"מגרש השדים"- נצרות, נשים ואוריינטליזם

תהיו אמיצים, זה עוד מעט נגמר. החגים, זאת אומרת. עם יד על הלב- כל המוצי קוצי המשפחתי לא עלה לכם על העצבים? כמויות האוכל העצומות? זמן שמתכלה ומתנדף לו לריק? אנחנו בסך הכל בני אדם, פשוטים בשביל כל זה. אבל! מצאתי את הבריחה המושלמת: אם כבד לכם, רע לכם על הלב ומציקים לכם שאתם עדיין לא נשואים/לא מסודרים/לא סגורים על עצמכם/תקועים ועוד שלל מצבים בחיים שאינם מקובלים בעליל על שולחן הדיונים של חגי ישראל- ברחו, בצר לכם, אל הקולנוע!

מניסיון- מה שהכי עובד- סרטי אימה. ולא סתם סרטי אימה- אם אלה במקרה כאלה שהוכתרו כסרט הכי מפחיד בכל הזמנים, מצבכם ישתפר פלאים- "מגרש השדים" (למי שלא עלה על זה לפני הכותרת, ולפני התמונה, ולפני הסרט המפחיד בכל הזמנים)?

פרטים טכניים

"מגרש השדים", ובאנגלית The Exorcist

במאי: ויליאם פרידקין (שאתם מכירים גם מ"הקשר הצרפתי")

קאסט: אלן בורסטין (כריס מקניל. בורסטין שיחקה גם ב"רקוויאם לחלום" את דמותה הבלתי נשכחת של שרה גולדפרב), לינדה בלייר (רייגן מקניל), ג'ייסון מילר (האב דמיאן קאראס), מקס פון סידוב (האב מרין), לי ג'יי קוב (לוטננט ויליאם קינדרמן), ג'ק מק'גווורן (בורק דנינגס), מרסדס קיימברידג' (קולו של השד)

שנת יציאה לאקרנים: 1973

פרסים: כן! שני אוסקרים: עבודת הסאונד הטובה ביותר, וכן התסריט המעובד הטוב ביותר (הסרט מבוסס על ספרו של ויליאם פיטר בלאטי). כמו כן, הסרט היה מועמד לשמונה פרסי אוסקר נוספים. פרגנו בעיקר לאפקטים, התסריט ועבודת המשחק. 

כרזות נוספות של הסרט, מחוות לסצנות מרכזיות

מה קורה בגדול

      "מגרש השדים" מבוסס על ספר הנושא את אותו השם מאת ויליאם פיטר בלאטי (הספר יצא שנתיים לפני הסרט, ב- 1971). סיקוונס הפתיחה, אחת מנקודות הביקורת של הסרט כיוון שהוא נראה לכאורה מנותק לגמרי ממה שקורה בהמשך, מתרחש בעיראק, באתר ארכיאולוגי כלשהו (עיראק של היום נמצאת על שרידי בבל, אשור, ארם נהריים ועוד שלל שמות שאתם זוכרים נורא טוב משיעורי תנ"ך בבית הספר היסודי). האב מרין, אחד משלושה כמרים המופיעים בסרט, מנהל באתר חפירות ארכיאולוגיות, במהלכן מתגלה צלם קטן של יצור אבן זועם, קבור עם תליון זהוב. יש מעט מאד טקסט בחלק הזה ושלל דימויים ועבודת סאונד כדי להעצים תחושת פורענות הממשמשת ובאה ואת חששותיו של האב מרין מפני צלם האבן בלי שיהיה ברור למה. בסוף הסיקוונס, חוזר האב מרין אל אתר החפירות ומביט שם בפסל אבן גדול ומאיים, ואז עוברת זירת ההתרחשות אל ג'ורג'טאון, אל השחקנית כריס מקניל ואל בתה בת ה-12, רייגן.

       אחרי שכריס שומעת רעש משונה מעליית הגג, היא מתחילה לחוש בשינויים בבתה היקרה (והמעצבנת, יש לציין) רייגן. רייגן מתחילה לנבל את הפה ולשקר ולהגיד שהמיטה שלה זזה.
כריס לוקחת את רייגן לבדיקות רפואיות אבל הכל מראה כי מצבה הרפואי של רייגן תקין. לכריס יש סוג של מערכת יחסים (מאד לא מפורשת בסרט, שלא כוללת ביטויים גופניים כלשהם) עם בורק, שהוא גם במאי הסרט בו היא משחקת. המצב המשפחתי של כריס ורייגן חשוב- כריס גרושה ואביה של רייגן חי באירופה. באופן עקרוני, כריס מנהלת את חייה העצמאיים ללא גבר משמעותי (וזה צובר משמעות בהקשר הכללי של הסרט).

     לצד עלילת רייגן-כריס, מצטרפת העלילה המקבילה העוסקת באב דמיאן קאראס, כומר מגניב שלמד גם פסיכולוגיה בהכשרתו, ובמשבר האמונה שלו. דמיאן מאבד את אמו בתחילת הסרט.
אחרי שמצבה של רייגן מחריף עד כדי כך שנאלצים לקשור אותה למיטתה ולעטוף את הרהיטים בחדרה מחשש שתפגע בעצמה, ואחרי שהרפואה המודרנית, ואפילו הפסיכיאטריה, נואשה מלסייע לרייגן, ואחרי שרייגן קשורה למותו המסתורי בטרם עת של בורק (הבמאי-בויפרנד של אמה), יוצרת כריס קשר עם דמיאן, נפגשת איתו ושואלת אותו על גירוש שדים. דמיאן מסביר לכריס כי לאדם שכפאו שד יש הגדרות מדויקות וכי על מנת לבצע טקס גירוש שדים עליו לבקש את אישור הכנסייה הקתולית. הוא מסכים לבוא ולראות את רייגן, משוחח עם השד ובשיחה ביניהם מצהיר השד כי הוא השטן, בכבודו ובעצמו. דמיאן מקבל אישור מן הכנסיה לבצע את הטקס, ואפילו מקבל כוח תגבור- ידידנו, האב מרין חובב העתיקות. מסתבר (מידע שנמסר לנו אחרי סיקוונס הפתיחה הסתום) שהאב מרין כבר ביצע אי אלו גירושי שדים בעבר, כאשר בגירוש השדים האחרון הוא כמעט מת.

ובכן.
טקס הגירוש שמנהלים האב מרין ודמיאן בחדרה של רייגן הוא סאגה שלמה ומפורסמת הכוללת קלוז אפים ואפקטים דוחים במיוחד על רייגן המפלצתית, התזת מי קודש ותפילות בלטינית. בסופו של דבר נמצאת ישועה כלשהי עבור רייגן (בעוד האב קאראס אינו זוכה לכך).

