שירים בסרטים חלק ב'- גירל פאואר! שלוש דיוות, קלטות וידאו וגם דיויד לינץ' אחד

לקח לי קצת זמן.

מה-אני-אעשה (צרוף מילות התירוץ השנואות על אימא שלי). אבל, השמועות אומרות, שלכל חלק א', יש גם חלק ב'. ושלכל חלק ב', לא ידוע מה יש. אבל אני אספר לכם מה יש : יש עוד.  ובאמת, למען האמת הכנה ייאמר, שמן הסתם יהיו חלקים נוספים ל"שירים בסרטים". פשוט יש כל כך הרבה, שקצרה היריעה מלהכיל. החדשות הטובות הן, שלאט ובביטחון, גם בזה אני עושה סדר.

יש לכם הברקות/ בקשות מיוחדות/  מחשבות/ תהיות ל"שירים בסרטים?" תנו אותה בתגובות!

לפוסטים של "שירים בסרטים" אני בוחרת את המובהקים בלבד- אלו, כפי שכתבתי בפוסט הקודם, שנכנסו לקאנון הבינלאומי, הבלתי מעורער, ההיסטרי, המאסיבי והצנוע ביותר של "אישה הולכת לקולנוע".

אז מה יש לנו בפוסט הנוכחי? קודם כל,  נוכחות נשית מודגשת.יש לנו כאן שלוש נשים חזקות- אחת פיקטיבית, שתיים אמיתיות, אבל לא נהייה קטנוניים. שתי האמיתיות הם גם מפורסמות מאד ואוחזות ברזומה מרשים בעולם הקולנוע, ובעולם התרבות בכלל (שתיהן נחשבות, במידה כזו או אחרת, לאייקוני תרבות). 
ומה עוד יש לנו? אחת הפתיחות הגאוניות לסרט הזוי ומפחיד, שלא  לא אחר מיקיר בלוג נוסף (שלו זו הופעתו הראשונה בבלוג) דיויד לינץ'.

אזהרה למשתמש הידידותי: כל קורא שינסה למצוא חוקיות מסוימת או קו מקשר בין השירים ו/או הסרטים- הרי שהאחריות על כך מונחת על כתפיו בלבד, כי אין, אולי מלבד העשורים בהם הם הופיעו לראשונה ומזה שאני אוהבת אותם מאד. חוץ מזה, היכונו למסיבת פיפטיז וסיקסטיז איכותית, פריכמיצית ומיצמיצית (תודות לאוריאל אופק על תרגום העי"ג לעברית). יאללה! 

I want to be loved by you”", מרילין מונרו, מתוך "חמים וטעים", בילי ויילדר, 1959

יקום הילד שיגיד שאינו יודע מי זאת מרילין מונרו, ויתרה מכך, שיקום ויגיד בזכות איזה שיר מפורסמת מונרו יותר מכל (ואנחנו לא מדברים על הפלרטוט המפורסם לנשיא קנדי, באמצעות שיר ה- Happy birthday mister president).

"חמים וטעים" השתרש במקום מיוחד אצלי, וכבודו ראוי ובמקומו. ראיתי אותו לראשונה בגיל מאד צעיר (8? 9?), בעותק ישן של קלטת וידאו, שמישהו, בטח אבא האהוב שחולק את רגשותיי לסרט הזה, הקליט פעם מערוץ 1. צפיתי בסרט בתור ילדה עד להתבלות טוטאלית של הקלטת. אבל מה? הקלטת נגמרה באמצע ההקלטה משהו כמו חצי שעה לפני הסוף. מישהו בכלל זוכר איזה עידן זה היה, להקליט דברים באמצעות הוידאו מהטלויזיה? לפחד שהקלטת תיגמר באמצע ולא תספיק? לדאוג "להשיג" קלטות ריקות? להקליט על דברים שראינו כבר מלא פעמים? לשבור את צ'ופצ'יק הפלסטיק הקטן כדי למנוע מאחים קטנים (ובהקשר זה, גם גדולים) להקליט על הקלטת? זה נראה כמו עבר רחוק וארכיוני, אבל ככה באמת היה פעם. ומכל אלה עולה, שבמשך שנים לא ידעתי, איך מסתיים "חמים וטעים". לא ידעתי מה עלה בגורל סיפור האהבה של דפני ואוזגוד. מה קרה עם שוגר 
וג'ו(זפין). מה נסגר עם סוויט סו (שכל קשר בינה לבין מתיקות מקרי בהחלט). ומה עם בינסטוק (נא לקרוא בטונציה הנכונה)?

שנים אחר כך, כשכבר הייתי בסביבות גיל 15, שידרו את "חמים וטעים" שוב באחד מערוצי הטלוויזיה, ואני כמובן קפצתי על ההזדמנות כקפוץ אוזגוד על דפני/ג'רי. ארגנתי לי הקרנה פרטית חגיגית בבית, למרות שזה היה יום של בית ספר והייתי אמורה ללכת לישון מוקדם. למרבה הצער, אימא, שתחייה, גילתה את המזימה הזדונית ונאלצתי ללכת לישון בלי לראות את הסוף המיוחל, אלא רק להקליט אותו ולחכות ליום המחרת. אבל עכשיו היה שלל רב באמתחתי- קלטת ועליה מסמך מקורי המתעד את סופו של הסרט! (שהיה נראה לי זר ולא שייך, אחרי אותן שנים עלומות בהן יכולתי רק לנחש מה קורה כשיורד המסך), ועוד יותר שנים אחרי זה, כשעשיתי קורס באוניברסיטה על אמצעי המבע הקולנועי ובאחת מהמטלות הייתי אמורה לקשקש על "חמים וטעים", דמיינו מה רבה הייתה השמחה כשראיתי את עותק הדי וי די.

מקבץ מרילין מונרו מתוך "חמים וטעים"
בתמונה השמאלית- אותה השמלה של סצנת השיר- אבל בצבע

"חמים וטעים" הוא קומדיה נפלאה, מצחיקה עד דמעות, בבימויו של בילי ויילדר, שהוא גם מוכשר אש, גם יהודי, גם עבד עם מיטב יפיפיות הוליווד הקלאסיות (חוץ ממרילין מונרו, הוא עבד גם עם מרלן דיטריך, אודרי הפבורן, ברברה סטנוויק ועוד) וגם סתם כדאי לקרוא עליו כי בויקיפדיה כתבו ערך דיי ארוך ומקיף. העלילה עוקבת אחרי זוג נגנים- בסקסופון (ג'ו) ובקונטרבס (ג'רי) (בגילומם של טוני קרטיס וג'ק למון המדהימים, נפלאים, מוכשרים, מצחיקים וכו' וכו') שנאלצים לאמץ לעצמם זהות בדויה על מנת לחמוק ממאפיונרים, אחרי שהיו עדים לרצח של כמה מבוקשים של המאפיה במוסך, באופן מקרי (אגב, הטבח מבוסס על מקרה טבח אמיתי שהתרחש בשיקגו ב"תקופת היובש"). הם מחליטים להצטרף לתזמורת נודדת שנוסעת לפלורידה להופעות, אבל יש בעיה אחת- זו תזמורת נשים. באקט של ייאוש וספורטיביות, הם מגלחים את רגליהם (ומגלים מתחת לשערות הגבריות רגליים לא רעות בכלל!), מתלבשים ומתאפרים כנשים ויוצאים אל תחנת הרכבת בבוקר המחרת כדי להצטרף ללהקה של סוויט סו והעוזר שלה, בינסטוק. ג'רי וג'ו הופכים לג'וזפין ודפני, שתי בנות גבריות למראה אבל מתוקות להפליא. מכאן נפתחת מסכת נפלאה ומצחיקה של סיפור אהבה כשהם נתקלים בשוגר קיין (קנה סוכר) בגילומה של מרילין מונרו, הכובשת בנשים, בשירותי הנשים ונשבים כליל בקסמה.

