט בזה כך: ברוס ויין לכאורה הוא אדם שלא חסר לו דבר, מלבד הורים. הוא נאה, עשיר מאד, אלגנטי ומשכיל אבל גם רגיש ונדיב, נעים הליכות, מפורסם ומוקף תמיד בנשים יפות.

באטמן, לעומת זאת, משוחרר מכבלי האחריות בכל האופנים שברוס ויין איננו- הוא אדון החשכה, וקשור בקשרי עבותות אפלים אל החלק הקשה והחשוך של גותהאם סיטי, בעוד ברוס ויין אל החלק ה"מואר" שלה (אור הזרקורים, האירועים הנוצצים, חיי החברה, הפעילות הפילנתרופית), והוא לובש ונושא על חזהו את חותם העטלף- אותו פחד ישן וקדום של ברוס ויין עצמו, כשהוא גובר עליו ויתרה מכך- "כובל" אותו למרותו.

וב"באטמן מתחיל", גותהאם סיטי שוקעת כולה באפלה, עד כדי כך שנולאן הקפיד לצלם יותר מ-90% מן הסצנות המתרחשות בגותהאם בשעת לילה על מנת להמחיש זאת. למעשה, לא נותרה עוד ברירה אלא ליצור את באטמן.

האורבניות האפלה

לאורבניזם, ועירוניות בכלל, יש בקולנוע ייצוגים מאד מעניינים, שקשורים בנגזרות של תופעת העירוניות- ההתרחקות מן הטבע, המלאכותיות, השאיפה להגיע גבוה (גורדי שחקים) וההקשר המיידי לסיפור מגדל בבל, קידוש הכלכלה והכסף, הבדידות של האדם בכרך הגדול, וחוסר הקשרים האישיים. מובן שנעשו ניסיונות שונים להתמודד עם תופעות הלוואי של האורבניות, ביניהן יצירת חיי קהילה פעילים (ארה"ב מצטיינת בכך במיוחד), וניסיונות לזרוע "נווה מדבר" טבעי בתוך מרחב אורבני מלאכותי (והדוגמא הטובה ביותר לכך הוא הסנטרל פארק במרכז מנהטן). בהכללה גסה (כי אנחנו בסך הכל אנשים עדינים), אפשר לתאר את העיר הקולנועית כמרחב של כאוס, ניכור, בלבול (מי זוכר את סצנת הפתיחה של "בדרך למטה" מ-1993, סרט של הבמאי ג'ואל שומאכר שמחרפן את מייקל דאגלס כבר בפתיחה בגלל עודף סימנים עירוניים- רמזורים, שלטי אזהרה מרצדים, מכוניות?), ואת ההופעות העירוניות- חזותיות שלה כמאופיינות  בנוף קשוח, סגור, שטוח, מלאכותי וקר של בטון וניאון. אכן מדכא, ואני לא אשקר אם אגיד שעברו בי איי אלו מחשבות לעבור להתגורר בכפר ולגדל חצילים ופרות חמודות במקום כל הקטע הזה. אבל מה, חצי לא בעניין. ואני כמובן לא אוכל לחיות בלי מוסדות תרבות שהם חלק אינטגרלי מהעיר, ובלי בארים אפלים ובירה מהחבית פלוס צ'ייסר. אלה דברים שאפשר להשיג רק בתוך עיר. ורק בתוך עיר, בתוך סביבה אורבנית שכזו, היה יכול הקולנוע למצוא כר פורה כל כך של התרחשויות- הבניינים, הרחובות המסודרים לעיתים כשתי וערב, הסמטאות החשוכות, הצללים והפינות החדות- בכל אותם הדברים שאמורים ליצור את הסדר בחיי העיר, מתחולל חוסר סדר ובלבול. אין לדעת מה יקרה בקרן הרחובות הבאה, מי מסתתר מאחורי החלונות האפלים או בגגות הבניינים.

באטמן וגורדון על רקע בנייני העיר החשוכים.
באופן סמלי, הזרקור שאמור להזעיק את באטמן
הוא אור המפתח בפריים

גותהאם סיטי של "באטמן מתחיל" היא בדיוק העיר הקולנועית הזו, ואולי אפילו גרסת אקסטרים שלה- ציינתי כדוגמא שנולאן הקפיד לצלם את רוב הסצנות העירוניות בחושך ובחסות הלילה, לעומת ה"בריחות" התכופות אל אחוזת ויין, ששוכנת מחוץ לגותהאם סיטי באזור כפרי וירוק בצורה מעוררת חשד. המעברים התכופים, בסיקוונסים של פתיחת הסרט, אל הנופים הפראיים בהם מטייל ברוס, מעצימים את הדחיסות הויזואלית ואת החשכה שפושה ברחובותיה של גותהאם.

