יום שני, 5 בנובמבר 2012

"מיזרי"- כי כולנו רוצים שיהיה לנו מעריץ מספר 1


אולי אני צריכה לקרוא לפוסט הזה, "דברים שקורים לי כשאני בדרך לכתוב על סרט אחר לגמרי". אז אולי! לפני שבועיים, חל שינוי משמעותי במיוחד בהרגלי צריכת התרבות שלי. מקור השינוי המהותי הוא שאני וחצי התחברנו לכבלים. שומו שמיים, אני יודעת. יש כל כך הרבה דברים להשקיע בהם זמן, אז לבהות מול מסך-הכמעט-קולנוע בבית שלנו ולהעביר ערוצים במשך שעות? יהיו שיקראו לזה בגידה במלכות, יהיו שיגידו שזו יריקה בפרצופה של האמנות, יהיו שיגידו שזו הצטרפות לתרבות הזבל, ויש קבוצות שטוענות שכל הכבלים האלה הם חלק ממרקם עדין של מזימה בינלאומית נרחבת שחרטה על דגלה להרדים את הפרולטריון (=אנחנו) באינפוזיה של טראש ואסקפיזם ולמנוע ממנו לצאת אל הרחובות ולהפגין קצת אכפתיות למצב האומה.

כל המלהגים הללו בוודאי לא היו מודעים לקיומו של ערוץ MGM, ואם היו מודעים, בוודאי שלא היו מודעים לקיומו של ערוץ MGM HD, שזה כמו הראשון רק בהיי דפינישן (שזה היי בפני עצמו. אני ממש אוהבת את משחקי המילים האלה). נדמה שערוץ MGM כמו נוצר בשבילי ועבורי- מלא מלא מלא סרטים של פעם, בכמויות מסחריות, עד שתגידו די, כשפה ושם בין אבני החן הרבות משולבים יהלומים אמיתיים שיוצרים מחרוזת שאף אחד לא יכול שלא לרצות ללבוש.

בנימה מליצית פחות-
אני מאוהבת בערוץ הזה. הספקתי לראות בו את "אליבי" ו-"ורטיגו" של היצ'קוק ולהתמוגג מכל שנייה, את "חמים וטעים" בפעם המיליון, את "מוכת ירח" עם שר וניקולס קייג', "השער התשיעי" (הידד!) של רומן פולנסקי והיד עוד נטויה.

ותוך כדי עבודה על פוסט אחר לגמרי (רוצים רמז? עוד פעם רומן פולנסקי), נתקלתי בסרט של פעם ששילב בין שני דברים שאני מאד אוהבת: סטיבן קינג, ומותחן טוב של פעם. "מיזרי" הוא מסוג הסרטים (והספרים) שנחרטים בזיכרון שנים אחרי שצופים בהם, במיוחד סצנות מסוימות (ואל תדמיינו שאתם לא יודעים על מה אני מדברת. מוהאהאהא, כן, למה שאני אתמודד לבד עם פחדים מהילדות?). זה יהיה פוסט קצר מהרגיל, על קצה המזלג, ספוג בהרבה נוסטלגיה מתקתקה ומפחידה להפליא.

פרטים טכניים

"מיזרי", ובאנגלית Misery

במאי: רוב ריינר (או, אם תרצו, מייקל מ"הכל נשאר במשפחה". ההוא עם השפם? בעלה של גלוריה? נראה כמו כוכב פורנו משנות ה-70 בשילוב בובה כלשהי מה"חבובות?" אז הוא)

תסריט: ויליאם גולדמן, בהתבסס על ספרו של סטיבן קינג מ-1987

קאסט: קת'י בייטס (בתפקיד אנני וילקס), ג'יימס קאן (פול שלדון, ששיחק את סאני קורליאונה בסרט "הסנדק" הראשון), לורן באקול (הפתעה! בתפקיד הסוכנת הספרותית הנאמנה של שלדון, מרשיה), ריצ'ארד פרנספורת' (באסטר השריף), פרנסס שטרנהאגן (אשתו של באסטר, וירג'יניה, אבל חדי הזיכרון יזכרו אותה לנצח בתור באני של "סקס והעיר הגדולה")

שנת יציאה לאקרנים: 1990

פרסים: בלינג! קת'י בייטס זכתה בפאקינג אוסקר השחקנית הטובה ביותר על הופעה (הנה בא ביטוי של מבקרי קולנוע, זהירות) מ-ח-ש-מ-ל-ת בתפקיד שהוא לא פשוט בכלל (וגם בגלובוס הזהב, באותה קטגוריה, אם כבר מזכירים).