I want to be loved by you הוא שיר ששרה מונרו בהופעת הבכורה של הרכב הבנות במלון בפלורידה. מרילין לובשת שמלה שלא משאירה מקום לדמיון ועושה כבוד לבנות העגלגלות. 
מעטות השחקניות שיראו סקסיות ממנה, ככה, כמו שהיא, בתספורת הקצרה והשמלה שמעט גדולה עליה, עם הקימורים היפיפיים והנשיים והשירה הרכה, המלודית והנעימה. מצאתי את הסצנה ישירות מתוך הסרט, כולל הדיון הקצר של דפני וג'וזפין. שווה לשים לב לדינמיקה הקומית המופלאה שמצויה על הסט, ולמונרו הפשוט יפיפיה. כשמצאתי את הסצנה ראיתי אותה לפחות חמש פעמים, התרפקתי על העבר והרהרתי בכך שאני חייבת להשיג לי עותק חדש מהסרט. באסה קלה: צליל הפתיחה של השיר חסר.

לינקוקים:

"חמים וטעים" ב- IMDB

"חמים וטעים" בויקיפדיה, אבל באנגלית (כי הערך בעברית לא משהו)

דף הפייסבוק של "חמים וטעים". לא תלייקקו?
_________________________________________________________________________

Jimmy Soul - “If You Want To Be Happy”,
מתוך "בתולות הים", ריצ'רד בנג'מין, 1990

העולם מתחלק לשני סוגי אנשים- כאלה שממש אוהבים את שֶר, וכאלה שמתעבים את מהותה. לי אישית יש חיבה כלשהי לשֶר. קשה לי להגדיר אותה במדויק, אולי בגלל האיכות החמקמקה הזו שיש בה והופכת אותה לכל כך שנויה במחלוקת.

כשאני חושבת שֶר, אני חושבת על הנערה המאד מאד תמימה שהופיעה ביחד עם סוני בונו בקליפ ל-

 I got you babe - טוהר לבב כזה קשה לזייף, והוא מאד שונה ממבטי הזימה של הנערות של היום. מבחינת קריירה קולנועית, הרי ששֶר אוחזת ברזומה נאה של הופעות בסרטים בתפקידים ראשיים, וקלוז אפים מאד אלגנטיים על פניה המנותחות- ב"המכשפות מאיסטוויק", לצד ג'ק ניקולסון, מישל פייפר וסוזן סרנדון היא נפלאה פלוס פלוס, כולל פרמננט הוליוודי, ב"מוכת ירח" היא מעניינת ומצחיקה, וב"בתולות הים" היא משחקת דמות שקשה לשכוח בגלל דקות גזרתה וחדות לשונה (למרות שאין לה הבעות פנים אמיתיות פן חלילה יופיעו הקמטים).

שר כגברת פלקס. תודו, נו.

"בתולות הים" הוא סרט ילדות מופלא, שאני והחברה-הכי-טובה מהיסודי היינו רואות שוב ושוב כאילו משם תצמח ישועתנו (כאילו שבגיל 10 צריך ישועות).  כמו כל סרט ילדות מופלא, יצירת מופת הוא ממש לא, אבל מה-זה כייף לראות אותו, שאתם לא מאמינים!

לפני חודש, למשל, במקום ערב לימודים מרתק שציפה לי, נסחפתי לפשפש בערימת סרטי 
הדי-וי-די שהאח הגדול (שלי, כן?) הוריש לי כשעבר לדירה חדשה ושלפתי אותו ברוב פאר והדר מן הערימה אחרי חיפוש קצר. Oh, the Joy!  

בצר לי, כסטודנטית שקדנית ולמדנית מאין כמותה, מייד הכנסתי את הסרט לדויד (לא דויד השכן, דויד ה- DVD ) והשמחה הייתה רבה.  העלילה פשוטה, טובה וישנה- אם חד הורית בשנות ה-60 של אמריקה עם ליבידו מפה ועד מסצ'וסטס, גזרה דקיקה ומעוררת קנאה, מלתחה שלא הייתה מביישת אפילו אותי וחוצפה יהודית (שֶר) עוברת עם שתי בנותיה לעיירה שקטה וציורית (איפה? במסצ'וסטס, שכבר דיברנו עליה כשהופיעה בסרט אחר. מעניין שמסצ'וסטס מופיעה דיי הרבה בהקשר עיירות אמריקניות קטנות ושיפוטיות. חוצמזה, זה כייף לכתוב "מסצ'וסטס". תנסו להגיד, בכלל יהיה קטעים). גברת פלקס מגיעה עם שתי בנותיה- האחת נתונה בסרטים תמידיים, נוהגת לדבר עם אלוהים וגם מאד מאד הלומת הורמונים ועונה לשם הכה-טרחני שרלוט (בגילומה של וינונה ריידר, הרבה לפני סקנדל השופ ליפטינג), וקייטי הקטנה עם הפֶטיש לשחייה ומים (כריסטינה ריצ'י בתפקידה הראשון בקולנוע. תמצאו שהיא הייתה חמודה להפליא בעשור הראשון לחייה). העלילה באמת לא מאד מסובכת וכוללת מערכת יחסים של שֶר ובוב הוסקינס (שֶר טוענת בסרט שלמר הוסקינס יש כישורי מיטה לא רעים, למרבה המוזרות) ועוד קשר ממש, אבל ממש מצחיק, של שרלוט עם איזה חתיכון עלום שם ויפה עיניים. והכי מגניב- הסרט משופע בשלל אמיתות מצחיקות על החיים ששֶר בדרך כלל טורחת לחלוק עם בתה, ובפסקול מגניב לאללה של שירי שנות ה-60 שעושים כייף וחשק ללכת להשתובב בשדות בשמלת קיץ ואחר כך לנוח בצל עץ בוקיצה רחב ידיים. מבין שירי הפסקול, יש כמובן את ה- Shoop Shoop Song בביצוע שֶר שזינק כשהסרט יצא אל ראש כל מצעד אפשרי  והנה הוא כאן-

אבל השיר שלשמו התכנסו שורות חביבות אלה, הוא בעיני קצת יותר נחמד, ומופיע בסרט בסצנה הרבה יותר חמודה- הסיום והכתוביות. שֶר והבנות רוקדות בכיף שלהן במטבח הבית לצלילי השיר, והחלק הכי טוב? אם תראו את הסצנה- היא לא תספיילר לכם כלום אם לא ראיתם את הסרט.

ומה למדנו מכל זה? יפה מאד. אל תתחתנו עם בנות יפות.