ההתייחסות החוזרות והנשנות אל גותהאם כאל דמות ממשית- והנטייה האובססיבית של הדמויות להתעסק בה- מעניקות לעיר מעמד של דמות אמיתית הלוקחת חלק פעיל בעלילה. בסיפור המסגרת של באטמן, אחד מן הנתונים הבסיסיים ביותר הוא הקשר הסימביוטי שקיים בין באטמן לעירו. באטמן נוצר כדי להגן על גותהאם ולטהר אותה מן הרוע, שמנסה להשתלט עליה שוב ושוב- ומכאן שגם דמותו של באטמן עצמו היא תוצר עירוני מובהק.

כיוון שבאטמן הוא תוצר של גותהאם וקשור אליה בקשרי עבותות, העיר משמשת, לאורך כל הסרט, כמראה לנפשו של הפרוטגוניסט- ברוס ויין, והתהליך שעובר ברוס \ באטמן מקביל לתהליך שעוברת גותהאם.

נולאן והעיסוק בדמויות גבריות מסובכות

אחד מן המאפיינים הנוספים של נולאן כבמאי הוא הנטייה לעסוק בדמויות גבריות ראשיות מסובכות ומלאות רגשות אשם המנסות להתמודד עם עברן. הדוגמאות הבולטות לכך הן כמובן "התחלה" ו-"מֶמנטו", אבל גם בסרטי "באטמן" שלו העיסוק בתהליך הנפשי של הדמות הגברית המרכזית- ברוס \ באטמן- הוא מרכזי מאד, ויכול אולי להוות הסבר לבחירה של נולאן לעבד דווקא את "באטמן", קומיקס שעובד בהצלחה רבה קודם לכן.

ברוס ויין של "באטמן מתחיל" פותר שני תסביכים גדולים מן העבר, ומתקדם הלאה אל הדמות המגובשת יותר והמנוסה יותר שאנו פוגשים ב"האביר האפל". הסרט, שמתאר את שורשיו של באטמן, עוסק למעשה בשני תסביכים מרכזיים:

• מות ההורים- מותם של בני הזוג ויין נתפס כסתמי ונטול סיבה- הרוצח יוצא מן הצללים האורבניים וחוזר אליהם, לכאורה ללא מניע ממשי. הילד ברוס, שהיה זה שביקש לצאת מן האולם באמצע מופע האופרה, נושא על גבו את תחושת העוולה והאשמה על מותם הפתאומי.
•  הפחד מפני עטלפים- לכאורה הוא הסיבה לכל שרשרת האירועים. אם ברוסיל'ה הילד לא היה נופל אל בור העטלפים, הוא לא היה מפתח פחד מפניהם. אם הוא לא היה מפתח פחד מפניהם, האפקטים המרשימים של מופע האופרה לא היו מזכירים לו את העטלפים מן הבור ולא היו גורמים לו לרצות לצאת אל הסמטה בה מוצאים הוריו את מותם. אפשר לומר שהתהליך המרכזי אותו עובר ברוס הוא רתימה של הפחד הקדום הזה מפני עטלפים לטובת שליטה מוחלטת בו- ב"ליגת הצללים" הוא לומד להתמודד עם פחדו ולכבוש אותו, ובאחת מן הסצנות הוירטואוזיות המסיימות את הסרט, באטמן כבר יודע לקרוא לעטלפים ורותם אותם לעזרתו.
• קייטי הולמס, היא רייצ'ל דאוז, היא ג'ואי פוטר המעצבנת מ"דוסון קריק". לא, קייטי, לא שכחנו לך את ניג'וסייך ב"דוסון", ובוודאי אין לנו שום כוונות לשכוח לך את ניג'וסייך ב"באטמן". לא פלא שברוס התעצבן עלייך. ואיך העזת לתת לו סטירה בלי שום היסוס? מדובר כאן בברוס ויין! פאק, מדובר כאן בכריסטיאן! בושי והיכלמי לך.
  למזלנו הרב, כריסטופר נולאן השכיל להחליף את הנודניקית בסרט ההמשך. פרגון קל, עם זאת- יש לה שיער מהמם, ואין מה להגיד.

