יום רביעי, 23 בפברואר 2011

"תינוקה של רוזמרי"- מצעד המאנייקים וקצת התרפקות על רומן פולנסקי


סיטואציה: ערב פסח

אני בהיסטריית הגשת עבודות לאוניברסיטה (מה עוד חדש), אמורה להעיף את עצמי למקלחת ואז להתעופף לארוחת ליל הסדר אצל דודה א', אבל אני מוצאת את עצמי מתבוננת בעיניים פעורות במסך הטלוויזיה שלי כשרוזמרי לוקחת את הרגליים ומסתלקת מן הדירה המגניבה שלה ושל גאי במרכז ניו יורק, היסטרית גם היא (אבל לא מאותן הסיבות, Praise the lord). הלחץ מתגבר, כשאבא-אימא מגיעים לנזוף בי ולנדנד שאני אבוא כבר, ואיזו מין עצלנות זאת להישאר במיטה ולצפות בסרט כשכולנו בלחץ לצאת מהבית כדי להגיע בזמן לליל הסדר, ונו, קומי כבר. אמא שלי, בפרקטיקה מעשית, אפילו מעיפה מבט במסך ואומרת, "איזה סרט נוראי," ובכך מסכמת, לעולמי עד, את מה שארגיש כשאראה את "תינוקה של רוזמרי" שוב ושוב (לחרוש על סרטים זה תחביב שלי. או שמא סוג של תסביך?).
לא נטשתי את רוזמרי באותו ערב כמו שעשו לה כל שאר סובביה. לא יכולתי להתיק את עיני מהמסך, כמהה לראות את התוצאה הסופית של ההיסטריה, המתח הנבנה באיטיות מוטרפת, ביד אומן, במשך 136 הדקות שלו, והנה משהו חשוב שלמדתי מהסרט הזה- לפעמים, גם הדברים המטורפים ביותר, הנוראים ביותר, יכולים להיות נכונים. דבר האימא, במקרה הזה, בהחלט נכון: זהו סרט נוראי, נוראי בסיטואציה שהוא מציג ובאופן שבו היא נבנית אט אט, קורמת עור וגידים, טופחת על נקודות סופר רגישות- ולקינוח- הסיום הרע ומר.
אתחיל מזה, שאם לא צפיתם בסרט עדיין, אנא ניטשו את הפוסט. לכו להשיג את הסרט מייד, אם בדרכים מפוקפקות יותר או פחות. סיגרו את כל התריסים בבית. רצוי להיות לבד- החוויה הראשונית בעיני היא עוצמתית הרבה יותר, במיוחד בסרט הזה. אולי אפילו הכינו לכם בקבוק משקה נאה שיהיה בקרבת מקום (ולא, לא משקה קל או תה. Bring out the heavy artillery.). יש מצב שתצטרכו את זה. אחרי שתצפו בסרט, שמומלץ מכל וכל בחום רב, חיזרו אליי וספרו לי. אני הולכת לספיילר ביג טיים למי שלא צפה. אז יאללה. ביי.
למי שכן נשאר עימנו, (All fun and games)

הנה כמה פרטים טכניים על הסרט-

עטיפת הפסקול המקורי של "תינוקה של רוזמרי"
 "תינוקה של רוזמרי", ובאנגלית,Rosemary's Baby  (כמה נפלא לראות שם של סרט שמתורגם בצורה שפויה לעברית)

במאי: רומן פולנסקי ("הפסנתרן", "צ'יינהטאון", "סופר הצללים", "השער התשיעי", "רתיעה", "ירח מר", ועוד קצרה היריעה הצנועה מלהכיל)

תסריט: רומן פולנסקי, בעיבוד לרומאן הנושא את אותו השם, מאת איירה לוין

קאסט: מיה פארו (בתקופה היפה והצעירה), ג'ון קאסבטס (בישראל ייקרא שמו- הנודניק), רות גורדון המעולה פלוס פלוס, סידני בלאקמר (סידני זה לא שם של בת?), ראלף בלאמי (בתפקיד הרופא המפלצתי).

שנת יציאה לאקרנים: 1968

יש אוסקר? יש ויש. רות גורדון זכתה בפרס שחקנית המשנה הטובה ביותר, ואוי, כמה שהגיע לה.