הפתיחה

שוט  הפתיחה. האור בחלון עתיד להעלם

    כתבתי כבר בכמה הזדמנויות, שברוב המקרים הידועים למדע, סיקוונס הפתיחה של הסרט מהווה מעין 'הצהרת כוונות' בנוגע למה שהסרט עומד לעסוק בו, ולכן תמיד ראוי לבחון את הפתיחה ולהבין ממנה את ההקשרים הרחבים יותר, ממש מן השוט הראשון, תנועת המצלמה הראשונה, הסאונד הראשון. ב"מגרש השדים", השוט הראשון שאנו רואים מייד אחרי הלוגו של 'וורנר' הוא של הבית בו מתרחשת הפורענות, דהיינו, ביתן של רייגן וכריס והמקום המרכזי בו מתקיימות רוב הסצנות החשובות בסרט. מבטה של המצלמה מתעכב מעט על הבית, שמצולם מפינתו ואז נכבה אור באחד החלונות והמצלמה נעה בדולי ימינה (תנועת דולי מתבצעת באמצעות עגלה, אליה מחוברת המצלמה, המונחת על פסים שמאפשרים את אפקט התנועה החלקה) אל עבר הרחוב, בו מהלך זוג נורמטיבי על המדרכה ומשוחח. כל ההילולה הזו מתרחשת בשעת לילה, והמצלמה, בזמן שהיא נעה, עוברת בין שיחים וצמחיה שנמצאים בקדמת המסך ואפילו מרשרשים קצת (שומו שמיים) כשהמצלמה זזה. כל מטרת הקטע הקצרצר הזה היא ליצור תחושה שמישהו או משהו צופה בחשאיות בבית וזומם מזימות אפלות. אנחנו יודעים שזה חייב להיות משהו זדוני (צמחיה מרשרשת, חושך, אור שנכבה). לכל זה מצטרף סאונד, עדיין מהוסה וכמעט בלתי מורגש, שיוצר תחושה מאיימת. מייד אחר כך, השוט נמוג אל שוט אחר בדיזולב (התמזגות שוט בשוט) אל קלוז אפ של פסל אבן נוצרי כלשהו, ככל הנראה של מריה הקדושה, וברקע, באוף-פוקוס, אורות צבעוניים שיכולים להיות אורות של מקום אחד בלבד: כנסיה.

פסל האישה. שוט שני

   אחרי שוט הפסל, שנמשך משהו כמו שתיים-שלוש שניות, נכנסים הכינורות המצווחים המוכרים מסרטי אימה (מורשתו של היצ׳קוק) של שנות הששים והשבעים וכתוביות הסרט באדום זועק. הנה סיכום קצר של מה שאנחנו מבינים משני השוטים הקטנים האלה:

1. יש בית, ונכבה בו אור. משמעות סמלית: חושך במקום אור, רע (שחור) משתלט על טוב (אור).

2. יש מישהו, כאמור, או משהו שצופה על הבית, מנהל מעקב עליו, מתכנן משהו שקשור בבית.

3. הבית הוא מוטיב מרכזי בסרט העתידי ובמיוחד חלונות הבית (הפתחים שהשד רוצח באמצעותם).

4. פסל מריה הקדושה הוא בעל שתי משמעויות מרכזיות: יהיה כאן סרט שיעסוק בדמויות נשיות, ולא סתם דמויות נשיות, אלא נשים מעונות, אומללות (ואם רוצים לחשוב על ההקשרים ההיסטוריים של מריה, אפשר לחשוב על מרים המגדלית, שלפי מה שהכנסיה לא אומרת, הייתה ככל הנראה בת זוגו של ישו וגם על מרים האם, הבתולה שהרתה וילדה את בן האלוהים, שתיהן נשים שהוקעו מהחברה של זמנן ועברו סבלות כאלה ואחרות). המשמעות השנייה היא נצרות, בה דן הסרט בהרחבה, ולא תמיד בחיוב.

בנתיים, בעיראק הצפונית

    אחרי הכתוביות המציגות את שם הבמאי ושם הסרט, חודרת אל הפסקול תפילה מוסלמית שמורכבת משלוש המילים הידועות ביותר ככל הנראה בשפה הערבית והן אללה הוא אכבר. הזמרה נמשכת לאורך סדרת השוטים הפותחים את הסיקוונס, של חמה בעת שקיעה, המצולמת בהתחלה בשחור לבן ולובשת צבעים עזים יותר בתוך השוט (צבעי אדום על גווניו השונים, המקושרים עם נשיות, דם, צורות עגולות). השמש שוקעת אל אזור סלעי ומשונן המהווה ניגוד לצורת העיגול המושלמת: מעגל כמסמל נשיות לעומת צורות גבריות, חדות, ברורות ופאליות. הרקע המשונן מרמז על עיוות כלשהו שעתיד לקרות לשמש כאשר תגיע אליו. מעבר קאט אל אתר עתיק כלשהו, משופע בקשתות, באמצע המדבר, המצולם באקסטרים לונג שוט, ואז אל החפירות. עכשיו תחזיקו חזק בכיסא- כאן מגיעה סדרת שוטים אוריינטלים וכשאנחנו אומרים 'אוריינטלי' אנחנו מתכוונים: הצגה של תרבויות שאינן מערביות בעין מערבית.

השמש של "מגרש השדים"- צבעים חמים-אדומים, רקע משונן

    במקרה של ״מגרש השדים״ מדובר בניסיון שחזור אווירה בעיראק, היא אדמת מצבור עתיקות בל ייאמן - שם נמצאות הריסות בבל, שם התקיימו ערים עתיקות של התרבות האשורית וגם העיר ארם נהריים, ממנה הגיע אברהם אבינו. סיקוונס הפתיחה אכן צולם בצפון עיראק, קרוב לגבול עם סוריה, במספר לוקיישנים וביניהם חאטרה, ככה שהאותנטיות של הסיקוונס מרשימה בפני עצמה.
    ילד שזוף, קל רגליים ויחף, עוטה כאפייה אדומה, רץ בהתרגשות על רקע מאות חופרים וצעקות בערבית (כמה שוטים לפני אנחנו גם רואים רועי כבשים עם העדר שלהם עוברים בקרבת מקום), בינות ענני אבק, כלי חפירה ואבנים, אל אירופאי מבוגר ולבן שיער. הגבר האירופאי, חובש כובע רחב של ארכיאולוגים ולבוש בגדים בהירים הולך אחרי הילד אל מקום בו נמצאו שרידי עתיקות. האירופאי, האב מרין, מוצא תליון עתיק שאינו שייך לאותה התקופה, ואז, כשהוא מכניס את ידו אל בור חשוך, הוא גם שולף צלם קטן ומכוער. החפירה בתוך הבור החשוך קשורה גם היא למוטיבים של נשיות, ואם נדייק, אל מוטיבים מפחידים של נשיות ושל הגוף הנשי.

