" 127 שעות"- ואלה היו 127 שעות מייגעות, מייגעות ביותר

היה לי קשה אתמול, מה אומר ומה אגיד.

אני לא בטוחה כמה אני הולכת לספיילר למי שלא ראה את הסרט. בסך הכל, ידעתי מה הולך להיות. ידעתי מה יקרה. ידעתי שאני חוטפת חולשה איומה ומאסיבית מכל מיני חזיונות דם, בשר ועוד שלל דברים שבנים אוהבים (לא כולכם. אני לא מכלילה). ובכל זאת, הנה הדברים שעברו לי בראש אתמול כשהרהרתי ללכת ל- "127 שעות"- המון זמן לא הלכתי לסרט ב-18:00 בערב (וזה מגניב וצריך לשקול לעשות הקרנות מיוחדות בשעה הזאת לפחות פעמיים בשבוע. סינמטק ירושלים וסינמטקי הארץ בכלל- לידיעתכם). המון זמן לא פינקתי את עצמי בכוס יין וסרט באמצע השבוע (לפחות יומיים! זה המון). המון זמן לא הלכתי לסרט לבדי (זה באמת לא קרה כבר הרבה זמן. חצי בדרך כלל הולך איתי ומחזיק לי את היד בקטעים מסוג אלו שזעזעו אותי אתמול). ויש סוג של באז מסוים עם הסרט הזה. כל הנתונים נראו מבטיחים.

אז הלכתי ל- "127 שעות" לבד.

הורים, הוציאו את הילדים מהחדר. עדיין לא החלטתי אם זו הייתה טעות ללכת (כי זו אף פעם לא טעות ללכת לסרט) או שנהגתי בחכמה כדי שאדע, להבא, כיצד יהיה עליי לנהוג במקרה חירום איום ונורא כמו זה שהוצג בסרט. רמז: גלולת ציאניד. או משהו בסגנון.

קצת פרטים טכניים על הסרט-

"127 שעות", ובאנגלית 127 Hours

במאי: דני בויל (האיש שהביא לנו את "נער החידות מבומביי" ואת "טריינספורטינג" האלמותי)

תסריט: דני בויל וסיימון בופוי. מבוסס על ספרו של ארון רלסטון,
“Between a rock and a hard place”

קאסט: ג'יימס פרנקו (החמדמוד, יש לציין, מ"לאכול, להתפלל, לאהוב"), קייט מארה, אמבר טמבליין

הסרט כמשתמע, מבוסס על סיפור אמיתי של מטפס הרים בשם ארון רלסטון, שנקלע בטעות במהלך טיול לסיטואציה איומה ביותר- הוא מעד לתוך קניון צר, כשסלע ענק "התיישב" על ידו ומחץ אותה, בלי שום אפשרות לחלץ אותה באמצעים המוכרים לאדם ולאנושות בכלל (מלבד, כמובן, המוצא האחרון. ג'יזס, שוב אוחזת בי צמרמורת).

הקונפליקט והתרתו, או- היד, ו"שחרורה"

אני אתחיל מזה, שכמה שלא נפשט את זה, ננסה להבהיר את זה ואולי בדרך לייפות קצת את הדברים- אין כאן סיפור אמיתי. כלומר, לא סיפור בשביל סרט. יש כאן מקרה, עצוב מאד, מפחיד מאד, של אומץ אנושי (האמנם?), ושל בחור חמוד ומגניב שמוצא את עצמו נוטה למות, אבל אין כאן עלילה. לפחות, אין כאן עלילה מהסוג שאנחנו רגילים אליו במסדרונות הוליווד (כי אנחנו נמצאים שם כל יום, כן? במסדרונות האלה). יש כאן נתיב מאד ברור ופשוט- ארון יוצא לטיול- ארון נופל- ארון משתחרר. 20 הדקות הראשונות של הסרט מציגות את ארון, המטייל המגניב (והדיי חמדמוד-חתיכון-חמודון. אה, ציינתי את זה עוד קודם) כשהוא יוצא לעשות מסלול בפארק רחב ידיים וענקי ביוטה. הוא נתקל בדרך בשתי בננות אמריקאיות, עושה להן קצת גוד טיים (ולא, לא מהסוג שקופץ לכם לראש- הם מטיילים, קופצים למים, צוחקים קצת, ארון מוזמן למסיבה בערב שאחרי, ובזה זה נגמר), ואז מגיע לאותו סלע מקולל, נופל את הנפילה הגורלית בחייו ונתקע כשידו קבורה תחת סלע שלא מוכן בשום פנים ואופן לזוז.

כשזה קרה, המשפט הראשון שעבר לי בראש הוא,"מה יהיה עכשיו," ולא בקטע טוב. תהיתי, איפה הסיפור אם ארון נתקע מתחת לסלע כבר בתחילת הסרט. איפה ההתפתחות העלילתית?