לפני תאור קצר של העלילה, כדאי, רצוי וראוי להגיד כמה מילים על רומן פולנסקי, שמלבד כריס נולאן וחצי (סלח לי, כריס, וחצי כבר מבין) הוא אחד מאהובי האהובים (וואי, עושה לי סחרחורת לקרוא את שתי המילים בסמיכות כזו). גם כי יש לו סיפור חיים שעושה לנו לחשוב, וגם כי הוא מוציא מאמתחתו סרטים שעושים לי צמרמורת בכפות הרגליים, וזה נדיר.


מי אתה, רומן פולנסקי?

פולנסקי ומיה פארו על הסט של "תינוקה של רוזמרי"
פולנסקי הוא יליד 1933, והתגורר רוב חייו בפולין עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה. הוא יהודי (אמנם לא על פי  ההלכה, אבל לא ניכנס לקטנוניות כזו. אבא שלו יהודי והאם קתולית) ואמו נרצחה באושוויץ. את אביו הוא מצא כעבור זמן מחדש. במהלך המלחמה חי פולנסקי בזהות בדויה אצל משפחה פולנית, פרט שעיצב מאד את גישתו לקולנוע ואת אופי יצירתו. הוא יצר מספר סרטים באירופה של אחרי המלחמה, ואת ההצלחה הראשונית הגדולה בהוליווד הוא חב ל"תינוקה של רוזמרי". באותו זמן בערך (1968) הוא נישא לשרון טייט, שחקנית אמריקנית, שנרצחה שנה לאחר מכן באכזריות ע"י צ'ארלס מנסון (וזהו סיפור בפני עצמו שראוי לכתוב עליו פוסט נפרד. שאכתוב? אולי). ואם לא מספיק באירועים כאלה כדי לעשות בנאדם למורכב מאד, הרי שפולנסקי הואשם גם באונס קטינה בסביבות שנות ה-70 והוציאו עליו חוזה בארה"ב. את האוסקר על "הפסנתרן" הוא קיבל וירטואלית, כיוון שאם היה מגיע לטקס שהתקיים בלוס אנג'לס, הוא היה נאסר מייד. איזה רעים האמריקאים, יא אללה. מיותר לציין שכותבת שורות אלו לא מאמינה לחצי מילה בנושא אונס הקטינה, ואולי גם על זה נרחיב בפוסט-רומן-פולנסקי המגניב שאכתוב מתישהו.


פולנסקי ביים המון סרטים, בהמון מסגרות- סטודנטיאליות, הוליוודיות, באירופה, והיו לו גם הפקות עצמאיות וצנועות. פולנסקי הוא גם במאי אוטר, משמע שניתן לזהות את טביעת אצבעו בכל סרט שהוציא. מהמאפיינים הבולטים שלו בסרטים אפשר למצוא את דמותה של האישה ההופכת קורבן לניצול מצד הדמויות הגבריות בסרט (זה לא קצת אירוני, צוות השופטים היקר שהחליט שפולנסקי אשם בבעילת קטינה? הבנאדם מציג בכל סרט דמות אהודה של אישה אומללה. איך ייתכן?) - רוזמרי ב"תינוקה של רוזמרי", אוולין ב"צ'יינהטאון", מימי המופרעת מ"ירח מר". מאפיינים אחרים שלו הם מערכות יחסים כוחניות, ראייה פסימית של החיים ופחד קיומי.

ובחזרה ל"תינוקה של רוזמרי"- מה קורה בגדול?

