"עלייתו של האביר האפל"- חגיגה מאוחרת (כריסטופר נולאן, חלק ד')

חַגִיגָה 

(נ') הִילֻוּלַה, שִֹמְחַה, חִנְגָּה, מֶּסִיבָּה, פֶּסְטִיבַל, תְחִיגַה; טֶּקֵס, טֶּכֵּס, צַרמוֹנִיַה

 (ת') כְּשֵׁיֶש, בֶּדֵרֱך כְּלַּל פֲּעַם בֵּשַׁנָה, אִירוּעֲ קוֹלנּוֹעִי כֹּל כֲּך גַדוֹל וְרֲחָב הֶקֵּף, עַד שֵׁכּוּלַם יוֹצְאִים לֵקַּבֶּל אוֹתוֹ בֳּתוּפִּים וּבִּמּחוֹלּוֹת.
 

★

 

 

מי שעוקב קצת אחרי בלוגי קולנוע, גם בארץ וגם בחו"ל, בוודאי נתקל בסביבות חודש יולי בתכונה מעניינת: כולם, אבל כ-ו-ל-ם (ונא לקרוא בטונציה הנכונה) התעסקו ב"עלייתו של האביר האפל", סרט ה"באטמן" החדש (סקירה קצרה של פוסטים שונים שעוסקים בסרט ובפסטיבל החגיגות סביבו- בהמשך הפוסט למטה). ככה זה כשקורה משהו שבאמת מרגש בקולנוע- סרט של במאי מוכשר ומעניין, שמסיים טרילוגיה איכותית ומיוחדת במינה, על דמות שהיא אולי המגניבה ביותר ביקום, עם אנסמבל שחקנים שמבטיח חוויה ייחודית ומרגשת. וגם היו טיזר-פוסטרס ממממממש מגניבים. להלן:

 

 

חיכינו לסרט הזה. כולנו. הטרילוגיה לוותה בכל מיני אירועים מוזרים ומצערים, כמו מותו של הית' לדג'ר, וכמובן האירוע האחרון של הסטודנט לרפואה המחורפן שהחליט שהוא הג'וקר וביצע רצח המוני בדנוור, קולורדו "בהשראת", מרכאות כפולות ומכופלות, הסרט השני. הסרט זכה, זמן מה לפני הבכורה העולמית ב- 20 ביולי, לערך דיי מעודכן בויקיפדיה בעברית (ומן הסתם גם התעדכן  בצורה יסודית בהמשך), וזה לא דבר של מה בכך בשביל סרט שיצא שאפילו עוד לא יצא לאקרנים, ואולי מבטא את הסקרנות והעניין הרב שעורר הסרט. כמו כן, היה באזז דיי מטורף בתקופת ההפקה של הסרט, כחלק מעבודות ה- Promotion ויחסי הציבור המתוחכמים שזכה לו בזמנו גם "האביר האפל". 

התמונה המפורסמת של אלון אבוטבול, שמשחק בתפקיד לא קטן בסרט, היא דוגמא טובה למשהו מן הסרט שהשתרבב לתומו לרשת ויצר סקרנות רבה סביבו. ריספקט ריספקט ריספקט. אלון- יש אנשים היו מוכנים לשלם ממיטב כספם (כאן למשל, כאן!) כדי להיות על הסט של הסרט האחרון בטרילוגיית באטמן, שלא לדבר על להשתתף בו, שלא לדבר על לפגוש את כריסטיאן בייל, בשר ודם שהוא, בשידור חי. אבל בל נקדים את המאוחר, נגיע לזה תיכף.

אגב: בדיוק ב- 22 ביולי, חצי נסחב (לא נגיד שבכוח, אבל בהחלט הופעל לחץ פיזי. בהחלט) איתי כל הדרך ל"יס פלאנט" החדש בראשון לציון כדי לראות את "עלייתו של האביר האפל" ב- iMax. איך היה, תשאלו? מ-ג-נ-י-ב. למרות התלונות שזה לא iMax אמיתי, וכל הטרוניות האחרות.

 ולמה מגיע פוסט רק עכשיו, תשאלו?

כי לאחר זה אופנתי. וכי הייתי צריכה לראות את "עלייתו" לפחות עוד פעמיים (אתמול הייתה הפעם השלישית!) כדי להיות מסוגלת לכתוב עליו פוסט יסודי.

 !Hell Yeah!

פרטים טכניים חשובים מאד (מאד!)

"עלייתו של האביר האפל", ובאנגלית, The Dark Knight Rises

 במאי: כריסטופר נולאן

 תסריט: ג'ונתן וכריסטופר נולאן (וב- IMDB יש עוד שני קרדיטים, לבוב קיין ודיויד גוייר)

 פסקול: האנס זימר (שאחראי גם לפסקול של "באטמן מתחיל", "האביר האפל", "התחלה", "רומאן על אמת" ועוד ועוד. האיש עסוק)

 קאסט: כריסטיאן בייל (ברוס ויין/באטמן/כליל השלמות), טום הארדי (בהופעה מחשמלת בתור ביין. מוכר לכם בוודאי יותר בתור אימס החביב מ"התחלה"), מריון קוטיאר (מירנדה טייט), גארי אולדמן (ג'ים גורדון), ג'וזף גורדון לויט (בלייק, וההפתעה הלא מפתיעה שבסוף), אן הת'אווי (ואהבנו! בתור סלינה קייל, היא קאט וומן), מורגן פרימן (לוציוס פוקס), מייקל קיין (אלפרד), מתיו מודין (השוטר הנודניק פולי), אלון מוני אבוטבול (דר' פאוול, או שמא פבל), נסטור קרבונל (ראש העיר גותהאם, ולמה תמיד נראה כאילו הוא מתאפר בעיניים?), ג'ונו טמפל (ג'ן, חברתה ההזויה של סלינה), קיליאן מרפי (בהופעת אורח קצרצרה בתפקיד דר' קריין), אורי גבריאל (בתור האסיר הממלמל/ רופא הכלא. יגאל הנאצי לנצח. רספקט נוסף, בנאדם), ליאם ניסן (הופעה קצרצרה כראס אל גול).  נלכדו בעינינו החדות: ווייד ויליאמס (בתפקיד אחד הסוהרים בבלאקגייט. ויליאמס הוא הסוהר באליק המאנייק מ"נמלטים") ודזמונד הרינגטון (בתפקיד שוטר על הגשר, ומוכר יותר כקווין, אחד הבלשים של "דקסטר").

