"חייבים לדבר על קווין"- דם, אשמה ועגבניות

     ממש חייבים לדבר על קווין. זה סרט חשוב, מעניין מאד ובלתי נוח בעליל, שיש לו את התכונה המיוחדת הזו של להוציא אותנו מעורנו, ולגרום לתחושת אי נחת חמקמקה גם כמה ימים אחרי הצפייה. הוא נתקע שם, באיזה חדר חשוך של התודעה ומסרב להניח. ועל זה נדבר.

פרטים טכניים

"חייבים לדבר על קווין", באנגלית, We Need to Talk About Kevin

במאי: לין רמזי (שביימה כל מיני סרטים קצרים שרק סטודנטים לקולנוע ואנשים מאירופה מכירים)

קאסט: טילדה סווינטון (אווה חצ'דוריאן), ג'ון סי ריילי (פרנקלין, איי קיי איי השוטר המאדרפאקר מ"מגנוליה"), עזרא מילר (קווין הבוגר), אשלי גרסימוביץ' (סיליה)

שנת יציאה לאקרנים: 2012

פרסים: לין רמזי זכתה בכל מיני פרסים של פסטיבלי קולנוע עצמאיים על הסרט הזה, וכמו כן, סווינטון הייתה מועמדת על תפקידה לפרסים נוספים, אבל אין כאן אוסקר או משהו נוצץ אחר. הנה דף המועמדויות מ- IMDB.

מה קורה בגדול

אווה בהווה הסיפורי של הסרט

    "חייבים לדבר על קווין" הוא עיבוד לספר, בעצם, וכסרט, הוא מושתת כולו על פער מידע מרכזי אחד (והוא הדבר הנורא שקווין עשה. לכל אורכו של הסרט שזורים רמזים שעוסקים ב- Terrible Thing), ועל הסאב טקסט שלו שגועש החוצה מבין הפריימים והאירועים ומחייב אותנו, כצופים, לשים לב לפרטים ולצפות צפייה פעילה- מצד אחד, לא מגישים לנו את הסרט על שלל רבדיו כפי שהוא ומצד שני אם צופים בעירנות מצליחים להבין מה קורה שם בין הצילומים האלגנטיים והרמיזות הבולטות מאד לדם ולצבע האדום. 

    הסרט נפתח בסיפורה של אווה, אישה שבורה ובודדה שמתגוררת לבדה בבית קטן וריק וככל הנראה מכורה לתרופות נגד דיכאון וליין (בינינו, מי מאיתנו לא מכור ליין). העלילה מתנועעת בין שני צירי זמן- אווה בהווה, שנמצאת בעיצומו של תהליך שיקום חייה, ומוצאת עבודה במשרד נסיעות קטן, ומידי פעם קופצת לכלא כדי לבקר אסיר שנראה כסובל מאיזושהי מחלה כפייתית כלשהי (סצנת הציפורניים), ועל הדרך גם סופגת תגובות מאד קשות מן הסביבה, ואווה בעבר, כאישה מאושרת ואנינת טעם שאוהבת לטייל ברחבי העולם. בפתיחת הסרט אווה משתתפת בפסטיבל העגבניות בספרד (ה- Tomatina), רמז מטרים מרכזי. היא פוגשת את פרנקלין ככל הנראה באחד מטיוליה, ונכנסת להריון. 