הפסל המרושע בידיו של האב מרין

    הנה משהו מעניין: למרות שכמעט לא ניתן לראות נשים בשבע דקות הפתיחה בעיראק, יש בסיקוונס המון אזכורים והקשרים פסיכואנליטיים של נשיות (והפחד ממנה). מוטיב השמש חוזר שוב, ביחד עם הצבעים החמים, מייד אחרי מציאת הפסל, וכן מוטיב הצורה העגולה- האב מרין נוטל גלולות עגולות קטנות מקופסה עגולה וכסופה, לצד מטוטלת עגולה (שנעצרת בדרך פלא כשהאב מרין בוחן את הפסל שוב) ושעון עגול עם ספרות בערבית, כל אלו לצד עובדי הכפיים המקומיים המצולמים בלונג שוט, ואם הם מצולמים במרחקי צילום קרובים הם יהיו פגומים בדרך כלל, כמו הנפח הערבי עם העין החסרה (יהיה מעניין להשוות את הצגת המקומיים בסרט להצגת אינדיאנים במערבונים משנות החמישים. הרבה מן המאפיינים מתקיימים כאן).

    לאחר טיול קצר ברחובות, מגיע האב מרין למקום בו ממיינים ומקטלגים את העתיקות. הוא מביט בצלם המרושע שמצא בתוך הבור, והקולגה הערבי שלו אומר לו, בערבית, "Evil against evil" (ואז, כאמור, מטוטלת השעון נעצרת). לאחר מכן נפרד האב מרין מעמיתו, מטייל שוב ברחובות הומי האדם, כמעט נדרס על ידי מרכבה שבה נמצאת- שלושה ניחושים- אישה זקנה, ושב אל אתר העתיקות בזמן הפסקה בעבודות. שני שומרים ערבים חמושים, שנראים, כמיטב המסורת, עוטי כאפיות ושחורי שפם, מזנקים לבדוק מה קורה ומניחים לאב מרין להיכנס. הכומר הזקן מטייל באתר השומם, ונראה שהעתיקות מביטות בו יותר ממה שהוא מביט בהן. מוטיב השמש העגולה הכתומה חוזר שם שוב, כשהאב מרין נועץ את עיניו בפסל אבן מפחיד, והפסל, באמצעות עריכת השוטים, משיב לו מבט. דמות ערבי נוספת, שלא ברור מה הוא עושה שם, נכנסת אל סדרת השוטים ולאחר מכן מגיע שוט נוסף בו הפסל והאב מרין מביטים זה בזה כנכונים לקרב, נהמת כלבים נכנסת ברקע והאב מרין צופה בהם מרחוק כשהם נאבקים.

האב מרין והפסל

    כתבתי עוד בהתחלה על כך שאחת מנקודות הביקורת העיקריות על הסרט ועל פרידקין בהקשר זה, הייתה שסצנת הפתיחה מנותקת מן ההתרחשויות בג'ורג'טאון, מקום מגוריהן של רייגן וכריס.
ההקשר אינו מובן מיידית וצריך לעשות עבודת ניתוח כדי להבין איך הגיע השד מעיראק אל רייגן דווקא ועד שלב מאוחר מאד של הסרט (באמצע סצנת גרוש השד) לא נעשה קישור מפורש בין הרוע שכביכול התגלה בצפון עיראק לבין השד הרודף את רייגן. יש לחפש בפרטים הקטנים, כמו בכל יצירה קולנועית, כדי להבין לעומק מהי מערכת הערכים שנמצאת מאחורי מה שנראה על המסך. אז:

למה זה קורה דווקא לרייגן?

תמימה לכאורה, הלא כן?
רייגן לפני 

בסרט מבואר, אבל לא מבואר באמת, ויתרה מכך- האב קאראס שואל את האב מרין בזמן המנוחה מן הסשן הראשון של טקס הגרוש, למה דווקא הילדה הקטנה הזו. הנה השיחה הקצרה שלהם מתוך התסריט:

Father Damien Karras: Why her? Why this girl?

Father Merrin: I think the point is to make us despair. To see ourselves as... animal and ugly. To make us reject the possibility that God could love us.

בתשובתו, האב מרין מקשר את השד עם הרצון לייאש את בני האדם ולהראות אותם במלוא כיעורם, חייתיים ודוחים ובכך לא להאמין שאלוהים יכול לאהוב אותנו. זה הזכיר לי את מה שטיילר דרדן אומר ב"מועדון קרב"- שאנחנו צריכים להכיר באפשרות שאלוהים לא אוהב אותנו, ויתרה מכך- שהוא שונא אותנו, ושאנו ילדיו הבלתי רצויים (תקופה אחרת, זמן אחר, אבל כה מעניין). יש גם סאב טקסט לדבריו של האב מרין- האם רייגן היא מועמדת פוטנציאלית לאמונה שאלוהים לא אוהב אותה? למה? הייתכן שזה קשור לאמה, ולאורח חייה? התשובה, ילדים, פה למטה:

לעומת זאת. רייגן אחרי

ובמבט רחב יותר, למה זה קורה דווקא לכריס ורייגן?

    על הופעת 'הנערה האחרונה' שמעתם? ובכן, לעולם לא מאוחר מידי. אי שם בפאתי 1987, כתבה חוקרת קולנוע בשם קרול קלובר מאמר שבו הציגה תיאוריה על דמות נשית מסוימת, שמאפייניה המיוחדים צצים וחוזרים בסרטי אימה, ולא סתם סרטי אימה, אלא סרטי סלאשר - סרטי ז'אנר של אלימות קיצונית ומפלצת איומה / רוצח פסיכופט. קלובר מצאה, כי בתוך חבורת הצעירים - קורבנותיה של המפלצת המטורפת - מופיעה דמות אחת, שנדמה שחוזרת על עצמה בכמה סרטים (דוגמאות נפוצות הן "יום שישי ה-13", "המנסרים מטקסס", "ליל המסכות") - דמותה של נערה צעירה שמצליחה לשרוד את המפגש עם המפלצת, להילחם בה ולא למות בעקבות המפגש (בסרטים מוקדמים של הז׳אנר מגיעה דמות גברית ומצילה אותה לקראת הסוף). זוכרים את סידני מסרטי "הצעקה", ואת ג'ולי ג'יימס ב"אני יודע מה עשית בקיץ האחרון?" בסרטים מאוחרים יותר דמות הנערה אפילו מצליחה לקחת את הנשק מהמפלצת ולהרוג אותה. זוהי הנערה האחרונה- אישה חזקה שמצליחה לגבור על הכי מפלצתי שיכול להיות. בסרט סלאשר טוב ומודע לעצמו, תהיה הנערה האחרונה השורדת היחידה, ואף פעם לא השיקוץ המכונה בחור.