לינקוקים:

"בתולות הים" בויקיפדיה בעברית

"בתולות הים" ב- IMDB 
_________________________________________________________________________

Bobby Vinton - Blue Velvet מתוך "קטיפה כחולה",
דיויד לינץ', 1986

אחרי שראינו שירים קלילים וחביבים וסצנות נחמדות, הגענו למלך הסרטים האפלים והמפחידים. לא, אנחנו לא מדברים פה על סרטי אימה משפריצי דם, אלא על אימה פסיכולוגית, אמיתית ומפחידה הרבה יותר. רק מלכתוב את השם אני מפחדת. דיויד לינץ'. אמאל'ה.

אפשר להכריז בקול רם, שהסרט הכי מפחיד שראיתי אי פעם הוא Lost Highway שלינץ' ביים ב- 97', ולמי שלא ראה ורוצה קצת גוד טיים מפחיד- מומלץ להשיגו בכל הדרכים המוכרות לאדם המודרני.

"קטיפה כחולה" יצא לפני שלינץ' התפרסם בזכות סדרת הטלוויזיה המופתית "טווין פיקס", והיה ניתן לאתר בו כבר אז מגוון מהמאפיינים הייחודיים של לינץ' כבמאי- מבנה נרטיבי ייחודי, שימוש באמצעי המבע הקולנועיים בצורה לא סטנדרטית ועיסוק בנושאים אפלים וחרדתיים, כולל להכניס קצת לאמריקה ביקורת נוקבת בדלת האחורית. 
למרבה השמחה והששון, אני אמורה לקבל את הספר הזה ממש היום לבית, וכולי שמחה והתרגשות. קיבלתי עליו המלצה מחבר טוב שלי ואני כבר לא יכולה לחכות להניח את טלפיי החינניות עליו. מן הסתם, יגיע פוסט בהתאם. אבל עד אז, כיוון ש"קטיפה כחולה" הוא אחד מהסרטים שראיתי אינספור פעמים, ועדיין הוא מסוג הסרטים שכמה שלא אצפה בהם, תמיד אפשר יהיה למצוא עוד פרט קטן ועוד אחד שמעורר ספקולציות ושערוריות (עיינו ערך "מלהולנד דרייב", עוד יצירה נהדרת ומפחידה של לינץ'), ובעצם אי אפשר לדבר באמת על שירים בסרטים בלי לדבר על הקטע הזה, אנחנו נזרום.

הקאסט כולל את קייל מקלאקלן, הגולדן בוי של לינץ' עם השם הבלתי אפשרי (הזכור לטובה כטריי, בעלה האימפוטנט של שרלוט מ"סקס והעיר"), דניס הופר בתפקיד פרנק הפסיכוטי, ואיזבלה רוסליני בתפקיד הזמרת האומללה.

למי שלא ראה וחש היסטרי בענייני ספוילרים אומר, שמדובר בסצנה שפותחת את הסרט, כך שאין להיסטריה זו בסיס. וקצת על הפתיחה: ל"קטיפה כחולה" יש בעיני את אחת מסצנות הפתיחה הכי מעניינות בקולנוע. כדאי לשים לב לצבעים המלאכותיים בהתחלה, ל- Slow Motion של הכבאית ובכלל לכל האווירה של השוטים הראשונים ולאופן החיתוך שלהם, שמשתנה בהתאם לכך שהם הופכים להיות אט אט אפלים יותר ויותר לצלילי קולו של בובי וינטון, עד לסיום המחריד והגרוטסקי כאחד. לכלב שמופיע בסוף הסצנה- שלום. בררתי.

לינקוקים:

ניתוח סיקוונס הפתיחה של "קטיפה כחולה"- שוט אחרי שוט. מומלץ!
"קטיפה כחולה"- ספר קריאה מומלץ בהוצאת רסלינג
"קטיפה כחולה" ב- IMBD

_________________________________________________________________________

Jessica Rabbit - Why Don't You Do Right?, מתוך "מי הפליל את רוג'ר ראביט", רוברט זמקיס, 1988

ונפתח בידיעה מרעישה:

בנים- וגם בנות- זאת לא בושה להידלק מדמות מצוירת.

יתרה מזאת- אם הקהל האמריקני התלונן שהדמות של ג'סיקה ראביט מ"מי הפליל את רוג'ר ראביט" היא לוהטת מידי, מי אנחנו שנתווכח?

"מי הפליל את רוג'ר ראביט" הוא אחד מהסרטים האלו שהפכו לקאלט של הלייף, בעיקר בזכות שילוב מאד מאד מושקע של אנימציה וצילומים אמיתיים, וערבובייה של בערך כל דמות מצוירת שאי פעם הונפשה באמריקה. זכור לטובה במיוחד בהקשר הזה הדו קרב בין דונלד דאק ודאפי דאק, זה של דיסני וזה של וורנר, על הפסנתרים. רוברט זמקיס ביים אותו בתקופה שבין "בחזרה לעתיד" הראשון ל"בחזרה לעתיד" השני, והסרט זכה ללא פחות מ- 4 אוסקרים בטקס של 88', שזה המון וזה ריספקט בכל קנה מידה וזה דיי מפתיע ביחס לסרט הזה, שהוא לא מאד קאפ אוף טי הוליוודית ושאפשר לאתר בו כמה וכמה נקודות ביקורת לא פשוטות על תעשיית הסרטים (עיינו ערך בטי בופ מול ג'סיקה ראביט, בסצנה המצורפת בהמשך).

על "רוג'ר ראביט" יש ערך די ארוך ומקיף ב"ויקיפדיה" ולכן לא ארחיב מאד על העלילה בפירוט יתר. הקאסט כלל את כריסטופר לויד, שאנחנו זוכרים אותו בעיקר כדוק בראון מטרילוגיית "בחזרה לעתיד", וכאן הוא משחק את הדמות הרעה של השופט דום, בוב הוסקינס (עליו דיברנו שני שירים למעלה ב"בתולות הים", מי היה מאמין) מופיע כאן בתפקיד הראשי של אדי ואליאנט, הבלש שחוקר את תעלומת דיכאונו של רוג'ר הארנב, ומאוחר יותר מסתבך בפרשיית רצח והפללה ומחליט לחקור את האמת, צ'רלס פליישר (שהופיע בתפקיד אורח קטן גם כן ב"בחזרה לעתיד" השני) תרם את קולו לרוג'ר הארנב, קת'לין טרנר דיבבה את ג'סיקה ראביט, אשתו הפצצתית של רוג'ר (בהיעדר מילה אחרת כדי לתאר אותה), ואת השיר של ג'סיקה בהופעתה הראשונה בסרט שרה לא אחרת מאשתו של סטיבן שפילברג עצמו (ככה זה כשיש קשרים), שהיה שותף בהפקת הסרט (וחבר אל זמקיס גם ב"בחזרה לעתיד" וזאת הפעם האחרונה שאנחנו כותבים "בחזרה לעתיד" בפוסט הזה).

אז בסצנה הבאה, שרה ג'סיקה את השיר Why don't you do right, במקור של פגי לי. שימו לב לשילוב של התאורה עם הדמות המצוירת- את ג'סיקה מצלמים כשאור המפתח נופל ישר עליה- משהו שבטח אצל אישה בשר ודם היה חושף איזה פגם או שניים, וכן כדאי לחשוב על האנטומיה הבלתי אפשרית בעליל של ג'סיקה. אגב, השמועות אומרות שבאחד מגרסאות הדי וי די נחשף חלק די אינטימי של ג'סיקה  לאור היום ולעינינו המשתאות. וכמובן- הדיאלוג המצוין בין בטי בופ לאדי ואלינט.