מה קורה בגדול
"מיזרי" הוא למעשה אוסף רב עוצמה של כמה מן הפחדים העמוקים ביותר של כל כותב באשר הוא, אבל בל נקדים את מאוחר. פול שלדון הוא סופר של רבי מכר מסוג הרומאן הרומנטי (שהוא עצמו מתעב). סדרת ספרי "מיזרי" שלו שמתארת את קורותיה של עלמה בשם מיזרי צ'סטיין בימי הביניים, אמנם העניקה לו יציבות כלכלית והפכה אותו לשם דבר בקרב הנשים האמריקניות הפשוטות, אבל גם חנקה אותו מבחינה יצירתית, עד שבספר האחרון מחליט שלדון להרוג את דמותה של מיזרי ובכך לסיים את סאגת הטראש פרי מוחו הקודח. שלדון כותב ספר חדש- שונה לגמרי מכל מה שכתב עד כה, ויוצא אל פונדק בעיירה נידחת בערי הרוקי על מנת לסיים את כתיבתו, כפי שהיה נוהג בכל פעם שכתב ספר. כשהוא מסיים את הספר, יוצא שלדון במכוניתו באמצע סופת שלגים קשה ונקלע לתאונת דרכים מאד לא נעימה. דמות מסתורית מחלצת אותו מן המכונית בשיאה של הסופה, מבצעת בו החייאה, ושלדון מוצא את עצמו מתעורר במיטה בבית לא מוכר. הדמות המסתורית היא אחות בשם אנני וילקס, אישה שמתגוררת לבדה בחווה מרוחקת בהרי הרוקי, וממש במקרה מכריזה על עצמה שהיא המעריצה מספר 1 של שלדון.
היוש! המעריצה מספר 1 
















היא קראה באדיקות דתית כמעט את כל ספרי "מיזרי", ויודעת על שלדון דברים שלא בטוח שהוא יודע על עצמו. וילקס, כמה נוח, היא אחות במקצועה והיא מקבעת את שתי רגליו של שלדון, שנשברו במהלך התאונה, ודואגת לאספקה תמידית של משככי כאבים. היא מבטיחה לשלדון שמייד כשייפתחו הכבישים וקווי הטלפון יחזרו לעבוד היא תזעיק עזרה ותעביר אותו לבית חולים (תזכורת: בסרט, אנחנו טרום עידן האינטרנט-טלפונים סלולאריים-נוחיות מבורכת).

שלדון מבין מהר מאד שאנני מטורפת, ולא סתם מטורפת אלא מטורפת כזו שעושה גם מעשים מטורפים. אנני היא סיוטו של כל גבר באשר הוא, ושל שלדון במיוחד. היא הופכת את הסופר הפצוע לשבוי שלה, מתעללת ברוחו ובגופו ותהליך חשיפת עומק הטירוף שלה מובא, גם בספר וגם בסרט, בצורה הדרגתית שמעצימה את האימה השזורה בעלילה. לא לחינם מכונה קינג "מלך ספרי האימה", ובוא נגיד שבשביל רוב ריינר ו-ויליאם גולדמן, התסריטאי, המרחק מ"מיזרי" לסרטם המפורסם יותר, "הנסיכה הקסומה", רק שלוש שנים קודם לכן, מעולם לא נראה גדול יותר.

סצנת הפתיחה

השוט הראשון של הסרט פותח בקלוז אפ על סיגריה וגפרור. בהמשך, באדיבות אנני, אנחנו מבינים שלפול הסופר יש מנהג לעשן סיגריה אחת אחרי שהוא מסיים לכתוב ולחתום ספר. ב- Background, ב- Off focus, ידיים מתקתקות על מכונת כתיבה. השוט הבא- כוס שמפניה ריקה. הידיים ממשיכות לתקתק. בנוסף, מבארת אנני בהמשך, פול נוהג לשתות בקבוק שמפניה לכבוד סיום הכתיבה. בשוט הבא מייד רואים את בקבוק השמפניה, נח בתוך דלי קרח. והשוט הרביעי- קלוז אפ על המשפט החותם בספר, בעוד פול מדפיס אותו.