 ועוד כמות ניצבים בלתי מבוטלת בעליל. שוב, למה לא לקחו אותי גם כן אני לא אבין לעולם.

 מילה על הקאסט: בפוסטים קודמים שעסקו בנולאן, הזכרתי את הנטייה של נולאן לעבוד עם אותם השחקנים שוב ושוב. ב"עלייתו של האביר האפל", נולאן הביא אל הקאסט ארבעה שחקנים שאיתם עבד ב"התחלה"- טום הארדי, מריון קוטיאר, מייקל קיין וג'וזף גורדון לויט, כולם בתפקידי מפתח בסרט. וטוב עשה נולאן. הקאסט של "עלייתו" (זה יותר קצר, נו) הוא משובח במיוחד, ובמובנים רבים הוא אחראי לאיכות המאד בלתי מתפשרת של הסרט הזה.

 

שנת יציאה לאקרנים: 2012

פרסים: הייתכן? האם נולאן יזכה הפעם באיזושהי הכרה על פועלו הבאטמני? או שמא כריסטיאן? או ש, לא עלינו, כמה משחקני המשנה המעולים? אנחנו נפקח עין על זה.

מה קורה בגדול

קודם כל, לטובת הבנת העלילה הנוכחית ולאור העובדה המשמחת שבטרילוגיה עסקינן,

הנה הלינקים לפוסטים על שני הסרטים הקודמים: "באטמן מתחיל", "האביר האפל- חלק א'," "האביר האפל- חלק ב' ".

אמנם, יש לי חוסר רצון אימתני לספלייר יתר על המידה, אבל גיליתי שזה פשוט בלתי אפשרי לכתוב על הסרט הזה משהו, שטחי ככל שיהיה, בלי להרוס משהו באיזושהי צורה. עם זאת, הקטע הבא יהיה קצר מהרגיל ויעסוק בגדול בעלילה. ראו הוזהרתם, יש ספויילרים. הרבה! אם עוד לא ראיתם את הסרט (ונו נו נו לכם, למרות שהוא כמעט חדש מן העטיפה), אנא לכו מכאן, בנימוס. אתם יכולים לבקר בינתיים בפוסטי "באטמן" הקודמים, לחפש תמונות של כריסטיאן בייל בגוגל, להיכנס לטאמבלר האדיר הזה או לשחק Temple Run באייפון. אם אתם עוברים את ה- 14 מיליון, איך לעזאזל עשיתם את זה?!

והנה מה שקורה, בגדול: נקודת הזמן של "עלייתו" היא שמונה שנים אחרי אירועי הסרט הקודם. גותהאם הפכה להיות עיר דווקא נחמדה, ואפילו לשוטרים קצת משעמם. הארווי דנט, דו פרצוף בשבילכם, קיבל מעמד הרואי של גיבור תרבות וחוק, בעוד באטמן אהובנו נאלץ לרדת למחתרת (כזכור, באטמן מתנדב בסופו של "האביר האפל" לקחת את האחריות על פשעיו של הארווי).

 

ברוס ויין ואלפרד. הלוק של תחילת הסרט

ביין (טום הארדי). הוא הרבה פחות נחמד
ממה שהוא נראה

ברוס ויין של "עלייתו של האביר האפל" הוא מיליארדר תימהוני, שמסתגר בביתו ומלקק את פצעיו. מצבו הגופני רע, ובהתאם גם מצבו הנפשי (עדיין מבכה את אובדנה של רייצ'ל המעצבנת). בין כל אלה, יש בחורה נחמדה ויפה בשם סלינה קייל, עימה נפגש ברוס כשהיא מנסה לכייס אותו בצורה מתוחכמת, וכן אויב חדש ומחודש- ביין, טיפוס מפחיד עם מבטא בריטי מנומס, מסיכה מלחיצה וחתיכת עבודת בודי בילדינג שטום הארדי בוודאי עמל עליה לקראת הסרט. שורשיו של ביין לוטים בערפל, מלבד העובדה שהוא היה אסיר, בשלב כזה או אחר של חייו, בכלא מפחיד, ככל הנראה במזרח הרחוק, שנקרא "הבור", וכן שהוא היה חבר בליגת הצללים, אותו ארגון לוחמים כמעט בלתי מנוצח המוכר לנו היטב מ"באטמן מתחיל", וחוץ מכל אלה יש לו קול מתכתי והוא סוג של בלתי מנוצח. ביין קובע את מושבו מתחת לגותהאם- בתוך תעלות הביוב שלה, ובמהלך הסרט מנהל מהלך- כמעט ללא הפרעות- להרוס את גותהאם לחלוטין, מן היסוד, ולהגשים בכך את חזונו של ראס אל גול. בדרך, הוא גם הורס את באטמן- כמעט לחלוטין.

 

דמות הגבר המסובכת- באטמן/ברוס מול ביין

פנייה נרגשת:

היוש, רעים! יש לי עצה בשבילכם שיכולה לסדר לכם את החיים! אם אתם באמת רוצים שמזימותיכם להרוס את העולם יצליחו, אתם באמת חייבים פשוט להרוג את הטובים, ולא להיות רעים ולרצות שהם יצפו בהרס, ואז להשאיר אותם בחיים, כי אז הם פשוט ינצחו אתכם שוב, ושוב, ושוב. בסדר? אז ביוש.