לינקוקים:

"מי הפליל את רוג'ר ראביט" בויקיפדיה בעברית

"מי הפליל את רוג'ר ראביט" ב- IMDB

_________________________________________________________________________ 

עד כאן להפעם פוסט שירים בסרטים חלק ב'. היו נכונים, היו שמחים, היו הרפתקניים, ו...
 Run Forest! Run!

"נהג מונית"- סקורסזה, דה נירו, החיפוש אחרי הגבריות האבודה וכמובן- "מועדון קרב"

את "נהג מונית" ניגשתי לראות כשאני שמחה וטובת לב.

שמחה  על שום מה? על שום כך שהסרט והניתוח שלו היו אמורים להוות נדבך אחרון בסמינר שלי (להלן, נכנה את שמו, "הסמינר שאינו נגמר". הופה, יצא גם חרוז).

טובת לב על שום מה? כי באתי אל הסרט- וזו המלצה חמה ביותר- בלי שום דעות קדומות. משמעות הדבר היא, שהתעלמתי מקונוטציית סקורסזה המיידית, מקונוטציית דה-נירו העוד יותר מיידית, ומקונוטציית ניו יורק, שמתקשרת אצלי לבוטנים מקורמלים ברחוב, שופינג על גבול הטירוף ובהייה במוניומנטים כמו הקרייזלר מאזור הדאון טאון בשעת בין ערביים.

בפועל, מה שקרה במהלך הצפייה הוא, שחצי סרב בתוקף להמשיך לראות את הסרט (בערך אחרי שעה ורבע של צפייה- וחצי אף פעם לא מפסיק באמצע סרטים, אפילו כאלה שהם נפילה רצינית), ואני פחות או יותר נרדמתי (להגנתי ייאמר, שהחלק הראשון משופע במוסיקת ג'אז רכה ומרדימה מבית היוצר של ברנרד הרמן, ושעבר עליי שבוע סיוטי שהיה מעייף אפילו את גדול גיבורי ישראל). ביום המחרת, התיישבתי בפרטיות ביתי לראות את הסרט שוב. הן לא ייתכן שסרט שנחשב קאנוני במידה רבה, ויצירת מופת במידות אחרות, לא יגרה את חושיי הקולנועיים הבסיסיים. אז עשיתי צפייה שכמוה לא עשיתי המון זמן (לפחות שבוע!) - מבוקרת, אנליטית, כדי לא לפספס שום דבר.
ולהלן מסקנותיי:

* את "נהג מונית" לא כדאי לראות בשעת דיכאון.

* את "נהג מונית" לא מומלץ לראות בחורף.

* את "נהג מונית" לא יהיה חכם לראות אם עדיין לא ביקרתם בניו יורק. מזל שכבר ביקרתי.

ומובן שיהיו לי עוד מיני הגיגים מהוגגים ביותר.

קודם כל- פרטים טכניים:

"נהג מונית", ובאנגלית Taxi Driver

במאי: מרטין סקורסזה

תסריט: פול שרדר

מוסיקה: ברנרד הרמן (ואתם מכירים אותו, גם אם אתם לא יודעים. זוכרים את צווחת הכינורות המוטרפת ב"פסיכו" של היצ'קוק, סצנת המקלחת? ג'נט לי נרצחת מאלף כיוונים שונים, כך נדמה? אז זה הוא. אמרתי לכם שאתם מכירים).

קאסט: רוברט דה נירו (ייתכן, מאד ייתכן, ואומר זאת בעדינות המירבית, שזוהי הופעת חייו של דה נירו, בתפקיד טראוויס ביקל), סיביל שפרד (עדיין בעלומיה, שעושים לה רק טוב, כבטסי), ג'ודי פוסטר (כן! בתפקיד אייריס), הארווי קייטל (ספורט), מרטין סקורסזה (נוסע פסיכופט במונית של טראוויס).

שנת הוצאה: 1976

אוסקר? אין.
 Shit happens

מה קורה בגדול

טראוויס ביקל הוא צעיר אמריקני בן 26 שחוזר ממלחמת וייטנאם, הפצע הפעור של אמריקה, אל העיר ניו יורק. הוא הופך להיות נהג מונית בערך בכמה דקות הראשונות של הסרט, בהן אנחנו למדים שהוא לא ישן בלילות, ולכן חושב שאולי מוטב שלפחות ישלמו לו על זה. העלילה מלווה את טראוויס בנסיעותיו בניו יורק, במהלכן הוא צובר עוד ועוד שאט נפש אימתני כלפי העיר. הוא מכנה אותה "ביוב פתוח" ומהרהר בכך שהיה רוצה שירד גשם שישטוף את הזוהמה מן הרחובות. במקביל, טראוויס נדלק קשות על איזה בייב אמריקאית בשם בטסי (בגילומה של סיביל שפרד), ואפילו מצליח לצאת איתה לדייט. טראוויס מפקשש את העניינים עם בטסי בערך בחלק הראשון של הדייט בצורה מטופשת להפליא, ומבלה את זמנו לאחר מכן באכילת לב על כך, ובהמשך פוגש בילדה-זונה בת 12 בשם אייריס (ג'ודי פוסטר הנהדרת טרום "שתיקת הכבשים". מי היה מאמין!) ומחליט להציל אותה מגורלה האומלל. תוך כדי כך, קונה טראוויס כמות נאה של אקדחים, ומנסה להתנקש במועמד לנשיאות. הסרט מסתיים בקליימקס של הרג ודם, ובטראוויס בשיא אומללותו ועצבותו. הוא אכן מצליח להציל את אייריס, אבל לא את נפשו המעונה.

כן, זה כמו שזה נשמע.

מורכבות דמותו של טראוויס

טראוויס הוא דמות בעייתית. קשה לאהוב אותו ולהיות בעדו, כי לא ברור לנו מאד מה הוא רוצה מחיינו, וגם מחייו מצד אחד, וקשה גם לשנוא אותו ולכעוס עליו בגלל שהוא רגיש, אומלל מאד מאד וכמֶה לאהבה ויחס. דה נירו הצליח לבנות דמות מתוחכמת, מורכבת ומתוסבכת- אולי הרבה בזכות העובדה שסקורסזה נתן לו מרחב אלתור כמעט חלומי על הסט בשביל שחקן- כך למשל, הסצנה הכי מפורסמת מן הסרט, זו של "אתה מדבר אליי?" היא למעשה אלתור של דה נירו וכלל לא הופיעה בתסריט המקורי של שרדר. טראוויס, לכל אורך הסרט, הוא בעצם בחור שמתחרפן (טוב, נא נתעקשה על שפה נאותה. באמת! ) - מאבד עצמו לדעת בצורה איטית בתוך ניו יורק, שמהווה מרחב עירוני שהוא כמעט גיהנום.

