"מיזרי"- כי כולנו רוצים שיהיה לנו מעריץ מספר 1

אולי אני צריכה לקרוא לפוסט הזה, "דברים שקורים לי כשאני בדרך לכתוב על סרט אחר לגמרי". אז אולי! לפני שבועיים, חל שינוי משמעותי במיוחד בהרגלי צריכת התרבות שלי. מקור השינוי המהותי הוא שאני וחצי התחברנו לכבלים. שומו שמיים, אני יודעת. יש כל כך הרבה דברים להשקיע בהם זמן, אז לבהות מול מסך-הכמעט-קולנוע בבית שלנו ולהעביר ערוצים במשך שעות? יהיו שיקראו לזה בגידה במלכות, יהיו שיגידו שזו יריקה בפרצופה של האמנות, יהיו שיגידו שזו הצטרפות לתרבות הזבל, ויש קבוצות שטוענות שכל הכבלים האלה הם חלק ממרקם עדין של מזימה בינלאומית נרחבת שחרטה על דגלה להרדים את הפרולטריון (=אנחנו) באינפוזיה של טראש ואסקפיזם ולמנוע ממנו לצאת אל הרחובות ולהפגין קצת אכפתיות למצב האומה.

כל המלהגים הללו בוודאי לא היו מודעים לקיומו של ערוץ MGM, ואם היו מודעים, בוודאי שלא היו מודעים לקיומו של ערוץ MGM HD, שזה כמו הראשון רק בהיי דפינישן (שזה היי בפני עצמו. אני ממש אוהבת את משחקי המילים האלה). נדמה שערוץ MGM כמו נוצר בשבילי ועבורי- מלא מלא מלא סרטים של פעם, בכמויות מסחריות, עד שתגידו די, כשפה ושם בין אבני החן הרבות משולבים יהלומים אמיתיים שיוצרים מחרוזת שאף אחד לא יכול שלא לרצות ללבוש.

בנימה מליצית פחות-

אני מאוהבת בערוץ הזה. הספקתי לראות בו את "אליבי" ו-"ורטיגו" של היצ'קוק ולהתמוגג מכל שנייה, את "חמים וטעים" בפעם המיליון, את "מוכת ירח" עם שר וניקולס קייג', "השער התשיעי" (הידד!) של רומן פולנסקי והיד עוד נטויה.

ותוך כדי עבודה על פוסט אחר לגמרי (רוצים רמז? עוד פעם רומן פולנסקי), נתקלתי בסרט של פעם ששילב בין שני דברים שאני מאד אוהבת: סטיבן קינג, ומותחן טוב של פעם. "מיזרי" הוא מסוג הסרטים (והספרים) שנחרטים בזיכרון שנים אחרי שצופים בהם, במיוחד סצנות מסוימות (ואל תדמיינו שאתם לא יודעים על מה אני מדברת. מוהאהאהא, כן, למה שאני אתמודד לבד עם פחדים מהילדות?). זה יהיה פוסט קצר מהרגיל, על קצה המזלג, ספוג בהרבה נוסטלגיה מתקתקה ומפחידה להפליא.

פרטים טכניים

"מיזרי", ובאנגלית Misery

במאי: רוב ריינר (או, אם תרצו, מייקל מ"הכל נשאר במשפחה". ההוא עם השפם? בעלה של גלוריה? נראה כמו כוכב פורנו משנות ה-70 בשילוב בובה כלשהי מה"חבובות?" אז הוא)

תסריט: ויליאם גולדמן, בהתבסס על ספרו של סטיבן קינג מ-1987

קאסט: קת'י בייטס (בתפקיד אנני וילקס), ג'יימס קאן (פול שלדון, ששיחק את סאני קורליאונה בסרט "הסנדק" הראשון), לורן באקול (הפתעה! בתפקיד הסוכנת הספרותית הנאמנה של שלדון, מרשיה), ריצ'ארד פרנספורת' (באסטר השריף), פרנסס שטרנהאגן (אשתו של באסטר, וירג'יניה, אבל חדי הזיכרון יזכרו אותה לנצח בתור באני של "סקס והעיר הגדולה")

שנת יציאה לאקרנים: 1990

פרסים: בלינג! קת'י בייטס זכתה בפאקינג אוסקר השחקנית הטובה ביותר על הופעה (הנה בא ביטוי של מבקרי קולנוע, זהירות) מ-ח-ש-מ-ל-ת בתפקיד שהוא לא פשוט בכלל (וגם בגלובוס הזהב, באותה קטגוריה, אם כבר מזכירים).