רוזמרי וגאי וודהאוס, זוג צעיר בניו יורק של שנות ה-60 עוברים לגור בבניין דירות עתיק ויפיפה (ברמפורד בילדינג). גאי הוא שחקן כושל סוג ז', למרות שרוזמרי מחזיקה ממנו ותומכת בו, ואולי אפילו מתלהבת ממנו, השד יודע למה (שדים. זה משהו שצריך לזכור להמשך). מהר מאד הם מגלים שיש להם זוג שכנים, רומן ומיני קסטבט (לא להתבלבל עם שם המשפחה המקורי של השחקן ג'ון קסטבטס), שאין מניעה מלתאר אותם כקרציות נודניקיות וטרחניות, במיוחד מיני, שמגולמת נפלא ע"י רות גורדון. רוזמרי וגאי כל הזמן שומעים אותם דרך הקירות הדקים, ובדרך אנחנו מגלים שגאי הוא איזה אגו מאנייק טיפוסי ושרוזמרי היא בחורה מתקתקה ושברירית עם טעם משובח בבגדים. אל נא תטעואנחנו אוהבים את רוזמרי. אפילו מאד. כמות הקלוז אפים שהיא מקבלת בסרט נועדה בדיוק על מנת לבנות את הסימפטיה העמוקה שאנו חשים אליה בתור צופים פשוטים מן המניין. בהמשך הסרט, נכנסת רוזמרי להריון, ובתקופת ההריון הראשונה היא סובלת כאבי תופת נוראיים והופכת מבחורה צעירה ויפה לבחורה חולנית ומסכנה. לאט לאט, בעוד השכנים הקרצייתיים בעליל מהדקים את אחיזתם בזוג וודהאוס, מתחילה רוזמרי לחשוד שמשהו אינו כשורה. היא מגלה, דיי מוקדם, שלבניין שלהם יש היסטוריה מפלצתית של מכשפות ואחיות אוכלות-ילדים, וצעירה שהתגוררה עם בני הזוג קסטבט אפילו "מתאבדת" (מרכאות כפולות ומכופלות). ההיסטריה והחשדנות של רוזמרי נבנית לאט, ובצורה מיוחדת מאד, כך שעד לדקות האחרונות של הסרט אנחנו לא יודעים אם חשדותיה נכונים או שהיא סתם אישה פרנואידית בהריון. הסוף הוא די נוראי, כמו שכבר אמרנו. רוזמרי מגלה ששכניה הם עובדי שטן שהשתמשו בה ובגופה על מנת להביא לעולם את בנו של השטן. הכי גרוע, הוא שהיא מגלה שגאי (נודניק) היה גם כן חלק מהקומבינה- ומכר את אשתו לזקנים המטורפים תמורת קבלת תפקידים בעולם המשחק.

סיקוונס הפתיחה

את זרעי הפורענות, אם יורשה לי לומר, שתל פולנסקי כבר בפתיחת הסרט- הוא מצלם את ניו יורק מרחוק, אבל בוחר במכוון שלא להציג מוניומנטים מוכרים של העיר- לא את הבניינים הידועים, או פסל החירות, אלא בעיקר את בנייני הקוביות שלה. המצלמה גולשת באיטיות על הבניינים, ועוברת למבט מגבוה (Bird’s eye view, בז'רגון המקצועי) שמציג את בניין ברמפורד. המזוויעִיות העיקרית בפתיחה הזו (יש מילה כזאת? מזוויעיות?) נובעת מהטרק המתנגן ברקע. אנחנו עדיין לא יודעים, אבל זו מיה פארו (למרות שהיא לא קיבלה על כך קרדיט בטייטלס) שמזמרת שיר ערש לתינוק שלה. לא יודעת מה איתכם, אבל הערכה שלי היא שכל תינוק שישמע שיר ערש שכזה יפרוץ מייד בבכי מר מרוב פחד, ויש מצב טוב שזה יעלה להורים בשנים של טיפול פסיכולוגי כשיגדל. את ה-"לה לה לה" המונוטוני-אך-מלא-הרגש של פארו מלווה מוסיקה נוגה, איטית, שאליה נכנסים מידי פעם אקורדים צורמים ולא נעימים (להערכתי, מעוגב של כנסיה, אורגן או משהו דומה), והם אלו שגורמים לנו להבין שמשהו פה ממש, אבל ממש לא בסדר.
הבחירה לפתוח את הסרט דווקא בסיקוונס האיטי והקצר הזה מגדירה עבורנו, קהל צופים, מרחב מאד מסוים, שבתוכו הולך להתרחש סיפור הזוועה של רוזמרי- אמנם זוהי ניו יורק, אבל זו לא ניו יורק של "סקס והעיר". 
הפתיחה, והכתוביות הוורודות. לא ניו יורק שאנחנו מכירים

לא, חברים ושכנים. הידעתם? בניו יורק סיטי יש יותר מנעלי מנולו בלאניק ונשים משוחררות מינית ומחשבתית. בניו יורק של 68', ניו יורק של "תינוקה של רוזמרי", מתרחשים מעשים איומים ונוראים, ואנשים שנראים נורמטיביים לעין בלתי מזוינת, הם למעשה עבדיו של השטן. מבט העל הזה על העיר תוחם את זירת ההתרחשות המסוימת מאד בתוכה מתרחש הסיפור.