 

ובאמת, נדמה שהרעים לעולם אינם לומדים. ביין, ידידי החצי-נפיל עם הקול המפחיד, מה חשבת לעצמך כשכלאת את באטמן- ואני אחזור שוב- את באטמן! בתוך כלא שנמצא בתוך בור? Dude, הבנאדם נופל מילדות לכל מיני בורות עמוקים (כפי שמזכיר לנו נולאן בסצנת פלאשבק מ"באטמן מתחיל", בה ברוס הילד נופל לבור העטלפים ליד האחוזה, ואביו יורד על חבל להצילו). הוא כל יכול. מה, לא שמעת מעולם את הביטוי "דע את אויבך?"

אנלוגיה של באטמן מול האויב התורן היא מוטיב חוזר בסרטי באטמן בכלל, ובסרטיו של נולאן בפרט- ב"באטמן מתחיל" זה היה ראס אל גול, שרצה לטהר את גותהאם סיטי ע"י השמדה מוחלטת שלה, בעוד ברוס רצה לטהר אותה באמצעים ידידותיים לסביבה. ב"האביר האפל" זה היה כמובן הג'וקר, שדן במשמעות של מסכה ושל זהות שנייה ולאיזה כיוונים אפשר לקחת את זה.

 

דמות הגבר המסובך היא מאפיין ברור של נולאן כבמאי ותסריטאי. דיברתי על זה קצת יותר בהרחבה בהקשר ל"ממנטו", אבל גם בהקשר סרטי הבאטמן שלו. במובנים רבים, הנטייה לעסוק בנפש גברית מסובכת אצל נולאן מסבירה את הבחירה לעסוק בדמות כמו באטמן. הסיבוך של ברוס נבנה היטב, בהדרגה, לאורך שני הסרטים הראשונים בטרילוגיה ומגיע לשיא בסרט השלישי, ובהרבה מובנים הקתרזיס של ברוס/באטמן בסוף הסרט הוא שנוי במחלוקת, אבל מתיישב היטב עם הדמות שלמדנו להכיר בשני הסרטים הקודמים. הוא פוגש בגרסה המרושעת, ונדמה שגם הבלתי מנוצחת, שלו עצמו- ביין עבר מסלול דומה לזה של ברוס (אם נוריד את כל הקטע הזה של בן עשירים וכו' וכ'ו), אלא שלביין קרה משהו שלברוס לא קרה- הוא אולץ לאמץ אליו את המסכה שלו עצמו, ולא יכול לחיות בלעדיה. בסרט לא מנדבים הרבה פרטים על המסכה של ביין, מלבד זה שהוא סובל כאבים מסוימים ושהמסכה מקלה על כאבו. אחת השאלות הראשונות בסצנת הפתיחה היא "למה ביין לובש מסכה?" וזו שאלה שאינה מקבלת תשובה חד משמעית. ביין הוא לא מי שאנחנו חושבים שהוא, לפחות עד לאמצע הסרט, ולמעשה הוא חסר עבר. בניגוד לג'וקר, שהיה גם הוא חסר זהות אמיתי ו"הלחים" את מסכתו אל פניו, לביין יש Soft Spot משמעותית מאד. אבל מה, נספלייר לכם גם את זה? בואו רק נגיד, שבאטמן וביין דומים יותר ממה שנראה לעין. שעורי בית: לכו לבחון את זה.

 

 

איום האטום

איזה יופי!

הסרט כל כך עדכני וכל כך קשור למציאות העכשווית. פצצת האטום, נשק יום הדין של ביין (בייני? ביינוש? בייניל'ה? בסדר, רק אל תרביץ לנו!), היא אחד האלמנטים הסמליים החשובים בסרט. אני חוזרת שוב לשני הסרטים הקודמים של הטרילוגיה: "באטמן מתחיל"- האיום הוא פשט מאורגן, וארגון טרוריסטי זר שזומם להרוס את גותהאם (וזאת, לצד העיסוק בפחד וחרדות פסיכולוגיות אישיות). "האביר האפל"- הרס של בניינים ועיסוק באלמנט השיגעון וחוסר המשמעות (הג'וקר, ואי התכלית האמיתית מאחורי מעשיו). "עלייתו של האביר האפל"- סכנה מפני השתלטות של גורמי טרור אלימים עם מסכה וקול מפחיד, כשבידם, כמה נוח, פצצת אטום.

נולאן וכריסיטיאן בייל על הסט של הכור, עם הפצצה מצד ימין

 הפצצה היא למעשה משהו טוב. אכן!

היא מכריחה את כולם, הרעים והטובים כאחד, להתאגד סביב לו"ז מסוים. לביין יש בסרט כמה חודשים כדי להשליט משטר צבאי של טרור בגותהאם, ולהחביא את הפצצה, שסופרת לאחור כמו כל פצצה טובה, מפני גורדון, ובהמשך גם מפני באטמן. הפצצה מאפשרת את הפתרון לחירות אישית וחברתית כאחד. הפצצה היא משהו משהו.

הפצצה, ברמה הסמלית, קוראת לכולנו, צופים ודמויות בסרט כאחד, להתעורר ולהריח את הנפאלם באוויר, כי כבר אין זמן. לא יהיה סרט רביעי (אוי, הלוואי שיהיה!!!). זו טרילוגיה. אין "בסרט הבא". אין "בפעם הבאה". אין "מחר". אין "מתישהו".

עכשיו זה הרגע, והרגע הזה הולך וחומק מאיתנו, אלא אם כן נעשה משהו עכשיו.

ובמובנים רבים, זהו אחד המסרים האישיים והאמיתיים ביותר מן הסרט.

כי לא יהיה מחר, אם אין היום. והשעון מתקתק

עניים מול עשירים, או: פאשיזם במסווה סוציאליזם מול קפיטליזם

אולי קצת בניגוד לשני הסרטים הקודמים בטרילוגיה, "עלייתו של האביר האפל" מציע אפשרות לפתרון- פתרון ממשי, לבעיות שהוא עוסק בהן. אם ב"באטמן מתחיל" וב"האביר האפל" זה היה ניסיונות הפיכה, קפיטליזם ודמוקרטיה שהעניקו מצע לפשע, שחיתות ורוע לשגשג בו, טרוריזם, אלימות וחרדה אורבנית לצד בדידות קיומית, כשלכל אלה לא נמצא פתרון אלטרנטיבי שיכול להציל את המצב המבאס הזה, ב"עלייתו של האביר האפל" הפתרון הוא פשוט להפליא.