טראוויס והמונית הניו יורקית. אני שוב מזכירה- אם לא הייתם עדיין, לא כדאי לראות

הוא מתחרפן בעיקר בגלל הקהל האנושי שהוא רואה סביבו בלילות- הזונות של טיימס סקוור של שנות ה-70, סרטי הפורנו הדוחים שהוא הולך לצפות בהם, הנוסעים המרושעים והמושחתים שלו (כמו הדמות בגילומו של סקורסזה, ששוטח בפני טראוויס את תכניתו לירות באשתו הנואפת באיבר המין בגלל שהיא העזה לבגוד בו עם שחור). הרחמים הנכמרים עליו נובעים מן ההסבר הפשוט, שכל מה שטראוויס עושה, הוא עושה כי הוא אומלל. וטראוויס אומלל, בגלל שאין לו אהבה. הוא בודד, לבדו בעיר הגדולה והמזוהמת.
הסצנה בה בטסי בורחת ממנו ממש מכמירת לב, למרות שזו אשמתו הבלעדית של טראוויס- הוא יוצא עם נערת חלומותיו לדייט, אחרי שבאופן תמוה לגמרי היא הסכימה לצאת איתו, אבל לוקח אותה לראות סרט פורנו מגעיל במיוחד שאנחנו "זוכים" רק לארבע שוטים ממנו. פלא שהיא תצא באמצע? כל בחורה מיושבת בדעתה הייתה עושה זאת. אבל במקרה של טראוויס, אנחנו מרחמים עליו במיוחד כי ברור לנו שהוא פשוט לא יודע יותר טוב.

טראוויס "האפל" ביקל

בעייתיות נוספת אצל טראוויס, היא שמו. אולי משום ש"טראוויס" הוא שם בלתי רומנטי בעליל. לא אמרנו לנסלוט, כן? אבל אי אפשר היה לתת לו שם קצת יותר מעורר השראה? ג'רמי? ג'ון? ג'ק? סוייר (סתם, נו, but you got my drift). הפשטות ועממיות השם של הדמות הראשית, הפרוטגוניסט שאנחנו אוהבים לפחד ממנו, האנטי גיבור בשפת העם (או לא בשפת העם, אבל אנחנו זה העם בעצם), היא מה שהופך את טראוויס לדמות אפלה יותר מכל נהג מונית שהיו יכולים להביא לנו.

העובדה שהוא מגיע מבפנים, מתוכנו- שהוא לא יליד שושלת של גיבורי על מטורפים שעברו טראומות ילדות שהביאו אותם לטירוף הנוכחי (והנה דוגמה בלתי קשורה בעליל, אבל ממחישה את העניין היטב- דמותו של הג'וקר מסרטי באטמן) אלא נהג מונית פשוט, מסכן, יומיומי, שצמא לאהבה- עושה אותו להרבה יותר פסיכוטי.

אחת הסצנות היפיפיות בקומיות העצובה שזורמת ממנה, היא של טראוויס שמסולק בבושת פנים ממטה הבחירות של פלנטיין, אחרי שהוא מפחיד את בטסי. שותפה של בטסי, יורם במשקפיים (ככה היו אומרים אז. יורם. שנות ה-70, שכחתם?) הודף אותו החוצה, וטראוויס פתאום יוצא עליו ונכנס לעמדת קראטה משל היה נינג'ה מארץ הנינג'ות. זה מצחיק- ועצוב בבת אחת, כי אנחנו כואבים את כאבו של טראוויס על הדחייה הצורבת.

המנהג של טראוויס, לדבר אל עצמו מול המראה ולדגמן אקדחים, מצביע ראשית כל על הבדידות התהומית והדיכאון העמוק שלו. טראוויס מנסה לשוב ולהיות גבר, נושא על כתפיו אומה אמריקנית שלמה, שמנסה לאסוף את שברי מלחמת וייטנאם, ולהרגיש שהיא שוב שווה משהו. 
חרדת הסירוס האמריקאית הגברית של שנות ה-70. קטעים שכאלה.

אם ננסה לסכם את דמותו של טראוויס, נוכל לומר זאת כך:

תחביביו של טראוויס, לו היינו רוצים לרשום אותו לאתר הכרויות: צפייה בסרטי פורנו ועשיית פוזות מול המראה. אוהב נסיעות ארוכות במונית בלילה, לכוון אקדחים לאנשים, ותספורות מטורפות. מחפש מישהי בלונדינית, חסודה, ושתהייה בודדה. רצוי לא זונה, אבל הוא מוכן להתפשר במקרה הצורך.

Are you talking to me?

סצנת ה"אתה מדבר אליי?" המפורסמת, ממחישה דווקא בפשטות שלה, ובניואנסים הקטנים והגאוניים שלה, את השקפת העולם של הסרט ואת האומללות העמוקה של טראוויס. אחד המדדים הברורים לכך שהיא הפכה לסצנת-קאלט היא הקלות היחסית שבה איתרתי אותה ביו טיוב-

רעשי הרקע הם במקור, למי שתהה. כבר דיברנו על זה שהסצנה היא אלתור של דה נירו, שנכנס לחלוטין לתוך הדמות ויצק את כל הניסיון של טראוויס לחזור ולהיות גבר אמיתי לתוכה- הוא מדבר אל עצמו במראה, והוא לא יקבל No Bullshit מאף אחד! אה, וגם יש לו אקדח. שנדבר על ההקשרים הפאליים של כלי נשק, ובמיוחד אקדחים, בקולנוע? רמז: קוראים להם גם בשם אחר (גבר שנושא עליו אקדח הוא גבר חמוש, אבל הוא גם מזוין. שום דבר לא מקרי). הרי לנו דוגמא לסצנה קולנועית נפלאה שנעשתה במינימום משאבים, עם מינימום אמצעים, ומצליחה להעביר מסרים עמוקים כל כך.

הסיום והתספורת

הסרט מסתיים (למעשה, כמעט מסתיים) בסיטואציה אליה התכונן טראוויס כל חייו, כפי שהוא בעצמו מצהיר: הוא הולך אל בית הדירות הזול בו עובדת אייריס, והורג את כל מי שהוא רואה- את ספורט, הסרסור שלה (איזה שם להיט לדמות של סרסור. ניצוץ של גאונות), את בעליו של בית הדירות ואת הלקוח שלה. טראוויס נפגע בעצמו בצווארו, וכשהשוטרים מגיעים אל החדר, הוא מנסה, בכוחות אחרונים, לרמוז להם שהוא מבקש שיירו בו ויגאלו אותו מייסוריו.

טראוויס, מכוון אקדח מדומה לראשו, ידו נוטפת דם באופן
מקאברי לחלוטין, מנסה לרמוז לשוטרים
שהוא מת למות

ראוי וכדאי לדבר על התספורת של טראוויס. זה לא אינדיאני, זה לא מוהיקני, וזה אפילו לא טווס. זה טראוויס, ילדים, וכדאי שתיזהרו ממנו, כי הוא כועס!

לקראת הניסיון להתנקש בפלנטיין, המועמד לנשיאות, מגלח טארוויס את שני צידי ראשו ומשאיר פס שיער כהה באמצע. סקורסזה מקדיש כמה שניות טובות עד שהוא חושף את טראוויס בלוק החדש- הוא מצולם קודם כל במדיום שוט, אבל מן הצוואר ומטה. רק אחרי כמה שניות כך, המצלמה עולה וחושפת את מראהו החדש של טראוויס, שקצת דומה עכשיו למעריץ הבי-מטאל.

התספורת מלמדת על חציית הסף של טראוויס. זו הייתה המשוכה האחרונה בהפיכתו מאדם נורמטיבי לאדם שהולך להרוג. טראוויס שב ומתחבר כך אל היסוד הפראי, הילידי שלו- הוא זונח את סממני התרבות המערבית הרגילה והיומיומית, ועוטה על עצמו משהו אחר לגמרי. מה זה? מגלים בהמשך.