הסיגריה והגפרור, בשוט הראשון בסרט
יש אמירה מסוימת בבחירה לפתוח את הסרט דווקא כך והיא פשוטה למדי- הפתיחה נועדה להכין אותנו מראש לבאות. זה היה יכול להיות מאד הרמוני להציג סופר שמסיים לכתוב את ספרו המיוחל, ואז יושב לעשן ולשתות שמפניה כשהוא מבסוט מהחיים. אבל ההצגה של הפריטים בקלוז אפ, בשוטים נפרדים, כשהמצלמה היא סטטית והעריכה עוברת בקאט משוט אחד לשני, יוצרת בעיקר תחושה של חוסר נוחיות. את פול עצמו רואים רק בשוט החמישי של הסרט.

והשוט השני
בפתיחה חסר משהו שנקרא בעגה המקצועית Establishing shot (בעברית- שוט מכונן)- שוט מקדים שמראה לנו את המרחב הקולנועי שבו מתרחשת הסצנה בשלמותו, ובכך הוא יוצר אשליה מלאה של מציאות כלשהי על המסך. הצופה חש הרבה יותר נוח לדעת היכן הוא נמצא, היכן ממוקמת הדמות ביחס למרחב, איזה סוג מרחב יש בסרט, אילו אביזרים אפשר לראות בתוך המיזנסצנה. סדרת השוטים בקלוז אפ יוצרת תחושה מלחיצה, לא נעימה, לא וודאית. אחרי שאנני מסבירה את החפצים הללו, שקשורים בטקסיות מסוימת שיש לפול ביחס לכתיבה שלו, המשמעות של האירועים מקבלת תוקף אחר לגמרי- כל סמלי הסטטוס של פול הופכים להיות מייצגים של אובססיה והערצה חולנית, והם מתנפצים בזה אחר זה לנגד עיניו כשהוא נשבה.

הפחד הקמאי מנשים

יש מין קטע כזה, לפחד מנשים.
כתבתי בהקשר ל"קטיפה כחולה" על פחד מנשים, בהקשר אחר הנובע, לפי פרויד, מ"חרדת הסירוס" הגברית- כלומר, מן הנטייה הגברית המולדת לפחד מכל מה ששונה מהם- דהיינו האישה, שחסרה את הפאלוס. כאן, האישה המרכזית של הסרט, אנני, משתלטת כליל על חייו של הגבר, והופכת אותו להיות עבד נרצע שלה, שתלוי בה מכל בחינה. יחסי הכוחות העתיקים של זכר מול נקבה עוברים כאן היפוך- הזכר, שנתפס עוד מזמנים עתיקים יותר, כדומיננטי וה"שליט", הופך ב"מיזרי" להיות הכוח הפסיבי, הכוח שמניעים אותו ושולטים בו- ומי שעושה זאת היא לא אחרת מאישה אחת מסוימת.

וזו היא. אנני במבט פסיכוטי טיפוסי מתוך הסרט
 אפשר להסתכל על אנני בראי הטירוף ולשנוא אותה על התקפי הזעם שלה, האכזריות משולחת הרסן והפשעים שהיא מבצעת. היא גם לוקה בבירור במאניה דיפרסיה, אבל הסרט, גם בזכות משחקה המבריק של קת'י בייטס וגם בזכות כמות בלתי מבוטלת בעליל של צילומי קלוז אפ על פניה של אנני, ולבסוף גם מותה המכוער מאד, מציע נקודת מבט שונה- אנני, למרות הטירוף, היא אישה שמתנערת כליל מעול גברי והופכת להיות כוח מניע, שולט ודומיננטי שמשיג את מבוקשו בכל מחיר. כוכבת ספרי "מיזרי" מתה לה? שוד ושבר! אבל אל דאגה- אנני דואגת לקבל את מה ששלה מחדש כשהיא מכריחה את פול לשבת ולכתוב מחדש את ספר מיזרי הבא- בו הוא מחייה מחדש את הדמות הראשית השנואה עליו כל כך. 