אינדיבידואליזם. הסיומת מעלה על נס את עולמו של היחיד, שמתרחק מן העיר הגדולה ומקדיש את חייו לעצמו ולטובתו. אחרי שחובתו החברתית בוצעה, כמובן, אבל עדיין.

התשובה מצויה בגוף השאלה. "סערה מתקרבת, מר ויין"
ברוס וסלינה קייל

 הסרט משופע בכל מיני אמירות שונות ומשונות שקשורות בעניים ועשירים, ובפערים הגדולים ביניהן. זה מתחיל עם סלינה קייל, גנבת ופושעת, שגדלה בשכונת עוני כלשהי וכמו כל נערה טובה, עשתה את מה שהיא חייבת לעשות כדי לשרוד בעולמנו האכזר, וממשיך עם ביין, שבשעת כיבוש גותהאם (וזהו כיבוש לכל דבר) מצהיר כי הוא הגיע כדי להשיב את גותהאם לאנשים, לעם. קומוניסטי משהו, אבל הרבה יותר נאציונל-סוציאליסטי. הגישות הללו, של המדינה השייכת לעם, אנטי-קפיטליזם, צבא, מלחמה, עשירים מול עניים- בבירור מוצגות בסרט על דרך השלילה, בעוד בסרטים הקודמים לא הייתה נקיטת עמדה מפורשת לצד אי הצעת הפתרון האפשרי לכל זה. הפיכת ברוס ויין לחסר כל בשלב מסוים רק מדגימה זאת במדויק: כשברוס משולל מנכסיו, משאביו ואמצעיו, הוא גם לא בדיוק יכול להיות באטמן, ולכן הוא מובס ומסולק מן הזירה. מה כל זה אומר? שעשירים וטייקונים (אמנם, אף אחד הוא לא חתיך וטוב לב כמו ברוס ויין בחיים האמיתיים, אבל אי אפשר להתעלם מזה שברוס הוא נציג של קפיטליזם ושל תאגידים) נחוצים לעולמנו ולחברה בה אנחנו חיים? שבלי העשירים אנחנו פשוט לא נוכל להחזיק מעמד? ששוויון לכל והחזרת הכוח לעם הן רק ססמאות נבובות בפיו של פאשיסט אלים שזומם להרוס את כל העולם בעזרת פצצת אטום?

פניהם של הפאשיסטים. מה זה מזכיר לכם?

 לכו לשתות כוסית נחמדה של וודקה שתרגיע את עצביכם המרוטים, ואחר כך תחשבו על זה.

הדהודים ל"באטמן מתחיל" לעומת ההדהודים ל"האביר האפל"

אורי קליין כתב בביקורת שלו ב"הארץ" ש"עלייתו" נותן יותר התייחסויות ל"באטמן מתחיל" מאשר ל"האביר האפל", והרשו לי לחלוק על הסוגיה, אם כי גם לחזק אותה (פיצול אישיות זו אני!).

 ראשית כל, אחת ממהויות הסיבוך של באטמן בסרט החותם של הטרילוגיה היא העובדה שהוא לוקח אחריות על פשעיו של דו פרצוף בסיומו של הסרט השני. כמו כן, עניין רייצ'ל שממשיכה לנדנד אפילו מן העולם הבא של דמויות בסרטים שייך חלוטין ל"האביר האפל". האם יש התייחסויות לג'וקר עצמו ב"עלייתו?" ובכן, משלושת הפעמים בהן צפיתי בסרט אני חוששת שלא. האם זה אומר שלסרט יש זיקה רבה יותר ל"באטמן מתחיל"? לא בהכרח. ב"האביר האפל" היו עוד כמה דברים חשובים להשתלשלות האירועים חוץ מדמות הג'וקר של הית' לדג'ר.

ההתייחסויות ל"באטמן מתחיל" כוללות כמובן, ובראש ובראשונה, את ביין וליגת הצללים, לצד אזכורים של ראס אל גול ואפילו הופעה קצרצרה של ליאם ניסן לבוש היטב בחליפה ונראה מבסוט בהזיה של ברוס בכלא. למעשה, הפושעים של "עלייתו" הם ממשיכי דרכו של ראס אל גול, והם גם אומרים את זה בכל מיני הזדמנויות. שנית, ההתייחסות לברוס הילד והנפילה אל הבור בילדותו, כולל סצנת הפלאשבק עם ויין האב שמציל אותו. החזרה אל שורשיו המוקדמים ביותר של איש העטלף, באה על מנת להסביר ולחדד את מעשיו בהווה. ברוס מצליח לעלות מן הבור כי הוא עשה את זה בעבר, ב"באטמן מתחיל". אזכור נוסף ל"באטמן מתחיל" הוא דמותו של דר' קריין, איי קיי איי הדחליל, הפסיכיאטר המטורף שהופך ב"עלייתו" לשופט אכזר. הוא מבליח בסרט, אמנם, רק לכמה שניות, אבל מקבל את הקלוז אפ המתבקש, שיזכיר לנו את "באטמן מתחיל", וגורדון אפילו קורא לו בשמו (הו לא).

ומה בין כל אלה?

הנוכחות של "באטמן מתחיל", אם כן, היא יותר מאסיבית. אני מניחה שגם היו כאן שיקולים טכניים- יש בעייתיות מסוימת לחזור אל "האביר האפל" בלי הית' לדג'ר, וייתכן שהייתה פה נטייה לא מודעת של נולאן להתרחק קצת מכל הבאזז שעשה "האביר האפל" וללכת לכיוונים אחרים. ייתכן ש"באטמן מתחיל" מעולם לא זכה לכבוד הראוי לו (מלבד בעבודת הסמינר שלי, כמובן), ונולאן רצה להדגיש אותו כאן ולתת לקונפליקטים המוצגים בו במה ראויה יותר.