    הנערה האחרונה היא מושא ההזדהות של הצופה, בתור השורדת האחרונה, אבל הנחת היסוד הבלתי מודעת היא שהצופה הוא גבר ולכן דמותה של הנערה האחרונה נועדה לעיניים גבריות בסופו של דבר. אם נסתכל על זה מנקודת מבט הגיונית, הנערה האחרונה עוברת עינויים דיי מזוויעים לפני שהיא מצליחה לנצח את המפלצת (ובהקשר ל"מגרש השדים" זה מקבל משנה תוקף). והרי לא נוכל לקחת גבר ולענות אותו באותה הצורה שמענים אישה על המסך (אם כי הגיעו במאים, שמבחינות רבות פרצו את הסכר והביאו לקדמת המסך גם עינוי גברים, וטרנטינו הוא אולי הדוגמא הפופולארית ביותר לכך, עם סצנת האונס הבלתי נשכחת של מרסלוס ב"ספרות זולה"). הנערה האחרונה, אם כן, מייצרת הנאה מזוכיסטית מסוימת עבור הצופה הגברי בלי ללחוץ על הנקודות הכואבות באמת, ומאפשרת לצופה הגברי לספוג את הרגשות שמעורר הסרט באמצעותה.

    לנערה האחרונה יש קווי אפיון מרכזיים שמייחדים אותה והופכים אותה למי שהיא-
בראש ובראשונה השם, שיהיה בדרך כלל שם גברי או שם שהוא יוניסקס ("אלן ריפלי" של הנוסע השמיני הוא דוגמא פופולארית, ב"המנסרים מטקסס 2" לנערה האחרונה קוראים סטרץ').
הנערה האחרונה תהיה גם הרבה יותר ערנית משאר האנשים בסביבה, ובעלת יכולת הישרדות מרשימה- בזכות כל אלו היא יודעת איך להתמודד עם הרוצח. המאפיינים החיצוניים שלה מחזקים את הטענה שהיא נועדה לעיניים גבריות- הנערה האחרונה נראית כמו סוג של טום-בוי, בתולית יותר, חסודה יותר (סידני של "הצעקה" וכל האישיו סביב הסקס, אלן ריפלי והתספורת הגברית).

    ב"מגרש השדים" אין נערה אחרונה מובהקת כיוון שזה אינו סרט מז'אנר סרטי הסלאשר, אבל יש הדהודים ברורים שלה- הן לכריס והן לרייגן יש שמות גבריים. אף אחת מהן אינה מתלבשת או נראית כמו אישה פתיינית. כריס היא שחקנית ידועה ועצמאית שמכלכלת את עצמה ואת בתה לבדה בעוד הגרוש שלה באירופה. אפילו בסרט בו מככבת כריס, היא משחקת דמות של אישה מנהיגה שמלבה את האש בהפגנה שבסרט. לכריס יש שיער קצר, בעוד אצל רייגן מדובר בילדה שנמצאת באזור הדמדומים בין ילדה לנערה, בדיוק בקו התפר של השינויים המיניים. הדברים מקצינים כשהשד יודע ללחוץ בדיוק איפה שכואב (בסצנה עם סיבוב הראש המלא, אומר השד לכריס, Do you know what she did, your cunting daughter?(. כריס, אגב, עוברת שינוי חזותי במהלך הסרט ממש כמו רייגן, ומאפייניה הנשיים הולכים ומיטשטשים ככל שהעלילה מתקדמת יותר.

כריס, לפני הפורענות

    אפשר לנתח את "מגרש השדים" מנקודת מבט מטרידה, השופטת את כריס על אורח חייה העצמאי, על מערכת היחסים עם בורק, הבמאי שלה ועם אביה של רייגן, ובכך שהיא משמשת "טרף קל" כי אין גבר בסביבה לשמור על העניינים. מעניין שכריס נאלצת בסופו של דבר לפנות אל גברים לעזרה (דמיאן, האב מרין) כי הדברים הבטוחים והמוכרים (רפואה, פסיכיאטריה) נואשו מלהושיע אותה. מעניין עוד שכל מי שבודק את רייגן הוא גבר- הרופאים, הפסיכיאטר שמהפנט אותה.

השד עצמו הוא יסוד זכרי (שמתבטא בפסל שלו בסיקוונס הפתיחה, המציג בצורה מפורשת זכר) שנכנס בכוח אל רייגן. על השד והאופי הספציפי שלו אכתוב בהמשך, וגם על איך שזה מתקשר ליסוד מאד עמוק בסרט-  הפחד מנשים, ומנשיות בהתהוות.

כריס, במהלך הפורענות. ילד קטן עם תספורת פטריה מהניינטיז

הכומר שלנו הוא כומר מדליק

    "מגרש השדים" עורר עם צאתו לאקרנים את חרון אפה של הכנסייה, בטענה שהוא פוגע בקתולים, בנצרות, באלוהים ובעולם כולו באשר הוא בגלל התכנים בהם הוא עוסק. וזה מעניין. הכומר המדליק הוא כמובן האב קאראס, שחווה במהלך הסרט תהליך של משבר אמונה, אבל הוא גם מתאגרף, עושה ג'וגינג בשעות הפנאי, שותה בירה ו-וויסקי וגם נראה לא רע בעקרוניות של העניין. בקיצור, הוא כומר מגניב. הוא גם אוהב את אמא שלו, והנקודה הזו היא אמצעי הסחיטה של השד נגדו.

יכול להיות, רק יכול להיות,
שזה מה שעיצבן אותם

דמותו של האב קאראס קרועה בתוך עצמה ולכן ככל הנראה עוררה אי נוחות רבה בקרב אנשי דת, שתפסו אותה כמעודדת כפירה המונית וחיבוטי נפש בענייני האמונה. פרט התפאורה הבלתי נשכח של הפסל המושחת בכנסיה ואובייסלי הסצנה שבה רייגן-השד מתייחדת עם הצלב שהונח בדרך פלא בחדרה, יכולים לעורר זעם. אני לגמרי מבינה את זה.