מה קורה בגדול

"מיזרי" הוא למעשה אוסף רב עוצמה של כמה מן הפחדים העמוקים ביותר של כל כותב באשר הוא, אבל בל נקדים את מאוחר. פול שלדון הוא סופר של רבי מכר מסוג הרומאן הרומנטי (שהוא עצמו מתעב). סדרת ספרי "מיזרי" שלו שמתארת את קורותיה של עלמה בשם מיזרי צ'סטיין בימי הביניים, אמנם העניקה לו יציבות כלכלית והפכה אותו לשם דבר בקרב הנשים האמריקניות הפשוטות, אבל גם חנקה אותו מבחינה יצירתית, עד שבספר האחרון מחליט שלדון להרוג את דמותה של מיזרי ובכך לסיים את סאגת הטראש פרי מוחו הקודח. שלדון כותב ספר חדש- שונה לגמרי מכל מה שכתב עד כה, ויוצא אל פונדק בעיירה נידחת בערי הרוקי על מנת לסיים את כתיבתו, כפי שהיה נוהג בכל פעם שכתב ספר. כשהוא מסיים את הספר, יוצא שלדון במכוניתו באמצע סופת שלגים קשה ונקלע לתאונת דרכים מאד לא נעימה. דמות מסתורית מחלצת אותו מן המכונית בשיאה של הסופה, מבצעת בו החייאה, ושלדון מוצא את עצמו מתעורר במיטה בבית לא מוכר. הדמות המסתורית היא אחות בשם אנני וילקס, אישה שמתגוררת לבדה בחווה מרוחקת בהרי הרוקי, וממש במקרה מכריזה על עצמה שהיא המעריצה מספר 1 של שלדון.

היוש! המעריצה מספר 1 

היא קראה באדיקות דתית כמעט את כל ספרי "מיזרי", ויודעת על שלדון דברים שלא בטוח שהוא יודע על עצמו. וילקס, כמה נוח, היא אחות במקצועה והיא מקבעת את שתי רגליו של שלדון, שנשברו במהלך התאונה, ודואגת לאספקה תמידית של משככי כאבים. היא מבטיחה לשלדון שמייד כשייפתחו הכבישים וקווי הטלפון יחזרו לעבוד היא תזעיק עזרה ותעביר אותו לבית חולים (תזכורת: בסרט, אנחנו טרום עידן האינטרנט-טלפונים סלולאריים-נוחיות מבורכת).

שלדון מבין מהר מאד שאנני מטורפת, ולא סתם מטורפת אלא מטורפת כזו שעושה גם מעשים מטורפים. אנני היא סיוטו של כל גבר באשר הוא, ושל שלדון במיוחד. היא הופכת את הסופר הפצוע לשבוי שלה, מתעללת ברוחו ובגופו ותהליך חשיפת עומק הטירוף שלה מובא, גם בספר וגם בסרט, בצורה הדרגתית שמעצימה את האימה השזורה בעלילה. לא לחינם מכונה קינג "מלך ספרי האימה", ובוא נגיד שבשביל רוב ריינר ו-ויליאם גולדמן, התסריטאי, המרחק מ"מיזרי" לסרטם המפורסם יותר, "הנסיכה הקסומה", רק שלוש שנים קודם לכן, מעולם לא נראה גדול יותר.

סצנת הפתיחה

השוט הראשון של הסרט פותח בקלוז אפ על סיגריה וגפרור. בהמשך, באדיבות אנני, אנחנו מבינים שלפול הסופר יש מנהג לעשן סיגריה אחת אחרי שהוא מסיים לכתוב ולחתום ספר. ב- Background, ב- Off focus, ידיים מתקתקות על מכונת כתיבה. השוט הבא- כוס שמפניה ריקה. הידיים ממשיכות לתקתק. בנוסף, מבארת אנני בהמשך, פול נוהג לשתות בקבוק שמפניה לכבוד סיום הכתיבה. בשוט הבא מייד רואים את בקבוק השמפניה, נח בתוך דלי קרח. והשוט הרביעי- קלוז אפ על המשפט החותם בספר, בעוד פול מדפיס אותו.

הסיגריה והגפרור, בשוט הראשון בסרט

יש אמירה מסוימת בבחירה לפתוח את הסרט דווקא כך והיא פשוטה למדי- הפתיחה נועדה להכין אותנו מראש לבאות. זה היה יכול להיות מאד הרמוני להציג סופר שמסיים לכתוב את ספרו המיוחל, ואז יושב לעשן ולשתות שמפניה כשהוא מבסוט מהחיים. אבל ההצגה של הפריטים בקלוז אפ, בשוטים נפרדים, כשהמצלמה היא סטטית והעריכה עוברת בקאט משוט אחד לשני, יוצרת בעיקר תחושה של חוסר נוחיות. את פול עצמו רואים רק בשוט החמישי של הסרט.

