"עץ החיים"- בראד פיט, דינוזאורים וקונספירציה ישראלית

אני לא נשארת חסרת מילים בדרך כלל.
נדיר, כמו כן, להכניס אותי למצוקה כל כך חזקה שבעקבותיה לא תהייה לי דעה מגובשת על משהו. "עץ החיים" עורר בי את שתי התגובות האלו, ועוד אחרות. נראה שזו הפעם הראשונה בהיסטוריה הקצרה של הבלוג, שאני ממש לא יכולה לגבש דעה אחידה על סרט.

מעשה שהיה כך היה: הלכנו אני וחצי לראות את "עץ החיים". מידע מוקדם, שעל יכולתו המופלאה ליצור רושם ראשוני עוד לפני הצפייה כבר עמדנו בעבר- בראד פיט. במקרה הזה (היכונו למילה מימי שיעורי היסטוריה בתיכון) בראד פיט שימש כקטליזאטור ללכת לראות את הסרט. וגם שון פן, אז בכלל. שחקנים הוליוודים מובהקים. הוליווד המובהקת. אמריקה. מוצ"ש קליל ובלתי מחייב. מה רע.

אבוי, מה מרה הייתה תחושתנו כשגילינו, וזה קרה בחמש הדקות הראשונות, שהסרט "עץ החיים" הוא הכל כולל הכל- חוץ מקליל. אחרי עשרים דקות בערך אני וחצי מצאנו את עצמנו מביטים זה בזו בייאוש, שהופר בצחוק מהוסה  (כי בכל זאת היינו באולם קולנוע) ומלא מבוכה (כי פשוט כך הרגשנו. וזה הלך והתחזק במשך כל הסרט). חצי, שהוא אדם סבלני ונעים הליכות לכל הדעות, שאל אותי בלחש אם אני רוצה ללכת. אולי זה השלב לספר, שלי ולחצי יש הסכם לפיו אין לצאת באמצע סרט, איום ככל שיהיה. כבר היינו במקומות גרועים יותר (כולל סרט ברזילאי הזוי שעד היום צרוב במוחי , ואני לא מבינה מדוע), אבל עדיין נשארנו, חזקים ואמיצים. אם חצי הציע להפר את הסכם ההישארות עד הסוף המר, סימן שהמצב היה קשה. נראה לי שזה היה קצת באמצע צילומי הים-חלל-דינוזאורים-שמיים. כן, יש גם את זה ב"עץ החיים".

פרטים טכניים שעדיין מכניסים אותי לשוק מעצם פשטותם:

"עץ החיים", ובאנגלית  The tree of life

במאי: טרנס מאליק

שנת הוצאה: 2011

קאסט: בראד פיט (מיסטר או'בראיין), שון פן (ג'ק), ג'סיקה צ'סטיין (גברת או'בראיין), האנטר מק'קראקן (ג'ק הילד), ועוד מיני שמות נוספים.

פרסים: זוכה פרס דקל הזהב של פסטיבל קאן.

מה קורה בגדול

הוא הא מה קרה, הנה תסבוכת גדולה באה.
אחת המצוקות שמעורר הסרט היא חוסר הקשר המשווע בין שוטים, או הקשר הפשטני והברור מידי בין הדברים, ומכאן, חוסר היכולת המיידי להגדיר בדיוק על מה מדבר הסרט, או מה קורה בו. יש לנו משפחה אמריקאית, כנראה בשנות ה-50 או ה-60 לפי התלבושות והתפאורה הכללית. מאוחר יותר, כשקראתי תקצירים בניסיון להבין וואט דה פאק איז גואינג און היר, ראיתי שכתבו שזו משפחה שחיה בטקסס בשנות ה-50. לא מצאתי סימוכין לזה בצפייה ראשונה ויחידה אבל אני מניחה שזה נמצא בגוף הסרט. בכל מקרה, מרכיבי המשפחה הם האב (בראד פיט), האם הממש-יפיפייה בעיני (ג'סיקה צ'סטיין), ושלושה בנים. ממש בתחילת הסרט, קולה הרך, המתנגן, של גברת אובראיין מגדיר את החיים האנושיים באמצעות שתי גישות: דרך הטבע ודרך החסד. בהמשך מתברר שהורי המשפחה מייצגים כל אחד, בדרכו, את החלוקה הדיכוטומית מאד הזו. האב- את דרך הטבע, האם- את דרך החסד.

מפה לשם ומשם לפה, המשפחה מתמודדת עם אובדן של אחד הבנים, ובמקביל אנחנו מתחילים לראות את ג'ק הבוגר, בנם של מר וגברת אובראיין (שון פן), בשוטים בהם הוא מסתובב בין גורדי שחקים ונראה מבולבל מעצם החיים. אולי הוא מתלבט באיזו דרך לבחור- דרך החסד, דרך הטבע או דרך האבנים הצהובות. בעצם זה שייך לסרט אחר. נו מילא.

חוץ מסיפור המסגרת, שבשל מבנה הסרט יש ללקט אותו בסבלנות בין השוטים ההזויים, יש גם סיקוונס ארוך ומאד מתיש (אם כי חייבים להעריך את יופיו החזותי) של שוטים, שאינם בהכרח קשורים זה לזה, של נופים נהדרים שמצולמים ב- Extreme long shot, וכוללים את החלל החיצון (כן. ורק התחלנו), מדוזות במים, ושיא השיאים (נראה לי שזה היה הקטע המרכזי בו אני וחצי צחקקנו ללא הכרה)- דינוזאורים.

אל תתעייפו, יש עוד. ואם אני הקרבתי את תודעתי למדע ונשארתי בסרט הזה, גם אתם יכולים.

האימא

נפתח במילות חיבה לג'סיקה צ'סטיין. אחת הסיבות בשֶלַן אני שמחה שנשארתי ב"עץ החיים", היא שיצא לי להכיר אותה. קודם כל, היא נורא יפה. שנית כל, היא ג'ינג'ית (ואני נורא אוהבת). שלישית כל, יש מאמץ מאד גדול בסרט להציג אותה כשיא הטהורות האנושית האפשרית, וזה דיי מצליח.

האימא בתנוחה טיפוסית. כמה מלאכי

בסרט, האם היא מקום מפלטם של הילדים מפני האבא (אליו נגיע ממש תיכף). השוטים, שיש טרחה רבה כל כך לסגנן אותם, בהם היא משחקת עם הילדים, חיוכה הנוגה, השמלות האווריריות, תלתלי השיער האדום, הצילומים הכמעט נוסטלגיים- גורמים לנו להתגעגע אליה, בלי שבאמת תהייה לנו סיבה  (כי אנחנו הרי לא מכירים אותה, וכי היא לא דמות אמיתית בכלל, וכי זה לא שייך פה לסיפור). אם אנחנו מודדים את הסרט בפרמטרים של עוצמת המניפולציה המופעלת עלינו בתור צופים תמימים ופסיביים, הרי שבעיצוב דמות האם יש כאן הצלחה מלאה- גברת או'בראיין לא מעצבנת אפילו קצת, ונראה כאילו ממש היינו רוצים אותה קרוב אלינו. לעזאזל, אפילו כשהיא יולדת את בנה היא חפה מדם וכל מיני דברים לא אסתטיים אחרים שעלולים להעיב על אווירת הקדושה שהיא משרה סביבה. ואם למישהו עוד היה ספק- איזו עוד אישה יכולה להחזיק ברכות כזו פרפר בכף ידה כשהשמש מאירה את צדודיתה וגורמת לליבנו להחסיר פעימה תוך כדי כך?

עוד אחת. ואני דורשת בתוקף לדעת אם זה צולם בסלאר בבוליביה

למי שלא קרא אותי בעבר אומר, שהסרט עושה שימוש באנלוגיות ודימויים חבוטים מאד עד בנאליים וחסרי מעוף בטירוף- אבל איכשהו, בתוך אותו כאוס בלתי מובן ומצוקתי שהוא הסרט "עץ החיים", זה מסתדר. האימא מייצגת, בתוך החלוקה המאד ברורה שמגדירים כבר בהתחלה ב- Voice over, את "החסד"- אחת משתי הדרכים שבהן אפשר לבחור כדרך חיים, ודמותה מתאימה לדרך זו התאמה מלאה ומדגימה אותה היטב.