אבל מה-

כמה נקודות ששווה לשים אליהן לב בהקשר הנצרות בסרט- ראשית כל, הכנסייה מיוצגת על ידי גברים. במארג העדין של יחסי נשים וגברים של הסרט, הם בסופו של דבר המושיעים. לעניין הישועה יש מחיר- רייגן משתחררת מהשד בסופו של דבר, לא לפני ש"נשיותה" המפלצתית הורגת את בורק, את האב מרין ובסופו של דבר גם את ידידינו האב קאראס. מייצגי הגבריות נהרגים, אם כן וגבריות-כנסייה הולכים יד ביד בסרט. יש איזושהי סברה שמייצגי הדת בסרט הם (כמו בהרבה מקרים) מייצגי מערכת הסמכות בעולם המציאות, דהיינו, הממשלה (הם אשמים בכל, בקיצור).

    אם נסתכל קצת על שנת יציאת הסרט, אפשר יהיה להבחין בשני אירועים מכוננים בארצות הברית- סיום מלחמת וייטנאם ופרשת ווטרגייט, כאשר שני האירועים הובילו לאי אמון של הציבור ולהתפוררות חברתית באמריקה. ההתפכחות משנות ה-60 המשוחררות וטראומות המלחמה שהגיעו מוייטנאם עשו את שלהן. יהיה פשטני מידי להגיד שהאב קאראס הוא דמות שמייצגת את הלך הרוח בחברה האמריקנית כי זה קצת יותר מורכב מזה. האב קאראס מאבד במהלך הסרט את שורשיו המשפחתיים והוא אכול רגשות אשם כי לא טיפל באמו כפי שרצה. משבר האמון שלו מגיע ממקום כנה ואמיתי ואי אפשר לומר שהוא מושחת- וסופו המר, עם ההתגלגלות הסמלית במורד המדרגות, מסמן את ההקרבה העצמית שלו לטובת העתיד- הילדים (רייגן), הטוב (אל מול הרע). לאן כל זה מוביל? 

אופיו של השד

חיפוש קצר באינטרנט העלה שלשד של "מגרש השדים" יש שם (אם כי בצפייה קפדנית מאד לא הצלחתי למצוא אזכור של שם, מלבד כשהוא טוען שהוא השטן), והוא בישראל פאזוזו. שם עליז, קצת מתקתק בשביל שד, אני מכירה כמה אנשים שהיו עלולים לכנות את השרקן שלהם בשם הזה.

כשהתחלתי לכתוב את הפוסט, הייתי נחושה לא להעלות לכאן תמונות דוחות מידי (מהן יש למכביר) מן הסרט.
זאת תמונה של פאזוזו עושה היוש (והשמש זורחת מאחוריו. מתוך סיקוונס הפתיחה בעיראק)

יש נקודה מעניינת באופן שבו מתייחס השד אל הגוף שבו הוא נמצא. אנחנו יודעים שמדובר בילדה בת 12 (וכאמור, נודניקית אבל באופן נסלח), אבל השד מוצא לנכון להעיר את כל ההערות מנבלות הפה שבנמצא כדי להדגיש מיניות נשית, זימה ושחיתות. החל מפניות אל האב מרין במהלך טקס הגירוש (ואמירת מילים שלא נחזור עליהן כאן, בגן רינה, אבל שאפשר לקרוא אותן בציטוטים מפורסמים מן הסרט בלינקוקים מטה) וגם אל הרופא המטפל בהתחלה, וכלה בסצנת הצלב האקסצנטרית/מלחיצה/אקסטרימית. בקיצור, השד הוא יצור מיני, ועיקר ניסיונות הפרובוקציה שלו הם מיניים, ואני אחזור שוב, מדובר בילדה.בת.12.סבבה?

בלי תמונות דוחות. רייגן במהלך טקס הגירוש

לא נדבר על מה שזה עשה ללינדה בלייר, השחקנית ששיחקה את רייגן, אבל בהחלט נדבר על זה במשמעות הרחבה של הפחד מנשים, ממשיכה אליהן ומכל דבר שקשור בהן- אפילו כשהן עדיין ילדות. הבחירה בילדה על סף ההתבגרות המינית שלה אינה מקרית.

פחד מנשים

    אז דיברנו על 'הנערה האחרונה' ועל המאפיינים שלה ביחס לכריס ורייגן, על זה שהנשים מנצחות את הגברים ושורדות בעוד נציגי הכנסייה הזכריים מתים בסוף הסרט, על העובדה שדווקא רייגן, ילדה על סף ההתפתחות המינית זוכה בכבוד המפוקפק לארח את השד בגופה, על אופיו הספציפי מאד של השד, שנוטה לנבל פה ולהשתמש בכינויים מיניים, וכמובן על סצנת הצלב.

סורו מעל פניי, נשים מפחידות!

    יש ב"מגרש השדים" ביטוי לפחד מאד קמאי ועתיק יומין, שדיברתי עליו כבר בהקשר לסרטים אחרים עד זרא, ולכן לא אברבר עליו יותר מידי כאן ("תינוקה של רוזמרי", "מיזרי", "קטיפה כחולה" ועוד), ונובע בעיקר מאי הבנה של תהליכים הקשורים בנשים (תסביך המדונה, חרדת הסירוס, המסתורין סביב גוף האישה). סצנת הפתיחה מבטאת בפירוש רמיזות נשיות, ודמויות הנשים בסרט הן אכן משהו שיש לפחד ממנו- אישה עצמאית, מצליחה, שאינה זקוקה לגבר בחייה כדי להתקיים.

    התפוררות המודל המשפחתי המוכר, של אבא-אמא-ילדה הוא גם משהו שקשור בסרט. כתבתי על המסר הבעייתי, התת קרקעי, שיש "להעניש" את כריס בגלל בחירותיה לחיות לבדה ובנפרד מאביה של רייגן, שמתגורר באירופה. יש גם מספר אזכורים בהם כריס כועסת על האב הנעלם, ובואו באמת נשים את הקלפים על השולחן: אם היה אבא בבית, האם עדיין היה אפשר לצלם את הסרט באותה הצורה?

מה אמרנו:

דבר האישה: תקשיבו, מדובר בסרט נורא מפחיד. הפסקול ככל הנראה ירדוף אתכם, לצד פניו של השד המופיעות בהבזקי סופר אימפוזיציה בחלקים שונים של הבית (דלת חדר השינה של רייגן, המטבח) המהווים בעיני את השוטים היותר מפחידים שראיתי בקולנוע. האפקטים, ויותר חשוב- המשמעות מאחוריהם, תקפים ומעניינים עד היום, ולא רק בראי התקופה. בקיצור, לכו לראות. אני לא יודעת איך להסביר את זה, אבל אם צופים בזה לבד (לבד לבד! החתול שלכם יכול להיות איתכם, ואחר כך אתם גם עלולים לחשוד בו אם לא עשיתם זאת עוד קודם לכן, אבל זהו) חווית הצפייה מתעצמת. לתשומת לב הקוראים. לסרט יש אווירה קודרת ייחודית ומלאת אפלה, שדים או לא שדים.

