"רומאן על אמת"- מחווה לטוני סקוט, השפעות מוקדמות של קוונטין טרנטינו ואלביס פרסלי

יש במאים גדולים, שגדולתם היא משהו שאי אפשר לערער עליו. חלקם חלפו מן העולם (אלפרד היצ'קוק, סטנלי קיובריק), חלקם עדיין פה (רומן פולנסקי), חלקם עדיין לא זרחו כמו שהם יכולים, אבל מן הסתם יגיעו לפנתיאון גדוּלַה עוד בחייהם (כריסטופר נולאן).

ויש במאים אחרים, שאולי לא היו יוצרים של יצירות מופת קאנוניות ובלתי נשכחות, אבל עדיין יצרו סרטים טובים. מופלאים. בלתי נשכחים במידה רבה. והיו להם גם סרטים פחות מוצלחים בקריירה. וזה בסדר. כי אנחנו בני אדם. וכי הוליווד היא, בין השאר, ג'ונגל של מפיקים תאבי-בצע ושחקנים שגובים מיליונים של דולרים על השתתפות בסרט. והיא גם עולם של קומבינות, ובמובנים רבים, הוליווד היא אולי אחד המקומות האמריקנים שהכי דומים למדינת ישראל היקרה.

טוני סקוט

טוני סקוט היה במאי כזה.
טוני סקוט היה אחיו הצעיר של הבמאי רידלי סקוט (זה שייזכר לנצח כיוצרם של "בלייד ראנר" האלמותי ופורץ הדרך, ושל "הנוסע השמיני" ואלן ריפלי וכו' וכו') ולפני שבועיים בערך, קהילת הקולנוע געשה בעקבות התאבדותו של סקוט, שסיים את חייו בקפיצה מגשר בנמל לוס אנג'לס. סמלי, במובנים רבים, ועדיין סתום ובלתי מובן במובנים אחרים. סקוט, במושגים הוליוודיים, היה במאי ומפיק מצליח. ברזומה שלו אפשר למצוא את "אהבה בשחקים", או: ממנף הקריירה הרשמי של טום קרוז, "בלתי ניתנת לעצירה" שיצא בשנה שעברה (אני וחצי ראינו אותו בבית הקולנוע המגניב של יוניון סקוור במרכז מנהטן), "ימי הרעם" עם טום קרוז וניקול קידמן טרום "עיניים עצומות לרווחה", ואפילו סרט תיעודי על ג'ורג' מייקל אחרי היציאה מן הארון. טוני סקוט גם ביים את אחד הסרטים המגניבים ביותר עלי אדמות (ולא, אנחנו דווקא לא מדברים על "אהבה בשחקים", אני יודעת שזה בא לכולנו כהלם), עליו אכתוב כאן- "רומאן על אמת".

טוני סקוט, נוח בשלום על משכבך.

כמה פרטים חשובים

 

"רומאן על אמת", ובאנגלית True Romance

במאי: טוני סקוט

תסריט: קוונטין טרנטינו

שנת יציאה לאקרנים: 1993

קאסט: כריסטיאן סלייטר (קלרנס וורלי), פטרישיה ארקט (ווי לאב יו, בייבי! בתפקיד אלבמה ויטמן), גארי אולדמן (הרחוק מרחק שנות אור מצי'ף גורדון של "באטמן", בתפקיד הסרסור המגעיל ביותר בעולם, דרקסל ספיבי), בראד פיט (פלויד), ואל קילמר (שבמהלך סרט שלם לא רואים את פניו! בתפקיד אלביס פרסלי / קולו הפנימי של קלרנס / מנטור), דניס הופר (קליפורד, אביו של קלרנס), כריסטופר ווקן (וינצ'נזו קוקוטי), מיכאל רפפורט (דיק ריצ'י), סמואל ל. ג'קסון (ביג דון), ג'יימס גנדולפיני (וירג'יל), ברונסון פינצ'וט (אליוט), פול בייטס (מרטי), סול רובינק (לי דונוביץ).

פסקול מקורי: האנס זימר. ההוא שחיבר את הנעימות הדרמטיות ל"התחלה" ולכל סרטי ה"באטמן", ולעוד כמה דברים אחרים.

פרסים: אין. בכלל! "רומאן על אמת" היה מועמד לכמה פרסים אזוטריים, אבל לא משהו משמעותי, ומן הסתם הוא מסוג הסרטים שהגדולה שלהם מוערכת הרבה אחרי זמנם. וזה בסדר. זה קורה עם הסרטים הטובים באמת.