אנני האחות הרחמנייה, פול חסר האונים
הסטריאוטיפים ה"נשיים", כביכול, מתגלמים באנני באופן מפלצתי- פול מצליח לשטות בה בסצנת ארוחת הערב, כשהוא זומם לסמם אותה- אנני מוחמאת ממנו, מביטה בו בביישנות אחרי שהיא שופכת את כוס היין / תרעלה על המפה, ומבשלת לשניהם ארוחת ערב כמו עקרת בית טובה. גם כשהיא מאכילה את פול במרק (הסצנה בה היא חוטפת את התקף הזעם הראשון שלה) היא מגלמת אחות רחמנייה נשית. גזרתה העגלגלה (באמת כתבתי את זה עכשיו? גזרתה? העגלגלה?) אמורה לשקף נשיות, לצד החסידיות הנשית שלה וסלידתה מן הקללות בספרו החדש של פול. כך היא גם "מוקנטת" כמו אישה מאוהבת (כשפול אומר לה שהיא האחות האהובה עליו) וקוראת לפול Mister man דווקא כדי להדגיש את חוסר גבריותו וחוסר שליטתו המוחלט במצב.
היוש שוב, Psycho!
ומה כל אלה מבטאים?
הרי אין דבר מלחיץ יותר מאבדן שליטה, במיוחד אם מדובר בצד "גברי" שהוא כביכול מצליח מאד. פול, גבר שכותב בעיקר לנשים (שהרי סדרת ספרי "מיזרי" שלו מצליחה בעיקר בזכות הקהל הנשי), אבל מתעב עמוק בליבו את הדמות הראשית, כביכול מנצל את  התמימות הרומנטית הנשית ומרוויח את לחמו ממנה, אבל הכל חוזר אליו כמו בומרנג בשמי אוסטרליה הבהירים כשהוא פוגש במעריצה מספר 1 שלו, אנני וילקס. אנני היא כל מה שמפחיד ומאיים- כי היא לא מגלמת, בכלל, את תפקיד האישה המכילה, המקבלת, המנחמת, הנשלטת. המעטפת החיצונית והניואנסים הנשיים מחפים על יצור ביניים, סוג של אנדרוגינוס (שכן אנני אינה גברית ואינה נשית) שונא אדם באשר הוא, עקשן ומניפולטיבי, אכזר להפליא, שאינו מקבל עליו את ההגדרות הקדמוניות-קמאיוֹת של Me Tarzan, You Jane, ועכשיו תשתקי. אנני היא עולם ומלואו בפני עצמו- רוצחת אכזרית, אבל מתוחכמת להפליא, שמתמרנת היטב את סביבתה (ראו הסצנה בה באסטר השריף מגיע לבקר בחוות וילקס), ואינה מוכנה לקבל עליה את מוסכמות החברה המגדריות.

ו... פול הקשור, שעומד לעבור חוויה מאד לא נעימה


סיוטו של סופר- "מיזרי" כסרט על חווית היצירה

זו לא הפעם הראשונה שסטיבן קינג עוסק בחוויות הכתיבה, והוא עשה זאת גם בספריו "החצי האפל", "שק של עצמות", "זה", ובכמה ספרים נוספים שלא תורגמו לעברית עדיין. ועל מה בעצם יכתוב סופר יותר טוב מאשר על מה שהוא מכיר מקרוב?

פול הוא סופר רבי מכר מז'אנר הרומאן הרומנטי, הסוגה הספרותית שנחשבת אולי לנחותה ביותר מבחינה אמנותית. קצת אחרי הפתיחה, כשהוא משוחח עם הסוכנת שלו, הוא מבטא את סלידתו מדמותה של מיזרי ומן הספרים, ובמובנים רבים חש שהוא חוטא לעצם הכתיבה שלו בגלל סדרת הספרים הזו. הרומאן החדש שלו, כפי שאומרת אנני אחרי שהיא קוראת אותו, עוסק בנושאים אחרים לגמרי. בשכונות עוני, בקללות וניבולי פה. המרחק בין ספרי מיזרי לספר החדש הוא עצום, אבל פול אוהב את הספר החדש והוא יקר לליבו, בעיקר כיוון שאנחנו יודעים שהוא עוסק בחוויות אוטוביוגרפיות של פול עצמו- הוא אומר לאנני שהוא בעצמו גדל בשכונת עוני ושכך מדברים שם.