אחר כך, עוברת המצלמה אל גאי ורוזמרי שפוגשים את מתווך הדירות. אני רוצה להתעכב רק על קטע הכניסה למעלית, ועל נער המעלית, כי הוא מופיע מאוחר יותר בסצנה אחרת, אולי הסצנה המהווה את פסגת הסרט. כשרוזמרי וגאי נכנסים אל המעלית, אנחנו נתקלים בנער מעלית שחור, לבוש בחליפת תכלת ועם מבט ממזרי- זדוני בעיניים. אין לו תפקיד ממשי בעלילה, אבל כפרט חוזר בשלוש סצנות מרכזיות, הוא תפס לי את תשומת הלב. כשהחבר'ה נכנסים למעלית, הוא נותן מין מבט ערמומי כזה אל מחוץ למעלית- כביכול כדי לבדוק שאין אף אחד נוסף שרוצה לעלות, אבל אני משוכנעת שהוא זומם מזימות בליבו. המתווך גם קורא לו "דייגו"- שם משעשע לכל הדעות לנער שחור (למרות שבניו יורק הכל אפשרי). קמצוץ ההומור הזה מרמז על הזיוף העמוק שמסתתר בבניין ברמפורד.
דייגו המאנייק בכניסה למעלית
בעלייה במעלית, מקבל דייגו ידידנו קלוז אפ מעניין, שמדגיש עוד יותר את הנוכחות שלו- מייד כשהמתווך שואל את רוזמרי וגאי אם יש להם ילדים. בצפיית רטרו לאחור, אחרי שכבר ראינו את הסרט ואנחנו יכולים לעלות על כל מיני פרטים בדיעבד (אני אוהבת לעשות את זה), דייגו המאנייק הוא זה שכנראה מעביר את המידע למיני ורומן על כך שלזוג הצעיר אין ילדים- ושהם מתכנניםמאנייק אמיתי, לא? אגב, השם ההזוי של דייגו, כאילו שאם לא שמנו לב בפעם הראשונה אז עכשיו נהייה חייבים, מודגש שוב ביציאה מהמעלית, כשדייגו מחייך חיוך גועלי אל עצמו והמתווך המתלהב מעצמו אומר לו, "אנחנו חייבים לשמן את השער, דייגו". לדייגו נחזור מאוחר יותר. הבטחה של אישה.
הקלוז אפ במעלית. מבט של מאנייק, לא?

סקס עם השטן. זה לא כזה להיט כמו שזה נשמע

הסצנה השנייה שאני רוצה להתעכב עליה, כי באמת שיש מלא, היא הסצנה בה עושה רוזמרי סקס עם השטן. יותר נכון, הסצנה בה רוזמרי נאנסת ע"י השטן- באופן פיזי, ונאנסת מבחינה רעיונית ע"י כל הזקנים המופרעים שבסביבה וע"י בעלה הנודניק.
זה מתחיל בזה שגאי הנודניק ורוזמרי האומללה (אבל לא כאן) סועדים להנאתם בדירתם החביבה ארוחת ערב רומנטית, כחלק מטקס עשיית התינוק שהם מתכננים. רוזמרי מבשלת להם ארוחה כייפית, הם שומעים מוסיקה רומנטית ומקשקשים להנאתם. הכל נראה שקט. נעים, אפילו. לא היה אכפת לי שתהייה לי דירה כזאת ולסעוד בעונג רב כזה עם החצי (חצי, שמעת?), וזה אחרי שגאי האגוצנטרי מתחנף לרוזמרי וממלא לה את הבית בפרחים. אפילו יש להם אח אמיתית. לכל האידיליה הזוגית המזויפת הזאת מפריעה מיני הקרצייתית. רוזמרי אומרת בקול רם, כשהיא שומעת את גאי מדבר איתה, "אל תכניס אותה. לא הערב." ואכן, אנחנו שותפים מלאים לתחושותיה. איך אפשר שלא? מיני שולחת לרוזמרי וגאי מוס שוקולד בספלים לבנים. בעוד גאי בולס את המוס כאילו אין מחר וכאילו הוא לא ראה מעולם מוס שוקולד, רוזמרי מניחה את הכפית אחרי שני ביסים ואומרת לו שהיא חשה בטעם לוואי גירי במוס ושזה לא טעים לה. גיא הנודניק והמאנייק (להלן- מאנייק 2) עושה לרוזמרי רגשות אשם על זה שהיא לא אוכלת את המוס שמיני טרחה עליו כל היום. מובן שהוא יעשה את זה. המוס הגועלי, מסתבר, מכיל סמים חזקים שממוטטים את רוזמרי לקראת סצנת האיחוד המיני עם השטן. רוזמרי אמנם שופכת את המוס שלה למפית בלי שגאי יראה, אבל שני ביסים, מסתבר, מספיקים למוטט אותה.
גאי סוחב אותה למיטה ומתחיל להפשיט אותה, ואנחנו עדים לסיטואציה האיומה דרך עיניה החצי- הוזות חצי-רואות של רוזמרי, ולסדרה של שוטים יפיפיים ומתוזמנים היטב, המתחילים ברוזמרי ששרועה על מזרון בלב ים. 