9/11 והמשמעויות הסמליות שלו, ואיך הוא קשור ל"באטמן מתחיל"

אסון התאומים היה אירוע בקנה מידה בלתי נתפס שהשפיע על כל תחום אפשרי שניתן להעלות על הדעת, ומובן שגם על היצירה הקולנועית האמריקנית. מעבר לתדהמה ההיסטרית בה הוכה העולם כולו, ובמיוחד אמריקה, הייתה כאן סיטואציה מבשרת רעות. האומה החזקה ביותר בעולם באותה התקופה נתפסה עם המכנסיים למטה, וביג טיים. ולא רק זה, באירועי ה-11 בספטמבר כולם זוכרים את מגדלי התאומים, שני מוניומנטים ניו יורקיים מוכרים לכל מוכר כובעים זב חוטם במנהטן ובברוקלין, ואולי לכל מוכר כובעים בכל לוקיישן בעולם- בעיקר, כיוון שמגדלי התאומים היו מרכז הסחר העולמי (World Trade Center), והיוו אולי יותר מכל את מעוז הקפיטליזם והכלכלה האמריקנית באשר היא. מארגני הפיגוע ידעו היטב במה הם הולכים לפגוע- זה לא היה רק המגדלים, זו הייתה פגיעה סמלית בכל מה שאמריקה מייצגת- חופש, שפע, כלכלה, דונאטס, ואם היה אז אייפדים ואייפונים, אז כנראה שגם את זה.

ההשפעה על הקולנוע והטלוויזיה הייתה מיידית. "סקס והעיר", ביחד עם "הסופרנוס", הורידו את הפריימים הבודדים מסיקוונס כותרות הפתיחה שלהם בהם הופיעו המגדלים, וחומרים קולנועיים שהיו כבר מוגמרים נערכו שוב. פריימים מסוימים הושארו על רצפת חדרי עריכה אפלוליים בהוליווד. ילדים בכו. כלבים נבחו. חתולים חגגו. מרססי צבע של העירייה באו בשתיים עשרה בלילה לרסס צבע מתחת לחלונות של בני אדם שנמים את שנתם (זה קרה לי אפילו היום בלילה). היה לא נעים.

אחת מן ההשפעות הקולנועיות הייתה שובו של ז'אנר הפילם נואר, הפעם בצורתו המודרנית של "נאו נואר", שרווח מאד בשנות ה-80 וה-90 ונח קצת. הסרט האפל, סגנון צורני שהתפתח בשנות ה-40 באמריקה, היה מושלם כדי לתאר את האווירה ששררה באמריקה אחרי ה-11 בספטמבר, 2001- ייאוש, פחד וזוועה. אופיים של האירועים לא תרם לעניין גם כן, ומי מאיתנו שבהה בטלוויזיה ב-2001 בחוסר אמון במגדלים הבוערים ולא חשב לעצמו (ואולי גם שיתף את קרוביו, מכריו, או סתם את המוכרים בפיצוציה בה הם קנו בדיוק מסטיק) שזה לא נראה אמיתי אלא כמו בסרט, מוזמן לקום עכשיו ולהתבייש לו. המגדלים הנופלים של ה- 11/9 לא מבניים פיסיים בלבד שהתמוטטו, והמלחמה בציבור האמריקני הייתה גם מחשבתית- האירועים זרעו פחד וחורבן מנטלי בציבור, והבחירה במרכז הסחר העולמי במנהטן- מעוז הקפיטליזם וההתגלמות הויזואלית שלו- ע"י הטרוריסטים המבצעים- היה מעשה סמלי של קבוצה טרוריסטית, מיליטנטית, שיצאה  כנגד הקפיטליזם האמריקני.

גם ב"באטמן מתחיל" יש טרוריסטים, וגם יסודות שיוצאים נגד הקפיטליזם- ראס אל גול, למשל. ברוס ויין/ באטמן עצמו קשור קשר הדוק למדיניות הקפיטליסטית באמצעות תאגיד תעשיות ויין שהיה שייך להוריו ושברוס כובש אותו בחזרה מידיי טייקונים מייד עם חזרתו לגותהאם.