האבא

זהירות ילדים, הנה בא אבא

אם האימא מייצגת את החסד, אזי האבא, בגילומו של בראד פיט, מייצג את הטבע.
נקדים ונכריז, למען כל מעריצי בראד פיט באשר הם, ש"עץ החיים" הוא הזדמנות נדירה לראות את בראד פיט כפי שמעולם לא ראינו אותו. פיט, אחד מכוכבי הענק ההוליוודים ומוותיקי "שיטת הכוכבים"- הגרסה המודרנית (לפיה, סרט שלם מבוסס על דמותו של שחקן כוכב אחד, המקבל מעמד כמעט אלילי בתרבות) יוצא כאן מהקליפה המפורסמת שלו, מחזותו היפה ומן המקום הנוח הזה של שוברי קופות ושכר אסטרונומי, ונכנס, עם כל הווייתו המהממת, אל הסרט המשונה הזה, שאולי משקף את השינוי העמוק האישי שעבר פיט מאז ימי הזוהר של השטיח האדום לצד אחת בשם ג'ניפר אניסטון, ועד לתצלומי התקריב כשהוא מכוסה בילדים קטנים מכל הסוגים שהלעיטה עליו אשתו, המפורסמת לא פחות, שגם הציקה לנו בסרט אחר, אנג'לינה ג'ולי. פיט לקח כאן חלק גם בהפקה של הסרט, וסייע רבות בהפצה והשיווק שלו (שכן טרנס מאליק, הבמאי, הוא סוג של אומן מעונה מתבודד. מאד ג'יי די סלינג'ר סטייל, רק לא).

דמותו של פיט היא של אב ובעל אמריקני של שנות ה-50 במלוא מובן המילה- אדם קפדן, פוריטני ונוקשה, שמכריח את ילדיו הרכים לקרוא לו "אדוני" (באנגלית זה נשמע יותר טוב- Sir), מלמד אותם ללכת מכות ולא להוציא את הלשון, אקט של ריכוז כמו שילדים קטנים עושים לפעמים, כי הם עלולים לאבד אותה, אדם שמסתכל על שכניו ומכריו ובטוח שהדשא של השכן ירוק יותר, אדם שחש פספוס בחייו כיוון שלא פנה לכיוון המוסיקה, אליו הוא כל כך נמשך (הסצנות הקצרות המציגות אותו מנגן בפסנתר). השמועות אומרות שמאליק יצק בדמותו של פיט המון יסודות אוטוביוגרפיים, ושבדמותו של האב יש פן אישי מאד של הבמאי עצמו.

מבחינת בראד ידידנו, נאמר שהמשחק שלו נפלא, ומאד חוצה את גבולות תפקידיו הקודמים- את טיילר דרדן, למשל, לא תמצאו כאן (מלבד טון הדיבור והקול המוכר, ואת זה, מה לעשות, אי אפשר לשנות), וגם לא את צ'אד החמוד של "לקרוא ולשרוף", או את פלויד מולעט הסמים של "רומאן על אמת".
ב"עץ החיים" אפשר למצוא בראד פיט שמצולם מקלוז אפים לא מאד מחמיאים (שחושפים, אגב, שומה על לחיו, ממש כאחד האדם! חברי המערכת, כלומר, אני ועצמי, היינו בסוג של הלם קל שרק הלך והחמיר ככל שהתקדם הסרט אל קיצו), לבוש בבגדים מכוערים בפשטותם ומתנהג באכזריות לאשתו וילדיו תוך הדגשה של הכישלונות האישיים שלו כאדם. פיט הוא הגבר המובס כאן, שמגיע הביתה כדי לכלות את זעמו, ואם אנחנו זוכרים שמדובר בשנות ה-50, ולמרות שהסרט צולם כמה עשורים טובים מאז, כדאי להביא בחשבון בניתוח הסרט את הריקושטים של מלחמת העולם השנייה, שהותירו חותם עמוק מאד בחברה האמריקנית לדורותיה.

ובכל זאת, הנוסטלגיה, המאד מאפיינת של הסרט, אינה פוסחת גם על דמות האב, וגם איתו יש לילדים רגעי התפרקות וצחוק. ההתוודות הקשה של האב, לקראת הסוף, בפני ג'ק הילד על כך שאולי היה "קשה מידי" בדרכו מעוררת חמלה, ואפילו מרגשת.

השערורייה

מי שחשב לעצמו שאני לא אבחין בשערורייה הברורה שבמסגרתה דווקא יש קשר, רופף מאד, אבל עדיין קשר, ל"מועדון קרב", אז הוא לא חבר אמת.
באחת הסצנות, שהזכרתי גם קודם, מר או'בראיין מלמד את ילדיו ללכת מכות. בסצנה נפלאה שמייד זרקה אותי אל טיילר דרדן הצעיר, פיט אומר לבנו "Hit me". ב"מועדון קרב" אומר טיילר לדמות המספר, "I want you to hit me as hard as you can" ובכך בעצם מתחילה הסאגה.

ראבאק. It doesn't ring a bell?

אמרנו? אמרנו.

שון פן

יש משהו מציק בלקחת לסרט מסוג "עץ החיים" שחקן כמו שון פן. הנטייה הראשונה היא לא למות ממנו. חוצמזה, הוא גם לכאורה הרביץ למדונה. לא שאנחנו משתגעים על מדונה, אבל ראבאק, לא לימדו אותך כשהיית קטן שאסור להרביץ לבנות?

המרביצן, בשוט מאד אופייני מהסרט

אולם לא מכאן נובעת המצוקה (ייתכן שזו הפעם הראשונה שאני כותבת בטקסט אחד כל כך הרבה פעמים את המילה "מצוקה"). המצוקה נובעת מאופי תפקידיו של פן עד כה, והשתתפותו בסרטים הוליוודים כל כך קלאסיים ונורמטיביים יחסית, שלקחת אותו לפרויקט רחב יריעה כל כך כמו "עץ החיים" זה קצת כמו ללבוש חולצה וורודה לעבודה במפעל (כמו שהדגים נפלא הומר סימפסון)- זה מסוכן, ועלולים לאשפז אותך בבית חולים, וגם לצחוק עלייך מאד.

זה לא קרה ב"עץ החיים". פן מציג לראווה מראה מרוט להפליא, כאילו לפני שהגיע אל הסט הוא עשה סיבוב במכונת כביסה ושכח להתגהץ. הקעקועים של התקופה הפרועה שלו, הקמטים המחורצים בפניו (ששמרו על תוויהן היפים, יש לציין), והניסיון להציג אותו כמו אדם המט ליפול מרוב עייפות נפשית - כל אלה יצרו את הדמות המוזרה וההזויה ביותר שיש בנמצא בסרט, וזה די קשה בתוך אוקיינוס הדמויות המוזרות (ובכלל זה, הדינוזאור הפצוע בנהר. יש כזה. באמת. באמת, נו). פן משחק את בנם הבוגר של הזוג או'בראיין, ובסוף הסרט כביכול אמור להגיע להארה כלשהי, המתרחשת במהלך הסצנה המשונה ביותר בסרט (וזה כולל גם את סצנת הדינוזאור). אי אפשר להגיד שההופעה שלו רעה, היא פשוט נורא נורא מוזרה. איפשהו, בתוך המוזרות הכללית, זה קצת טו מאצ' (יותר אפילו מהדינוזאור).

מציג את מראה העוף המכובס. בחלק הראשון של הסרט

הצילום והסאונד

אחד מגורמי המצוקה הראשיים של הסרט הוא הצילום, והשני הוא השימוש בסאונד.
חייבים להעריך ולהתפעל מן הצילום של "עץ החיים". הוא נע ונד בין שוטים באמת יפיפיים של טבע, חלל, וסתם נופים מזוויות לא שגרתיות (שוט העצים, הנהר שחוזר פעמיים- אצל הדינוזאורים ואצל הילדים), לבין שוטים של השחקנים עם משחקי תאורה טבעית לכאורה (אור שמש, בעיקר בהקשר האם). העריכה בין השוטים יוצרת את המבנה המיוחד של הסרט ועוברת בין סצנות בצורה כל כך דינמית, לעיתים מאד לא קוהרנטית, שיוצרת את תחושת ערבול והבלבול הכללי (וזה מתייחס בעיקר לסיקוונס הארוך של הפתיחה המציג את צילומי הטבע שמתארים, לפי מספר פירושים שאני קצת מסתייגת מהם, את היווצרות העולם). המעברים התכופים מסיטואציה לסיטואציה ללא סדר כרונולוגי ברור (למשל, לא מאד ברור, לפחות לי, באיזה שלב של החיים מת אחד הבנים. מצד אחד ג'ק הבוגר אומר שאחיו היה בן 19 כשמת, מצד שני האם הצעירה מקבלת את הטלפון המבשר על האירוע והאבא עדיין צעיר גם הוא).

מצאתי טעימה קטנה, ממש קטנה, של סיקוונס מתוך הסרט המציג כמה צילומים מן החלל החיצון. הו, אילו זכרונות לא-מתוקים זה העלה בי. עכשיו תראו איך אני קוראת מחשבות: כשתחלצו על "פליי" ותראו את הקטע הקצרצר (דקה וחצי בדיוק) אתם תחשבו, "זה נורא יפה, באמת. המוסיקה קצת צווחת. אבל מה לכל הרוחות הקשר?"