הסצנה הכי מזעזעת, בעיני לפחות (וכן, יותר מזעזעת מסצנת שבירת הרגליים), היא הסצנה בה מיזרי מאלצת את פול לשרוף את ספרו החדש. זה נורא- נורא בכל קנה מידה, נורא כמו שרק מישהו שכתב פעם ספר יודע. כי כשכותבים ספר, אנחנו שמים בו תמצית מעצמנו. הספר המדובר הוא לא סתם עוד טראש בסדרת מיזרי אלא ספר אמיתי- לפחות לפי ראיית עולמו של פול- ללא העתקים נוספים, ספר שלם שאנני גורמת לפול לשרוף, לעולמי עד. ועבור סופר, אין סיוט נורא יותר מספר שלא יצא לאור לעולם.
שריפת הספר. זה נורא. נורא!
אלמנט ההערצה הוא נדבך נוסף בכל הקשור בכתיבה. לקינג עצמו מיליוני מעריצים, שלא לדבר על תעשיית הקולנוע כולה שחלק משמעותי ממנה מבוסס על ההערצה ועל שיטת הכוכבים ההוליוודית. אנני מעריצה מכל הלב והנשמה- מכירה כל ניואנס עלוב שיש להכיר בעבודתו של פול, ואפילו מודה שעקבה אחריו ולכן ידעה לבוא ולהציל אותו. היא המעריצה שכל כוכב מפחד ממנה, מפני שהיא מגשימה את הפנטזיה במלואה, ואפילו גורמת לפול, מושא ההערצה, לעשות כל מה שתגיד ולזרוע בליבו פחד עצום. עצם השימוש בסרט בשחקנים שהם סוג של אנטי כוכבים- קת'י בייטס, למשל, שבואו נאמר בעדינות שהדמיון בינה לבין כוכבת הוליוודית טיפוסית הוא כמו הדמיון בין מנהטן לכפר נידח בבוליביה. כמו הדמיון בין פיתה מהפריזר עם קטשופ וגבינה צהובה (כולנו אכלנו את זה כשהיינו קטנים, כן?) לפיצה מהבילה וטרייה מהתנור. כמו הדמיון בין "באטמן" של כריסטיאן בייל (אפל, גבוה ומסתורי) ל"באטמן" של מייקל קיטון (וואט דה פאק). בקיצור, הבנתם את הרעיון. בייטס חייכה אל כל אלה (כולל לפיתה מהפריזר) כשזכתה באוסקר בזכות אנני. אנני, האנטי גיבורה שהוכיחה מעל מסך הקולנוע שהערצה חולנית יכולה להיות מסוכנת, והאדרה של כוכבי קולנוע, סופרים, ובכלל, יכולה גם להיות קצת יותר מלאסוף מידע אקראי על מעשיהם.

לורן באקול, אחת מכוכבות העבר הגדולות ביותר של שנות ה-30 בהוליוד, מופיעה כאן בסרט בתפקיד הסוכנת מרשיה כאילו כדי לסבר את אוזנינו עוד קצת. כוכבים מזדקנים, גם כוכבים נצחיים וכמעט מושלמים כמו לורן באקול.
לורן באקול ב"מיזרי"
 היצירה בכפייה תחת מסגרת של משמעת גם היא עניין לדיון בנוגע לחוויית הכתיבה בסרט. בשלב מסוים, אנני מכריחה את פול לשבת ולכתוב ספר "מיזרי" חדש כדי להחיות את מיזרי, דמותה האהובה, מחדש. היא רוכשת לשם כך מכונת כתיבה (שחסרה בה האות N), וניירות כתיבה, ופול נאלץ לשבת ולכתוב ספר בכפייה. בסצנת הסיום הוא משמיד את הספר, ובאקט סמלי "מאכיל" את אנני בקרעי הדפים. זה סמלי, כי זה מסמל את מה שמיזרי מסמלת- שכפול חוזר, שוב ושוב, של יצירות עד כדי זילות, והורדת אמנות הכתיבה לדרגת ייצור מסחרי, כשהסופר הוא מכונה שמתוכנת לכתוב. ל"מיזרי" יש שמונה ספרים בסדרה, כי זה השתלם לפול מבחינה כלכלית, כפי שמבואר בשיחה עם הסוכנת.

להשקיע את הזמן ולראות?

ב-א-ר-ו-ר! קודם כל זה סרט מעניין וזורם. ואם זה לא מספיק, אז כן, לצפות, ולו רק משום הפשטות היחסית של הסרט והאווירה הסטיבן-קינגית שאופפת אותו. ולא רק זה, אלא גם שהסרט קיים במלואו ביו טיוב! הטרחה היחידה, אם כן, היא פשוט ללחוץ על כפתור ה"פליי" שלפניכם ולהכין שעה ו-48 דקות מזמנכם היקר (ואם ראיתם כבר, לרענן את הזיכרון מעולם לא הרג אף אחד. אני מקווה).


מה אמרנו

דבר אבא: איזה סרט! (בנימה מתפעלת). היא כבר שברה לו מחדש את הרגליים?
דבר האישה: זה לא סרט מופת טיפוסי, וגם לא צפייה קלילה לשעות אחר הצהריים בעודכם מכינים מאפינס וחושבים על החיים. אבל כן נחמד לצפות בו בהקשרים נרחבים יותר, שבחלקם נגעתי כאן. וזה עושה חשק ללכת ולקרוא את הספר שוב, מה שכן. ראו הוזהרתם.