מה קורה בגדול

"רומאן על אמת" מגולל את סיפורו של בחור צעיר, הנושא את השם הבלתי אפשרי קלרנס וורלי, ילד טוב מדטרויט, גבר פשוט ואמריקני, שעובד בחנות קומיקס וחובב סרטי קונג פו וגם את אלביס פרסלי (ייתכן, רק ייתכן, שיש פה יסודות אוטוביוגרפיים לאותה תקופה עלומה בה טרנטינו התסריטאי היה עובד פשוט בספריית וידאו. כאילו, מה כבר המרחק בין חנות קומיקס לספריית וידאו? זעום! בעצם, מה זאת אומרת ייתכן. זה זה).

ביום ההולדת שלו, הבוס שלו, איש נדיב שכמוהו, שוכר נערת ליווי מתוקה להפליא בשם אלבמה כדי לארח לו לחברה ביום המיוחד שלו. אלבמה הולכת לפגוש את קלרנס "במקרה" בבית הקולנוע אליו הולך קלרנס כדי לראות מרתון סרטי קונג פו עם סוני צ'יבה, ומשם הם מתגלגלים למיטה, ומתאהבים, ואלבמה מספרת לקלרנס את האמת מאחורי הפגישה המקרית שלהם. קלרנס ואלבמה מחליטים להישאר יחדיו, ומתחתנים כמה שעות אחרי הווידוי של אלבמה. לקלרנס יש גם מנטור, דמות המלווה אותו ממעמקי מוחו הקודח, אלביס פרסלי, או לפחות את בן דמותו של אלביס, שמעודד אותו לצאת ולהתחשבן עם הסרסור של אלבמה, אחד דרקסל ספיבי (גארי אולדמן, באחד התפקידים המשקפים יותר מכל את יכולותיו המופלאות כשחקן). דרקסל הוא טיפוס לא כל כך נחמד, שנוח לכעוס, וקלרנס, שמגיע אל המאורה שלו בתואנה שהוא רוצה לקחת את הבגדים של אלבמה, גם קצת מתגרה בו, ונוצר מצב בו קלרנס מחסל את דרקסל, ובמקום המזוודה עם בגדיה של אלבמה הוא לוקח בטעות מזוודה מלאה בקוקאין גנוב ששייך למאפיה. כשקלרנס ואלבמה מגלים מה באמת יש במזוודה (עליה מודבק סטיקר משעשע ששייך לעמותת ה"אל-סם" האמריקנית, או משהו בסגנון הזה) השניים מחליטים לברוח ללוס אנג'לס ולמכור את הקוק, ואז לחיות באושר ועושר עד קץ כל הימים. קלרנס יוצר קשר עם חברו הוותיק דיק ריצ'י, שחקן מתחיל, והוא ואלבמה מגיעים לדירתם של דיק ושל שותפו הג'אנקי פלויד (בראד פיט בהופעה נאה בהחלט). מכאן מתחילים הניסיונות למכור את הקוק למפיק הוליוודי עשיר בשם לי דונוביץ, כשהמאפיה רודפת אחריהם עד לעיר המלאכים, והעניינים מתחילים להסתבך כשהמשטרה נכנסת גם כן לתמונה. לאורך כל הדרך, דמותו של אלביס פרסלי (אותו מגלם ואל קילמר באחד התפקידים המגניבים ביותר שיכולים להיות) מלווה את קלרנס מן המראה, ומעודדת אותו להמשיך, להיות אמיץ ולהגן על האישה שלו.

"רומאן על אמת" כמעט נגמר בסצנה אחת, אלימה מאד ויפיפייה להפליא, שטרנטינו, התסריטאי, לא היה ממש צריך לטרוח לחתום עליה, כי היא במובהק פרי מוחו הקודח בלבד. וגם- ואל תגידו שלא אמרתי שיש ספויילרים- יש Happy end  ממש כייפי, שקצת בועט להוליווד והסיומות השמחות הקלאסיות שלה בפנים. בתסריט המקורי, אגב, קלרנס נהרג בסצנת הסיום ואלבמה מתאבדת אחריו. טוני סקוט התערב כאן, וטען בפני טרנטינו, עד כדי שכנוע, שלאלבמה וקלרנס מגיעה הזדמנות לסיים את חייהם באושר.