יש שימוש נרחב במצלמת כתף לא יציבה, בעיקר בסצנות בהן מופיעות חבורות הילדים, ומרחקי צילום קרובים מאד, מזווית נמוכה, שמדגישים את המצוקה הקיומית שאמורה לנבוע מן הסרט (ובמובן הזה, הסרט בהחלט מעביר את המסר שלו). בסצנות בהן מופיע שון פן ידידנו, יש הדגשה מכוונת של גורדי השחקים, צילומים מזווית מאד גבוהה- דמותו של ג'ק אמורה להיות, על כן, הכל חוץ מטבעית וקלאסית- ואני לא בטוחה שאי פעם ראינו את שון פן מזוויות כאלה. בכל מקרה, אין לי תובנות מרחיקות לכת בכל הנוגע לדמותו של פן. הוא בעיקר רוכן במעליות ונראה כאחוז בחילה באופן כללי מעצם היותו בקרבת גורדי שחקים (ייתכן והוא סובל מאורבנופוביה- פחד חולני מערים גדולות. זה משהו שהמצאתי עכשיו, והאקדמיה ללשון עוד תשמע ממני), או מהלך במדבר ונראה כמט ליפול רוב הזמן.

מבחינת הסאונד, אני זוכרת שבמשך כל זמן הצפייה בסרט מצאתי את עצמי כמהה, באופן בלתי מוסבר, לדיאלוגים. לכרונולוגיה ברורה של דיבורים. ל- Voice over (קול קריינות) שיש היגיון מאחוריו, ולא רק את ג'סיקה צ'סטיין לוחשת בקול מצודד, "My son". גם הסאונד מתפקד כאן כחלק מהווית העולם הכאוטית, הנשגבת, המשתקפת מן הסרט. אם הייתי רוצה, במשפט אחד, לנתח בצורה פשטנית את המסר (ויש כאן כל מיני כיוונים) הייתי אומרת ש"עץ החיים" מדבר על זה שהעולם הוא גדול מידי ונשגב מידי מבינתנו הפשוטה, הו, בני אנוש עלובים. יאדה יאדה יאדה.

התיאוריה של חצי

חצי גילה במהלך ואחרי הסרט כושר אנליטי מיוחד ובלתי מבוטל. בעוד אני, בזמן היציאה מן הסרט, שקלתי את צעדיי הלאה (ובעיקר ניסיתי להחליט אם אני רוצה להטביע את יגוני באלכוהול או שמא בשינה בלתי מבוקרת עד צהריי המחרת), רקם חצי תיאוריה מעניינת ביותר, הנוגעת למעגל החיים המסוים המוצג בסרט.

לפי חצי, הסרט מגולל למעשה את רעיון גלגול הנשמות, כאשר הנשמה הראשית, אם ניתן לומר זאת כך, או הנשמה הפרוטגוניסטית, היא ידידנו ג'ק, הוא שון פן הבוגר, הוא הילד חום השיער הצעיר, הוא בנם של בני הזוג או'בראיין, הנקרע בין החסד לטבע. הצילומים המציגים את כוכבי הלכת, והלוויינים הקטנים שלהם, לצד הסצנה ההזויה לשנת 2011 (ניחשתם נכון) של הדינוזאורים, המציגה דינוזאור קטן מול דינוזאור בוגר הרומס אותו, מדגימה את גלגוליו השונים של ג'ק מאז היווצרות העולם.

היעני-היווצרות של היקום. ואם מסתכלים היטב, זה גם נראה כמו ביצית
משוטטת ברחם של ג'סיקה צ'סטיין

מסר אפשרי: בני האדם, ובכלל יצורים חיים, נועדו לחזור על אותן טעויות שוב ושוב.

מסר אפשרי נוסף: גם אצל הדינוזאורים היו אינטריגות ותככים.

רגע של התלהבות

רגע ההתלהבות שייך לשוט אחד, קצרצר ויפיפה, שקשה לשכוח אחרי שצופים בסרט, ושגם קיבל את כבודו הראוי באחד הפוסטרים הרשמיים של הסרט. מדובר בשוט, שכבר הפך להיות בנתיים דיי מפורסם, של האם המחזיקה בכפות ידיה את כף רגלו הקטנה של תינוקה הרך, שזה עתה נולד.

איזה מהמם. ובלי טיפת ציניות.

חשוב להדגיש: מאליק לא המציא כאן שום דבר. זה גלגל ממוחזר וחבוט, ורגל של תינוק זו רגל של תינוק וזה דבר חמוד לכל הדעות והדימוי הזה הוא משהו שחוק עד כדי מיאוס. אבל גם גלגל, צריך לדעת איך לעשות. כאן הביצוע הוא נפלא ומקצועי- מאליק יצר את השוט הזה בצורה נורא מרגשת, נורא פשוטה ונקייה, ועם טריק תאורה דיי פשוט ורגיל שעושה את כל ההבדל- אור המפתח ממוקם מאחורי האובייקטים, והסט כולו מוצף לובן. כל הקטע מקבל הוויה מלאכית, על טבעית.

ועוד אחד. האב בוחן את התינוק.

פייר? יפה.

הקונספירציה היהודית (כי חייבת להיות כזו)

גם אני וגם חצי הבחנו דיי מהר שמאליק השתמש בנעימה מסוימת, מפורסמת עד זרא עבור כל ילד שגדל והתחנך במדינת ישראל מאז הקמתה, לאורך כל הסרט. פאק, אפילו יצא לנו כמה פעמים לזמרר בלחש, "כל עוד בלבב פנימה" וכו' וכו'.
בפסקול של "עץ החיים" מככבת נעימה קלאסית, שחובבי מוסיקה וטרוניות לדורותיהם יודעים להגיד ש"התקווה", ההמנון היהודי הלאומי, מבוססת עליה ושואבת השראה ממנה (שזה במילים אחרות- טענות לגניבה מוסיקלית). מדובר בנעימה של מלחין צ'כי בשם בדריש סמטנה, הנקראת "וולטאווה" וכל הילדים והילדות מוזמנים להתאסף סביב מסך המחשב המופלא ולהתחיל לזמר עם זה:

אמיתי.

אפילו אם זה בלי המילים, היה נחמד לשמוע את "התקווה" בסרט אמריקני רחב היקף עם בראד פיט ברקע. מה כבר יכול להיות רע?

וסתם בשביל הספורט, הנה הטריילר. הנעימה מככבת גם שם.

אמרנו משהו? אוהו, הפעם עשיתי תחקיר מקיף

דבר ש'- איזה סרט איום ונורא! רציתי לצאת באמצע ולא היה לי נעים כי הייתי באמצע דייט.

דבר ג'- שמעתי שהוא נפלא! (ג' אוהב סרטים אירופאים משונים).

דבר בראד בראיון בפרמיירה של הסרט- כשאתה ילד, יש יקום. יש אלילים. יש תחושה של ביטחון. ואז אתה מגיע לגיל של הכרה ובו אתה מבין שאנשים מתים, ואהובייך ימותו, ואתה תמות.

דבר החצי- חוץ מהתיאוריה שלי, היו שני דברים בלבד שהיו טובים בסרט- "התקווה", וההצעות לדרכי חינוך אפשריות לילדים.

דבר האישה- לא היה לנו פשוט. לא היה לנו פשוט בכלל. "עץ החיים" לא מתאים לצפייה למי שמחפש סרט בראד-פיטי טיפוסי או סרט שון-פני טיפוסי. היכונו למוזרות. היכונו לרצון עז לקום מהכסא בחצי השעה הראשונה של הסרט ולהסתלק לאלתר מן האולם. מצד שני, היכונו להבלחות מרגשות פה ושם ולשוטים מרהיבים ביופיים. היכונו לבראד פיט בהופעה לא שגרתית. וכמו כן, "התקווה".

לינקוקים:

"עץ החיים" ב- IMDB
טרנס מאליק ב-ויקיפדיה בעברית
האתר הרשמי וההזוי (כראוי) של הסרט
הפסקול המלא
הדיווח של בלוג הקולנוע "רוזבאד"
ו (מה יש, קצת פטריוטיות) המילים של "התקווה" (והערך המלא מ-ויקיפדיה)

הדינוזאור!!!!! Need i say more?

"השער התשיעי"- השטן שבתוכנו, נערה אחת והאמביוולנטיות של הרוע

הימים ימי חום ובצורת קשים. אולי אני סתם מגזימה. מה שבטוח, שאפילו לים לא היה לי כוח ללכת. נסיעה, וזה. ולהתחיל לקחת דברים. ככה זה כשלא גרים קרוב לים. ואחרי זה עוד להישאר עם החול והמלח של הים עד שמגיעים בחזרה לירושלים. ודלק. ומדוזות. מי צריך את זה. אמירות טיפוסיות למי שנולד ומתגורר בירושלים, אני יודעת. אז נשארנו בבית, אני וחצי והמזגן, וראינו, כמובן, סרט. זה יהיה חמור מאד מצידי שלא לנצל את הפוגת תלאות היום יום המבורכת הזו של שבת בבית, בלי לראות סרט, וממש במקרה נמצא אצלי על השולחן סרט שכבר המון זמן רציתי לראות, ולא היה זמן מתאים מהיום כדי לעשות זאת- "השער התשיעי".