לינקוקים


17 תגובות:

  1. מדהים אני הרגע חוזר מהרצה על הסרט הזה זה חתיכת צירוף מקרים דובר על הסרט כממשיך סרטי האימה של שנות ה80 והתפתחות הנואו נואר של שנות ה90 ,הנו"ל שלו היא מעין האישה הטובה אשר מגוננת על היצירה שלו ודוגת לו בעוד מיזרי היא האישה "הרעה" אשר מקבלת את מה שהיא רוצה ,אבל גם אינה מוצגת כמפלצת גמורה,עכשיו אני חייב לראות את הסרט הזה!

    נ.ב:תשמחי לדעת שעוד מעט מקרינים את חמים וטעים ביס פלנאט ועוד המון קלאסיקות מצויינות כמו חלף עם רוח והסנדק וכו'

    השבמחק
    תשובות
    1. טוב, אז-

      * וואו! זה אכן צירוף מקרים ונורא התלבטתי אם לפרסם פוסט על הסרט הזה, ככה "על הדרך" בין פוסט לפוסט!

      * קישרתי לסרט המלא ביו טיוב. בזמנך הפנוי... ואפילו באיכות טובה!

      * הניתוח נשמע ממש מעניין! מה זה אמור להיות בדיוק? אנני ומיזרי כמייצגות שני טיפוסים של נשים?

      * איפה, מתי, למה, כמה??? כלומר, יס פלנט והסרטים הקלאסיים... האמת, שראיתי לפני חצי שנה בערך את "חמים וטעים" בסינמטק בירושלים והיה פשוט כייף, וכמובן שאני אצפין (זה צפון? המממ...) לראשון לציון כדי לראות את זה שוב...

      והסנדק?!?!?!?

      מחק
  2. כרגיל את כותבת מדהים, אני לא מתכוונת לצפות כדי לא לעורר פחדים מנשים אבל מרגישה כאילו צפיתי ועוד ברפלקציה!

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה רבה על התגובה :-) אני תוהה איך הפחד מנשים ישפיע על צופה אישה! זה מזכיר לי מאמר מעניין שעסק בהשפעות סרטי אימה על נשים... ברח לי מהראש השם של החוקרת שכתבה את זה. אם מעניין אותך, אחפש אותו. הוא בעיקרון טוען שסרטי אימה נועדו לעיניים גבריות, אבל שגם נשים צופות בסרטי אימה ושיש להם השפעה משלהם, שונה מאד מההשפעה על גברים.

      מחק
  3. אני מתה-מתה-מתה על סטיבן קינג, בעיקר כסופר אבל גם כתסריטאי, ממעט הסרטים פרי עטו שיצא לי לראות. את מיזרי אני זוכרת שהתחלתי לקרוא ולא הצלחתי להיכנס לעלילה. הסרט בטוח יותר נגיש וגם נשמע מבטיח. כשקראתי את הפוסט לא הרגשתי מבועתת, עד לנקודה שתיארת אותה כאנדרוגינוס שחי מחוץ לכל מוסכמה. כאן קנית אותי.

    השבמחק
    תשובות
    1. :-) היא באמת כזאת! יש קטע בסרט שבו היא אומרת לפול שזה יצטרך להיות גבר מאד מיוחד כדי שהיא תצעד שוב מתחת לחופה (היא הייתה נשואה בעבר אבל משהו קרה לבעלה, =צחוק מרושע=).

      אני חייבת להגיד, שכמו בכל מקרה כמעט, "מיזרי" הספר הוא הרבה יותר חזק מהסרט. יש בו הרבה יותר כניסה לעולם הפנימי של אנני והסברים למעשיה. יש קטע בספר שלא נכנס לספר שבו אנני מבינה שפול הסתובב בבית בגלל שהיא שמה שערות משיער ראשה בכל מיני מקומות אלמנטריים בבית ואז, כשהשערות זזו ממקומן, היא קולטת שהאסיר שלה מצליח איכשהו לצאת מן החדר. ושיטות כאלה מראות על תחכום מאד עמוק- בסגנון ג'יימס בונד ב"דר' נו".

      אם לא התחברת לספר- הסרט ממש מגניב. יש בו משהו זורם, וזה לא פשוט בעיני לעשות זאת בסיטואציה כזו. הסטטיות- שאין תזוזה ממקום למקום וכל ההתרחשות היא בעצם בחדר הקטן בביתה של אנני קצת מקשה לעשות את זה דינמי והם התגברו על זה באופן דיי כובש. וקת'י בייטס, כאמור, נותנת את הופעת חייה שם.