גאי מסתכל עליה כשהוא מצולם מזווית נמוכה ומאד מאד מאיימת. הדברים מתחילים להיות מכוערים חברים, וזאת רק ההתחלה. ההזיה של רוזמרי מלווה בשקט מופתי, הנשימות הרגועות שלה ותקתוק שעון. היא מדמיינת שהיא על ספינה (ושלא תחשבו שלא קלטתי את הקפטן החתיך). גאי מפשיט אותה די בגועליות, חצי בפנטזיה וחצי במציאות, והשוט שמתחיל את הזוועה הוא המעבר הפתאומי אל הסרת טבעת הנישואין מאצבעה של רוזמרי.
הסרת הטבעת. השוט שמתחיל את הפורענות
כאן נכנסת הנעימה המפחידה המלווה את כל הטקס, במהלכו רוזמרי נאנסת ומופרית מזרעו של השטן. כאן העניינים עברו את סף הכיעור והתחילו להיות ממש מפחידים. המצלמה צמודה לנקודת מבטה של רוזמרי. מה שהיא רואה- גם אנחנו רואים. מה שהיא שומעת- גם אנחנו שומעים. למבנה הזה יש חשיבות עצומה שאכתוב עליה בהמשך.
אם מישהו התגעגע לדייגו המאנייק, ידידינו שאנחנו אוהבים לשנוא, הרי שהוא צץ שוב, כשהנעימה הופכת צורמת יותר, הפעם כמלח הנוהג את הספינה (ואי אפשר להתעלם מהמשמעות הסמלית הנגזרת מכך). רוזמרי נוגעת בכתפו, והמאנייק אומר לה,
 "You better go down below, miss".
היא מיס, ולא מיסס, כי הורידו לה את טבעת הנישואין. רוזמרי עושה כמצוותו ויורדת אל בטן הספינה בפנטזיה שלה- ואל אובדנה. העירום שלה בסצנה עושה אותה כל כך פגיעה ומסכנה- בניגוד לעירום המכוער של הזקנים ושל גאי הנודניק-מאנייק-נסחב.
דייגו. מאנייק נשאר מאנייק

בהמשך הסצנה, שאני לא רוצה להתעכב עליה כי זה יהיה ארוך וכי אני באמת רוצה שתחזרו אל הסרט לראות כמה דברים, רוזמרי שוכבת עם השטן, נכנסת להריון, ובבוקר שאחרי הטקס הנוראי היא מתעוררת מלאת שריטות. גאי הנודניק והשקרן אומר לה שהוא גזר את הציפורניים כבר, שהוא שכב איתה כשהייתה מעולפת. רוזמרי די מזדעזעת מזה, אבל מחליקה. ואת עוד לא יודעת חצי מזה, ילדתי.

שוטים נוספים בסצנה ששווה לשים אליהם לב- כשרוזמרי מדמיינת שקושרים את רגליה שני גברים לבושים במדי אחים (של בית חולים), והשוט הדיי ארוך, כשהשטן-יצור השעיר גוהר מעליה ופיסת שיער דוחה פולשת אל לחיה של רוזמרי עם כל תזוזה.