הפרמטרים הראשוניים נראו מבטיחים- רומן פולנסקי (ומי שרוצה קצת רקע על פולנסקי מוזמן לחזור אל פוסט "תינוקה של רוזמרי",), אותו אנחנו אוהבים ומוקירים, ביים את ג'וני דפ (שאת הרושם האיום שהותיר בי מ"התייר" היה צורך לתקן באופן דחוף) ואת עמנואל סנייה, שחקנית צרפתייה שהיא במקרה גמור גם אשתו של פולנסקי (השנייה. הראשונה, שרון טייט, נרצחה באכזריות כשהיא בחודש השמיני להריונה באחד ממקרי הרצח המזעזעים ביותר שידעה ארה"ב). היה לנו אבטיח, זמן פנוי, מזגן ובכלל גישה חיובית לחיים, וכך ישבנו לנו לעשות מרתון סרטים. בפועל ראינו רק שניים באותה שבת נפלאה- "השער התשיעי", עליו אכתוב כאן, ו-"הניצוץ", של סטנלי קיובריק (1980), עליו אולי נכתוב בפעם אחרת. יצאנו מרוצים, ובכלל לא עייפים, ואפילו למדנו משהו- שאם הולכים לבתי מלון, כדאי להתרחק מחדר 237, ומילדים שאומרים שיש להם חבר דמיוני בשם טוני.

מ"השער התשיעי", למדנו דברים אחרים.

פרטים טכניים:

"השער התשיעי", ובאנגלית, The Ninth Gate

במאי: רומן פולנסקי

שנת הוצאה: 1999

קאסט: ג'וני דפ (דין קורסו), עמנואל סנייה ("עיניים ירוקות", או: "הנערה"), פרנק לנגלה (בוריס בולקן), לנה אולין (ששיחקה גם ב"שוקולד", כאן בתפקיד ליאנה דה סן מרטין / ליאנה טלפר), ברברה ג'פורד (הברונית קסלר).

פרסים: הסרט זכה בפרס "הישגים אירופאיים יוצאי דופן בקולנוע העולמי" של ה- European film awards, שאוהבים מאד את פולנסקי.

אז מה קורה ב"השער התשיעי"?

דין קורסו (ג'וני דפ) הוא סוחר וחוקר ניו יורקי של ספרים עתיקים. הוא דיי רמאי, אבל יודע את העבודה וגם אוהב אותה. קורסו נשכר על ידי מילארדר בשם בוריס בולקן (פרנק לנגלה, הנהדר כאן), שרכש ספר בשם "ספר תשעת השערים" (במקור: The book of nine gates). הספר, מסתבר, עתיק מאד ויקר מאד, ולטענת בולקן הוא מכיל בתוכו את הנוסחה בעזרתה ניתן להעלות באוב את נסיך האופל, הלא הוא השטן. מחבר הספר, אדם בשם טורקייה, הצפין את השיטה בתוך הספר, באמצעות תחריטים המתארים מצבים שונים וסיטואציות שונות (עליהם נקשקש בהמשך). אבל זה לא הכל: אותו ספר מסוים קיים בשלושה עותקים בלבד, כאשר שלושת העותקים טוענים למקוריות גמורה. בולקן מבקש מקורסו לחקור את הספרים האחרים, המפוזרים בנוחיות בפורטוגל ובצרפת, ולעמוד פעם אחת ולתמיד, על העותק המקורי האמיתי (שמן הסתם, גם יכיל את הנוסחה החשובה בעזרתה ניתן יהיה להעלות את השטן באוב).

כל העניינים שתוארו עד כה, הם עניינים ברומו של עולם לכל הדעות. כמה מרנין יהיה אם השטן יגיע לעולם החומר, וילבש צורה גשמית. כמה נפלא יהיה לפוגשו, להשתחוות לפניו, ולהקריב לו בתולות צעירות. אנחנו יכולים לחלוטין, להבין את הרצון הזה שהשטן יהלך בתוכנו. NOT! כאילו שאין לנו מספיק בעיות. כולם רוצים לזרוק אותנו לים, עגל הזהב קיים היום יותר מאי פעם, היצ'קוק וסטנלי קיובריק מתו ולא יוציאו יותר סרטים לעולם, חם לפחות כמו בגיהנום (לפחות מהבחינה הזאת, השטן ירגיש דיי בבית), אבל הם (האנשים בסרט) רוצים להעלות את השטן. וואלה יופי.

קורסו, מלווה בצ'ק נדיב, יוצא לו למסע הארוך של חשיפת האמת ומציאת העותק המקורי.
הוא נפגש ראשית עם אחת, ליאנה טלפר, שהייתה הבעלים הקודמים של "תשעת השערים"- העותק של בולקן. מסתבר, שבעלה של ליאנה מכר לבולקן את הספר ואז התאבד (בסצינה הפותחת את הסרט, עוד לפני הכתוביות והקרדיטים של הפתיחה). כשהיא שומעת שהספר נמכר היא הופכת אחוזת טירוף למוצאו, וגם רודפת אחרי קורסו לכל מקום שהוא הולך, מלווה בשומר ראש אימתני ומפחיד שהוא גם גבר שחור ולבקן (יש כזה דבר, ומי שלא מאמין שילך מייד לראות את הסרט). חוץ מליאנה, גם בולקן פוקח עינו על כל צעד של קורסו ומקפיד להתקשר אליו למלונות בהם הוא שוהה ולקבל עדכון על מצב החקירה. אם כל התסבוכת הזו לא מספיקה, קורסו פוגש בהזדמנויות שונות אישה-נערה חסרת גיל שעוקבת אחריו, לבושה בנעלי ספורט בלויות וגרובה (יש כזו הטייה?) בגרב אחת ירוקה וגרב אחת אדומה. אשת המסתורין, אותה מכנה קורסו "עיניים ירוקות", עוזרת לו בדרכו ומצילה אותו ממצבים שונים ומסוכנים אליהם הוא נקלע. היא גם היחידה המגלה כוחות שהם על טבעיים (ריחוף).

בנתיים, קורסו מגלה שאין ספר אחד מקורי אלא שלושה, ושהצופן הנחשק בעזרתו ניתן יהיה להעלות את השטן ממעמקי השאול ארצה הוצפן למעשה בשלושת הספרים, באמצעות התחריטים- תמונות מצויירות, המצויות בכל השלושה.



הספר. מפה התחילה כל המהומה



לא להיבהל, הסרט ממש לא מסובך כמו שזה נשמע. בסופו של דבר, כולם נכשלים בניסיונותיהם להעלות את השטן באוב, בין השאר בגלל ההשערה (וזה אינו נאמר מפורשות) שהשטן כבר מתהלך בתוכנו- בדמותה של האישה המסתורית.

זוהי, כמובן, אינה ההתעסקות הראשונה של פולנסקי עם עניינים הנוגעים בשטן. "השער התשיעי" מתכתב באופן מובהק עם "תינוקה של רוזמרי" מ-1968, ורק מופרעים כמוני שצפו בסרטים מספיק פעמים יוכלו לעלות על הדקויות הקטנות האלה שעושות את הפרשנות כל כך הרבה יותר מעניינת. מעניין לראות ש"השער התשיעי" יצא באותה השנה של "עיניים עצומות לרווחה" של סטנלי קיובריק- סרט נוסף וראוי מאד, של במאי ראוי מאד, ושני הסרטים מכילים סצנות דומות להפליא. מדובר בסצנת האורגיה המפורסמת של "עיניים", שמי שראה אותה פעם אחת לא יוכל לעולם לשכוח אותה, אל מול סצנת הכמעט-אורגיה של פולנסקי. אצל קיובריק הכל הרבה יותר מדויק, אסתטי להפליא, מפחיד להפליא, בעוד אצל פולנסקי יש קורטוב של הומור, והרבה יותר שטניות. אבל, אחד אחד. כמה עניינים לנו על סדר היום-

זיקנה

"השער התשיעי" משופע בדמויות מבוגרות וזקנות. למעשה, השוט הפותח הוא של אדם מבוגר המתכונן למותו- הוא כותב מכתב התאבדות, ובאמצעות מעברי השוטים בלבד, ללא דיבורים, אנחנו מבינים את המתרחש, בסגנון שמתעכב על פרטים קטנים ומזכיר מאד את היצ'קוק. האישה ה"מפתה" כביכול של הסרט- ליאנה טלפר, גם היא איננה בשיא פריחתה, ונראית כבת 40-45 (אמנם, נראית מצוין לגילה, אבל עדיין). בעלי הספרים השונים- פארגס הקשיש, והברונית קסלר, שניהם אנשים מבוגרים. השיבה זרקה גם בשערו של דפ, שמציג לראווה צדעיים אפרפרים.