 

ולסיום, אנקדוטה פסיכולוגית שכל  מבוגר בר דעת מבין בשלב מסוים- הכל מתחיל בילדות.

"עלייתו של האביר האפל" כסיפור התבגרות

 

האב הנצחי / המשרת הנאמן, אלפרד

במובנים רבים, "עלייתו" מתאר התבגרות והתפכחות של ברוס והגעתו לעולם המבוגרים כשהוא עצמאי וכמעט משולל מן התסביכים שהצרו את צעדיו בעבר. הסיבוך הראשי, הוא כמובן, בהחלפת דמויות האב שלו. מאז שויין האב נרצח, לאורך שלושת הסרטים ברוס מאמץ דמויות אב שונות. ב"באטמן מתחיל" אלה היו גורדון וראס אל גול, ב"האביר האפל" זה ממשיך עם גורדון, ובאופן מהפכני גם עם הג'וקר, וב"עלייתו" ברוס נפרד מראס אל גול ומגורדון ואפילו הופך לדמות אב מסוימת למישהו אחר- בלייק (ג'וזף גורדון לויט), שבמובנים רבים דומה לברוס וחווה חוויות דומות לשלו.

הילד האובד החדש, שזוכה לאבא חדש

וזו שרוצה לשכוח
מי היא. סלינה קייל

ובעיקר, דמותו של אלפרד, המשרת הנאמן, שעוברת כחוט השני בין שלושת הסרטים (עם מייקל קיין שובר הלבבות). אלפרד מתפקד בחלק הראשון של "עלייתו" כאימא פולנייה שרוצה שהילד המוזר והמתבודד שלה ימצא כבר אישה ראויה ויתחתן. ברוס, כמו ילד מתבגר טיפוסי, מחליט שחייו הסתיימו בגלל שרייצ'ל מתה, וההתפכחות ממנה והמעבר הלאה גם הוא קשור בהתבגרות הנפשית שלו- הנחה לעבר ולחברתו מילדות ומעבר למערכות יחסים בוגרות. הסיום מותיר לברוס אפשרות להניח מאחוריו את עברו ולהתחיל משהו אחר, ובמובנים רבים דמותה של סלינה קייל מבטאת את רצונו של ברוס עצמו- למחוק את כל מה שעשתה עד עכשיו כדי להתחיל מחדש.

 

התייחסויות ל"עלייתו של האביר האפל" ברחבי הבלוגוספירה (מילה מטופשת)

כמו שציינתי בתחילת הפוסט, "עלייתו של האביר האפל" עורר הרבה רעש ועניין אצל כל בלוג קולנוע, ישראלי ואחר באשר הוא, ובחרתי להביא כאן התייחסויות נבחרות לסרט. ובפרץ של פטריוטיות, אביא כאן פוסטים רק מבלוגים ישראלים. נתחיל עם פוסטי-הציפייה המתוחה של "עין הדג", שהיו בין הראשונים לדווח על הקרנת הסרט ב- iMax, ולאחר מכן העלו כמובן את הביקורת שלהם, בדיוק ב- 20 ביולי (הם היו זריזים!) בלי לציין את ההתייחסויות לכל הטיזרים עוד במהלך צילומי הסרט. יש עוד הרבה פוסטים אחרים ב"עין הדג" שעוסקים בסרט, בצורה ישירה או אחרת. ממשיכים עם בלוג הקולנוע "סריטה", שפרסם ביקורת א-ר-ו-כ-ה ומעניינת , שהיא בעצם גם ניתוח סרט, וגם דו"ח צפייה נוסף, פלוס פוסטי-ציפייה מתוחה לצאת הסרט. בלוג הקולנוע "רוזבאד" פרסם ביקורת על הסרט ב- 20 ביולי בדיוק (וזה אומר שגם הם זריזים. מאד). בלוג הקולנוע של רותם יפעת פרסם פוסט שעוסק ב"עלייתו" וגם יש לו פרויקט נולאן ששווה לקרוא. ב"עין עצלה" התפרסמה גם כן ביקורת, וכמה נחמד לגלות שאני לא היחידה שכתבה פוסט ענקי על הסרט הזה. יש מספיק לינקוקים להפעם או שאתם רוצים עוד?

 

מה אמרנו?

 

הרבה, וזה נע ונד בין שני קטבים:

דבר זיגמונד, ידידי הגרמני: אם הסרט לא היה כל כך רועש, הייתי נרדם באמצע. אני מאוכזב.

דברם של שני ומיכאל: שני- העלילה ברורה מידי, זה היה כל כך צפוי. מיכאל- אני לא מסכים. הסרט היה מהנה. התסריט מלא חורים, מה שכן. והסיום מעצבן אותי.

דבר החצי: סרט מעולה (חצי אוהב לקצר).

דבר אבא: סרט נהדר, האקשן היה מעולה, והסאונד גם כן (אבא ראה ב- iMax, איתי).

דבר אמא: היה לי נורא רועש (אני בתגובה: אמא, זה אולם iMax חדש. גם היא הייתה איתי). סרט נורא מרגש (היא באמת אמרה את זה).

דבר שני הסטודנטים שישבו מאחורי בסינמטק וחשבו שאני לא מקשיבה: נו באמת. הרי הוא לא הפך פתאום מבחור צולע וחצי מת לפאקינג באטמן! אז זהו, שכן.

דבר האישה: נחת. סרט אקשן עשוי היטב ופינאלה שהיא יותר מראויה לטרילוגיה נהדרת. הסרט מעניין גם ברמה המאד אקטואלית, ולא סתם טרחתי לשבת ולנתח את כל הסרטים בכל מיני הקשרים. זה מעניין. וגם: השתדלתי להתאפק במשך כל הפוסט, ועכשיו מותר לי: איזה חתיך כריסטיאן בייל, איזה חתיך כריסטיאן בייל,

א-י-ז-ה   ח-ת-י-ך  ה-ו-א.