מצעד המאנייקים הרשמי של "תינוקה של רוזמרי"

תראו, יש פה מלא מאנייקים. אבל אנחנו נדרג אותם, ולא בגלל שיש לנו זמן ומשעמם לנו.
במקום הראשון- היה פה מאבק, אני מודה, בין גאי לבין מיני ורומן. אבל לבסוף, ואחרי שיקולים בכובד ראש, 

מלך המאנייקים של הסרט הוא גאי וודהאוס. שחקן, נודניק מקצועי, שקרן וחתיכת טינופת שמוכר את אשתו לכוחות האופל. טפו עלייך.

במקום השני- מיני ורומן, ולו רק בגלל הקרצייתיות והטפילות, אבל גם בגלל שהם הוגי הרעיון הנבזה להשתמש ברוזמרי ככלי למזימותיהם.

במקום השלישי- לורה לואיז הגועלית. לא הזכרתי אותה כאן אבל היא אחת מן השכנות בבניין וחברתם הקרובה של מיני ורומן. היא מאיימת על רוזמרי ברצח בסצינת הגילוי עד שרומן משתיק אותה באלגנטיות.

במקום הרביעי- פנו מקום לדייגו, חברים. לפעמים, גם הבורג הקטן ביותר במערכת יכול לעשות את השינוי הכי גדול. דייגו הוא מי שהתחיל את הסיפור הנורא הזה. חוצמזה, יש בו משהו סליזי וגועלי.

יש עוד מאנייקים, כמובן. דוקטור ספרסטין, דוקטור היל. הם מגיעים למקומות הנמוכים יותר, אבל אני לא שוכחת להם את מאנייקיותם.

מילים אחרונות

דבר אבא ואימא (וזה פה אחד)- איזה סרט מפחיד ונוראי.

דבר פולנסקי בראיונות הרטרוספקטיבה שיצאו במהדורת ה- DVD- דמיינתי את רוזמרי יותר כפי שהיא בספר- בריאה, חלבית, ה- All American girl. לקחנו את מיה פארו כי היא הייתה ידועה יחסית והבנתי די מהר שהיא תהייה נהדרת בשביל התפקיד אחרי שפגשתי אותה, ועשיתי כמה שיותר מאמץ כדי שהקהל בסרט לא ידע, ממש עד הרגע האחרון, אם רוזמרי מדמיינת הכל או שהמזימה באמת נכונה.

דבר האישה- סרט חובה שהוא גם קלאסי וגם יפיפה מבחינה צורנית וגם גורם לחשוב.

לראות לראות לראות!

10 תגובות:

  1. מצמררררר
    לא חשבתי שכל כך הרבה מחשבה מושקעת בכל שוט. התאור שלך נפלא. ממש כאילו ראיתי אותו בעצמי.

    השאלה העיקרית שלי היא לא האם הוא אנס את הקטינה, אלא למה הקטינה *הזו* החליטה להתלונן?

    התנין
    הבלוג שלי: blog.tapuz.co.il/hatanin

    השבמחק
  2. בוקר אור!
    ראשית תודה על התגובה. שמחתי לשמוע שאהבת את הפוסט.
    המקרה של פולנסקי ואינוס הקטינה נטחן רבות בכלי התקשורת. הקטינה הודתה שהיו אי אלו יחסים בינה לבין פולנסקי, שהיה שבור לחלוטין באותה התקופה בגלל הרצח האיום ונורא של אשתו שרון טייט (שהייתה הרה, אגב). לא שאנחנו מצדיקים, חס וחלילה, אלא שאותה קטינה הצהירה יותר מפעם אחת שהמעשים היו בהסכמה מלאה ושפולנסקי לא ידע שהיא קטינה. מי ששחרר את הרסן הייתה אמה של הקטינה שזיהתה פוטנציאל כספי עצום בלתבוע במאי קולנוע עשיר ומפורסם מאד, ומכאן נפתחה סאגה במהלכה נאלץ פולנסקי להימלט מארה"ב או שאוי ואבוי. אשתדל ממש בקרוב לכתוב פוסט על פולנסקי בנפרד כי יש לו סיפור חיים מעניין באמת.