בולקן וקסלר. ויש עוד



והזיקנה והעתיקות איננה נחלתן של הדמויות האנושיות בלבד- פולנסקי צילם את "השער התשיעי" ב- 1999, ועם זאת, הסרט עוסק בגאדג'ט העתיק מכולם- זה שהיה קיים לפני האייפד, לפני הטלפונים הניידים והרבה לפני הטלוויזיה והרדיו- ספרים. ולא סתם ספרים, אלא ספרים עתיקים. ולא רק זאת, אלא שלא ניתן למצוא בסרט כמעט שום אזכור של סממני מודרניזציה מובהקים, מלבד כלי תחבורה שונים (מטוסים, מכוניות). קורסו עובד עם מחברת- זה נראה כמעט ארכיוני- ועיפרון סימון אדום, עם זכוכיות מגדלת ועם הספרים המקוריים. פעם אחת בלבד עולה על דעתו לצלם עותקים במכונת צילום במלון של התחריטים- וזהו. בולקן מתקשר אל קורסו למלונות בטלפון נייח רגיל. איפה הלפטופ המתבקש, איתו היה לו הרבה יותר קל להסתובב ולנתח את התחריטים? איפה הטלפון הנייד, איתו היה הרבה יותר פשוט לתקשר עם בולקן? איפה הפוטושופ, איתו היה הכי הגיוני לנתח תמונות? עזבו את כל זה, איפה "גוגל" למען השם? קורסו ממש הולך לספרייה כדי להוציא חומר על הספר והתחריטים! איפה נשמע כדבר הזה? בשנת 1999?

החזרה של פולנסקי לפשטות ולעבר אינה מקרית. הסרט כולו עוסק במשהו נצחי, בלתי משתנה, שאינו תלוי תקופה ועת- נפש האדם, והנהייה שלה אחרי כוח. הבחירה בשחקנים מבוגרים יותר, שבעי ימים, מתחברת אל המסר הכללי של הסרט- בני האדם לעולם אינם לומדים, ולא משנה בני כמה הם יהיו, והם נועדו לחזור על אותן טעויות שוב ושוב (והם אכן עושים זאת בסרט- בולקן מסיים את דרכו ממש כפי שיוצר הספרים עצמו סיים), עד ש. זה נפלא ומלא אופטימיות לעתיד, אני יודעת.  

משהו אחרון על הזיקנה בסרט. באיזשהו שלב, העלילה עוברת לזירת התרחשות אחרת- אירופה, ומזכירה לנו שפולנסקי הוא במאי אירופאי וששורשיו נעוצים עמוק ביבשת הזו, רווית הדם וההתרחשויות ההיסטוריות. אירופה של פולנסקי היא עתיקה, מלאת היסטוריה ועבר, אפלה ומלאת סודות. מאד מנוגדת לניו יורק המודרניסטית שמוצגת בפתיחת הסרט.

ולפינת ההשוואה ל"תינוקה של רוזמרי"- בטקס האיחוד עם השטן, רוזמרי מוקפת בזקנים עירומים שמזמרים אל נסיך האופל. בקטע מסוים בסרט, רוזמרי אומרת לגאי (מלך המאנקיים, להזכירנו) שהיא רוצה לערוך מסיבה, שבה יהיו רק אנשים צעירים- בגיל שלהם. בלי שכנים מבוגרים ונודניקים.

ההומור הפולנסטינסקי



קורסו תקוע ברצפה. כי זה מצחיק

זה מושג שהמצאתי עכשיו. גזעי (מילה של אימא), לא?
"השער התשיעי" משופע בפרטים מלאי הומור, כאלה שגורמים לנו לחייך בין מסתורין אחד לשני לבין תקיפת ג'וני דפ אחת לשנייה לבין פנטגרם אחד לשני. הסרט אמנם עוסק בנושאים רציניים בהחלט- אין פה ויכוח שלהעלות את השטן באוב זה לא משחק ילדים (כי איזה הורה חולני ייתן לילדיו לשחק במשחק כזה?), וברמה התמטית- בנושאים רציניים עוד יותר שעוד יידונו בהרחבה בהמשך, אבל בתוך העלילה שזורים פרטים קטנים, מצחיקים להפליא, שאינם מאבדים את השייכות שלהם לרגע. כאילו אומר פולנסקי, "חברים, תירגעו. בתוך כל הכאוס הזה, אני גם רוצה שתחייכו קצת". ואנחנו מחייכים, בלי לשים לב.

בשוט הראשון המציג את בולקן מקרוב, עם משקפיו בעלות המסגרת העבה להגחיך. או, בביקור של קורסו במשרדיה של הברונית קסלר- ומזכירתה המפחידה. פולנסקי בחר ללהק לתפקיד המזכירה דווקא אישה גדולת גוף, בעלת תספורת גברית קצרה ושיער מאפיר, שלולא העגילים והחצאית, היינו בהחלט יכולים לטעות ולחשוב שמדובר בגבר. התפוזים שהיא אוכלת- והטירחה להתעכב אחר נפילתם במדרגות כשקורסו נמלט מן המשרד העולה באש פשוט מעוררי עונג. כמובן, גם הסצנה בה קורסו ואשת המסתורין נוסעים במכונית האדומה המהממת, וכדי לבלבל את ליאנה ושומר הראש השחור-אך-לבקן שלה מתחזים לשייח' ערבי- דרכו של פולנסקי להכניס משהו מן המזרח התיכון בסרט שהוא אירופאי לחלוטין. כמובן- קורסו שנתקע ברצפת העץ של הטירה המפחידה בזמן שבולקן מנסה לבצע את טקס השטן, מביט בייאוש כמו ילד שהפסיד בקרב בבולקן המגוחך.

ההומור הנעים, האלגנטי כל כך, מציע לנו כמה אפשרויות- למרות הרצינות התהומית של הדברים, פולנסקי מציע מבט מפוכח, נעים יותר, שהופך את הסרט ממשהו שהיה יכול להיות מאד "כבד" לצפייה למשהו נעים, מעניין וסוחף, בלי לפגום במסרים שיש בו. ב"תינוקה של רוזמרי", למשל, ההומור הזה חסר, ו"רוזמרי" הוא אכן סרט קשה וכבד הרבה יותר.

להומוריסטיות המצויה בסרט יש לשייך גם את נעימת הנושא הקופצנית, הכמעט משועשעת מעצמה, שמעניקה לסצנות מסוימות נופך הרבה יותר קליל ממה שהיו עלולות להיות עם נעימת רקע אחרת.

שלושת ספרי "השער התשיעי"



סופו של ברני.
אבל כל סוף הוא התחלה חדשה.



בצפייה מדוקדקת וקפדנית יותר ב"השער התשיעי", אפשר להבין בערך אחרי שלושה תחריטים, שכל שלב במסעו של קורסו כפוף, בצורה חופפת, לתחריטים עצמם. כך, לדוגמא, כאשר מתבוננים קורסו וידידו ברני, בעליה הגאה של חנות ספרים עתיקים בניו יורק, בתחריט המציג איש שתלוי הפוך מרגלו (המבוסס, כמובן, על קלף "האיש התלוי" מן הטארוט), מוצא קורסו מאוחר יותר את ברני תלוי מרגלו בדיוק כפי שמתאר התחריט. למרבה צערו של ברני, הוא מוצא כך את מותו, וקורסו מבין בערך ברגע הזה, שהספר המצוי ברשותו הוא הכל חוץ ממשחק ילדים.

הסרט מלווה למעשה את מסעו של קורסו בתוך התחריטים, כאשר כל תחריט מתאר את מה שעתיד לקרות לו בדרכו אל- אל מה? בדרכו למציאת הצופן לפתיחת השער התשיעי.

האלוזיות הספרותיות

זו לא הפעם הראשונה שפולנסקי משלב בסרטיו רמזים לכל מיני אגדות ילדים ובכלל לאלמנטים הקשורים בילדות. ליאנה טלפר נאחזת בספר כמו ילדה עקשנית שמסרבת להיפרד מהבובה שלה, קורסו הוא כמו "כיפה אדומה" במובנים רבים- נשלח אל יער אפל מלא סכנות שאורבות לו בכל פינה. אחת האלוזיות הבולטות ביותר, ואולי גם היפות ביותר, משתקפת בשתי דמויות מפתח (מפתח- תרתי משמע, ורק בשלב מאוחר מאד של הסרט מבינים מה רבה הייתה משמעותם) - האחים סניזיה, חוקרי ספרים עתיקים (כמובן) מפורטוגל. קורסו ניגש אליהם כתחנה ראשונה במסעו באירופה בעקבות הספרים. האחים סניזיה (בגילומו של חוזה לופז רודרו), שני קשישים, תאומים זהים, הם השתקפות כמעט מדויקת של טווידלדי וטווידלדם- האחים התאומים המרגיזים של "אליס בארץ המראה". האחים סניזיה משלימים האחד את משפטיו של השני ומהווים- כשהם יחדיו- יישות אחת מוחלטת. פולנסקי מדגיש זאת באמצעו השוטים המראים את שניהם יחדיו, במרחק צילום בינוני. התמונה אינה שלמה כאשר קורסו מדבר לראשונה רק עם אחד מהם.