אווה לפני. אישה אלגנטית, שואפת

    לאווה ופרנקלין (Hell Yeah, Motherfucker! סליחה. זה הו כה מצחיק ב"מגנוליה") נולד בן, שאווה פשוט לא מצליחה להתחבר אליו. זו התמה המרכזית של הסרט- אימהות, יחסי אמא ובן והורות בכלל. הקושי בלהתחבר לקווין מגיע מייד אחרי הלידה, ולאורך הסרט מודגש יותר ויותר עד לרמה של מאבקי כוח בין האם והילד הקטן, כשהילד בבירור מתחבר יותר לאבא, פרנקלין, וכשאווה מייחסת לו רמת תחכום מאד גבוהה (וגם זהו דיון מעניין בהקשר הזה- מאיזו נקודת מבט עובר הסרט- כי על פניו הוא צמוד למבעה של אווה). הפלשבקים מן העבר פורשים כל מיני סיטואציות בהן אווה והילד נמצאים בעימות, בעיקר על רקע זה שהילד פשוט מפריע, מפאת חוסר במילים עדינות יותר, לאווה בחייה. אם אווה נמצאת בעמדת זינוק ופריחה מבחינה מקצועית (היא כותבת ספר, יש לה משרד משלה) קווין מתנכל לה בדרכו הילדותית וגם נכנס באמצע בינה ובין פרנקלין. לאווה ופרנקלין נולדת מאוחר יותר בת נוספת, סיליה (סילי), שמוסיפה עוד פלפל לסיר הלחץ בבית. במקביל, מטפח פרנקלין את תחביבו של קווין בקליעה למטרה עם חיצים אמיתיים ולוח מטרה ענק. בסופו של דבר העניינים מסתיימים בפיאסקו אדיר- קווין רוצח את פרנקלין וסילי אחותו כשהוא יורה בהם חיצים אמיתיים, ואז עובר לבית הספר שלו ורוצח שם את חבריו ללימודים אחרי שהוא נועל אותם באולם ההתעמלות. 

אווה טרום קווין בפסטיבל העגבניות והופעה ראשונה של הצבע האדום

מי אשם?

     אחת השאלות המרכזיות בסרט קשורה בנושא האשמה, ולמה בעצם החליט קווין לצאת למסע רציחות.  

האם כי הוא נולד מטורף וסוציופת? האם אפשר בכלל להיוולד ככה? האם זה משהו שהוא בילט-אין, טבוע באישיות שלנו ואין מה לעשות נגד זה, או שזה משהו שיכול להתפתח בסביבת הגדילה של הילד? האם (וזו השאלה המרכזית) זו אשמתה של האמא? אבל מה היא הייתה יכולה לעשות אם היא פשוט לא אוהבת את בנה? האם אהבת אם לילד היא אוטומטית, תגובה מיידית ללידה, או שזה מיתוס שנולד בתרבויות השונות (ולא רק בתרבות המערבית) כחלק מהניסיון האנושי להפיג את הבדידות הקיומית שכולנו לוקים בה? האם האמא הייתה יכולה לעשות משהו כדי למנוע את הסוף המר?

אווה וקווין הילד בקומפוזיציה טיפוסית. האם מביטה בתסכול בילד, שנמצא ב- Foreground אבל גם ב- off focus
בעוד הדגש הוא על האם ועל איך שהיא מתמודדת עם הסיטואציה

     אז אלו רק חלק מן השאלות שהסרט דן בהן בצורה ישירה או עקיפה. הן קשורות גם בהבדל בין צפייה ראשונה וצפייה שנייה ביצירה קולנועית- בצפייה הראשונה, החוויה היא פשטנית, באופן טבעי- האמא היא נורא מסכנה, היא סופגת קיתונות של חרא מהסביבה בשקט, קווין הילד הוא מעצבן ונודניק ועושה דווקא ורק רוצה להפריע לה, הוא כמו יישות על מרושעת ורעה, ככה הוא נולד ואין מה לעשות. הגישה הזו, למעשה, מסירה את האחריות מן האמא ומעבירה אותה לקווין בלבד- הוא פשוט כזה וזה מצב נתון ואין מה לעשות. הגישה השנייה, שסביר יותר להניח שהיא תגיע בצפייה שנייה או בצפייה מודרכת יותר, היא שלאווה יש חלק מאד מרכזי בעיצוב אישיותו של קווין. שאין כזה דבר, להיוולד סוציופת. 