    השבמחק
  3. ושוב זה קורה...נסחפתי לתוך הכתובים בבלוג שלך, אשה, למרות כל הטלפונים מסביב והניסיון להסיח את דעתי מהמילים השוטפות והעלילה המצמררת הן על חייו של הבמאי המוכשר והן של סרטו המצליח, עדיין נדמה כאילו הייתי שם באמת. אך כדי להבין באמת על מה כל הטרללה אני הולכת לראות את הסרט ולהווכח העובדות בעצמי! יאללה ביי :)

    אגב, אם את צריכה עזרה עם עוד מניאקים סתם מהחיים יש המווווון!!!!
    יום מקסים ונדבר אחרי הסרט :)

    השבמחק
  4. תודה רבה. אני בטוחה שתהני מאד מהסרט. לכל הפחות, גם אם לא "מתים" על העלילה וסיפור המסגרת (ויש אנשים שקשה להם להתחבר לזה, ואני מבינה את זה מאד) עדיין נהנים מהיופי של הצילומים והפשטות של אמצעי המבע הקולנועיים.

    תחזרי לספר חוויות :)

    השבמחק
  5. תינוקה של רוזמרי זה אחד הסרטים האהובים עלי והטובים בכלל...אבל לדעתי ד"ר ספרסטין הוא אחד המפחידים. אחלה מאמר.

    השבמחק
  6. תודה רבה :)
    וספירסטין הוא אכן מאנ-מאנייק.
    אבל בעולם עם כל כך הרבה כאלה, מי סופר.

    השבמחק
  7. איפה הפוסט הזה הסתתר? חשבתי שכבר קראתי כל מה שיש לרשת העברית להציע בקשר לסרט הזה ... פוסט מעולה ובלוג נהדר בכלל. צריך להזכיר ש"תינוקה של רוזמרי" הוא החלק השני מתוך טרילוגיית סרטים (the apartment trilogy) על נשים היסטריות שנשארו לבד בבית (או משהו בסגנון) ביחד עם "רתיעה" הלונדוני ו"הדייר" הפריזאי. "תינוקה של רוזמרי" הוא הטוב מבין השלושה דווקא בגלל שבו מלאכת האריגה של הסרט היא המושלמת ביותר ולכן קשה להבחין בתפרים שבין הזיה ומציאות ועד סוף הסרט (מבחינתי בכל אופן) בכלל לא ברור אם היא הוזה או שזה קורה באמת (וגם הסצינה האחרונה לא פותרת את העניין הזה). חוצמזה הרגע המצמרר ביותר זה באמת הקטע שבו הם מקבלים את הגלידה ורוזמרי מתלוננת על ה undertaste. ושוב - בלוג נהדר! חיילך לקולנוע!

    השבמחק
  8. איזה כייף של תגובה, תודה רבה!
    בהחלט "רוזמרי" מתכתב גם עם הדייר וגם עם "רתיעה", כשכל אחד מהסרטים מטפל באישה ההיסטרית בצורה שונה. ב"רתיעה", למשל, הסיאוב מן הדמויות הגבריות מודגש וכך מה שקורה בסוף מקבל מימד של צידוק. טכניקות הסאונד של "רתיעה" ו"רוזמרי" מאד דומות, ושתיהן מדגישות את רעשי החוץ שחודרים אל הפנים (אצל "רוזמרי" זה השכנים החטטניים, הרעשים המוזרים מן הקירות ועוד, ב"רתיעה" יש קטע ספציפי בו שומעת קת'רין דנב את פעמוני הכנסייה מן החוץ), ומעבירות את האישה על דעתה, הופכות אותה יותר ויותר היסטרית ואחוזת אימה.

    מסכימה, כמו כן, שעד סוף הסרט לא ניתן להבחין האם רוזמרי אכן הוזה או שהדברים מתרחשים במציאות, למרות שאני חושבת שיש תימוכין חזק לכך שהדברים אכן מציאותיים, כי למשל בניגוד לסצנת האיחוד עם השטן, שמגיעה אלינו במקטעים ועריכה שמשלבת שוטים מתוך תודעתה של רוזמרי, לקראת הסוף אין עריכה כזאת והדברים מובאים כפשוטם, בצורה ברורה וכרונולוגית.

    עם זאת, הגאונות האמיתית של פולנסקי כאן היא דווקא באי הבהירות. זה מה שעושה את הסרט למפחיד כל כך בעיניי...

    השבמחק
  9. גוגל הביא אותי לכאן, בעקבות סקרנות שלאחר צפיה בסרט. החכמתי והתעניינתי לקרוא, תודה :)

    השבמחק
  10. גיל תמיר, כתבה יפה מאוד, מסכים עם כל מילה!!!

    השבמחק