משהו מצחיק לסיום

 

"עלייתו של האביר האפל", הסוף האלטרנטיבי:

 

 

"האביר האפל" (חלק שני)

אני מאחרת כרונית. זה מין קטע כזה, מין פגם באופי שנולדים איתו. אבל אני אומרת- פגמים צריך לאמץ, מגרעות צריך לחבק, כולסטרול צריך לאכול (ועוד יצא לי חרוז בלי להתכוון). ועם כל המנטרות הנבונות הללו לחיים, האיחור בפרסום החלק השני של פוסט "האביר האפל" הוא באמת לא אשמתי הפעם, אז תהיו סלחניים. יכולתי להאשים את השמש (מי זוכר את המניע לרצח ברומאן "הזר" של אלבר קאמי?) אבל אז אני סתם אהיה רעה. תצטרכו פשוט לסמוך עליי בעניין.

איזה חלק שני, שאלתם? בושה וחרפה. החלק השני של החלק הראשון, כמובן! הנה חלק א' של פוסט "האביר האפל", והפוסט הזה יהווה המשך ישיר ובלתי נפרד שלו. לא שווה, אחרת.

Fasten your seat belts, התחלנו!

★

מסכות כמוטיב חוזר

המשחק בין זהויות הוא לא משהו ש"האביר האפל" המציא, והמוטיב הזה היה קיים בכל סרטי באטמן, כי הרי אי אפשר אחרת בסרט מסוג כזה- הדמות הראשית היא דמות שיש לה אלטר אגו אותו היא מוציאה אל החוץ בעזרת מסכה ותלבושת מפוארת. גם ברוס ויין וגם באטמן הם מעמידי פנים, אבל בעוד לבאטמן יש זהות אמיתית, שקשורה קשר הדוק לדמות המסכה שלו (שהרי באטמן נולד מתוך פחדיו של ברוס ויין הילד, ומתוך הטראומה של רצח הוריו), הג'וקר הוא דמות נטולת זהות ופנים אמיתיות. הוא אינו מסיר את המסכה שלו כיוון שהוא מכוסה במשך כל הסרט באיפור. גם בסצנה בה פניו נקיות מאיפור (בעת ניסיון ההתנקשות בראש עיריית גותהאם), עדיין מכסות הצלקות את פניו ולא ניתן לראות את הפנים האמיתיות שלו. הוא חסר שם אמיתי, ונדמה שהאלטר אגו שלו השתלט כליל, עד שהאדם שהיה פעם הלך לאיבוד, חסר זהות וחסר זיכרונות מוצקים (מספר בהזדמנויות שונות סיפורים שונים לגמרי על איך שקיבל את הצלקות שלו). טביעות האצבעות שלו בלתי מזוהות, וכך גם הדי אן איי. אפילו הבגדים שהוא לובש הם בהתאמה אישית ואינם משויכים למותג כלשהו. בקיצור, הוא כל מה שאמריקה מפחדת ממנו- הריק, הלא נודע אותו רואים היטב בעיניה הריקות מתוכן של המסכה שאוחז הג'וקר בסצנת הפתיחה.

אדם אבוד מאחורי המסכה, ובכך הופך ל"כל אדם", אוכל הכל- ג'וקר

בהמשך הסרט קורא הג'וקר לבאטמן להסיר את המסכה שלו. במידה ולא יעשה זאת, מאיים הג'וקר, אנשים ימותו. קלטת האיום שלו, בה רואים את הג'וקר מראיין חקיין באטמן כלשהו, מעניינת בהקשר המסכה- הג'וקר מסיר בלעג את המסכה מעל פניו של החקיין וצוחק ממנה, לועג לכל מה שהיא מייצגת. חקיין הבאטמן אומר לג'וקר בקלטת שבאטמן הוא הסיבה שתושבי גותהאם לא צריכים יותר לפחד מטיפוסים כמוהו. כלומר, הזהויות המוצקות שלו, העבר שלו, ההפרדה הברורה של באטמן מברוס ויין ולמרות זאת הקשר הסימביוטי, הבלתי ניתן להפרדה, בין שתי הדמויות- המסכה, והדמות האמיתית- רק הן יכולות להוות משקל נגד מספק לג'וקר האימתני, חסר הזהות והשורשים.

ברוס מול הזהות השנייה. השוט מציג התבוננות ישירה של ברוס בבאטמן, ומכאן מודעות לאלטר אגו שלו, שאמנם מהווה
חלק בלתי נפרד ממנו, אבל גם ישנה דיכוטומיה ברורה בין השניים

דמותו של הארווי דנט, התובע המחוזי החדש, "האביר הלבן" של גותהאם, גם היא מקבלת מסכה- הארווי בלונדיני ונראה כמו הגרסה האנושית של בובת "קן", הוא זך וצח יותר מהענן הכי לבן בשמיים, והוא של גותהאם. הוא חדור מטרה לנקות את גותהאם מפושעיה, וכוונותיו הן הכי טובות שיש. עד כדי כך, שבאטמן שוקל לסור הצידה, ולפנות את הדרך להארווי- ברוס אומר לרייצ'ל באירוע ההתרמה שגותהאם זקוקה לגיבור עם פנים אמיתיות- פניו של הארווי דנט.

ו.... זוהי גותהאם. במלואה, בדמות אחת אומללה

אירוני, בהתחשב בכך שהארווי הופך להיות דו-פרצוף, אויב מיתולוגי נוסף של באטמן. הג'וקר "מטפל" בהארווי, נציג השפיות והיושר, בצורה האירונית ביותר- הוא משחית את פניו היפות, וצורב את המסכה האישית של הארווי בבשרו- הארווי דנט הופך להיות דו פרצוף, פושע ורוצח, שמניח החלטות הרות גורל כמו האם להרוג מישהו או לא- להטלת מטבע פשוטה. הג'וקר והארווי, בהמשך הסרט, מייצגים אם כן טיפוסים שהתמסרו לחלוטין למסכות האישיות שלהם, עד כדי זניחה מוחלטת של האדם שהיו. באטמן, לעומת זאת, מקפיד על איזון בין שתי הדמויות. המסכה שלו היא אכן מסכה פיזית, אותה מסירים, בניגוד לג'וקר, שחוץ מן האיפור יש לו גם צלקות, והארווי, שמסתובב עם פנים מושחתות.