יש תימוכין לאשמתה של אווה לכל אורך הסרט, והם מתחילים עוד כשאווה בהריון, נמצאת בחדר הלבשה של קורס הכנה ללידה כלשהו עם עוד נשים הריוניות. אווה נמצאת בקדמת הפריים עם בטן ענקית ופנים מיוסרות, בעוד הנשים האחרות ב- Background חושפות את בטנן בגאווה, מצחקקות ומדברות זו עם זו. הפער בין אווה לבינן מדגיש בפירוש גישה מוקדמת שהייתה לאווה לקראת הלידה. הלידה עצמה מצולמת דרך מתכת מעוותת, כאילו משהו איום ונורא מתרחש. כיוון שהפלשבקים צמודים ל- Point of View של אווה, הלידה מתוארת דרך עיניה בלבד- כטראומטית, קשה וכואבת, כשברקע אומרים לאווה שהיא חייבת להפסיק להתנגד. למה אווה מתנגדת ללידת בנה שלה? הרי זה לא משהו שאפשר למנוע. ובכל זאת.

פריים הלידה

אחרי הלידה יש עוד פריים שווה התייחסות בגלל הקומפוזיציה שלו:

    אז הנה מה שקורה כאן:

אווה יושבת במיטה, מזועזעת ומרוחקת (פניה של סווינטון.  עבודת הליהוק כאן היא על גבול המבריק), בעוד התינוק הטרי אחוז בזרועותיו של פרנקלין. הקומפוזיציה כאן אינה מאוזנת ואין כאן בשום פנים ואופן חוויה הרמונית כלשהי- אווה מזועזעת, וחוסר האיזון של התמונה מבטא זאת בצורה מאד אלגנטית ונקייה, כפי שנעשה לאורך כל הסרט. טביעת העין הסגנונית של רמזי הבמאית וגם של צוות בימוי התמונה והצילום משקפים תמונת מצב שמפנה את תשומת הלב אל אווה ומבקרת אותה ביקורת קשה לצד הרחמים המתעוררים כלפיה.

    באופן עקרוני, אחד הדברים המרשימים ביותר בסרט הוא הפשטת (מלשון להפשיט) דימויים מאד מוכרים שהם בגדר טאבו- כמו, למשל, שלידה והבאת ילד לעולם הם בהכרח מופלאים וקסומים (חדי קרן מדלגים בעמק ירקרק שקשת בענן חוצה אותו ומלאכים רוקדים ומקדמים את בואו של הרך הנולד לעולם)- והצגה שלהם במערומיהם. לא, לידה זה לא דבר נפלא, ועל כך תעיד כל אישה שחוותה את זה. כן, זה בהחלט פלאי ומדהים (יצא לי להיות נוכחת בלידה, ופשוט אי אפשר להתעלם מכמה שזה מדהים לראות אדם, חדש מהניילונים, יוצא פתאום החוצה), אבל הרבה נשים חוות את הלידה כטראומטית ומאד לא נעימה. יצא לי גם לפגוש נשים שהצהירו, כמה שזה לא נעים לומר, שהן לא אהבו את הילד בהתחלה. לקח להן זמן להכיר אותו, ללמוד אותו ובסופו של דבר לאהוב אותו. 

ונסכם: הדיון בסצנת הלידה מלמד, שזו אינה, בשום אופן, חוויה אוניברסלית. בבירור, אווה חווה אותה כמשהו לא טוב, שגדל למימדים מפלצתיים מאוחר יותר.

מוטיב הדם

הצבע האדום על פתח הבית והניסיון לנקות אותו

    כבר בחלק הפותח של הסרט, מישהו נקמן זורק על ביתה של אווה (כמובן, אחרי המקרה) צבע אדום שצובע את כל הכניסה לבית בנתזים הגורמים לקירות ולחלונות להיראות כאילו הם נוטפים דם. מעשה הנקמה פותח את הופעת אחד המוטיבים המרכזיים ביותר בסרט, שמהווה גם את אחד הרמזים המטרימים (לצד תחביב החץ וקשת, הוירוס במחשב ועוד) למה שקווין עתיד לעשות. אווה מבלה את חציו הראשון של הסרט בניקוי הצבע האדום מן הקירות ומדלת הכניסה וזהו ביטוי ויזואלי פשוט, מובן ובהיר למה שהיא מנסה לעשות במישור המנטלי של חייה: לנקות אותם. מן האירוע, ומקווין, תוך כדי חשבון נפש נוקב שהיא עורכת עם עצמה באמצעות הפלשבקים שמראים איך הכל התחיל- מן הביציות שמתחלקות להן בתוך גופה ויוצרות את קווין, רוצח ההמונים, עד לביקור האחרון בבית הכלא, בו היא מצליחה לראות את בנה בפעם הראשונה כשהוא מבוהל עד מוות.