אחת הטענות המרכזיות של הסרט גורסות כי גותהאם סיטי הגיעה למצב של ריקבון ושחיתות כתוצאה מן הקפיטליזם המשחית, אבל חשוב לציין גם, שנולאן אינו שולל לחלוטין את הקפיטליזם, כיוון שהאופציה השנייה- פאשיזם וטרור המיוצגים דרך דמותו של דוקארד \ ראס אל גול, שעומד בסופו של עניין בראש ארגון טרור (וחשוב לציין בהקשר זה כי אנשיו של אל גול הם "זרים" מן המזרח הרחוק) השואף להשמיד את גותהאם עד היסוד, הם בכלל לא אופציה ויש למגר אותם מן היסוד. האג'נדה של הסרט, אם כן, היא קצת מבולבלת והרבה מסובכת- הקפיטליזם הוא לא טוב כי העיר גותהאם הפכה למקום מלא רוע בעקבותיו, אבל הוא גם לא רע, בעיקר כי אין אופציות טובות יותר וכי במציאות אין באטמן שירביץ לרעים ויעשה עיניים לבנות. קצת חבל, האמת.

דברים שכדאי לשים אליהם לב בטריילר
זה נורא נחמד שיש יו טיוב בעולם. בזמן האחרון, אני מוצאת את עצמי יותר ויותר מודה על כך ליושב במרומים. איזו המצאה גאונית, בתכלס. כל שיר שאי פעם נדבק לך לנשמה ולא הייתה לך שום דרך לברר איך הוא הולך באמת- יהיה שם. ובענייננו, כל טריילר לכל סרט שאפשר לחשוב עליו גם יהיה שם, כך או אחרת.
הנה הטריילר המלא של "באטמן מתחיל", ואיתו כמה דברים חשובים שכדאי לשים לב אליהם (כי לא כדאי ללכת לסופר בלי רשימת מכולת. וגם לא הולכים עם זה למכולת. והכל התבלבל לי. יא אללה)-

אז קודם כל, הביטו נא

·         במהממיות הבלתי מעורערת בעליל של כריסטיאן. פאק, איזה בחור.

·         בייצוגים האורבניים של גותהאם. שימו לב לצילומי האקסטרים לונג שוט שמראים את מרחבה העירוני של גותהאם, לשימוש באדים כדי להעצים את התחושה שהעיר היא מרחב גיהנומי מובהק- ראינו ביטוי דומה לכך ב"נהג מונית", אגב, לכל האקססוריז העירוניים- רכבת קלה (Note to myself- אולי לא כדאי לנסוע ברכבת הקלה), גרפיטי, מכוניות מפוארות, אורות בוהקים שעוטפים את הדמויות, ההתייחסויות הטקסטואליות אל גותהאם סיטי כאל דמות ממשית, והכי חשוב- בשוטים המציגים את באטמן כחלק אינטגרלי מן המרחב העירוני.

·         ברייצ'ל (קייטי הולמס) המעצבנת.

·         במשפט החותם של הטריילר. ברוס ויין אומר, "בחור שמתלבש כמו עטלף- ברור שיש לו תסביכים", מלא הומור עצמי ועצוב במידה רבה, כיוון שהוא מודע בבירור לאישיותו החצויה ולטעמים הברורים שיצרו אותה.

אני דיי בטוחה שבשביל ראייה קצת יותר מעמיקה, כדאי וצריך לראות את הסרט המלא. הוא נורא כייף, באמת.

אז מה, אתם באים לפה הרבה? כי היו לנו כמה דברים להגיד

דבר א': אוי, איזה יופי. במיוחד הסצנה עם הנינג'ות.

דבר האח הגדול: אם את מחפשת סרט על עיר, נראה לי שהוא יתאים לסמינר שלך (והוא צדק).

דבר האישה: בראש ובראשונה, כריסטיאן שלנו מהמם מתמיד. אחר כך, זה סרט של נולאן. יש בו משהו קצת לא מגובש, אבל מאד מעניין וזורם. הוא סוחף במידה, ומהווה הכנה נפלאה ל"האביר האפל" הנהדר שיגיע כמה שנים אחרי. אני אוהבת. מאד. אפילו שראיתי אותו מיליון פעם. הוא יופי. שורה תחתונה? מומלץ, במיוחד לשם צפייה פעילה עם המשמעויות הרחבות יותר.

לינקוקים

"באטמן מתחיל" ב-ויקיפדיה בעברית

"באטמן מתחיל" ב- IMDB
"באטמן מתחיל"- האתר הרשמי של הסרט
פוסט "מֶמנטו" של הבלוג
פוסט "פייטר" של הבלוג (כריסטיאן בייל)