זה ירדוף גם אתכם!
סופר האימפוזציה המפחידה ביותר בקולנוע

לינקוקים:

"מגרש השדים" ב-ויקיפדיה בעברית
"מגרש השדים" ב- IMDB
 ציטוטים מפורסמים מן הסרט
תיאוריית 'הנערה האחרונה' ב-ויקיפדיה באנגלית

Her Body, Himself: Gender in Slasher film - מאמרה של קלובר

_______________________________________________________

מה עוד?

* זוהר אוריה היא יוצרת קולנוע ועוסקת כרגע בסרט בשם "מריה השחורה", העוסק באלימות ורצח במשפחה. מזמינה אתכם לבדוק את הפרויקט שלה בלינק הזה, וגם לפתוח את האופקים. חלק מן ההכנסות לטובת הסרט יתרמו ישירות לנשים ומשפחות שחוו אירועי אלימות במשפחה.   

* רשף לוי, יוצר ישראלי שאני אוהבת, חטף קצת ריקושטים על סרטו האחרון, "לצוד פילים". נכון שהבלוג לא עוסק בקולנוע ישראלי, אבל רציתי לחזק מכאן את רשף ולהגיד לו להמשיך ליצור. מבקרים תמיד יהיו, וכל הבמאים הגדולים חטפו ככה או אחרת. אני ראיתי את "לצוד פילים" פעמיים ונהניתי עד מאד. עשית לי לצחוק ולחייך וזה לא מובן מאליו. ואין דבר נפלא יותר מלשמח אנשים.

פסטיבל הקולנוע בירושלים, 4-13/7/2013 : עלעול בתכניה, המלצות והסרט Upstream Color של שיין קארות'

יש משהו ממש מצוין במילה "לעלעל". זה מתגלגל על הלשון בכייף, זה מזכיר עלעלי עץ, או עלווה, זה מזכיר סתיו ושלכת, זה יוצר ערגה לימים קרירים יותר. חוץ מזה, זה ממש כייף לעלעל בדברים. 

נסו לעלעל, למשל, בתכניית פסטיבל הקולנוע בירושלים. קודם כל- חגיגה! הפסטיבל חוגג שלושים השנה, והסרטים נראים מעניינים ומגניבים להפליא. חוץ מזה, כשכבר יש חגיגה אמיתית, צבעונית ועשירה של קולנוע איכותי, אין דבר נפלא מזה. הפסטיבל הוא אחד מאירועי הקולנוע השנתיים החשובים בארץ, ומידי שנה מארח סרטי איכות ויוצרים חשובים, מיינסטריים ופחות מיינסטרימים.

בכלל, באירועים המוקדשים כל כולם לקולנוע, חווית הצפייה הופכת להיות משהו אחר. אתה מתיישב באולם, וסביבך יש אנשים שבאו במיוחד, אוהבי קולנוע, אוהבי הדימוי הויזואלי, אוהבי המצלמה והתיווך שלה את המציאות. אחרי כל זה, אתם לא תלכו? ברור שתלכו. וההמלצות מייד יגיעו בהמשך, כי מי אנחנו שנזניח את הנושא החשוב הזה. 

ביום שישי שעבר התקיימו הקרנות ה- Preview לסרטים נבחרים מן הפסטיבל לעיתונאים ובלוגרים, והיה מגניב כי היו סרטים באמת טובים. מצד שני, לך ותרכז במקום אחד המון מבקרי קולנוע, מרכזיים יותר ופחות, ואנשי קולנוע (גם יוצרים הוזמנו לאירוע). אתה מסתכן בלשמוע הערות כמו, "אני צופה שזה לא יהיה יותר מבינוני עם נטייה קלה לאכזבה," או "הוא צלם מחונן, אבל לא הייתי משקיע את מאה ושמונה הדקות כדי לראות את הסרט המלא," או סתם לראות גיקים של קולנוע בטונוס שרירים גבוה (משמע- נרגשים). Not that there's anything wrong about it, נזדרז לומר, כי גם אנחנו (אני! אני! וגם עצמי ואנוכי היו) כאלה.  

צפיתי בשני סרטים ואכתוב בהמשך על הסרט החזק יותר, מבחינתי, Upstream Color של שיין קארות' ולמה כדאי ללכת לראות אותו, אבל לפני כן, אני רוצה לציין כמה סרטים חשובים שכדאי וראוי לראות. את התכניה המלאה אפשר למצוא כאן, באתר הפסטיבל, לצד שעות הקרנה, ושווה להסתכל בכל מקרה כי יש שם כמה פנינים אמיתיות וממש מרגשות ומלהיבות. 

אז במה אני הולכת לצפות בפסטיבל הקרוב?

חוץ מלחתולים, לכרסיטיאן בייל ולקיץ, יש לי פטיש די קשה לקולנוע איראני-אפגני. גם לקולנוע דרום קוריאני, אבל חכו שנייה. סנוניות זכורות לטובה של הז'אנר הם "ליקוי חמה בקנדהאר" מ- 2001 של הבמאי האיראני מוחסן מחמלבאף וכן "הלוח" מ-2000 של בתו, סמירה מחמלבאף. בפסטיבל השנה, יוקרן סרטו החדש יחסית של מחמלבאף, "הגנן", וסינמטק ירושלים גם יארח את הבמאי עצמו. "הגנן" צולם בחלקים שונים בישראל, ועוסק בדת הבהאית וביחסי דתות בכלל. זה נקרא ונראה מעניין בטירוף, ובהקרנת טרום הבכורה יתקיים דיון בין מחמלבאף וריצ'ארד פנייה, המנהל האמנותי הוותיק של פסטיבל הקולנוע בניו יורק.