קווין הילד בשעת מעשה.
נתזי הדם על החלון והקירות כרמיזה 

    מעבר למשמעות הסמלית של ניקיון הבית כניקיון הפנים וניקיון החיים עצמם, הדם מהווה, בהזדמנויות שונות, רמז למעשהו של קווין. אז כשקווין משחית את חדר העבודה של אווה בבית באמצעות נתזי צבע, הוא יורה על הקירות רמזים למה שהוא עתיד להפוך, ובדרך קורא אל אמו, היי, תסתכלי! זה מרוח על הקירות! תטפלי בי! תעשי בי משהו! הרי אווה חושדת שמשהו לא בסדר בקווין כבר מן ההתחלה. כשחזיר הים של סילי נעלם באורח פלא, לצד הרמיזה הברורה למה שקווין עולל לו, ולאחר מכן, מה שקורה לסילי עצמה- מוכיח לאווה שכן, לקווין יש בעיה. קווין מסוכן. כל כך מסוכן, שהיא מפחדת להשאיר את בתה הקטנה איתו.

קווין וסילי

    החיבור לעגבניות בפתיחת הסרט, לצבען האדום ולאופן שבו הן מרוחות על המדרכה ברחוב יוצר קשר קשה, מפלצתי, בין אווה וקווין ורומז לחלקה של אווה במעשיו של קווין- בסופו של דבר, ילדים דומים להוריהם וקווין אף אומר לאמו בהזדמנויות שונות שהוא דומה לה וירש ממנה מאפיינים שונים- קור הרוח, הביקורתיות, ואולי גם הנטייה לרצחנות שמתפרצת אצל קווין בצורה הרבה יותר קשה. עוד אלמנט מעניין בהקשר הדם הוא הטי שירט שקווין לובש בשלב מסוים בסרט, חולצה לבנה שיש עליה נתזי דם. שוב, קווין לוקח את הקלישאה החבוטה של הכתובת שעל הקיר ומשתמש בה היטב- הוא נושא על לוח ליבו טיפות דם, ומסתובב איתן בגאון כשהוא מחפש מידע ברשת- ככל הנראה על רציחות.

קווין והחולצה הכאילו-מוכתמת בדם,
אווה ב- Off Focus

המניע החלקי של קווין

    יש כמה רמיזות במהלך הסרט למניע של קווין, והרמיזה הכי ברורה, שמתקשרת גם לעניין האשמה, היא שקווין בעצמו לא יודע למה הוא רוצח, ועושה זאת לשם הרצח עצמו. אחרי שאווה מחטטת בחדרו של קווין ומוצאת דיסק שכתוב עליו I Love You, ואז מכניסה אותו למחשב, היא מגלה שקווין שתל את הדיסק בכוונה, למקרה שבו תעלה על דעתה לפשפש בחפציו האישיים. הדיסק דופק לאווה את המחשב, וכשהיא משוחחת עם קווין ואומרת לו שכנראה מגיע לה שהמחשב שלה התקלקל בגלל הוירוס, היא שואלת אותו למה בכלל יש לו משהו כזה. קווין עונה לה במשפט הסתום, "אין סיבה. זו הסיבה." אפשר לפרש את המשפט בכל מיני דרכים, שהעיקרית שבהן היא עשיית מעשי נאצה בשם הריק, בשל משבר קיומי ולשם ההנאה שבזריעת הרס. נראה שלקווין יש את כל אלה, ויותר- הוא ללא ספק חכם מאד, וללא ספק לוקה במשבר אקזיסטנציאליסטי שדוחה את העולם בו הוא נמצא- והוא גדל באמריקה, בל נשכח, שאחת הנקודות הרגישות בבטן שלה היא הרציחות ההמוניות בבתי ספר (זוכרים את סרטו של מייקל מור, "באולינג לקולומביין"). 