אלביס פרסלי של "רומאן על אמת"

אלביס וקלרנס (ואל קילמר וכריסטיאן סלייטר), בהופעה נדירה בסרט בה ממש רואים, בערך, כמעט, את פניו של אלביס

 ואל קילמר בילה לפחות שמונה שעות בהתאפרות לתוך תפקידו כאלביס פרסלי. במקור, קילמר רצה לשחק את קלרנס- אבל דווקא בתוך הדמות של אלביס (שבקרדיטים מופיע כ"מנטור" ולא כאלביס פרסלי מחשש לתביעות משפטיות מצד משפחת פרסלי), צריך הרבה אומץ כשחקן. קילמר לא מופיע בצורה ברורה במהלך הסרט אפילו פעם אחת- הוא תמיד בגבו למצלמה, או שפניו מטושטשות. המשמעות היא, בדומה לשחקן טום הארדי ב"עלייתו של האביר האפל", שלא רואים את פניו במהלך הסרט. בכלל. אפילו לא פעם אחת. ובשביל שחקן בהוליווד, זה קצת בעייתי, כיוון שהוא לא מזוהה באופן מסחרי עם התפקיד בסרט. במקרה של טום הארדי, לדוגמא, שמשחק ב"עלייתו" את ביין, גיליתי רק בשלב כתוביות הסיום שביין המלחיץ הוא אכן אימס החביב של "התחלה". 

אלביס בהופעה ראשונה. ללא פנים, אבל עם קול ומקטורן שאי אפשר לטעות בו
(וכנראה שלא יראה יפה על אף אחד אחר חוץ מאלביס. ו-ואל קילמר, מסתבר)

ב"רומאן על אמת" אנחנו מזהים את אלביס (קילמר) לפי הקול העמוק, המיוחד, ההמהום האיטי של Heartbreak Hotel- אחד משיריו המוכרים ביותר של מלך הרוקנרול, והמקטורן המנצנץ. קילמר נקרא לסט לשני ימי צילום בלבד- עד כדי כך תפקידו בסרט היה מצומצם, ועם זאת משמעותי וחיוני, שכן דמותו של אלביס מלווה את קלרנס, מנחמת אותו ומשנסת את מותניו במובנים רבים.

אם החבר הדמיוני
שלי לא היה כריסטיאן בייל,
כנראה שהוא היה אלביס. וזה ריספקט ביג טיים

 לאלביס פרסלי יש משמעות תרבותית רחבה באמריקה, ובכלל בעולם כולו. פרסלי, שהיה אחד מזמרי הרוק המצליחים ביותר של כל הזמנים, הפך עוד בחייו לסמל בולט של תרבות הפופ- קצת כמו מרילין מונרו ודיוקנה, ששוכפל ונצבע ע"י אנדי וורהול, אבל באופן אחר. אם מונרו הייתה סמל לבלונדינית הטיפשה, התמימה, המתוקה והמינית עד טירוף, שאצרה בתוכה אומללות, עצב ובעיות התמכרות, פרסלי היה אליל יופי עם יכולות ווקאליות מדהימות, שהגשים את אחד המיתוסים העמוקים ביותר של התרבות האמריקנית הקפטיליסטית: ה- Self made man, נער הסלאמס שעלה לגדולה והגיע הכי רחוק שאפשר למרות המקום העלוב שממנו בא ומעולם לא שכח את אימא שלו, וכך גם מגשים את החלום הקפיטליסטי לפיו, אם תעבוד מספיק קשה- גם אתה יכול להצליח, כי ההזדמנויות שוות לכולם בצל הקפיטליזם. מבחינות רבות, הטראגיוּת של דמותו והפיכתו לאגדה עוד בחייו מתאימות כמעט בשלמותן לסיפורה של מרילין מונרו- המוות המסתורי והמיתוסים שאופפים את כל העניין, לדוגמא. אלא שעם אלביס, ההשפעה והמימד האישי היו בעלי אימפקט חזק כל כך על הציבור האמריקני, עד שאמריקנים רבים מאמינים שאלביס כלל לא מת, אלא ירד למחתרת כדי לחיות חיים רגילים ולהתרחק מן התהילה המזיקה והמכלה. 

תרומותיו התרבותיות של אלביס היו עצומות- החל מן הסגנון המוזיקלי שלו, שהעלה לקדמת הבמה את הבלוז הרך, המלטף, לצד שירי הרוק אנד רול הקלאסיים שכולנו מכירים, וכלה בסגנונו האופנתי האקסצנטרי, הריקודים הייחודיים לו וההיסטריה שעורר בקרב מעריציו, גברים ונשים כאחד. אני וידידי הטוב שי, אפילו הלכנו בשבוע שעבר לפונדק אלביס, שממוקם בנווה אילן, ליד ירושלים, כדי לשתות קפה של בוקר לפני העבודה. חוץ מזה שרכשתי ספל אלביס מדליק (אולי כי ראיתי בעצם הימצאותי שם מסר סמוי שבדיוק אני עובדת על פוסט שקשור באלביס ופתאום אנחנו פה, זה חייב להיות גורל, יד מכוונת התערבה פה, וכו' וכו'), ושנטפלתי לחתול שרציתי לאמץ (וקצת הפרעתי לו להתחמם בשמש) גם הספקתי לשים לעצמי סוכר בקפה, כשעל השקיק מוטבע דיוקנו של המלך-

ואני רוצה שזה שלא דומע כשהוא שומע את השיר Are you lonesome tonight יקום ברגע זה, וילך לחפש משמעות. איזה מין אדם לא בוכה כשהוא שומע את השיר הזה? כאילו, איפה הוא גדל? במה האכילו אותו כשהוא היה קטן? האם בכלל קיים אדם כזה?