מוחסן מחמלבאף

לינקוקים בנושא:

==============

מוחסן מחמלבאף ב-ויקיפדיה בעברית
ליקוי חמה בקנדהאר ב-ויקיפדיה בעברית

"הגנן" באתר הפסטיבל

"החברה קים מתחילה לעוף"

בהקשר קולנוע קוריאני, ולאו דווקא דרום קוריאני,  מופיע בתכניית הפסטיבל  סרט בשם "החברה קים מתחילה לעוף." הסרט הוא פרי של שיתוף פעולה בין כמה במאים, כולל במאית צפון קוריאנית אחת (בשם קים גוואנג-הון. האם ייתכן שלכולם בצפון קוריאה קוראים קים? עם שם משפחה שחובה עליו להכיל את האותיות ג' ו-ה'?) וקאסט שכולו שחקנים מצפון קוריאה. במרכז הסרט נמצאת החברה קים, פועלת בניין בפיונגיאנג שחולמת לבקר בקרקס בגלל חלום ילדות ישן על אקרובטיקה. חוץ מהעלילה ומהעובדה שקולנוע צפון קוריאני כמעט ואינו קיים, באופן עקרוני, שיתוף הפעולה בין הבמאים (בריטניה, בלגיה וצפון קוריאה) הוא פשוט מסקרן. פטיש מספר שתיים, כבר אמרתי?

לינקוקים בנושא:

==============

"החברה קים מתחילה לעוף" באתר הפסטיבל

"פנתר לבן"

אם התמונה שלפניכם היא לא המשעשעת בה נתקלתם מזה שנים, לכו לעמוד בפינה רגע, תחשבו על זה ואז תחזרו. "פנתר לבן" הוא סרטו הראשון, החדש והמסקרן של דני רייספלד. יש זאב רווח, יש עלילה שמזכירה קצת את "פייטר" ו"רוקי" (או, בעיקרון, את ז'אנר סרטי האגרוף) עם אדפטציה לישראל ויש הרבה באזז והתרחשות סביב הסרט הזה. זאב רווח משחק מאמן אגרוף מזרחי בשם דוד אוחנה שפוגש מתאגרף רוסי, פעיל בקבוצה נאו-נאצית בשם אלכס. הסרט עוקב אחרי מערכת היחסים בין השניים ובודק כל מיני יחסי זהויות ישראליות. הכל מתרחש בטבריה, שזה בכלל קטעים (כי טבריה זה מקום מצחיק. ויש שם את הכנרת. ולא הייתי שם כבר לפחות שבע שנים, עכשיו כשאני חושבת על זה). את דני, הבמאי, פגשתי באירוע ה- Preview והוא גם נידב פרט טריוויה משעשע על זאב רווח בהקשר הסרט: מסתבר, שזאב רווח עסק בנעוריו באגרוף בירושלים.

זאב.רווח.מצ'רלי.וחצי.וחגיגה.בסנוקר.היה.בעברו.מתאגרף.מקצועי. כן! "פנתר לבן" יהיה לדעתי אחת ההברקות בפסטיבל ואני כבר ממש משתוקקת לראות אותו, במיוחד לאור הטריילר הנ"ל:

* מילה לאנשי יחסי הציבור של הסרט- לא הצלחתי לאתר דף פייסבוק רשמי של הסרט, וחבל. בימים טרופים אלה של רשתות חברתיות וחיי חברה אינטרנטיים, זה חובה. בחייאת. עדכנו אותי כשייפתח (ואם כבר פתוח, אז בכלל. אם אני לא מצאתי סביר להניח שגם אחרים לא ימצאו).

לינקוקים בנושא:
==============
"פנתר לבן" באתר הפסטיבל
הצצה ל"פנתר לבן" בוואלה!תרבות
"פנתר לבן" ב- Ynet

"פלסטלינה"

נשארים בישראל.
"פלסטלינה" הוא קודם כל סרט בכיכובה של ריימונד אמסלם האהובה עליי מאד (את "7 דקות בגן עדן" ראיתם? את "שלוש אמהות"? את "אחותי היפה"? אז לכו מייד לראות). אמסלם נמצאת כבר זמן מה בתודעה, שחקנית מאד עדינה ומיוחדת ויוצאת דופן בקרב השחקנים הישראלים, עם סטאר קוואליטי אמיתית אבל עם ענווה רבה, וכל הופעה שלה היא פשוט תענוג צרוף של משחק איכותי. "פלסטלינה" מתרחש בשנות ה-60 בירושלים, טרום מלחמת ששת הימים, ומתאר מסלול התבגרות של ילדה בת 11, עם כל מיני תבלינים ופלפולים בדרך. שוב- שווה ללכת רק בגלל אמסלם. אחריות שלי.

לינקוקים בנושא:
==============
"פלסטלינה" באתר הפסטיבל
"פלסטלינה" בבלוג "איתן- קולנוע מזוית אישית"

"שלום מרוקו"

ביוש ישראל. היוש מרוקו.
"שלום מרוקו" משלב כל מיני דברים שביחד יכולים ליצור תמהיל ממש מעניין. שימו לב מה כתוב על הסרט בתכנייה: "אגדת רפאים עתיקה, רצח, חטיפה, מין, בגידה, אהבה נכזבת, רב תרבותיות- אלו הם מקצת מחומרי הגלם המעניקים ל'שלום מרוקו' את הנופך הדליקטסי המובחן שלו".
 Need I say more?

לינקוקים בנושא:
==============
"שלום מרוקו" באתר הפסטיבל

"אבן הסבלנות"

את "אבן הסבלנות" ראיתי לפני כמה ימים, בלי קשר לפסטיבל הקולנוע, ובפסטיבל עצמו אני הולכת לצפות בו שוב (הרי אני באובססיית צפייה חוזרת כשמדובר בסרטים ששווים את זה, שכחתם?) והוא, בהיעדר מילים אחרות, פשוט נפלא. כדאי להזהיר מראש שהתכנים של הסרט לא קלים בכלל, והתקציר התמים לכאורה לא חושף באמת את הרבדים העדינים שמרכיבים את הסרט הזה. יש פה גם מופת של משחק מצד השחקנית המובילה (קחו נשימה עמוקה) גולשיפטה פראהאני, שחקנית איראנית יפיפייה שממש נותנת טאץ' אישי לתפקיד. במרכז הסרט נמצאת מערכת יחסים עצובה, סבוכה, מתוחכמת ומלאת סודות של זוג אפגני. הבעל נמצא בסוג של קומה ואשתו הצעירה מנצלת את מצבו כדי להוריד מעצמה את כל מה שמכביד עליה, כשהאוזניים של בעלה לא באמת מאזינות. אני ממליצה עליו בחום בעיקר בגלל ההזדמנות לראות משהו שונה באמת, רחוק וקרוב כאחד אל האחות הגדולה בהוליווד אבל יוצר חוקים קולנועיים משלו.