קווין, לקראת סוף הסרט, מבוהל במפגש עם אווה.
פעם ראשונה שהוא מאבד את קור רוחו,
פעם ראשונה שאווה מחבקת את בנה באהבה ולא בגלל שהיא חייבת

    בביקור האחרון בבית הכלא, כשאווה מחבקת בפעם הראשונה את קווין חיבוק אמיתי, תומך, היא גם שואלת אותו בפירוש למה הוא עשה את זה. קווין מביט בה ואומר לאט, שהוא חשב שהוא יודע. אבל עכשיו הוא לא כל כך בטוח. השאלה האם ייתכן שבגלל שגדל עם אמא שלא אוהבת אותו ומעולם לא ידע אהבת אם אמיתית מרחפת שם כמו ענן.

התרבות הפופולארית כגורם משפיע ב"חייבים לדבר על קווין"

הזכרתי את אמריקה בהקשר המניע של קווין, משום שדרך מסוימת לנתח את מעשיו של קווין היא בפשטות לראות במעשיו קריאה לתשומת לב. אמריקה, הגברת שכולם נושאים עיניהם אליה. והנה פה, ילד שאנחנו מניחים שהדבר היחיד שהוא רוצה הוא את אהבת אמו, והוא מנסה להשיג אותה בכל דרך אפשרית. זה קצת אירוני שמכל משפחתו, דווקא השניים שהכי אהבו את קווין והסבירו לו פנים- סילי ופרנקלין- מצאו את מותם מן הקשת שלו, ואילו אווה היא היחידה שנותרה בחיים. אנחנו יודעים שקווין תכנן את הרצח מראש- מדוע לא רצח ראשית כל את אמו? הרי זה רק הגיוני שאביו, שהגן עליו ואהב אותו, או אחותו סילי שמזנקת אליו ומחבקת אותו, יהיו אלה שישארו בחיים.

קווין על במת העולם עם הקשת, אחרי הרצח,
מודה לקהל בלתי נראה

    מדוע קווין לא רוצח את אווה? 

קצת אחר הרצח, יש שוט של קווין שצועד על במה המוצבת באולם ההתעמלות, זירת הרצח, כשבידו הקשת והחיצים, ומחווה קידות כמו שחקן על במה. יש בשוט הזה קצת מרווח להסביר את המניע האמיתי למעשה- קווין רצה להרגיש שהוא במרכז. שהוא מקבל תשומת לב מלאה מכל העולם, ובמיוחד מאמו. במילים אחרות, להיות כוכב. האם הצורך הנואש הזה בתשומת לב מקורו במערכת יחסיו עם אמו? ובכלל, מה מניע מישהו לרצות להיות מפורסם? הרי לא חסרים אנשים שמצהירים על השאיפה החמקמקה הזאת, להיות מפורסמים ולא משנה איך (ובהקשר הזה, לאחרונה יצא לי לצפות בכמה פרקים של "משפחת קרדשיאן". חוץ מזה שזה היה אחד מן התכנים ההזויים שראיתי בחיי, זו הייתה דוגמא מובהקת לכמה רחוק יכול לקחת אותך הרצון להתפרסם בכל מחיר). האם הכל מקורו בתקשורת לקויה עם ההורים בתקופת עיצוב האישיות המשמעותית ביותר בחיינו?