האחים סניזיה, לצד איור של ג'ון טניאל לטווידלדי וטווידלדם.
ייתכן, כי פולנסקי הביא את הגרסה ה"מבוגרת" שלהם

היסודות האגדתיים, הפנטסטיים, בסרטיו של פולנסקי מהווים חלק ממאפייני האוטר שלו כבמאי וניתן למצוא אותם גם ב"תינוקה של רוזמרי", וכן ב"רתיעה"- סרט מוקדם יותר של פולנסקי. אני די בטוחה שאם אשתדל מאד, אני אמצא עוד גם ב"צ'יינהטאון" וב"ירח מר". אני מאמינה, כי יש לנתח את היסודות הללו כל אחד בהקשר הספציפי של הסרט. כאן, למשל, היסודות הפנטסטיים עומדים כניגוד לקורסו, שנשאר עד לשנייה האחרונה סקפטי לחלוטין ומציאותי לחלוטין. הוא מלגלג על בולקן כשהלז (שיוצא דיי אהבל, יש לציין, ובכך, מחזק את הספקנות של קורסו) מנסה לזמן את השטן אחרי שהשיג, כביכול, את תשעת התחריטים, ושומר על זלזול יחסי שאנחנו לא יודעים אם הוא יצא ממנו גם אחרי שהוא עובר את מפתן השער התשיעי האמיתי. הגדולה של הסרט, אגב, היא שדווקא הגיבור הספקן מצליח להיכנס אל השער התשיעי בעוד כל שאר משרתיו הנאמנים של נסיך האופל- מוצאים את מותם בצורה מגוחכת ולעגנית.

הנערה

בקרדיטים, עמנואל סנייה מופיעה כ- The Girl. יפה שפולנסקי בחר לקרוא לה, בתרגום חופשי, "הנערה", כיוון שסנייה הייתה בת 33 בעת צילומי "השער התשיעי". נערה בעלומיה, איך לומר בעדינות, היא כבר לא. מה לא עושים כדי לרצות את האישה?

אפשר להגיד על פולנסקי הרבה דברים, אבל גם כשהוא לוקה בנפוטיזם קל (בכל זאת, אישה זו לא קרבת דם), הוא לוקה בו בצורה כל כך יפה, מקצועית ומתאימה, שאנחנו בקלות שוכחים שמדובר בנפוטיזם. ומלבד זאת, באיזה עוד ענף תוכל לסדר עבודה לקרובייך ואהובייך ולצאת מזה כל כך יפה אם לא בקולנוע?

סנייה מושלמת בתוך הדמות הזו, משלימה אותה, בוראת והורסת אותה בתוך הסרט. אפשר להגיד  שהיא אוקסימורון מהלך- יפה, אבל לא מושלמת טיפוסית בסגנון שחקניות הוליווד לדורותיהן, עדינה אבל בעלת עוצמה בלתי מעורערת, מפחידה לאללה (במיוחד בסצנת האיחוד בינה לבין קורסו) אבל גם נחמדה וחביבה, ועם מבטא שאנחנו עלולים לחשוב שהוא צרפתי (כמו שהוא באמת), אבל שהוא עמום ומסתורי ממש כמוה.



מקבץ מלחיץ במיוחד של "הנערה"

תפקידה של הנערה לא מוגדר במדויק בסרט, וללא ספק היא הדמות המסייעת לפרוטגוניסט להגיע אל מטרתו. היא היחידה שיש לה כוחות על טבעיים בסרט (מסוגלת לרחף ובעלת בינה, אין נאמר, עליונה בהרבה על זו של קורסו), ועניין העיניים הירוקות המחליפות צבע מופיע דיי מוקדם, כשקורסו פוגש אותה ברכבת. היא מופיעה בצורה מרומזת בניו יורק, עם דגש על נעלי הספורט החבוטות שלה ועל השיער האסוף ברישול (עוד חלק השייך לפשטות והטבעיות של הדמות), ומאוחר יותר כשקורסו בדרכים, אז הוא גם משוחח איתה. הכי חשוב- הנערה מופיעה בתחריט האחרון, המתאר אותה יושבת על סוג של דרקון בעל כמה ראשים ליד הטירה המפחידה, עם אנלוגיה ברורה לקלף "הכוכב" בטארוט. מסיום הסרט אנחנו יכולים להסיק כי המפתח האמיתי לפתיחת השער התשיעי ולשחרורו של אותו כוח שטני נמצא בידיה של הנערה, ושהיא זו שבוחרת למי לתת אותו. במקרה האחרון- לקורסו.

האם באמת יש "רע" ו-"טוב"?

זה דיון מעמיק מכדי להיכנס אליו בצורה רצינית כאן. השאלה האם מושגי ה"רוע" המוכרים לנו הם אכן "רעים", ומה זה בכלל להיות רע, נידונה בסרט בצורה לא ישירה, והדבר מתגלם בעיקר בדמותה של הנערה וקורא תיגר על התפיסות המוכרות שלנו בנוגע לרוע. כך, למשל, ברור לנו שלרצות להביא את השטן אל פני האדמה, או לרצות לעבוד את השטן, זה "רע", כי ככה אנחנו מכירים, וכי "שטן" זו  מילה מפחידה, וכי הפנטגרם, שמקושר שלא בצדק עם עבודת השטן ועם מאגיה שחורה, הוא סמל מפחיד, וכו' וכו'. ה"רעים" של הסרט הם בולקן, ולאחר מכן גם ליאנה, שניהם עובדי-שטן מסורים שמוכנים לרצוח, לגנוב וללבוש תלבושות מגוחכות למענו.

Having said that, הנערה, שעוזרת לגיבור שלנו, שהוא ה"טוב", גם היא טובה כפועל יוצא מזה שהיא עוזרת לדמות איתה אנחנו מזדהים יותר מכל- קורסו. היא גם עוצרת בעד קורסו מלהכות את בולקן בראשו, ככה שהיא ממש משתקפת כשומרונית טובה. אין לה מיניות מתפרצת, כמו של ליאנה, והיא לבושה במשך כל הסרט בנעלי ספורט חבוטות וג'ינס מהוה. מצד שני, הנערה מופיעה באחד התחריטים, המופיעים בתוך ספר שמקושר בבירור עם השטן ועם מאגיה שחורה. בסצנת האיחוד עם קורסו למרגלות הטירה הבוערת, הנערה מקבלת בבירור תכונות ויזואליות דמוניות. היא גם עוזרת לקורסו להגיע אל השער התשיעי, שאנחנו יודעים שהוא בטוח רע. האמנם? מה זה בכלל השער התשיעי? אולי זה משהו טוב? הגיבור שלנו, אחרי הכל, נכנס אליו. אולי הוא עושה משהו "טוב"?  



התחריט בו מצויירת הנערה, הטירה המפחידה,
העיניים. רע? באמת רע?

האמביוולנטיות של הרוע, שפולנסקי אלוף בעיצוב מאד בלתי ישיר שלה, מתגלמת היטב בשאלות המתעוררות בסרט. עמימות דמותה של הנערה, אי הישירות של מה שעלול לקרות ברגע שהשער התשיעי ייפתח, החביבות היחסית של מחזיקי הספרים האחרים, הספקנות של קורסו- כולם מגדירים מחדש, ומפרקים בחזרה, את מושגי ה"טוב" וה"רע" המוכרים לנו וגורמים לנו לנסות להבין אותם באור שונה.

בהקשר "תינוקה של רוזמרי" (כי חייבים), קיימת עמימות של ה"רוע" בחלק הראשון של הסרט, כאשר גם הצופים וגם רוזמרי עדיין אינם מודעים לגודל המזימה האיומה נגדה. או אז, אנחנו מנסים לשכנע את עצמנו שמיני ורומן הם בסך הכל שכנים חמים ונחמדים, שגאי בסך הכל דואג לאשתו, ושרוזמרי היא בסך הכל אישה היסטרית שסובלת מתסמיני הריון ראשון.

ומה היה לנו להגיד על זה?

דבר האח הגדול: "השער התשיעי" מגדיר מחדש את מושגי הקולנוע האפל.

דבר החצי: זהו אחד הסרטים הטובים שראיתי אי פעם (ואת האמת- שמעתם פעם את חצי מדבר ככה?)

דבר האישה: תענוג צרוף. סרט של פולנסקי הוא תמיד חגיגה, וכאן, המשחק המשובח של ג'וני דפ הוא דובדבן על עוגה עתירת קלוריות ביותר. המלצה חמה, לימות הקיץ החמים (אבל אפשר גם בחורף. אל תהיו קטנוניים).