ארון, עדיין עם שתי ידיים פלוס חברים

ניסיתי למסגר את הסרט במבנה נרטיבי ברור, ואני מאמינה שכן אפשר לזהות כאן כמה ממרכיבי המבנה הנרטיבי הקלאסי- יש לנו פרוטגוניסט ("גיבור") שאנחנו אוהבים ומתחברים אליו, למרות ששוב- היה חסר לי כאן מעט פרטים אקספוזיציוניים על אֶרוֹן- חוץ מזה שהוא טיפוס קליל ונחמד, חוץ מזה שהוא לא אוהב לענות לאמא שלו לטלפון וחוץ מזה שהוא עיצבן פעם איזה בלונדינית נודניקית עם שיניים בעייתיות.

יש לנו גם קונפליקט- חתיכת קונפליקט- אבל הוא שטוח כל כך ופשוט כל כך (ממש כמו ידו של ארון, יש לציין. טוב, זה היה מרושע), שקשה לקרוא לו קונפליקט אמיתי. הקונפליקט הוא שארון תקוע. ובכן? כן? יש למישהו משהו להגיד? זה מצב מבאס לכל הדעות. ומה עוד? אהמ.

הקליימקס הוא שחרור ידו של ארון בסופו של דבר באמצעות (ילדים, שוב לכסות את העיניים) כריתתה באולר קהה. כן, זה מעורר צמרמורת ומפחיד ממש כמו שזה נשמע.

חוץ מהמבנה הנרטיבי השטוח, הציק לי התהליך הסמי- הארתי שארון חווה במהלך שהותו מתחת לסלע. ארון תקוע שם עד לחיתוך היד בסך הכל חמישה ימים. במהלכם, הוא מספיק להתחרט על זה שלא ענה לאמא שלו לטלפון כדי להגיד לה לאן הוא הולך ואז הוא לא היה תקוע במצב הביש הזה, וכמו כן, נזכר בבלונדינית המעצבנת ההיא, שהיו לו איתה אי-אלו יחסים, ומתחרט על זה שהוא התנהג אליה לא יפה (למרות שלא נראה בשום מקום שהוא אכן התנהג אליה כך, אלא רק אותה, עוזבת בעצבים, עם איפור מרוח מדמעות), ולקינוח הוא נזכר בחבר שלו מהעבודה, ממנו הוא נפרד בזריקת משפט "תמיד יש לי יום טוב". לא ברור לי איזו הארה הוא חווה ועל מה בדיוק הוא מתחרט, ולמה. לא ברור, מה יוצא לו מכל האירוע חוץ מזה שהוא מסיים אותו עם יד אחד פחות. לא ברור, מה הייתה המטרה של כל זה, לעזאזל.

ארון (ג'יימס פרנקו). לפחות אפשר היה לשטוף קצת את העיניים בחמידותו.

כמו כן, הצילום קצת עיצבן אותי.

כמות הקלוז אפים הייתה מנג'סת, והבנו שארון חמודון, והבנו שהוא ממש מסכן. הסיקוונסים קצת יותר מידי מזכירים את "רקוויאם לחלום", ושוב- לא בקטע טוב. זה פשוט לא אותו הדבר אם לא מעורבים פה כל מיני חומרים ממריצים / ממסטלים / הרסניים כמו אלו של "רקוויאם". צילומי הנוף נהדרים, וגם המשחק בין שמש וצל, במיוחד בקטע בו ארון משווע לקצת אור שמש, אבל הנוף המדברי הזכיר לי את סדרת סרטי הזוועתונים הגועלית של "לגבעות יש עיניים".

אבל לא כל המעצבן גרוע, ואני לא כזאת נודניקית (רק קצת).

הפסקול היה ממש מגניב וקצת משחרר מכל הסיטואציה המעיקה, במיוחד הקטע בו משלבים את Lovely day עם זריחת השמש ועם ארון שמתעורר חדור מוטיבציה להעיף את הסלע לקיבינימט. גם הסצנה בה ארון משחק אותה תכנית טוק שואו אמריקאית הייתה חביבה וקצת פרקה מתח (ואולי שיממון), ושוב קרצה ל"רקוויאם לחלום", והקטע שארון מפנטז על בקבוק משקה קל וקר משעשע בצורה עצובה ובנוי טוב.

אני מרגישה שהפוסט הזה דל מידי, אבל מצד שני הוא מתאים את עצמו לסרט, ככה שאני יכולה לנוח בשקט בינתיים.

מה אמרנו?

דבר הבחור שישב לידי וכנראה דיבר לעצמו כי הוא בטח לא דיבר אליי: He’s a crazy motherfucker!

דבר שתי הנשים שיצאו אחוזות אימה מן האולם בסוף הסרט: אלוהים ישמור. כיסיתי את העיניים וחשבתי כל הזמן "טמבור, טמבור, טמבור" (ציטוט ישיר מן המקור). תגידו תודה שלא ראיתן את הסרט הזה לגמרי לבד, חביבותיי.

דבר החצי: טוב שלא באתי.

דבר האישה: אפשר לוותר, ויש מצב טוב שדני בויל

Is a one movie director. לכל היותר, שניים. זה קורה. אה, ויצא לי להכיר את ג'יימס פרנקו. לפחות זה.

הנה שירו של ארון, ושיהיה לכולנו, כמו שאומרים, יום נפלא.