אין לי הרבה הזדמנויות להתרפק על אלביס, אז תהיו נחמדים. הבחירה בדמותו של אלביס כדי לגלם את קולו הפנימי, אם תרצו, של קלרנס, היא בוודאי אינה מקרית, כי אין מקריות של ממש בענייני תסריט מהותיים כאלה. אלביס עוזר לקלרנס למצוא את המאדרפארינג ביטחון עצמי האבוד שלו- קלרנס מדבר עליו בהתרפקות בסיקוונס שלפני סיקוונס הכתוביות על רקע דטרויט האפורה, ואפילו מצהיר בפני הבלונדינית המטופשת שבבאר, אותה גרסה חיוורת של אלבמה, את ההצהרה הבלתי נשכחת:

.I always said, if I had to fuck a guy, I mean if my life depended on it, I'd fuck Elvis

ההופעה הראשונה של אלביס מתוך מוחו הקודח של קלרנס מגיעה אחרי החתונה, כשהוא עומד בשירותים ומביט במראה. קולו הרך, העמוק, של מלך הרוקנרול, שר בשקט את השורות האלמותיות של השיר Heartbreak Hotel-

 .Heartbreak is so lonely, Heartbreak is do lonely baby, Heartbreak is so lonely I could die

בסאונד שלא ברור לנו האם הוא דיאגטי או אקסטרא דיאגטי (כלומר, בעגה המקומית, לא ברור אם הסאונד מגיע מן העולם הבדיוני של הסרט, ויש לו מקור כלשהו בתוך או מחוץ לפריים, או שהוא מגיע משום מקום, מוסיקת רקע שהדמויות שלנו לא יכולות לשמוע או לבצע התייחסות אליה). אלביס מסביר לקלרנס שעליו להציל את כבודה האבוד של אלבמה ולהרוג את הסרסור המנוול הזה שנושם את אותו האוויר שקלרנס עצמו נושם, טפו עליו.

I like you, Clarence. Always have, always will
הופעה ראשונה של אלביס

כך גם כשקלרנס הולך לשירותים מייד אחרי שעסקת הסמים יוצאת לפועל- אלביס שר שוב את Heartbreak Hotel, שיר הכניסה שלו לתוך הסרט, וקלרנס שואל אותו אם הוא היה קוּל. אלביס אומר לו שהוא היה הכי קוּל שאפשר. בנתיים, מתפרצים השוטרים אל החדר בבית המלון, ואחריהם המאפיונרים, ומתחיל הפיאסקו של הסיום. ואז- חזרה אל קלרנס ואלביס בשירותים. אלביס משחק עם האקדח של קלרנס, והדיאלוג נסוב סביב העסקה והאם הולך לקלרנס טוב. הדיאלוג מסתיים במשפט הקסם של הסרט- I like you, Clarence. Always have, always will. הנה שלוש עשרה השניות שהצלחתי לדלות מיו טיוב (ואני לא אפסיק להתלהב מזה שכמעט הכל זמין בלחיצת כפתור פשוטה לעולמים). כדאי לשים לב בסצנה : לסימני ההכר של אלביס- הקול העמוק, הבגד הנוצץ, פיאות הלחיים, ומצד שני לצילום, בו דמות אלביס אינה בפוקוס ואנחנו לא רואים פנים ברורות, לסאונד הרקע של מוסיקה מעולם אחר, ולקלרנס הנפעם, כמובן:

אלבמה

אלבמה היא, באופן עקרוני, אשת החלומות, ולא רק של קלרנס, אלא של כולנו. היא מתוקה להפליא, אפילו בעיניו המעוותות של וירג'יל לפני שהוא מכה אותה עד זוב דם, היא נראית נפלא בבגדים שלא היו יכולים להיראות נפלא על אף אחת אחרת, והיא מנצחת את וירג'יל ומצילה את המצב כשאף אחד אחר לא היה שם. היא אוהבת סרטים פורנוגרפיים וגם סרטי סמוראים כמו קלרנס, היא מעריצה את הגבר שלה, עומדת מאחוריו עד הסוף ותומכת בו, היא בלונדינית (ובהקשר הזה, הבלונד מקושר עם תמימות, טוהר, מלאכיוּת, וגם מיניות ילדִית, טהורה). אלבמה היא גם זו שמצילה את קלרנס בסצנת הפיאסקו המטורפת, מתעשתת ולא שוכחת גם לדאוג לעתיד של שניהם.