ונסיים באזהרה לא להרעיש בין שתיים לארבע.
תודה בשם ההנהלה.

לינקוקים:

"השער התשיעי" ב- IMDB
"The ninth gate"
"השער התשיעי"- מאמר של אלי אשד

שירים בסרטים חלק ג'- החרב של האטורי האנזו, מה באמת הולך בכלא התאילנדי, קלאסיקת ילדות וג'וליה רוברטס אחת

פרולוג- סיפורו של הצ'חצ'ח

אתמול קרה לי מקרה מפחיד. בעצם, הוא לא היה מפחיד כמו שהוא היה הזוי וסוריאליסטי. בעצם, הוא לא היה לא זה ולא זה. הוא היה עצוב. עצוב? הוא היה מצחיק באיזושהי צורה, מעוותת ככל שתהייה. אתמול נסעתי לי, בתום לב, בעיר מסוימת במרכז הארץ. זו לא הייתה ירושלים האהובה, ואולי בכך נעוצה הבעיה. כדי שלא נצא משמיצנים, אנחנו נגיד שאנחנו (אנחנו זה אני, עצמי ואנוכי) מכירים גם אנשים טובים, חביבים ונחמדים שמתגוררים- הפלא ופלא- באותה העיר. אבל לעת עתה סיפורנו נפתח- למרות ניסיונותינו להיות לא-משמיצנים, באותה עיר מסוימת שאנו נמנעים מלהזכיר את שמה כי אנחנו לא משמיצנים.
ובכן, נסעתי. מד המהירות הראה על הרבה פחות מ-20, כיוון שהייתי במגרש חניה וחיפשתי- לא עלינו- חניה. שועט מולי רכב לבן, מרוט ומהוה וכמעט נכנס ברכב היקר שלי (יקר- משמע, בעל ערך סנטימנטלי גבוה, שלהלן, יקרא שמו, גם במציאות וגם בבלוג, "מיצי". וכשרוצים שהיא תיסע מהר- מיציל'ה).
הלב מחסיר פעימה. אני מחווה אל הרכב הלבן, המרוט והמהוה, שנראה כאילו הוא עבר אירוע או שניים במשך חייו הארוכים, בכעס עם היד בתנועת של "עוף לי מהעיניים, נהג מטורף". הנהג, גבר מרוט ומהוה בשנות ה- 40 לחייו לערך, שדמה להפליא למכונית בה הוא נהג (כי גם הוא היה לבן), יצא מהמכונית, ניגש אל מיצי, וירק לה על השמשה הקדמית, תוך שהוא מסנן אי אלו פניני חכמה ומילים שבעולם מתוקן שולחים ילדים בגן לעמוד בפינה בגללן. כנראה שבגן שלו, למרבה הצער של כולנו, זה לא קרה. בעצם, בעולם מתוקן ילדים בגן בכלל לא מכירים מילים כאלו.

האישה ישבה, עם שתי ידיים על ההגה, מביטה בכל המתרחש וחשה שזהו רגע מכונן. מהצד השני הגיעה מכונית נוספת וגבר קטן ומפוחד ישב בה, מביט בכל המחזה בחשש, מתכווץ כשהאיש המרוט והמהוה, שעכשיו הפך גם להיות ירקן מצוי, חוזר למכונית שלו כשהוא מגדף מילים שלא יעלה על הדעת לטנף בהן את בלוגי היקר, והאישה מבחינה בדרך שלירקן יש גם ילדים באוטו. ארבעה במספר. לרגע קטן ותמים, אני מהרהרת לעצמי, "שומו שמיים, לאדם האיום הזה יש צאצאים, והוא מלמד אותם איך לקלל ולירוק על מכוניות", רגע קטן אחרי זה אני מפעילה, בתנועה אלגנטית להפליא שלא הייתה מביישת את גרייס קלי בימי הנסיכות הזוהרים, את הוישרים והמים. השמשה  הקדמית שלי נקייה פתאום להפליא, בוהקת בלעג באור השמש לעברו של אותו (בהעדר מילה חביבה יותר) צ'חצ'ח ירקן. אחר כך, אל תגלו לאימא, אני גם מרימה את האצבע המשולשת הנהדרת שלי, ומראה לו שיקנא. הוא אכן מקנא. לרגע נדמה שהמכונית המרוטה והמהוהה שלו עומדת להתפרק מרוב שהוא מקנא.

מיצי התרחקה מהמקום בשמחה, ואני נשארתי לי עם הרבה אדרנלין והתקשרתי, בצר לי, בסדר זה, אל חצי (שאמר לי שאוי ואבוי לאותו צ'חצ'ח אם הוא, חצי היה יושב איתי באוטו), ולחברה הכי טובה שנבהלה בשבילי אבל גם שמחה כשהיא שמעה על האצבע המשולשת הנהדרת.

ואחרי הפרולוג? מסיבה!

אנחנו נשאל, כמובן, כיצד קשור אותו צ'חצ'ח לבלוגנו החביב. ובכן, למרבה השמחה, הוא איננו קשור.
ולמרות חוסר הקשר, ומכיוון שיש לנו בלוג, ברשות כל עם ישראל אני רוצה להקדיש את השיר הראשון בפוסט "שירים בסרטים" השלישי במספר לבלוג זה- לאותו צ'חצ'ח. אבל לא רק את השיר. את כל הסצנה. כי זה באהבה, צ'חצ'ח ירקני יקר.

אז נתחיל? כמובן. מה יש לנו בפוסט "שירים בסרטים חלק ג'", המהווה המשך ישיר ל"שירים בסרטים חלק א'" ול- "שירים בסרטים חלק ב'"? חרב כל יכולה של האטורי האנזו, טינאייג'ר מתפרע אחד, בית הכלא הכי מבאס בעולם, וג'וליה רוברטס בתור הזהב שלה (ולא, אנחנו לא מתכוונים ל"אישה יפה").

וכמובטח, השיר הבא מוקדש לנושא שנידון כה בהרחבה למעלה.

כמו כן- זהירות! ספויילרים. הנה, חצי, אמרתי. ♥

“Nobody but me” של ה- Human Beinz, מתוך "קיל ביל Vol. 1", קוונטין טרנטינו, 2003

קוונטין טרנטינו ידוע כבמאי שעוסק, בין השאר, באובר של האובר של הפורמליסטיות הקולנועית. מה זה אומר? פורמליזם בקולנוע שם דגש בעיקר על ההיבט הצורני של היצירה, ואינו מנסה בהכרח לעשות אותה תואמת מציאות. המשמעות היא, שפורמליזם וריאליזם הם שני מושגים שונים מאד. אם רוצים לחשוב על סצנה קולנועית פורמליסטית, שהיא עדיין לא פורמליזם טהור אבל מאד קרובה לכך, אפשר לחשוב על סצנת האונס הבלתי נשכחת של "תפוז מכני" (סטנלי קיובריק המבריק), בהתייחס למסכות שלובשים התוקפים (זוכרים את השוט עם האף הארוך המביט מן הצד בעוד אלכס אונס את האישה באלימות? שוט פורמליסטי).

אצל טרנטינו יש שילוב של פורמליזם אליו תפורות, בכישרון רב, גם סיטואציות ריאליסטיות, והרבה- ממש הרבה- מחוות קולנועיות.  המחוות הקולנועיות של טרנטינו מתבטאות היטב בצד הצורני של הסרטים, וב"קיל ביל", אולי הפרויקט הקולנועי בעל היריעה הרחבה ביותר של טרנטינו רואים זאת באופן מובהק.

העיסוק ב"קיל ביל" כאן יהיה אפילו פחות מעל קצה המזלג, והקטע הזה בפוסט יעסוק רק בשיר המדובר, כיוון שיש המון מידע בכל מה שקשור לסרט, וכיוון שכאן זה לא פוסט "קיל ביל" (אבל אולי יהיה בעתיד. מי יודע). גם להרחיב על מספר המחוות הקולנועיות של "קיל ביל" הוא פרויקט בפני עצמו. שני הסרטים סבלו משלל ביקורות שונות, שנעו בין אוהדות מאד, לבין התנשאות זהירה על ה"גניבות" הספרותיות / קולנועיות שטרנטינו מבצע בסרטים לבין הקשיים בהבנת העלילה, השטחיות שלה, וכל שפע הדברים שמבקרי קולנוע מאד אוהבים להגיד על סרטים.

מחווה 1: נעלי ה- Fuck you של הכלה. אלמותי ואייקוני. מוקדש לאח הגדול (שלי, כן?)