      מחק
  4. אנני והמו"ל מייצוגות שני טיפוסים של נשים שונות.
    המו"ל היא הטיפוס המגונן והרצוי,זה שמנסה להסביר לסופר שלא כדי לירוק לבאר שהיקה אותו רוב חייו,מאחר והוא עדיין יכול להתפתח כסופר ועדיין לשמור על הסידרה שלו חיה,שימי לב שמגלמת אותה לורן באקוול מי שהייתה הפאם פאטאל של שנות ה40 והחמישים זהו ליהוק שמרמז על כך שהיא בעצם ה"בחורה הטובה של הסרט,בשעה שאנני היא טרנספורמציה של הפאם פאטאל בנו נואר ,היא נטולת זהות מגדרית כמו שסיפרת והיא מאוד מגלמת תפקיד של אחות טובה בשעה שהמטרה הסופית שלה היא בעצם להשאיר את הסופר אצלה עד הסוף המר,היא דמות של פאם פאטאל בנו נואר של שנות ה90 שם נוצר מצב שבו לנשים בעצם מגיע קצת נקמה על אופן היחס הגברי והזלזול בהן.
    אם אני לא טועה המאמר על סרטי אימה והשפעה על קהל גברי/נשי הואשל קרול קלובר בשם:"her body himeself" ,נחשב כבר לקנון הוא מאמר נהדר בנושא סרטי האימה .
    בכאשר לסרטים הישנים כל שבוע החל משבת ה17/11 מחיר כרטיס רגיל עולה:37 שקל,ויש גם מחיר נוסף לכרטיס לסרט פלוס הרצה ואין לי מושג כמה זה עולה פשוט כנסי לאתר יס פלנט ותחפשי תחת המילה קלאסיק,כל שבוע היו 3 הקרנות בודדות כך שעוד שבועים היה הסנדק!
    מקווה שעזרת במשהו

    השבמחק
    תשובות
    1. האמת שזה כיוון שחשבתי עליו אבל הוא היה ארוך מידי והשתדלתי להשאיר את הפוסט קצר. אבל זה מעניין! את ההתיחסות ללורן באקול בסרט נתתי דווקא מנקודת המבט שקשורה במסר על אמנות בסרט, ועל יצירה- באקול היא משהו שמראה שגם הכוכבים הזוהרים ביותר אינם חסינים למבחן הזמן, ומן הבחינה הזו קת'י בייטס היא האנטי-תזה המוחלטת של כוכבות העבר וההווה ההוליוודיות ועדיין הצליחה לקבל אוסקר ולהיצרב לעד בתודעה בתור האישה המפחידה בטירוף ששוברת לפול האומלל את הרגליים.

      נכון! קלובר, ותודה על התזכורת. קלובר ממשיכה את הקו של לורה מלווי ולינדה וויליאמס, והן בעצם חוקרות שמשתייכות לאסוכלה שחקרה קולנוע מנקודת מבט פמיניסטית. מלווי התחילה את הגל עם "עונג חזותי וקולנוע נרטיבי" ודיברה שם על אפקט המציצנות שיש בקולנוע ואיך זה בדיוק מספק נקודת מבט גברית, ויליאמס המשיכה עם תפקוד הנשים בסרטי אימה עם המאמר When the woman looks שדיבר על המבט הייחודי של אישה בתוך סרטי אימה ותפקודה כ"מפלצת" (היי אנני!) וקלובר על ה"סלאשרז" ונשים.

      אני אחפש באתר של "יס פלנט". תודה! :-)

      מחק
  5. מיכאל גינזבורג9 בנובמבר 2012 בשעה 11:57

    עוד פוסט מצוין, הבלוג שלך הוא נכס קולנועי! :)

    ניכר בי בשנים האחרונות ברוב רובם של סרטי האימה, הדמות הנשית תמיד שורדת. תמיד.
    יש פה אמירה מאוד חזקה ומרתק על היותה של האישה כשורדת האולטימטיבית,
    ממשיכת החיים, בהיותה נושאת פירות החיים, האינסטינקטים מורכבים וטובים משל הגבר ולכן
    היא מתחמקת ומערימה על רוצחים סדרתיים וכו'.
    ב'מיזרי', האישה היא אינה פרוטגוניסט כלל לכן מותה הוא בלתי נמנע, היא מתפקדת על תקן הארכי-נבל האולטימטיבית. מה דעתך?

    השבמחק
    תשובות
    1. מיכאל, איזה כייף לשמוע :-) תודה.