והשוט השני

בפתיחה חסר משהו שנקרא בעגה המקצועית Establishing shot (בעברית- שוט מכונן)- שוט מקדים שמראה לנו את המרחב הקולנועי שבו מתרחשת הסצנה בשלמותו, ובכך הוא יוצר אשליה מלאה של מציאות כלשהי על המסך. הצופה חש הרבה יותר נוח לדעת היכן הוא נמצא, היכן ממוקמת הדמות ביחס למרחב, איזה סוג מרחב יש בסרט, אילו אביזרים אפשר לראות בתוך המיזנסצנה. סדרת השוטים בקלוז אפ יוצרת תחושה מלחיצה, לא נעימה, לא וודאית. אחרי שאנני מסבירה את החפצים הללו, שקשורים בטקסיות מסוימת שיש לפול ביחס לכתיבה שלו, המשמעות של האירועים מקבלת תוקף אחר לגמרי- כל סמלי הסטטוס של פול הופכים להיות מייצגים של אובססיה והערצה חולנית, והם מתנפצים בזה אחר זה לנגד עיניו כשהוא נשבה.

הפחד הקמאי מנשים

יש מין קטע כזה, לפחד מנשים.

כתבתי בהקשר ל"קטיפה כחולה" על פחד מנשים, בהקשר אחר הנובע, לפי פרויד, מ"חרדת הסירוס" הגברית- כלומר, מן הנטייה הגברית המולדת לפחד מכל מה ששונה מהם- דהיינו האישה, שחסרה את הפאלוס. כאן, האישה המרכזית של הסרט, אנני, משתלטת כליל על חייו של הגבר, והופכת אותו להיות עבד נרצע שלה, שתלוי בה מכל בחינה. יחסי הכוחות העתיקים של זכר מול נקבה עוברים כאן היפוך- הזכר, שנתפס עוד מזמנים עתיקים יותר, כדומיננטי וה"שליט", הופך ב"מיזרי" להיות הכוח הפסיבי, הכוח שמניעים אותו ושולטים בו- ומי שעושה זאת היא לא אחרת מאישה אחת מסוימת.

וזו היא. אנני במבט פסיכוטי טיפוסי מתוך הסרט

 אפשר להסתכל על אנני בראי הטירוף ולשנוא אותה על התקפי הזעם שלה, האכזריות משולחת הרסן והפשעים שהיא מבצעת. היא גם לוקה בבירור במאניה דיפרסיה, אבל הסרט, גם בזכות משחקה המבריק של קת'י בייטס וגם בזכות כמות בלתי מבוטלת בעליל של צילומי קלוז אפ על פניה של אנני, ולבסוף גם מותה המכוער מאד, מציע נקודת מבט שונה- אנני, למרות הטירוף, היא אישה שמתנערת כליל מעול גברי והופכת להיות כוח מניע, שולט ודומיננטי שמשיג את מבוקשו בכל מחיר. כוכבת ספרי "מיזרי" מתה לה? שוד ושבר! אבל אל דאגה- אנני דואגת לקבל את מה ששלה מחדש כשהיא מכריחה את פול לשבת ולכתוב מחדש את ספר מיזרי הבא- בו הוא מחייה מחדש את הדמות הראשית השנואה עליו כל כך. 

אנני האחות הרחמנייה, פול חסר האונים

הסטריאוטיפים ה"נשיים", כביכול, מתגלמים באנני באופן מפלצתי- פול מצליח לשטות בה בסצנת ארוחת הערב, כשהוא זומם לסמם אותה- אנני מוחמאת ממנו, מביטה בו בביישנות אחרי שהיא שופכת את כוס היין / תרעלה על המפה, ומבשלת לשניהם ארוחת ערב כמו עקרת בית טובה. גם כשהיא מאכילה את פול במרק (הסצנה בה היא חוטפת את התקף הזעם הראשון שלה) היא מגלמת אחות רחמנייה נשית. גזרתה העגלגלה (באמת כתבתי את זה עכשיו? גזרתה? העגלגלה?) אמורה לשקף נשיות, לצד החסידיות הנשית שלה וסלידתה מן הקללות בספרו החדש של פול. כך היא גם "מוקנטת" כמו אישה מאוהבת (כשפול אומר לה שהיא האחות האהובה עליו) וקוראת לפול Mister man דווקא כדי להדגיש את חוסר גבריותו וחוסר שליטתו המוחלט במצב.