ועם החיצים

    יש שוט מעניין של אווה על רקע פחיות שימורים של מרק עגבניות, שקשור אל הדם והצבע האדום החוזר בסרט, אבל מרפרר לעבודה מוכרת של אנדי וורהול, אולי אחד מן המבקרים החריפים ביותר של תרבות הצריכה האמריקנית. פחיות מרק העגבניות של "קמפבל", מותג שהיה פופולארי וידוע מאד בארה"ב, שימשו את וורהול לביקורת על תעשיית המזון האמריקנית של שנות ה-60. השוט הזה הוא ללא ספק מחווה ויזואלית לעבודותיו של וורהול, ובהקשר הסרט, הוא דימוי נוסף הממחיש את חלקה של התרבות הפופולארית בהכשרת רוצחים, אבל גם בפירוק התא המשפחתי הנורמטיבי והקשרים הבין-אישיים.

הנה אווה:

והנה עבודתו של וורהול, "32 פחיות המרק של קמפבל"-

זה הרבה יותר מגניב במציאות,
על קיר שלם ב- MOMA במנהטן

פסקול

יש המון מה לכתוב על הפסקול של "חייבים לדבר על קווין", אבל אני רוצה להתייחס כאן לסצנה אחת, יפיפייה ומפחידה ורבת משמעות. באופן עקרוני הפסקול מתרגם מאד את האירועים בסרט, וגם עומד, בהרבה מקרים, בניגוד חד לסיטואציה שמתרחשת בסצנה (סטנלי קיובריק עשה את אותו השימוש במוסיקה קלאסית של לודוויג ואן ב"תפוז מכני"), באופן שמעצים את האבסורד, הכאב, הקושי של הדמויות. הנה הסצנה-

השיר שברקע הוא Everyday של לא אחר מבאדי הולי, מוסיקאי אמריקני עם סגנון רוק אנד רולי מתקתק סטייל אלביס. מאד אמריקה של פעם, מאד תום נעורים וקרני שמש ונערה ראשונה. כאן השיר מופיע על רקע התקף חרדה של אווה כשהיא נוסעת הביתה מהעבודה, וזהו ערב ליל כל הקדושים- מיליון ילדים בתחפושות, דלעות מגולפות, חשכה, משחקי צללים שמתאחדים לשקף את השדים שמשתוללים בתוך אווה, ומשהו שמתקשר לכייף, ילדות, שמחה- מקבל משמעות שונה לגמרי דווקא בגלל הניגודיות שיוצר השיר למה שנראה על הפריים. 

ליהוק ב"חייבים לדבר על קווין"

אחד הדברים שעושים את "חייבים לדבר על קווין" הוא צוות השחקנים, ובראש ובראשונה טילדה סווינטון ועזרא מילר, הם אווה וקווין. סווינטון כאמור, מביאה אל המסך קור רוח וקשיחות יחסית, שהופכים אותה להרבה יותר מסכנה, אבל גם לאמא הרבה יותר אשמה בהקשר הסרט. על סווינטון נאמר בהזדמנויות שונות שזהו תפקיד חייה ויכול להיות שזה נכון- סווינטון זכורה מהשנים האחרונות בעיקר מתפקידיה בעיבודים לספרי נרניה, בתפקיד מלכת הקרח המרושעת, וכמובן מ"לקרוא ולשרוף" , שם היא עוד פעם נכנסה לנישה האישה הפריג'ידית עם המראה המשונה. ב"קווין" היא לוקחת את הטייפ קאסט הזה דרגה אחת הלאה ומכניסה לתוכו עומק רב, ובעצם יוצרת את אווה כדמות מורכבת, שנושאת על עצמה אות קין ענק ומוכנה לקבל בשקט את ההצקות של תושבי הסביבה בגלל תחושות האשם הכבדות שהיא אוצרת בתוכה. לצד כל אלה, באמצעות סילי, מתגלה אישה אוהבת, חרדה לבתה, אמא אמיתית, כל מה שהיא לא הייתה עבור קווין. עזרא מילר מגלם קווין פסיכוטי ונפלא והעבודה עם הילדים (חוץ ממילר יש עוד שני ילדים שמגלמים את קווין בשלבי הגדילה) היא מדהימה מבחינת הדמיון שלהם למילר הבוגר. אי אפשר להתעלם ממראהו האסייתי של מילר / קווין (למרות שלשחקן אין שורשים אסייתיים ככל שהצלחתי לברר), ומכך שהוא מגלם את "האחר" של החברה האמריקנית בתוכה הוא נמצא.