      יש כאן כמה כיוונים לחשוב עליהם: האישה כזו ששורדת תמיד- יש על זה מחקרים, וזו אפילו דמות שחוזרת במספר רב של סרטי אימה- דמות "הנערה האחרונה", זו שתמיד שורדת אחרי שכל הדמויות נרצחות או נאכלות או משהו בסגנון בגלל המפלצת של הסרט (וגם זה מושג שהופיע במאמרה של קרול קלובר, Her Body, Himself-Gender in the slasher film ). בעיקרון, זו דמות של נערה צעירה, בדרך כלל, שמצליחה לשרוד את המפגש עם המפלצת ולא רק זה- היא מצליחה להילחם בה, ולא למות בעקבות המפגש, או שדמות גברית מגיעה ומצילה אותה. בסרטים מאוחרים שקרובים לשנות ה-90, הדמות מצליחה לקחת את הנשק מהמפלצת ולהרוג אותה. הנערה האחרונה מייצגת סוג של אישה חזקה שמצליחה לגבור על הכי מפלצתי שיכול להיות, ויש לה מאפיינים משל עצמה. אני דיי בטוחה שתגיע לזה בשלב כלשהו בלימודים, אבל אולי עכשיו תוכל להדהים את המרצים ולהראות להם שאתה יודע גם בלעדיהם :-)

      אני מאמינה שהמאמר יהיה זמין באיזה מקום ברשת, הצלחתי למצוא חלקים ממנו אבל שווה לגגל, כי הוא מעניין. קח בחשבון שהוא באנגלית.

      מחק
    2. ועוד משהו ששכחתי:

      ב"מיזרי", פול הוא הפרוטגוניסט ואנני מתפקדת כאנטגוניסט, שבסוף מובס ברוב הדר (הסצנה שבה היא מתה סוף סוף נורא מכוערת). אני חושבת שעצם זה שהיא נטולת מין מציינת שהיא הרבה יותר מפחידה מן הנבל הפשוט שאנחנו מכירים מסרטים אחרים- היא משהו שאי אפשר לזהות במדויק, ולכן הרבה יותר קשה לסלק אותו מן הדרך (פול הרי לא ממש מצליח לשטות בה, למרות שהוא מנסה כל הזמן).

      מחק
    3. מיכאל גינזבורג10 בנובמבר 2012 בשעה 21:00

      תודה על המאמר!
      את בטח האישה הכי יפה שהולכת לקולנוע וסליחה על החנופה,
      פשוט חורף בחוץ וזה מייד מעלה את מפלס מצב הרוח הטוב :)

      אני לומד שנה א' תקשורת, בשנה ב' ממשיך למסלול קולנוע,
      תמיד תענוג להעשיר הידיעות, ואת מעשירה גם מעשירה! :)

      מחק
    4. מיכאל - ♥

      אתה לומד את שני הדברים הכי מעניינים שיש! יהיה לך כייף. באחריות!

      מחק
  6. מאז שסרטי האימה החלו,האישה היא תמיד השורדת!(למורות שיש חריגים גברים אבל לא רק)
    הסיבות לכך הן דווקא מעניינות :א)האישה שורדת היא תמיד החננה/תולעת ספרים ,הנשים שמתות הן כל השאר השרמוטות או לא בתולות(זה אגב נשבר בשנות ה90 בצעקה),ב)הסיבות לכך היא כי בניגוד לא כל שאר הדמויות התולעת הספרים היא יותר עירנית ואלגנטית ,והרוצחים עצמם הם סוג של דמויות שתקועות בעילדות המאבק איתם הוא מבעצם מאבק לעבור מהילדות לבגרות!,ולבסוף הדבר המעניין באמת בסרטים אלו שהעובדה שהשורדת היא אישה בז'אנר שמיועד לגברים מראה לרוב שהגברים בקהל מעודדים את השורדת אך גם מזדהים איתה באופן חוצה מגדרית ,בשעה שאם גבר זה לא יכול ממש לקרות.

    השבמחק
    תשובות
    1. נכון! מעניין לציין שלדמות האישה השורדת גם יהיה שם גברי בדרך כלל, או שם שיכול להיות גם לבנים וגם לבנות (אלן ריפלי!), וגם הלוק שלה הוא לא נשי במיוחד- היא סוג של טום בוי (ג'יימי לי קרטיס, למשל), ולכן לגבר יותר פשוט להזדהות איתה.

      הקטע על המאבק מעניין! אני עוד אהרהר בזה :-)

      מחק