You are so מהממת

 במובן זה, אלבמה גואלת את קלרנס מחייו המשמימים כמוכר בחנות קומיקס, הופכת אותו ל"גבר" אמיתי שיודע גם לתת לאישה לדאוג לו, ומעניקה לו אהבת אמת ממשית- כזו שמעטים זוכים בה. המלאכיות שבה- למרות היותה נערת ליווי ווייט טראשית כביכול- לוקחת אותה ואת קלרנס אל החלום. ה- Voice over של אלבמה הוא זה שפותח וסוגר את הסרט, והמשפט שהיא חוזרת עליו בסצנת הסיום, You are so cool, מרמז גם על הקשר שלה לאלביס, המלאך הגברי של קלרנס, שאומר לו שהוא הכי קול שאפשר.

אחת מן התחבולות לעצב את אלבמה כהתגלמות כל מה שנעים, מתוק וטוב בעולם, היא העמדתה כניגוד גמור למה שמתואר בסיקוונס הפתיחה.

ומה מתואר בסיקוונס הפתיחה, תשאלו? נו, באמת תשאלו.

סיקוונס הפתיחה

סיקוונס כתוביות הפתיחה מורכב למעשה מסדרת שוטים של העיר דטרויט, שמציגים אותה, איך לומר, לא בקטע טוב. שגורמים לה להיראות, אם נהייה פוליטיקלי קורקט, לא כמקום שסבבה להיות בו. שמתארים אותה, אם נרצה להיות בוטים, כמו עיר מבאסת של הלייף.

טוני סקוט הרכיב את סיקוונס הכתוביות מצילומי לונג שוט, אקסטרים לונג שוט, ומעברים באמצע לקבצן שחור שמצולם בקלוז אפ על פניו וידיו, ולאחר מכן  אנחנו גם רואים אותו מתחמם ביחד עם הומלסים אחרים מאש שבוערת בחבית. סממן ההכר של הומלסים אמריקנים, הידעתם?

דטרויט של "רומאן על אמת". לא נעים, חברים. 

 לתוך כל ה (היכונו, הנה באה מילת סלאמס) סְּחְלֶה הזה (סליחה, אימא) נכנסת אלבמה, כשהיא יורדת ממונית ומגיעה אל בית הקולנוע בו נמצא קלרנס, ובוא מוצגים סרטי סוני צ'יבה המופתיים.

כדאי לשים לב לשוט בו נכנסת אלבמה לאולם הקולנוע. למרות שהתאורה היא ב- Low Key (כלומר, אורות מעומעמים יחסית), אלבמה, עם מעיל הנמר שלה, העליונית האדומה ושיערה הבלונדיני מייד מאירה את המקום, וכניסתה לאולם הקולנוע משולה לכניסתה לחייו של קלרנס- המלאכית המגיעה ממרחקים (טלהסי פלורידה, אם נרצה לדייק) כדי להכניס צבע, חיות ושמחה בנוף העירוני האפור, התעשייתי ולא משובב הלבב.

אלבמה נכנסת לאולם הקולנוע ואי אפשר שלא לאהוב אותה,
אפילו שהיא מהמאנייקים האלה שמאחרים לסרטים

הטרנטינואיות של "רומאן על אמת"

נורא יפה לצפות ב"רומאן על אמת" כמשקף את שנותיו המוקדמות של קוונטין טרנטינו, אחד הקולנוענים הבולטים ביותר של תקופתנו, בעיקר בהתחשב בעובדה שהסרט, שטרנטינו מכר את התסריט שלו בסכום המינימלי שניתן היה לרכוש בו תסריטים בהוליווד של אותה התקופה (משהו כמו 50,000 דולר. סכום פעוט, ילדים), נתן לו את הלגיטימציה והאמצעים ל"כלבי אשמורת", שהעלה אותו לתודעה הקולנועית, ובגדול. אפשר לאהוב, לשנוא, או סתם לבקר את העבודות שלו, אבל אי אפשר להתכחש לכישרון הגדול הזה ולבקיאות שכמעט לא תיאמן בקולנוע, לאורך כמה וכמה דורות. ככה, אפשר למצוא ב"רומאן על אמת" את ניבולי הפה הייחודיים לטרנטינו, וגם האלימות הלא פשוטה, הפלקטית, לצד המוקסמות שלו- וטרנטינו אכן מוקסם- מסרטי קונג פו. ב"להרוג את ביל" הוא ללא ספק הגשים חלום או שניים בליהוק של סוני צ'יבה, שב"רומאן על אמת" קלרנס מדבר עליו בהערצה עיוורת.

