יש פרסונות בתעשיית הטלוויזיה-קולנוע-תרבות שהייחוד שלהן נובע לא רק מעצם ההשתתפות בפורמטים ייחודיים שפרצו את גבולות התכנים האיכותיים והצליחו גם להפוך מאד פופולאריים, או בגלל דמות מסוימת ובלתי נשכחת שגילמו במהלך חייהם, או אפילו בגלל ניואנסים קטנים ומאד מקוריים שלעד יישארו שייכים לדמות הזו. ג'יימס גנדולפיני היה כל אלה, ועוד. יסלחו לי מאד כל שונאי הקלישאות, אבל לפעמים אין ברירה. הוא היה פשוט אישיות שנכנסת עמוק ללב. גם אם הוא יחתוך לנו מול העיניים לחתיכות קטנות ומדממות את שותפו לעסקים, ירצח בדם קר, יבגוד באשתו, יצא לגבות כספים בשיטות לא קונבנציונליות, יגרום לעובדים שלו להתאבד מרוב דיכאון, ייפטר אפילו מבני משפחה אהובים- למרות כל אלה, אנחנו נאהב אותו.
זה יהיה לא הוגן, בהרבה מובנים, לזרוק את גנדולפיני רק למשבצת טוני סופרנו וזהו. הוא היה שחקן מחונן באמת, כזה שנתפס בתודעה כאהוב וחביב ולא משנה מה יעשה, וזו תכונה נדירה, בודדה בים של הרבה בינוניות בעולם הבידור. גנדולפיני שיחק גם בסרטי קולנוע טרום עידן הסופרנוס, בעיקר בנישת השחקן האיטלקי הצדדי, מעין גרסאות מקדימות של טוני, הדמות הבולטת והמשפיעה ביותר שלו (ואפשר לחזור ל"רומאן על אמת" ולסצנה הנהדרת-קורעת-הלב-המצחיקה-עצובה-נפלאה שלו עם פטרישיה ארקט, וראוי לציין גם את "תפוס את שורטי" ואת "הורג אותם ברכות" האחרון עם בראד פיט, מ-2011, בו יש מחווה מאד ישירה לטוני סופרנו), ועם עליית "הסופרנוס", יצר גנדולפיני, לצד תסריט ובימוי מבריקים את דמות הגנגסטר האהובה ביותר ככל הנראה בהסטוריה. ראש מאפיה אוהב חיות, חביב, מקסים בצורה רצחנית שלא בוחל בשום אמצעי כדי להטות את הדברים לטובתו.
גנדולפיני הצליח להעניק לטוני עומק פסיכולוגי והנמקות יוצאות דופן, ויש אינספור דוגמאות- מקרה ראלפי סיפרטו והסיפור עם הסוסה, החשפנית, והסצנה הבלתי נשכחת בה טוני מוריד אותו, מערכת היחסים הסבוכה עם כרמלה אשתו, הפרקים בהם הוא מאושפז בבית חולים אחרי שג'וניור, דודו, יורה בו בגלל התקף אלצהיימר ובהם הוא חווה סוג של העולם הבא עם כל מיני דמויות מתות ששבות לחיים, ההיפטרות מכריסטופר, מקרה אדריאנה, והנה יש לי חשק עצום לשבת ולראות את כל פרקי "הסופרנוס" מההתחלה.
גנדולפיני היה אחד השחקנים האהובים עליי בכל הזמנים (וזו רשימה אקסלוסיבית).
R.I.P
חשבתי על סצנת סופרנוס שתוכל להתאים עכשיו, אבל יש כל כך הרבה.
ובסוף החלטתי, וזה השתלב בצורה מופלאה, על סצנת הסיום. הסצנה הזו היא ללא ספק קליימקס אמיתי- גאונית, עלומה, נפלאה. אפשר להיפרד שם מגנדולפיני בשקט, לצלילי Don't stop believing של Journey, ולחשוב על ימים אחרים, של טלוויזיה שמגדירה מחדש את חוקי המשחק עבור סדרות ואפילו עבור קולנוע, ושל שחקן אחד שהצליח ליצור דמות כה ייחודית ובלתי נשכחת, שהתמצית שלו תישאר אחריו עוד הרבה זמן, למרות שהוא כבר לא.
הנה הסצנה. למי שצפה בכל הסדרה זה מיותר להגיד, אבל פרגנו לעצמכם וחכו ממש עד שאתם רואים את כתוביות הסיום-
ואל תשכחו להאמין.
ג'יימס גנדולפיני- לינקוקים
פרידה מג'יימס גנדולפיני, עיתון "הארץ"
דף הפייסבוק של "הסופרנוס"
ג'יימס גנדולפיני ב-ויקיפדיה בעברית
ג'יימס גנדולפיני ב- IMDB
============================================================
ובעניין אחר, אם כבר התכנסנו כאן
פסטיבל הקולנוע בירושלים ייפתח ב- 4.7.2013. הולך להיות שווה, והפסטיבל חוגג השנה 30 קייצים של חגיגה קולנועית איכותית, וזה לא הולך ברגל. לא הולך ברגל בכלל (וואט דה פאק איז מקורו של הביטוי הזה? למסביר יוענק פרס המסביר ביטויים מטופשים. זה פרס שלא הולך ברגל). אני אחזור לכאן במהלך השבוע עם המלצות, הגיגים, ופרטים נוספים. Stay tuned.
ים מהממת שכמןתך, כתיבה מופלאה!
השבמחק