טראוויס והתספורת.
פייר- משהו במבט המסוכן הזה לא מוכר?

"נהג מונית" ו-"מועדון קרב"

"נהג מונית" הוא סרט על השבת הגבריות האבודה. כתבתי על כך בהרחבה בניתוח דמותו של טראוויס, הגבר השבור, המתוסכל והמובס, המיקרוקוסמוס של אמריקה אחרי מלחמת וייטנאם שמגלם בתוכו את התבוסתנות, את החוסר בקשרים בין אישיים ואת הקושי בליצור אותם. הוא אומר לבטסי שהוא בודד, כל כך בודד. הוא לא מצליח לישון בלילות. והוא עוטה על עצמו זהות חדשה כדי לממש את רצונותיו. מזכיר לנו משהו?

"מועדון קרב" מ-1999, בבימויו של דיוויד פינצ'ר, עוסק באותם הנושאים. שם, אנחנו עדים לתופעה מסוג אחר- המספר, אותו מגלם אדוארד נורטון, הוא גבר שהמודרניזציה והקפיטליזם חיסלו את כל תכונותיו הראשוניות, והפכו אותו לשכפול של עוד מיליוני גברים אחרים. הוא בודד-חסר קשרים- וממש כמו טראוויס, אינו ישן בלילות. וכמו טראוויס, הוא שואף לשוב אל הגבריות הראשונית, הגולמית, דרך האלימות הטהורה אותה הוא חווה, כפי שהוא עצמו מציין, באדיקות כמעט דתית, ב"מועדון קרב". גם אצל טראוויס, השיבה אל הזהות הגברית האבודה היא באמצעות אלימות, הרג ודם.

זוהי השוואה על קצה המזלג, אבל "מועדון קרב" שואב הרבה מן הנושאים המרכזיים שעוסק בהם "נהג מונית". משהו ששווה לחשוב עליו, אני חושבת (הנה-חשבתי).

ועוד משהו בקשר לשוטים ממעוף הציפור

סקורסזה משלב, בהזדמנויות שונות, בעיקר בסצנות בהן בא טראוויס בקשר כלשהו עם אנשים אחרים, שוטים שמציגים את המיזנסצינה (כל מה שנראה על הפריים) מזווית מעוף הציפור (Bird’s eye view, למי שמתעקש על מינוחים ורוצה להיות קטנוני. הנה. יופי). אלה שוטים קצרים, של שנייה או שתיים, ואנחנו יכולים בקלות לא לשים אליהם לב, אלא שמי אם לא אני, הנודניקית המוכרת, תשים לב?

אז מה? הם באים לפה הרבה, השוטים?

כן, הם באים. והמטרה שלהם היא להדגיש את הניתוק היחסי של טראוויס מהמציאות ואת הבדידות שלו במרחב. הוא מסתכל על הדברים מלמעלה, לפחות מנסה לעשות זאת- מנסה לא לקחת ללב, לא להיקשר, לא להיפגע- ומצד שני רוצה את זה כל כך.

מה אמרנו?

דבר החצי: איזה דיכאון! אמר ולא יסף.

דבר האח הגדול (שלי, כן?): כובד מארץ הכובדים. לא אוהב סרטים כאלה.

דבר האישה: סרט נוקב ומעניין. ולא סתם אמרתי, לא לראות אם כבר קיימת סיבה לדיכאון. קצת כמו אלכוהול, זה עלול להעצים את התחושה. אז נא לדאוג להיות במוד המתאים.

לינקוקים:
"נהג מונית" ב- IMDB
"נהג מונית" / איימי טובין - ספר המנתח את הסרט בהוצאת "רסלינג"

"פייטר"- שיר הלל לכריסטיאן בייל, תעשיית החלומות ההוליוודית וקווים לדמות הפרחה האמריקאית

שיואו, אני מאוהבת. בייל, יקיר הפוסט

אזהרה מראש לקורא הישר:

פוסט זה הוא פוסט אהבה. משמעות הדבר היא, שמידי פעם, יימצאו השתפכויות בלתי מתקבלות על הדעת לאורך הפוסט, מהולות בהתלהבות של ילדה בת עשר, אנחות רווחה ונחת וירטואליות ואולי גם לבבות. טוב, עם הלבבות הגזמתי.

אז לפני שבוע, סוף סוף ראיתי את "פייטר". חיכיתי לראות את הסרט הזה, אני מודה. לאותה ציפייה הייתה סיבה אחת בלבד, ידועה וברורה לכל, והיא האפשרות לשבת באולם קולנוע ולהתמוגג עד זרא מכריסטיאן בייל בגודל סינמסקופי.

סיפור האהבה שלי עם בייל החל עוד מתקופת "אמריקן פסיכו" האסתטי להפליא, אותו ראיתי עם האקס הכי אקסי שיכול להיות, מימי הצבא העליזים, כשעוד היו שוכרים סרטים בדי וי די ואני עוד הייתי מתלהבת מגברים במדים. ההתאהבות, כמובן, הייתה מיידית- בייל נותן שם הופעה מהממת של צעיר פסיכופט שלמראית עין הוא חלומה של כל אמריקקית ממוצעת, אבל לא למראית עין אחד מתחביביו הוא רצח המוני של פרוצות וסתם עוברי אורח. אחר כך הגיעו סרטי "באטמן מתחיל" ו-"האביר האפל", ושם הוא היה חתיך במיוחד, פלוס מצויד בבאטמוביל ובחליפה שחורה מבליטת-שרירים-וריבועים, בנוסף לכל מעלותיו. אפשר להאשים אותי שאני שבויה? אי אפשר.

בייל נהנה להצטדד קצת באור הזרקורים לאחרונה בעקבות זכייתו הכל כך מוצדקת באוסקר על תפקידו ב"פייטר". אמנם הוא זכה באוסקר עבור שחקן המשנה, אבל אם שואלים אותנו (ואותנו, זה אותי, את חצי, את ש' ובעצם את כל חבריי ומכריי שצפו בסרט), בייל גנב את ההצגה ביג טיים לכל שחקן אחר שהופיע בסרט. זה לא היה קשה, בהתחשב בכך שמארק וולברג (שאני חושבת שלא אהיה מסוגלת לסלוח לו לעולם על ההופעה המבישה ברימייק המיותר ומבזבז הזמן ל"כוכב הקופים") היה לצידו, יחד עם חבורה של שחקנים לא מאד מאד מפורסמים (רק קצת). אבל חוץ מן התנאים האופטימליים האלה, בייל עושה עבודת משחק מרשימה ומדהימה ביותר, שמתוודעים לרמת העומק שלה רק כשהסרט מסתיים ורואים בכתוביות הסיום  שמץ של כמה שניות מדיקי אקלמונד האמיתי, שעל סיפורו מתבסס הסרט. בייל עשה עבודה מדויקת להפליא, מקצועית בטירוף שקשה להבין, עד לניואנסים הכי קטנים שאפשר להעלות על הדעת- אם במבנה הגוף שלו, שעבר להיות ממוצק ורחב לרזה מאד אבל עדיין שרירי, כיאה למראהו השדוף של מתאגרף עבר מכור לקראק, ואם בקופצניות וחוסר המנוחה שלו לכל אורך הסרט, שעומדת בניגוד בולט כל כך לכבדות העייפה של מארק וולברג, ובעצם של כולם. מבחינת הבעות הפנים הרי שהוא עושה אומנות ממש- מי היה מאמין שהגבר הרזה והמסומם הזה, עם השיער הסתור, סימפטומי ה- ADHD והמבט המזוגג בעיניים היה פעם ברוס ויין? ואולי הוא הספיק לקחת ריטלין? לעולם לא נדע, אני מניחה.