והמסכה מול האדם, כמה שוטים אחרי זה. הפרדה ברורה

המסר ברמה הפשוטה הוא כזה: גותהאם סיטי אינה מסוגלת לקבל אליה גיבור אמיתי, חף מפשע, "אביר לבן" כמו הארווי. היא זקוקה דווקא לגיבור כמו באטמן, אפל ובלתי מוכר, ובעל אמצעים בלתי נדלים, השייכים לברוס ויין, וכזה שקשור בקשרי עבותות לעיר גותהאם- הוא איבד בה את הוריו, וכעת נחוש לטהר אותה. עבודתו סיזיפית ולא נגמרת- אבל הוא שם.

סתם, כי הוא חתיך. וגיבור. ועשיר. וחכם. והוא באטמן, למען השם. Need I say more?

גותהאם סיטי של "האביר האפל"

קצת ואולי לא כל כך קצת כמו באטמן, גם גותהאם סיטי של "האביר האפל" גדלה, והפכה להיות מפלצת של טכנולוגיה, גורדי שחקים ומאורות תת קרקעיות. מערת העטלף, שבסרט הראשון מהווה דווקא חיבור לטבע, אדמה וראשוניות הפכה למרתף ענקי ומלא מסכי מחשב, וכדי להתנייד ברחובותיה יש לבאטמן עוד כמה גאדג'טים חוץ מהבאטמוביל המגניבה ביקום. 

מערת העטלף של "האביר האפל", פלוס אי אלו גאג'דטים פלוס אלפרד, המשרת הכי טוב ביקום

אם ב"באטמן מתחיל" עוד ראינו פיסות טבע פה ושם, או סצנות שלמות שצולמו באזורים לא עירוניים, ב"האביר האפל" גותהאם שולטת בכל פינה- בחלונות השקופים של הפנטהאוז של ברוס, מהם נשקפים אורותיהם של גורדי השחקים, חדר הישיבות במגדל ויין או משרדו של ראש העיר. העירוניות שולטת בכל, מרמזת כי זהו העולם שיש להתמודד איתו כעת- עולם טכנולוגי ומלאכותי, שמצמיח מפלצות כמו הג'וקר ומעניק מחסה לפושעים ומטורפים. גותהאם ממשיכה לבגוד בתושביה ובמבקשי טובתה, וניתן לומר שרק הג'וקר ובאטמן שולטים במרחב העירוני שלה בצורה מוחלטת- העיר מאכלסת את שני צדדי המטבע של דו פרצוף- הטוב, והרע, ושניהם מוטלים בספק. באטמן אינו לחלוטין "טוב" בגלל שהוא מסתיר את זהותו ונתפס כפורע חוק, והג'וקר הוא "רע", בהיעדר מימד אישי שהיה יכול לאזן את התחושות הללו, אבל גם מטורף ועל כן הוא אינו רוע טהור, אלא דומה יותר לילד מפלצתי שרוצה לשחק.

ברוס, כשברקע אורות העיר, מציצים מחלונות הפנטהאוז שלו. תעשו טובה ולכו להשוות עם תמונה שהוספתי לפוסט
"באטמן מתחיל".
יהיה לכם כייף חיים

הסביבה העירונית מעולם לא נראתה אלגנטית יותר, מסוכנת יותר ומלאת דואליות יותר כמו ב"האביר האפל", והיא מהווה למעשה סוג של אספקלריה (מילת תשבצים ידועה!) לאנושות כפי שהיא כעת- מלאת טכנולוגיה ואמצעים, אבל גם אחוזת טירוף, תאוות בצע ופשע. וגם... שאיפה לחזור לסדר הטוב והישן, אותו מייצג באטמן.

סצנת פיצוץ בית החולים

בחרתי להתעכב דווקא על הסצנה הזו, במיוחד בגלל שהיא בנויה באופן כזה שמזכיר אירוע מאד חשוב ומהדהד, ורלוונטי למשמעות הכללית של הסרט.

הג'וקר בתפקיד פלורנס נייטינגייל, רק בקטע רע.
המסכה שמונחת מעל האיפור רק מעצימה את הרוע והאלימות

 לא אעבור על כל הסצנה, כי אז נשאלת השאלה איפה הסוף וכמה אני יכולה להיות פדנטית (מאד!), אבל מה שקורה בקצרה, הוא שאחד מן העובדים בתעשיות ויין עולה על זה שבאטמן הוא בעצם ברוס ויין, ומאיים לחשוף את זהותו האמיתית. הוא עולה לשידור, אותו טיפוס מעצבן, ובדיוק לפני שהוא חושף את המידע שברשותו מחליט הג'וקר למנוע זאת- כדי שימשיך להיות לו מעניין בחיים, כל עוד הוא לא יודע מי הוא באטמן באמת (כן! ממש כך!). אז הוא מאיים לפוצץ בית חולים בגותהאם אם אותו בחור שמאיים לחשוף את באטמן לא ימות בתוך שעה. כולם מייד מתרוצצים בניסיון לפנות את כל בתי החולים בגותהאם, ובנתיים מגיע הג'וקר לביקור ידידותי אצל הארווי דנט, שמאושפז בבית חולים אחרי שפניו הושחתו. מתנהלת ביניהם שיחה מעניינת, אבל החלק החשוב ביותר הוא כאשר הג'וקר אומר להארווי שהוא פשוט נהנה מן ההתרחשויות. "ראה מה עשיתי לעיר הזו עם כמה מיכלים של דלק וקליעים". אמצעי הלחימה של הג'וקר הם פשוטים, חסרי תחכום, כמעט אזרחיים- ממש כמו מטוסים שפשוט מוטים כדי לפגוע בזוג בניינים גבוהים במרכז מנהטן. חכו רגע, יש עוד.