הסצנה בה מקשקשים דרקסל ושותפיו השחורים על איך הם מענגים אישה, ושמסתיימת קצת לא טוב מבחינת החבר'ה השחורים, היא ממש הקדמה לשיחות העמוקות של וינסנט וג'ולס ב"ספרות זולה" על מסאז' בכפות הרגליים, כולל הופעת אורח של סמואל ל. ג'קסון. הללויה, וגם אותה מצאתי ביו טיוב (אם כי סביר להניח שהיא תוסר ברגע שהם יעלו על ניבולי הפה ונושאי השיחה, וגם על סופה הטראגי משהו של הסצנה):

ניבולי הפה, לצד הדיאלוגים שעוסקים ב- nothing, כפי שהגדיר זאת נפלא ג'ורג' קוסטנזה של סיינפלד, ארוגים בסצנות אלימות די קשות (מרחץ הדמים של "קיל ביל", שזעזע המון צופים בצפייה ראשונה, כשקצת קשה לראות את המוגזמות המכוונת של כל העניין, הוא דוגמא מובהקת לכך)- אלבמה מול וירג'יל המאפיונר, לדוגמא, שמכסח לה את הצורה, או אביו של קלרנס שמספר למאפיונר הסיציאלני על מוצאם האמיתי של בני סיציליה (ואתם לא תאמינו מהו!).

בשנות ה-90, להראות על מסך רחב גבר שמכה אישה כמעט למוות זה לא עניין של מה בכך. סצנת הדו-שיח בין דרקסל וקלרנס גם היא דוגמא מובהקת לאלימות מתפרצת, כמעט ולא הגיונית- דרקסל מסיים את חייו באחת הצורות הכי מפחידות עבור כל הגברים באשר הם- בירייה היישר בין רגליו. זה נראה כואב אפילו אם את בחורה.

אילו עוד מאפייני טרנטינו יש ב"רומאן על אמת"? מזוודת הקוק, למשל. טרנטינו אוהב להשתמש במזוודות בסרטיו. זכורה היטב המזוודה המפורסמת של "ספרות זולה", וב"קיל ביל" יש אזכורים נוספים לרקוויזיט הזה. לפי IMDB, התסריט במקור היה בנוי בצורה הלא-לינארית הטיפוסית לנרטיב של טרנטינו (ושוב, הדוגמא המובהקת היא "ספרות זולה", שם לא ברור לנו מהו סדר האירועים גם בצפייה שנייה ושלישית, ו"קיל ביל" שבו האירועים אינם מסודרים גם ביחסים בין שני הסרטים), אבל טוני סקוט החליט לסדר את האירועים בכרונולוגיה. 

כך גם המחוות האמנותיות והאזכורים לסרטי קולנוע אחרים, אחד מסימני ההכר הבולטים של טרנטינו- חוץ מסרטי סוני צ'יבה, יש הפניות רבות וציטוטים רבים מסרטים אחרים- בכל מקום יש טלווזיות שפועלות ורצים על מסכיהן סרטים, קלרנס ואלבמה צופים בסרט קונג פו בפעם הראשונה שאלביס מופיע, על מסך ענק בחדר בבית המלון שבו אמורה להתבצע עסקת הסמים מוקרנים סיקוונסים ניסיוניים שלי דונוביץ' הפיק, ושנושקים ל"אפוקליפסה עכשיו" (שקלרנס כמובן מזכיר במשפט הבא), כשקרלנס ודרקסל נפגשים הם משוחחים על סרט שמוקרן בטלוויזיה (The Mack, סרט מז'אנר ה- Blaxploitation, או בעברית, ז'אנר סרטי שחורים, שפרח בשנות ה-70 באמריקה וכוון לקהל שחור. בפועל, הסרטים חצו את הבדלי הגזע וכ-ו-ל-ם צפו בהם. הסרט בהקשר הזה מאיר את דמותו של דרקסל כלבן שמנסה להיות שחור).

קלרנס והטלויזיה אצל דרקסל

גם העיסוק במאפיה, ובפושעים הקשורים למאפיה, הוא אחד מסימני ההיכר של טרנטינו. זוכרים את מרסלוס של "ספרות זולה"? את כנופיית The Crazy 88 של "קיל ביל"? ואת "כלבי אשמורת"?