כמה פרטים טכניים על הסרט:

"פייטר", ובאנגלית (איזה קטעים) The Fighter

במאי: דיויד או. ראסל, שאני לא מכירה מאד את הסרטים שלו.

עריכה: פמלה מרטין, שגם הייתה מועמדת לאוסקר על העבודה שלה בסרט הזה.

קאסט: מארק וולברג (מיקי, או הקציצה, מה שתבחרו), כריסטיאן בייל (מאוהבת!! בתפקיד דיקי), איימי אדאמס (בתפקיד שרלין, החברה הווייט-טראשית האולטימטיבית של מיקי), מליסה לאו (בתפקיד אליס- אמם של מיקי, דיקי ועוד להקת בנות עם פרמננט לא מוצלח. לאו זכתה גם היא באוסקר על תפקידה בסרט, לפרס שחקנית המשנה הטובה ביותר).

שנת הוצאה: שלהי 2010. בישראל- כבר ב- 2011, כי הכל מגיע אלינו בדיליי.

אוסקר: נו, אמרנו. שניים- אחד לכריסטיאן בייל ואחד למליסה לאו. והיו עוד מועמדויות.

מה קורה, בגדול

דיקי ומיקי (איזה מצלול נפלא של שמות) הם אחים למחצה שגדלו במשפחת white trash אמריקאית טיפוסית. האימא (אליס) החליפה כמה וכמה גברים בחייה והיא מסתובבת עם שיער שמוסיף לה לפחות עוד 15 ס"מ גובה (יאללה, שתלך לנסות להתקבל לאל על בתור דיילת) ומעשנת בערך בקצב שבו דיקי בנה מסתבך בצרות. דיקי הוא מתאגרף עבר וגאוותה של העיר הקטנה במסצ'וסטס, אחרי שניצח בנוק אאוט את שוגר ריי ליינוס (שהוא גבר שחור וגדול ומפחיד), ומיקי הוא הבן הצעיר שאליס ודיקי מנסים לטפח כמתאגרף. לאליס יש עוד איזה 7 בנות, חלקן בוגרות וחלקן צעירות, חלקן כונפות וחלקן יותר כונפות, חלקן עם שיער נפוח יותר וחלקן עם שיער נפוח פחות, שהתפקיד העיקרי שלהן בעלילה הוא לעודד את מיקי בקרבות ולהרביץ לשרלין.

אהה, ומי היא שרלין, תשאלו? שרלין היא הגירל-פרנד של מיקי. מיקי מתוודע אליה בבאר שכונתי שכל המשפחה יוצאת אליו אחרי האימון (וזה יכול להיות רעיון לא רע בכלל לבילוי משפחתי- ללכת לשתות עד לא ידע ברוח פורים באיזה באר סליזי ולהריץ משקאות ודחקות- רשמו לפניכם, הורים). היא עובדת כברמנית שלבושה כהוצ'י מאמא סוג א', אבל בהמשך הסרט מתגלה כגורם שימנף ויעלה את מיקי למעלה- תוך שהיא מכריחה אותו להבטיח לה להתרחק מדיקי המסומם ועושה הצרות ומאליס תאבת הבצע שלא מבינה דבר וחצי דבר בעולם האגרוף (וגם באופנה, אם נתעקש להיות בנות). דיקי, בינתיים, נכנס לכלא בנסיבות משעשעות במיוחד (אני לא הולכת לגלות לכם את כל הקטעים הטובים. יאללה, לכו לראות, מה קרה?) ומיקי מתחיל לשקם את קריירת האגרוף שלו כמו ילד טוב מסצ'וסטס. ומה אז? דיקי יוצא מהכלא, יש אי אלו קונפליקטים, וגם קרב אחד מכריע באליפות העולם באגרוף.

אתנחתאות קומיות מטריפות

אליס ודיקי (בייל ומליסה לאו).
שני הזוכים באוסקר

 אחד הדברים שהכי אהבתי בסרט אלו הרגעים הקטנים והמצחיקים בטירוף ששזורים בעריכה באינטליגנטיות ראויה לציון. סיפור המסגרת הוא לא פשוט - בסך הכל אלו אנשים קשי יום ובמרכז עומד בחור אחד מסכן עם כשרון שלא מצליח להמריא בגלל נאמנותו העיוורת לאחיו המסומם והכריזמטי ולאמו הפרחית. בין הקטעים המצחיקים ושוברי השגרה, אפשר למצוא את פסיפס האחיות- להלן, כל אותם שוטים בהם מופיעות אחיותיהם של מיקי ודיקי. הן מופיעות, ברוב הפעמים בקבוצה, במרחק צילום שמדגיש את היותן גוש אחד ומאוחד, וזורקות מידי פעם הערות מטופשות ומשעשעות. זכורה לטוב הסצנה בה הן נכנסות למכונית ביחד עם אליס והולכות להרביץ לשרלין- שלא נשארת חייבת, וכן הפעם הראשונה שמיקי מגיע עם שרלין הביתה והן נכנסות בה בלי בושה. 

קטעים מצחיקים נוספים וראויים לציון- דיקי שקופץ מהחלון של מאורת הסמים שלו אל פח הזבל בכל פעם שאליס מגיעה לחפש אותו בבית, הכוסית בביקיני שמועדת על זירת האגרוף בקרב הראשון והמביש של מיקי בסרט, וכמובן, דיקי, שמחווה אצבע משולשת ומונצח בתמונה ליריבו של מיקי בקרב המכריע. זכורה לטוב גם הסצנה בה מיקי ושרלין יוצאים בפעם הראשונה לסרט ואיזה חננה במשקפיים מדבר איתם על הצילומים המרהיבים שאמורים להופיע בו. שוט אחרי מראים את מיקי חורפ כאילו אין מחר ליד שרלין העצבנית.

מיקי ודיקי הלכו לים. מיקי טבע, מי נשאר?

מיקי ודיקי הם למעשה דמויות שאמורות להאיר לנו צדדים בכל אחת מהן על דרך הניגוד. כבר אמרנו שאם דיקי נראה כאילו הוא על ספידים במשך רוב הסרט, כולל שתי סצנות בהן הוא רץ במהירות הרוח, או מאמן את אחיו, או מתאמן בכלא, ובכלל הוא בחור קליל, מצחיק, קצת מטונף אבל עם המון נשמה וכוונות טובות, הרי שמיקי, לעומת זאת, נראה ברגעים מסוימים כאילו הוא עומד להירדם על הזירה. הוא נודניק, חלש אופי ונותן לכל העולם ואחותו, ובהקשר זה לשרלין, דיקי ואמא אליס לנהל כמעט כל אספקט של חייו. חשוב בהקשר זה לדבר על העבודה ששני השחקנים עשו לקראת הסרט. בעוד וולברג מציג מראה קציצתי להפליא שלא היה מבייש שרברב במיטב שנותיו, וברור למדי שהוא משתמש בכפיל בחלק מהסצנות (במיוחד אלו שבהן הוא מתכונן לקרב הגדול), בייל עשה עבודה מרהיבה בהכנה גופנית שגורמת לו להיראות בדיוק כמו דיקי אקלמונד האמיתי. הוא השקיע ביג טיים בהתכוננות לתפקיד הזה- מכל בחינה שניתן לחשוב עליה. הרזון, מחוות הגוף, הטינופת הטבעית והמקסימה שיוצאת ממנו- זהו שחקן אמיתי גבירותיי ורבותיי. הלוואי על כל במאי. האקדמיה עשתה בחירה אחת נכונה לפחות בטקס האחרון.