ו... הג'וקר מוציא את הטירוף החוצה מהארווי, והופך אותו באופן סופי לדו פרצוף

 בהמשך השיחה, אומר הג'וקר להארווי, שהוא שם לב כי "איש לא נבהל כשהדברים מתנהלים לפי התכנית. אפילו אם התכנית היא מחרידה... הצג קצת אנרכיה, שבש את הסדר הקיים, והכל יהפוך לתוהו ובוהו." והכל אכן הופך לתוהו ובוהו. הצילום, ב- Extreme long shot, של בית החולים המתפוצץ וקורס לתוך עצמו, דומה להפליא לתמונות של אסון מגדלי התאומים. נולאן אפילו הגדיל לעשות, ובזמן שהג'וקר עומד מחוץ לבית החולים עם השלט,משהו משתבש- הפיצוץ הוא חלקי, עד שהג'וקר לוחץ שוב על הכפתור- ממש כמו הפגיעה במגדל השני וגם הקריסה של המגדלים, שאף אחד לא צפה.

זה לא תמונות מ- 9/11, זה מתוך הסרט. באמת.

המעבר למרחק צילום רחוק מאד, המראה את ענן העשן השחור שעולה מבית החולים המפוצץ באמצע העיר- ממש כאילו נפער בור עמוק במרכז הסביבה העירונית- גם הוא נראה כמחווה ויזואלית מובהקת לאסון התאומים. כך גם השוט שבו מנסים לכבות את האש מעל ההריסות.

עוד לא סיימנו. כיבוי האש מעל הריסות בית החולים של גותהאם בסרט, ועכשיו גללו בטובכם מטה

כיבוי האש מעל הריסות מגדלי התאומים. זוית הצילום שונה באופן מקרי.
עם זאת, הדימיון המשווע לשוט מלמעלה אינו מקרי כלל וכלל

כתבתי בהרחבה יתרה על אסון התאומים בהקשר ל"באטמן מתחיל", ואתם מוזמנים לחזור ולקרוא, וגם לעשות את ההקשרים הנדרשים.

שאלנו קודם, היכן האיסלאם הקיצוני בכל תערובת המיעוטים שמוצגת בסרט. והנה הוא כאן, נכנס בשקט בשקט (אבל גם בבום מאד גדול. אוקסימורון שכזה), ומזכיר לנו שנאה חסרת היגיון, מעשה חסר היגיון לשם ההרס והחורבן, וגם לשם ההפחדה. הג'וקר הוא הטרוריסט המפחיד ביותר בעולם. אי ההתמודדות הישירה עם האיסלאם הקיצוני (כיוון שאין בסרט אף נציג מובהק שלו) רק מעצימה את הנוכחות הקיימת שלו בסרט הנוכחי.

ובנימה אופטימית זו:

מה אמרנו

דבר החצי: חצי אהב. מאד. הוא ראה את "האביר האפל" פעמיים (רק כי ניג'סתי לו) ועדיין אהב, וחצי לא נוהג לראות סרטים פעמיים (בניגוד אליי, מלכת הצפיות החוזרות).

דבר האישה: מעולה. אקשן טהור לצד סאונד נהדר, ודמות ג'וקר גאונית של לדג'ר. כריסטיאן גם כן. ומורגן פרימן. בקיצור, קאסט שחקנים מעולה. הסרט הוא קצת ארוך, מה שקצת מתיש, אבל מצד שני שעתיים וחצי של כריסטיאן בייל זה משהו שאני יותר מיכולה לעמוד בו. ראוי לציין גם את עבודת האיפור המעולה על דמויותיהם של דו פרצוף והג'וקר. ומה אתם יודעים, סרט ההמשך הוא ממש מעבר לפינה. 20 ביולי, הקרנה ראשונה בארה"ב. רשמו לפניכם.

חוצמזה, מישהו זוכר את זה? כי צחקתי מזה בערך יום שלם:

משהו אחר לגמרי

·        ראיתי לא מזמן את הסרט "העדינות" עם אודרי טוטו. הוא היה מצחיק לפרקים, מרגש לפרקים אחרים ובעיקר אירופאי להחריד, אבל היה נחמד, בצורה משונה שכזו. טוטו משחקת אישה צעירה בצרפת שבעלה הטרי נהרג בתאונת דרכים אקראית ומיותרת. היא מקדישה את חייה לעבודתה אחרי התאונה, עד תפנית בלתי צפויה בעליל.

·        "בחזרה לעתיד" הציג בסינמטק במסגרת "מועדון הסרט המופרע". היה נפלא עד מאד. הנה דף האירוע בפייסבוק, למי שהפסיד ובא לו לאכול את הלב. לכו לראות אותו שוב, תעשו טובה. באמת שתצחקו כמו ילדים.

·        התחלתי לקרוא את "מתחת לכיפה השקופה", של סטיבן קינג. אבא שלי, האיש המדהים ביותר ביקום, קנה לי אותו בשבוע הספר האחרון. יש משהו מאד מקל, נעים ובטוח בלהחזיק ספר עב-כרס ביד בלי לפחד שמשהו יקפוץ לך פתאום למסך (הצ'אט של הפייסבוק, הצ'אט של הג'י מייל, עדכונים מאפליקציות שונות ומשונות). הספר, בנתיים, הוא סטיבן קינגי-טיפוסי ואני חושדת שהוא מגניב לאללה. דיווחים יגיעו בהמשך.  

·       כפתור! לייק! בבלוג! יאללה, התישו אותו קצת.

לינקוקים

"האביר האפל" ב- IMDB

"האביר האפל" ב-ויקיפדיה (בעברית)

דף הפייסבוק של The Dark Knight Rises, הסרט החדש

"באטמן מתחיל", ממש כאן אצלנו