היוש שוב, Psycho!

ומה כל אלה מבטאים?

הרי אין דבר מלחיץ יותר מאבדן שליטה, במיוחד אם מדובר בצד "גברי" שהוא כביכול מצליח מאד. פול, גבר שכותב בעיקר לנשים (שהרי סדרת ספרי "מיזרי" שלו מצליחה בעיקר בזכות הקהל הנשי), אבל מתעב עמוק בליבו את הדמות הראשית, כביכול מנצל את  התמימות הרומנטית הנשית ומרוויח את לחמו ממנה, אבל הכל חוזר אליו כמו בומרנג בשמי אוסטרליה הבהירים כשהוא פוגש במעריצה מספר 1 שלו, אנני וילקס. אנני היא כל מה שמפחיד ומאיים- כי היא לא מגלמת, בכלל, את תפקיד האישה המכילה, המקבלת, המנחמת, הנשלטת. המעטפת החיצונית והניואנסים הנשיים מחפים על יצור ביניים, סוג של אנדרוגינוס (שכן אנני אינה גברית ואינה נשית) שונא אדם באשר הוא, עקשן ומניפולטיבי, אכזר להפליא, שאינו מקבל עליו את ההגדרות הקדמוניות-קמאיוֹת של Me Tarzan, You Jane, ועכשיו תשתקי. אנני היא עולם ומלואו בפני עצמו- רוצחת אכזרית, אבל מתוחכמת להפליא, שמתמרנת היטב את סביבתה (ראו הסצנה בה באסטר השריף מגיע לבקר בחוות וילקס), ואינה מוכנה לקבל עליה את מוסכמות החברה המגדריות.

ו... פול הקשור, שעומד לעבור חוויה מאד לא נעימה

סיוטו של סופר- "מיזרי" כסרט על חווית היצירה

זו לא הפעם הראשונה שסטיבן קינג עוסק בחוויות הכתיבה, והוא עשה זאת גם בספריו "החצי האפל", "שק של עצמות", "זה", ובכמה ספרים נוספים שלא תורגמו לעברית עדיין. ועל מה בעצם יכתוב סופר יותר טוב מאשר על מה שהוא מכיר מקרוב?

פול הוא סופר רבי מכר מז'אנר הרומאן הרומנטי, הסוגה הספרותית שנחשבת אולי לנחותה ביותר מבחינה אמנותית. קצת אחרי הפתיחה, כשהוא משוחח עם הסוכנת שלו, הוא מבטא את סלידתו מדמותה של מיזרי ומן הספרים, ובמובנים רבים חש שהוא חוטא לעצם הכתיבה שלו בגלל סדרת הספרים הזו. הרומאן החדש שלו, כפי שאומרת אנני אחרי שהיא קוראת אותו, עוסק בנושאים אחרים לגמרי. בשכונות עוני, בקללות וניבולי פה. המרחק בין ספרי מיזרי לספר החדש הוא עצום, אבל פול אוהב את הספר החדש והוא יקר לליבו, בעיקר כיוון שאנחנו יודעים שהוא עוסק בחוויות אוטוביוגרפיות של פול עצמו- הוא אומר לאנני שהוא בעצמו גדל בשכונת עוני ושכך מדברים שם.

הסצנה הכי מזעזעת, בעיני לפחות (וכן, יותר מזעזעת מסצנת שבירת הרגליים), היא הסצנה בה מיזרי מאלצת את פול לשרוף את ספרו החדש. זה נורא- נורא בכל קנה מידה, נורא כמו שרק מישהו שכתב פעם ספר יודע. כי כשכותבים ספר, אנחנו שמים בו תמצית מעצמנו. הספר המדובר הוא לא סתם עוד טראש בסדרת מיזרי אלא ספר אמיתי- לפחות לפי ראיית עולמו של פול- ללא העתקים נוספים, ספר שלם שאנני גורמת לפול לשרוף, לעולמי עד. ועבור סופר, אין סיוט נורא יותר מספר שלא יצא לאור לעולם.

שריפת הספר. זה נורא. נורא!