מיקי (וולברג). קציצה, אמרנו?

 עוד כמה דברים

יש בסרט עבודת עריכה נפלאה. פמלה מרטין עשתה אותה מקצועית ופשוטה, וגם הייתה מועמדת עליה לאוסקר. זכורות לי לטובה במיוחד סצנת העריכה הצולבת שמדגימה את האחיות ואת אליס נוסעות בזעם אל ביתו של מיקי כדי לשכנע אותו לעזוב את שרלין. העריכה עוברת, במקצב מוסיקלי מעולה, בין האחיות הזועמות ברכב (מזכיר קצת את הבדיחה על כמה פילים אפשר להכניס בפולקסווגן) אל מיקי ושרלין שמתמזמזים בהנאה במיטה עד למפגש הבלתי נמנע. סצנה נהדרת נוספת היא זו שבה דיקי נמלט על נפשו מפני השוטרים אחרי שהוא נתפס בשעת מעשה הונאה מצחיק להפליא, ושם עוברת העריכה בין הוריו, מיקי ושרלין שיושבים בתוך המסעדה וצוחקים ובאופן כללי נהנים מהחיים אל דיקי שחוטף ומחטיף לשוטרים כאילו אין מחר. 

סצנת הקרב הגדול המופיעה בסוף מעולה ביותר-  החל מהכניסה של מיקי לצלילי

 Here I go again on my own של White Snake

עם דיקי ההורס לידו, ממשיך בחיתוכים המהירים שמעצימים את המתח ובעידודים של דיקי בהפסקות בין הקרבות שמאופיינים בשקט יחסי, בהתחרפנות של דיקי מחוץ לזירה כשמיקי חוטף מכות- וממש לא באופן דומה למכות שחוטף דיקי כמה שורות למעלה ובהמשך מחטיף מכות מכל כיוון אפשרי- ומסתיימת בשמחה על הניצחון הצפוי (שאם לא כן, לא היה לנו סרט), שמציגה גם את האחיות המייקל-ג'קסוניות (בגלל השיער) בבית, את שרלין שמתעקשת לצרפת את מיקי עם כל הזיעה והדם ואת דיקי, הו דיקי. הסצנה מסתיימת בפריז פריים של דיקי שמרים את ידו של מיקי גבוה לשמיים- סיום מאד מוכר של סרטי אגרוף ובכלל סרטי ספורט למיניהם.

מיתוס ה- Self made man

הוליווד מאד מאד אוהבת לספר לנו כל מיני סיפורים שאנחנו כבר מכירים בצורות שונות. משמעות הדבר היא, שאנחנו רואים מידי פעם סרטים שנראים כשכפול גנטי ויזואלי אחד של השני. דוגמא טובה להמחשת הרעיון ניתן למצוא בז'אנר סרטי הקומדיה הרומנטית, נוסח הסרטים של אדם סנדלר ובן סטילר, למשל, שהופכים להיות גרוטסקיים יותר ויותר מסרט לסרט, כי בכל פעם הם צריכים לספק סחורה שתהייה חזקה יותר, בוטה יותר, עם אימפקט גדול יותר (כי זה מה שאנחנו אוהבים בסך הכל). מידי פעם אנחנו יכולים למצוא סנוניות חדשניות ומאד אינטליגנטיות, כדוגמת "באה בקלות" האחרון, שמצאתי אותו חכם להפליא, אבל הבסיס- הוא אותו הבסיס.

"פייטר" הוא סרט מהנה. הקביעה הזו היא בהחלט חד משמעית, למרות שתמיד יהיה מי שיערער. בצפייה ראשונה הוא מותח, מעניין, זורם ונעים. הוא משעשע מאד לפרקים, ולפעמים גם עצוב. הוא עשוי טוב מבחינה קולנועית, והקאסט עושה עבודה נפלאה.

אז מה את רוצה מהחיים שלנו, תשאלו?
הנה. "פייטר", בצפייה ראשונה, היה מעולה. אבל אז ראיתי אותו שוב, על מנת לכתוב את הפוסט הצנוע הזה, וקצת התאכזבתי. למען האמת, היו לי תחושות מנוגדות. מצד אחד, התלהבתי אפילו עוד יותר מכריסטיאן בייל המדהים וההופעה שהוא נותן פה (אני הזהרתי שיהיו השתפכויות, אז נא לא להתעצבן). מצד שני, היכה בי הברק להבין, ש"פייטר" ממחזר סיפור שסיפרו לנו עוד מלפני כמה עשורים טובים. אם זה "השור הזועם" של סקורסזה, ואפילו סדרת סרטי רוקי לדורותיה. גלית לניאדו כתבה בבלוג שלה פוסט מאד מעניין על"נער הזהב" מ-1939, סרט אגרוף שכדאי לקרוא עליו בהקשר זה. ומה עם "מיליון דולר בייבי" מ- 2004 שמעביר את כל ההוויה הגברית, המזיעה הזאת, של אגרוף ומכות ודם, אל דמות נשית שברירית כמו הילארי סוונק?

הנרטיב המשותף לסרטי האגרוף- אלו שעשויים יותר טוב ואלו שפחות- הוא של הנער, בדרך כלל העני המגיע מהאשפתות של החברה האמריקאית, וסולל את דרכו לתהילה, ניצחון ואולי גם קצת כסף, דרך זירת האגרוף. זהו אותו הסיפור שהוליווד כל כך אוהבת לספר לנו שוב ושוב- אם תהייה מספיק עקשן, כל חלומותייך יתגשמו. תעשיית החלומות בפול גז, גבירותיי ורבותי. גם אם אתה באשפתות, בגטו, בפינה, במקום הרע של החיים- אתה עדיין יכול לבנות את עצמך מחדש ולהגיע לפסגה. זהו מיתוס ה- Self made man, ומהותה של תעשיית החלומות של אמריקה.

מיקי ודיקי הולכים לים. סתם. הולכים להתאגרף

מה אמרנו?

דבר ש'- סרט טוב, אבל הוא ראה טובים יותר. כמו כן, הוא אינו חולק את ההתלהבות של חצי.

דבר החצי- חצי התלהב הפעם ואמר שזה אחד הסרטים שהוא יותר נהנה מהם בשנה האחרונה.

דבר האקדמיה- and the Oscar goes to... נכון. לכריסטיאן בייל.

דבר האישה- סרט מהנה ועשוי היטב. הוא לא חידש לי שום דבר שלא ידעתי קודם, אבל שווה ללכת לראות רק בשביל עבודת המשחק ובכלל.

לינקוקים:

"פייטר" ב- IMDB
דם בזירה : על סרטי האגרוף של כל הזמנים- אורי קליין ב"הארץ"
"נער הזהב" בבלוג האקרן
שירו של מיקי- Here I go again. ונא להקשיב למילים, זה כייף