האם המסקנות מכל הללו מסתכמות בזה שטרנטינו (שומו שמיים) לא מקורי מספיק? מה פתאום. הבלוג שייך למועדון שאוהב את טרנטינו. וזו האמת לאמיתה.

גבריות ב"רומאן על אמת"

יש מימד מאד בולט של גבריות ב"רומאן על אמת", בעיקר בהקשר קלרנס, הפרוטגוניסט, אבל גם בדמויות שמקיפות אותו- אליוט ולי דונוביץ בעיקר, וירג'יל המאפיונר (ג'יימס גנדולפיני טרום "הסופרנוס" ועם הרבה פחות משקל), דרקסל ו-וינצ'נזו קוקוטי  מאידך.

קלרנס הוא טיפוס מורכב, ששואב את גבריותו מאבטיפוס תרבותי בולט וידוע- אלביס. הגבריות שלו מתבטאת בעיקר בצורך שלו להגן על אלבמה, שאם לא כן הוא לא גבר מספיק- החל בסצנה בה הוא מגיע אל דרקסל ומחולל מהומה במקום להיעלם אל האופק עם אלבמה, וכלה כשהוא מוצא את אלבמה אחרי שוירג'יל כמעט הורג אותה במכות.

אלבמה מול וירג'יל, לימים טוני סופרנו. וצריך חתיכת אומץ כדי לעשות משהו כזה לטוני סופרנו

 הסצנה שבה וירג'יל מכה את אלבמה היא קשה לכל הדעות- מבחינת הסאונד, הקלוז אפים המרובים על פניה המדממות של אלבמה, וירג'יל שמחייך לעצמו בעודו מכה אותה (אח, המבט הפסיכוטי של טוני סופרנו היה קיים כבר אז!), עמדת המצלמה המשובשת, שמעניקה לכל הסיטואציה, המפחידה ממילא, מימד של אימה, הסאונד של המכות והחפצים העפים והנשברים, וכמובן, אנחות הכאב של אלבמה וכל זה בעריכה צולבת אל קלרנס שמפזם לעצמו בנחת ברכב הקאדילק עם הגג הפתוח ומשקפי האלביס פרסלי שלו, מתקשקש עם בחור בבית קפה על אלביס פרסלי, כמובן, בהקשר לכתבה בעיתון אותה קורא הבחור, שמנסה לפענח את סוד הפופולאריות של אלביס. זה עושה לקלרנס צמרמורת, כך הוא מצהיר בפני הבחור, ומייד העריכה חוזרת אל וירג'יל שמספר לאלבמה כמה קשה זה להרוג מישהו בפעם הראשונה, כשהיא שוכבת על הרצפה, פצועה ומדממת וחפצי החדר פזורים סביבה.

וירג'יל הוא גבר טיפש, שחטא ההיבריס גורם לו לבסוף להיות מובס ע"י בחורה פצועה ומדממת אותה היכה עד זוב דם לפני דקות אחדות. האלימות מתפרצת ממנו בצורה מכוערת, ואלבמה מביסה אותו, וסוללת את הדרך לדמויות הנשיות של טרנטינו- הכלה ב"קיל ביל", מיה וסצנת מנת היתר ב"ספרות זולה".

בסופו של דבר קלרנס מגיע לחדר במלון הספארי כדי לאסוף את אשתו השבורה והפצועה ולהימלט משם. הוא מתנצל בפני אלבמה המעולפת, והסצנה עוברת אל אליוט, שמפאת חוסר במילים אחרות נצטרך לכנות אותו "אהבל", ושבגלל שהוא קורא לבחורה שלפני רגע ירדה לו כשהוא נוהג בפראות על הכביש "זונה", שקית הקוק שקלרנס נתן לו כדוגמית נקרעת והקוק כולו מתפזר עליו בעוד שוטר התנועה מתקרב אל הרכב. אליוט הוא טמבל מושלם, גבר חלש אופי ופחדן שנשבר מייד בחקירה וחושף את קלרנס, ואת הבוס שלו לי דונוביץ (שלא לדבר על הפחד והאימה שאוחזים בו בסצנת רכבת ההרים בלונה פארק).

אלבמה ו-וירג'יל

אז מה היה לנו? גבר שמפספס את האקשן אבל מצליח להשיב לעצמו את האגו הגברי האבוד כשהוא מציל את האישה (קלרנס), גבר פחדן ומטופש, חסר עמוד שדרה ואופי, ובאופן עקרוני מגוחך (אליוט והפרצוף הבלתי נשכח המלא בקוק, אחרי שהאישה מכה אותו), וגבר כל כך אלים ורצחני, עד שהוא מובס כנגד כל הסיכויים ומת (וירג'יל).