אלמנט ההערצה הוא נדבך נוסף בכל הקשור בכתיבה. לקינג עצמו מיליוני מעריצים, שלא לדבר על תעשיית הקולנוע כולה שחלק משמעותי ממנה מבוסס על ההערצה ועל שיטת הכוכבים ההוליוודית. אנני מעריצה מכל הלב והנשמה- מכירה כל ניואנס עלוב שיש להכיר בעבודתו של פול, ואפילו מודה שעקבה אחריו ולכן ידעה לבוא ולהציל אותו. היא המעריצה שכל כוכב מפחד ממנה, מפני שהיא מגשימה את הפנטזיה במלואה, ואפילו גורמת לפול, מושא ההערצה, לעשות כל מה שתגיד ולזרוע בליבו פחד עצום. עצם השימוש בסרט בשחקנים שהם סוג של אנטי כוכבים- קת'י בייטס, למשל, שבואו נאמר בעדינות שהדמיון בינה לבין כוכבת הוליוודית טיפוסית הוא כמו הדמיון בין מנהטן לכפר נידח בבוליביה. כמו הדמיון בין פיתה מהפריזר עם קטשופ וגבינה צהובה (כולנו אכלנו את זה כשהיינו קטנים, כן?) לפיצה מהבילה וטרייה מהתנור. כמו הדמיון בין "באטמן" של כריסטיאן בייל (אפל, גבוה ומסתורי) ל"באטמן" של מייקל קיטון (וואט דה פאק). בקיצור, הבנתם את הרעיון. בייטס חייכה אל כל אלה (כולל לפיתה מהפריזר) כשזכתה באוסקר בזכות אנני. אנני, האנטי גיבורה שהוכיחה מעל מסך הקולנוע שהערצה חולנית יכולה להיות מסוכנת, והאדרה של כוכבי קולנוע, סופרים, ובכלל, יכולה גם להיות קצת יותר מלאסוף מידע אקראי על מעשיהם.

לורן באקול, אחת מכוכבות העבר הגדולות ביותר של שנות ה-30 בהוליוד, מופיעה כאן בסרט בתפקיד הסוכנת מרשיה כאילו כדי לסבר את אוזנינו עוד קצת. כוכבים מזדקנים, גם כוכבים נצחיים וכמעט מושלמים כמו לורן באקול.

לורן באקול ב"מיזרי"

 היצירה בכפייה תחת מסגרת של משמעת גם היא עניין לדיון בנוגע לחוויית הכתיבה בסרט. בשלב מסוים, אנני מכריחה את פול לשבת ולכתוב ספר "מיזרי" חדש כדי להחיות את מיזרי, דמותה האהובה, מחדש. היא רוכשת לשם כך מכונת כתיבה (שחסרה בה האות N), וניירות כתיבה, ופול נאלץ לשבת ולכתוב ספר בכפייה. בסצנת הסיום הוא משמיד את הספר, ובאקט סמלי "מאכיל" את אנני בקרעי הדפים. זה סמלי, כי זה מסמל את מה שמיזרי מסמלת- שכפול חוזר, שוב ושוב, של יצירות עד כדי זילות, והורדת אמנות הכתיבה לדרגת ייצור מסחרי, כשהסופר הוא מכונה שמתוכנת לכתוב. ל"מיזרי" יש שמונה ספרים בסדרה, כי זה השתלם לפול מבחינה כלכלית, כפי שמבואר בשיחה עם הסוכנת.

להשקיע את הזמן ולראות?

ב-א-ר-ו-ר! קודם כל זה סרט מעניין וזורם. ואם זה לא מספיק, אז כן, לצפות, ולו רק משום הפשטות היחסית של הסרט והאווירה הסטיבן-קינגית שאופפת אותו. ולא רק זה, אלא גם שהסרט קיים במלואו ביו טיוב! הטרחה היחידה, אם כן, היא פשוט ללחוץ על כפתור ה"פליי" שלפניכם ולהכין שעה ו-48 דקות מזמנכם היקר (ואם ראיתם כבר, לרענן את הזיכרון מעולם לא הרג אף אחד. אני מקווה).

מה אמרנו

דבר אבא: איזה סרט! (בנימה מתפעלת). היא כבר שברה לו מחדש את הרגליים?

דבר האישה: זה לא סרט מופת טיפוסי, וגם לא צפייה קלילה לשעות אחר הצהריים בעודכם מכינים מאפינס וחושבים על החיים. אבל כן נחמד לצפות בו בהקשרים נרחבים יותר, שבחלקם נגעתי כאן. וזה עושה חשק ללכת ולקרוא את הספר שוב, מה שכן. ראו הוזהרתם.

לינקוקים

"מיזרי" ב-ויקיפדיה בעברית

"מיזרי"- הסרט המלא ביו טיוב

"מיזרי" ב- IMDB