לינקוקים בנושא:
==============
"אבן הסבלנות" באתר הפסטיבל

Upstream Color

את Upstream Color (ולא תרגמו את השם לעברית, תודה לאלוהים על הדברים הקטנים האלה) הולכים לראות כשלוקחים בחשבון שמדובר באחד הסרטים הכי לא סטנדרטים שיצא לכם לראות. חווית הצפייה מאד לא שגרתית- מדובר בסרט עשיר מאד בדימויים ויזואליים, חלקם לא משהו שתרצו לראות תוך כדי ארוחת הבוקר. הוא מתאפיין גם בביקורת חברתית ומבצע התייחסויות אינטרטקסטואליות ליצירות אחרות (ובמיוחד ל"וולדן" של הנרי דיויד תורו), מציג שוטים שעלולים לזעזע (אני כיסיתי את העיניים פעמיים במהלך הסרט, וזה הרבה בשבילי, ותוך כדי כיסוי העיניים תפסתי עוד שלוש בחורות ובחור אחד שעשו כמוני), ובאופן עקרוני הסיפור הנרטיבי הוא קשה- על בחורה צעירה בשם כריס שמגלה שנעשו בה ניסויים אותם היא לא זוכרת, ושמשבשים את חייה לחלוטין. היא פוגשת בחור, ג'ף (שיין קארות', שחוץ מלביים ולכתוב את התסריט גם משחק) ואיכשהו יש ביניהם קשר של הזדהות עם החוויה. מאוחר יותר הסרט גם חושף שג'ף עצמו עבר ניסויים דומים לאלה שעברה כריס.

למה לראות את הסרט (וזו בוודאי חוות הדעת הקצרה ביותר שכתבתי מימי על סרט, מי היה מאמין. אבל תהיו סלחנים. אם זה יהיה ממש דחוף למישהו, אתם מוזמנים לבקש פוסט נפרד ומפורט על Upstream Color ואז הכל יהיה בסדר)-

* בגלל עבודת הצילום. כאילו, וואו. ואחרי שאמרנו וואו, הסרט כולו הוא משחק של מרחקי צילום קרובים מאד, ממדיום שוט עד אקסטרים קלוז אפס, כשצילומי לונג שוט כמעט ולא מופיעים כאן. השמירה על מרחקי צילום קרובים מאד ועל התמקדות בחלקי גוף ופנים שומרת על אינטימיות ייחודית, קרבה מאד גדולה לדמויות (בעיקר לכריס, ולאופן שבו היא חווה את הניסויים ואת מה שבא אחריהם), עד כדי כמעט תחושה ממשית! אצלי זה בלט בעיקר אחרי שכריס סוממה. היה כמעט אפשר להרגיש בגוף את הכבדות של האיברים, את הראייה הלא ממוקדת. מהמם. חוץ מזה, הצילום בסרט עובר מ- off focus, לפוקוס עמוק, לפוקוס רך, לחלקים בשוט המצויים בפוקוס בעוד אחרים מעומעמים- עוד אלמנט שתורם מאד לאווירה ההזויה והכבדה של הסרט (שכל כולו נועד כדי להעביר וללכוד תחושות).

* בגלל עבודת הסאונד. הסרט קיבל, ובצדק, פרס בפסטיבל סאנדאנס האחרון על עבודת הסאונד, שמהווה חלק מאד דינמי בעיצוב האווירה הכאוטית, הבלתי מוסברת, של העולם הבדיוני של הסרט. ההפרדה בין הזיה ומציאות, בין מה אמיתי ומה לא, ומה נראה לנו אמיתי, מיטשטשת וכמעט לא מתקיימת כאן. רגע זכור לטובה- כשכריס נסחבת החוצה ממועדון אל גשם זלעפות היסטרי שצורם באוזניים לכל מי שיושב באולם.

* בגלל שיין קארות'. הבחור, יוצר אמריקני, הושווה על ידי סטיבן סודרברג לדיוויד לינץ' הבא. יותר מזה? את הסרט הקודם שלו לא ראיתי עדיין, אבל היה באזז גם סביבו, ואני יכולה לספר בסוד שהרבה מאנשי הקולנוע שהיו באירוע ה- Preview צפו ב- Upstream Color, פשוט כי היה מעניין לראות מה יעשה קארות'. חוץ מזה, הוא חתיך. הגיע הזמן שמישהו (מישהי) יקום ויגיד את זה. אבל לא נהיה קטנוניים.

קארות', בשוט מתוך הסרט

* אחד אחרון- בגלל דימויים חזותיים יוצאי דופן, מעניינים, מטורפים, מפחידים, מנתצי זהות. בכלל זה, דימוי החזירים, הקרח בקערה, הפצעים בגוף ובשר בכלל, האבנים בקרקעית הבריכה. ויש עוד. וכדי שכל זה לא יראה לכם כמו רשימה מסתורית של רוצח סדרתי חדש, לכו לראות את הסרט ואז תבינו.

לינקוקים בנושא:
==============
הסרט ב-ויקיפדיה באנגלית
הסרט באתר הפסטיבל
שיין קארות' ב-ויקיפדיה בעברית

=============================================================================

מה עוד?

פסטיבל הקולנוע יפתח ביום חמישי הקרוב, ה- 4 ביולי (הידד! נוכל לחגוג את יום העצמאות של ארה"ב באותו אירוע! אם זה לא שתי ציפורים במכה אחת, אני לא יודעת מה כן) באירוע חגיגי בבריכת הסולטן בירושלים. אפשר לקרוא על אירוע הפתיחה, וגם על כל אירועי הפסטיבל, באתר המושקע שלהם (בלינקוקים מטה). בואו, יהיה כייף. וזה בירושלים. זה אומר שהאוויר פה יהיה הרבה יותר מגניב מאשר אוויר המרכז, והפן של בני ובנות הזוג שלכם לא יהרס פה כל כך בקלות (כי אין פה לחות. באמת!), ויש פה מלא מה לעשות, ויש את חומות העיר העתיקה ואת מבנה סינמטק ירושלים, שזה בערך אחד המבנים הנפלאים ביותר בעיר עם נוף בארבעה כיוונים, ואם תתאמצו מאד, יש מצב שגם תראו אותי שם! אני אהיה זו שמתלהבת ומתרגשת לפני כל סרט וסוחבת את חצי בעל כורחו אל שורה 6, ואז מתעטפת באולם בצעיף ענק כי המזגן וכל זה. חפשו אותי. ולסיום, תראו מה קלטתי בגיא בן הינום כשיצאתי מהסינמטק:

ואם תחפשו ממש טוב, ילדים,
אולי גם אתם תראו אותו יום אחד

לינקוקים 

פסטיבל הקולנוע 2013 - האתר הרשמי
סינמטק ירושלים
דף הפייסבוק של הסינמטק ובו עדכונים שוטפים על הפסטיבל