סווינטון וכל הקווינים למיניהם של הסרט

בעניין סילי, אחותו הקטנה של קווין, הביאו ילדה מהממת מכל הבחינות- ילדה מתוקה כמו דבש, רגישה ויפה, מה שמעצים עוד יותר את הפגיעה של קווין בה, שלוקח משהו מושלם ויוצר בו פגם.

סילי המהממת, אחרי מקרה העין

מה אמרנו?

דבר החצי: לחצי היה קשה לראות את "חייבים לדבר על קווין" עד לרמה שהוא פשוט הפסיק באמצע. דעתו על הסרט לא חיובית (כלומר: הסרט פשוט קשה).

דבר האחות הגדולה: אחותי הגדולה והמהממת למדה הנחיית הורים במכון אדלר, והמליצו להם לראות את הסרט כמקרה מבחן ליחסי אמהות ובנים. וגם היא חשבה שהסרט קשה ויש לו אימפקט ארוך טווח.

דבר האישה: מה, גם אני אגיד שזה סרט קשה? את "חייבים לדבר על קווין" ראיתי שלוש פעמים, פעם אחת מתוכן בקולנוע, ובכל הפעמים הסרט עורר תחושה מאד לא נוחה, כאילו התיישבתי על כסא גבשושי שחייב אותי לזוז כל הזמן ולחפש תנוחה נוחה. הוא לא נוח. הוא חשוב להפליא, במיוחד להורים- כי הוא עוסק בסוגיה לא כזו נדירה כמו שנוטים לחשוב- מה יכולות להיות התוצאות של טיפול לא נכון בילדינו, או של חוסר אהבה, פשוטו כמשמעו, בין אם וילד. בקיצור, סרט חשוב.

לינקוקים

"חייבים לדבר על קווין" ב- IMDB
"חייבים לדבר על קווין" ב-ויקיפדיה בעברית
"32 פחיות המרק של קמפבל", יצירתו של אנדי וורהול, ב-ויקיפדיה בעברית
"חייבים לדבר על קווין", ביקורת של אורי קליין ב"הארץ"
 בחן את עצמך (זה כדאי!) האם הילד שלך פסיכופט? (לינק באדיבות מיכאל גינזבורג)

מה עוד?

* "ההוביט" החדש- אז ראיתי אותו בקולנוע ויש לי שתי תלונות עיקריות (והנה אני הולכת להדהים את עצמי ואת אנוכי גם)- אל תלכו לראות אותו בקולנוע. קודם כל, התלת מימד פשוט גורע מן הסרט, שהיה יכול להיות מאד מהנה בגרסה הרגילה. שנית, הילדים. האולם היה מפוצץ בילדים, וחוץ מזה שזה גרם לי להרגיש כאילו הלכתי לראות את הסרט החדש של דיסני, כלומר, גרם לי להרגיש מטופשת, ישב מאחורי ילד אחד, דברן במיוחד ועם קול ציפציף ייחודי, יחד עם אבא שלו, שפשוט לא סתם את הפה לשנייה אחת. הסתובבתי אליו כמה פעמים וזרקתי כמה מבטים מאיימים כולל הערה פולנית לאבא שהבטיח שהילד יהיה בשקט, כי נראה לי שהוא עצבן גם את אבא שלו, אבל ללא הועיל, ועדיין הייתי צריכה לשמוע את הילד שואל לאורך חצי סרט, "אבל אבא, איפה פרודו, אבל אבא, איפה פרודו."

ובכן.ילד.טיפשי.פרודו.זה.בשר.הטבעות.ואתה.בכלל.באת.לראות.את."ההוביט".
כמה פעמים עוד יצטרך אבא שלך לחזור על זה?!

==================================================
ועכשיו שהורדתי מהלב, חג אביב שמח!