אפשר לדבר על גבריות וסטריאוטיפים בהקשרים רבים נוספים, כמובן- המאפיונרים, השוטרים, פלויד (בראד פיט, שאלתר על הסט דמות של מסטול שהוא למעשה בוב מארלי בגרסה הלבנה). היחיד שמסיים את הסרט כשכבודו בידו, הוא קלרנס- הבחור הביישן, שהופך בהמשך לבחור עם עודף ביטחון עצמי שצריך לסמן את הטריטוריה שלו ולשמור על אשתו, שהופך בסוף למי שיוצר את הדור הבא.

אז הפתרון הוא, כמובן (סלחי לי, ציניות, סלחי לי גם את, אירוניה, אבל אין מנוס), אהבה.

הביקורת על הוליווד ועל תעשיית הסרטים

פניה של הוליווד.
אליוט והקוקאין, שניה לפני שהוא נתפס על ידי שוטר

 התלבטתי אם להכניס את הנושא הזה בפוסט ניתוח הסרט מפני שב"רומאן על אמת" יש המון ביקורת, סמויה ופחות סמויה, על הוליווד ועל כל תעשיית הסרטים בפס ייצור נע, ובאופן כללי מדובר בתמה מרכזית וחשובה של הסרט. רוב הביקורת מתבטאת דרך דמותם של אליוט ולי דונוביץ', המפיק החרא, אבל גם דרך דמותו של דיק ריצ'י, השחקן המתחיל שמחכה לפריצה הגדולה ובינתיים מארח את חברו קלרנס ואשתו הצבעונית. דיק הוא זה שמצבע את השידוך בין קלרנס, שרוצה למכור את מזוודת הקוק, ובין לי דונוביץ. הוא בחור תמים, שמאמין לאלבמה כשהיא מספרת לו שנפצעה כששיחקה כדורסל (החבורות על פניה הן, כמובן, תוצאה של מפגש הדמים עם וירג'יל), וקצת אהבל- ההיפך הגמור מלי דונוביץ הערמומי ומאליוט חסר עמוד השדרה.

בכניסה לחדר בית המלון בסצנת הקליימקס, נדמה שהמסך על הקיר, עליו מוקרנים סיקוונסים של מסוקי קרב מסרטו החדש של לי ממש "מתקיפים" את קלרנס ואלבמה- ולראייה קלרנס שמרים את ידו בתנועת התגוננות כשאליוט מציג אותו בפני לי. רמז לבאות על מה שעתיד להתרחש בחדר? ומה זה אומר על הוליווד, ועל קולנוע בכלל, ש"מתקיף" ככה את הצופים? ועל מילות הקוד לקוקאין שבה משתמשים לי וקלרנס (דר' ז'יוואגו)?

קלרנס ואלבמה והפרוג'קטור המתקיף

ב"רומאן על אמת", ככלל, יש אמירה מעניינת על התרבות- הסרט עושה שימוש בכל מיני מוטיבים תרבותיים מרכזיים (אלביס פרסלי, המחוות לסרטי הקולנוע השונים) ומרכיב מהם משהו חדש לגמרי- הצורך בבריחה מן המוטיבים האלו, וביצירה של עולם חדש לגמרי מהם- כפי שעושים אלבמה וקלרנס בסיום. התרבות היחידה שהם צורכים היא חוף הים במקסיקו, כפי שאלבמה חלמה תמיד, הרחק מתעשיית הסרטים, מהמפיקים שרוצים לקנות מזוודות סמים לצריכה אישית, ומשחקנים מתחילים.

במובן הזה, לאלבמה וקלרנס יש עולם חדש, המתבטא כולו בשוט החותם של הסרט:

אוההההההה... מה יש, זה מרגש. בואו נתרגש קצת

מה אמרנו?

דבר האישה: מותו  של טוני סקוט הוא אולי הזדמנות טובה לחזור ל"רומאן על אמת" ולתת לו קצת מן הכבוד המגיע לו. למרות האלימות, זהו סרט מלא שנינות, הומור וטוּב לב, שכייף לצפות בו ולחייך איתו.

דבר קונאן הברברי: סצנות אקשן מדליקות. והקללות מגניבות גם כן. ואני לא ברברי (ככה הוא אומר).

לינקוקים

"רומאן על אמת" ב- IMDB

"רומאן על אמת" ב-ויקיפדיה בעברית

אלביס פרסלי ב- ויקיפדיה באנגלית (כי הערך העברי, תסלחו לי, הוא פשוט לא טוב)