האישה אוחזת בדעה ששני הסרטים מגניבים לחלוטין, עשויים היטב וממשיכים להרשים בצפייה שנייה, שלישית ורביעית (היו יותר צפיות אצלי. אני מודה. אבל זה לא חדש אצלי לראות סרטים מסוימים שוב ושוב ושוב) ועושים חשק לצאת לאיזה דוג'ו ביפן לחודש אינטנסיבי של למידת אמנות לחימה כלשהי (חלום ישן נושן של האישה). התלבושות- במיוחד של אומה ת'ורמן- הפכו כבר מזמן לאייקוניות, ועל כך מוזמן להעיד האח הגדול (שלי, כן?) ונעלי ה- Asics שרכש בהשפעת נעליה של הכלה בסצנת הקרב הגדול מול ה- Crazy 88 אליה נגיע מייד.

אז מה קורה בגדול ב"קיל ביל"? הסרט מגולל את סיפורה של רוצחת שכירה לשעבר, שהייתה חברה בחולייה של רוצחים שכירים (שהם סוג של סופרמנים כל יכולים) שנוהלה על ידי אדם בשם ביל. אותו ביל, ההוא מהשם של הסרט, היה גם בן זוגה ו/או אהובה של הפרוטגוניסטית שלנו, שקוראים לה למשך כל הסרט הראשון, ולמשך חצי מהסרט השני, "הכלה". הכלה, שמחליטה, בעקבות כך שהיא נכנסת להריון, שלא מתאים לה יותר העולם הזה של להרוג אנשים ושל מכות וקרבות ותתי מקלע (כי לך תבין אנשים) מחליטה לרדת למחתרת. היא מוצאת לה בחור דרומי נחמד, ומשתקעת בעיירה שכוחת אל בטקסס תחת שם בדוי. כיוון שביל הוא כל יכול, ושהוא גם מאד ערכי (אחד הדברים היפים שעושה טרנטינו לאורך הסרטים הוא עיצוב דמותו של ביל הבלתי נראה כהתגלמות הרוע, ואז באחת מנפץ, בכישרון רב, את הרשע האולטימטיבי ומציג אותו בצורה שונה לגמרי. אבל זה נושא לדיון אחר), הוא מאתר את אהובתו ההרה לשעבר, בדיוק בזמן שהיא נמצאת בחזרה לחתונה עם הבחור הדרומי הנחמד, וביחד עם חוליית הרוצחים שלו, הם מרססים את כל הנוכחים- כולל הכלה- בתתי מקלע. אבל, הכלה ניצלת בעור שיניה ונכנסת לתרדמת. כשהיא מתעוררת, אחרי כמה שנים טובות ואחרי ניסיון רצח מאד מוכר וידוע באחת מן הסצנות הוירטואוזיות ביותר של הסרט (אל דרייבר שתומת העין נכנסת לבית החולים בשריקה), היא יוצאת מייד למסע נקמה בקולגות שלה לשעבר, כשבראש תאגיד הנחש עומד ביל.

הקטע שלפנינו (ובאמת כל הכבוד לי שלא התעצלתי לעשות את כל ההקדמה הזאת) מתרחש לקראת סופו של החלק הראשון, כשהכלה מגיעה עד טוקיו, יפן, כדי לרצוח את יריבתה המרה או-רן אישאי, מצוידת בחרב של האטורי האנזו. אתם לא יודעים מי זה האטורי האנזו? נו נו נו! לא, ילדים יקרים. טרנטינו לא יצא לאיזה באר מסוים בהרצליה הנושא את אותו השם והחליט בעקבות כך לבצע מחווה למקום הישראלי בסרטו המושקע ביותר. לא. אני יודעת שזה מגיע כשוק לחלקנו.

האטורי האנזו האמיתי הוא סוג של דמות מיתית-יפנית שאפשר לקרוא עליה מכל טוב ב-ויקיפדיה באנגלית (נא לגלול ל"לינקוקים" למטה).

האטורי האנזו של "קיל ביל" הוא יצרן חרבות מאוקינאווה, יפן, ולא סתם חרבות- החרבות הכי טובות שנוצרו אי פעם מעשה ידי אדם. יש קטע שלם של הסרט המוקדש להשגת החרב- קצת כמו במשחק המחשב הישן "פרינס", אבל לא ממש:

מחווה 2: פרינס. זכרונות ילדות שכאלה

החרב המיוחדת תשמש את הכלה במסע הנקמה וההרג שלה, ובסצנה שלפנינו היא מבצעת טבח המוני, וירטואוזי, מלא בדם, בתוך באר יפני בטוקיו, אליו הגיעה או-רן יחד עם חבורת היפנים הקטנים שלצידה להשתעשע. הכלה נלחמת בשליחיה של או-רן (אני קצת מרגישה כמו סופרת של סדרת ספרי פנטזיה, אבל תזרמו איתי, מה יש?), ובקטע מסוים מסיקוונס הקרב הארוך, הכלה מבינה שאו-רן עלולה לברוח לה ועל כן היא ממהרת אפילו עוד יותר להרוג כמות גדולה יותר של יפנים בזמן נתון, לצלילי “Nobody but me” של להקת ה- Human Beinz. עוד דבר שטרנטינו אוהב לעשות הוא לשלב שירים שהם אה-סינכרוניים למתרחש, כמו בסצנה שלפנינו. ב"קיל ביל" בגרסה הרגילה, שתיכף נביט בה, הקטע עובר כאן לצילום בשחור לבן. בגרסה המורחבת, הקטע ממשיך להיות מצולם בצילום צבעוני.

שווה לשים לב ליכולות הגופניות המרשימות שאומה ת'ורמן מגלה כאן (אני מסרבת להאמין שמדובר בכפילה, וגם אם כן- זה לא ישנה כהוא-זה את דעתי החיובית בעליל על תפקודה של ת'ורמן בסרט), לקלוז אפים המהירים על איברים קטועים (שזו הדרך המבודחת של טרנטינו לזעזע אותנו בכאילו), ולאופן שבו הלחימה הופכת להיות לכמעט ריקוד לצלילי השיר.

ואיך אפשר בלי: ביי צ'חצ'ח.

לינקוקים:

האטורי האנזו המקורי ב-ויקיפדיה
"קיל ביל"- Vol. 1  ב- IMDB
"קיל ביל" ב-ויקיפדיה בעברית

“Silence”- שרה מקלאכלן, מתוך "ארמון של סורגים", ג'ונתן קפלן, 1999

"ארמון של סורגים" הוא מסוג הסרטים האיכשהו זניחים (אבל לא באמת), שלא מהווים יצירות מופת קולנועיות אבל שהסיפור שלהם כל כך מעניין ומרתק, עד שזוכרים אותם היטב גם זמן מה לאחר מכן. חוץ מזה, ביל פולמן מופיע שם, והאישה מאד מאד מאד (ועוד מאד אחד) אוהבת אותו, ולא רק בגלל ההופעה ב"כביש אבוד" של דיוויד לינץ'.

ג'ונתן קפלן הוא במאי של סדרות טלוויזיה בעיקר ("חוק וסדר"), אבל הוא עושה עבודה מניחת דעת בסרט הנוכחי, וגם היה לו קאסט מעולה: קלייר דיינס, קייט בקינסייל וכמובן ביל פולמן.

אליס ודארלין הן שתי אמריקניות צעירות שסיימו תיכון, ובאמריקה, כיוון שאין צבא, אחרי התיכון יש כל מיני אופציות מעניינות ומגניבות. שתי החברות הטובות מחליטות לעשות טיול בתאילנד (שזה דווקא מעשה דיי ישראלי), וכשהן נוסעות לשם הן פוגשות בבחור אוסטרלי יפה עיניים וטוב מראה בשם ניק. ניק שלנו אמנם יפה עיניים וטוב מראה, אבל הוא מכניס את שתי החברות לתסבוכת בינן לבין עצמן (כשלא ברור, לא לנו ולא לאליס ודארלין, את מי הוא רוצה מבין שתיהן), וכשהוא גורם להן להיעצר בשדה התעופה התאילנדי באשמת הברחת סמים.

מסקנה: צריך להיזהר מאוסטרלים.

שתי החברות נשפטות ונידונות לזמן מעצר ממושך (וסלחו לי שאני לא זוכרת את הזמן המדויק, אבל הפעם האחרונה שראיתי את הסרט הייתה דיי מזמן) בתאילנד. והכלא התאילנדי, ידידיי, הוא ממש לא גן של שושנים. בואו נגיד ככה: בית מלון, זה לא. בואו נגיד ככה: גם אכסניית נוער במקום הכי מטונף שניתן להעלות על הדעת: זה לא.
בואו ממש נגיד ככה: אף אחד מאיתנו ממש, אבל ממש לא היה רוצה להיקלע למקום האיום הזה אליו מושלכות דארלין (זה לא שם מבאס?) ואליס.

אז הבנות מתבאסות, אבל מצליחות ליצור קשר עם עורך דין אמריקני (ביל פולמן) שמתגורר בתאילנד עם אשתו המקומית, ושתמורת הסכום הנכון הוא מוכן להיכנס בראבק במערכת המשפט התאילנדית המושחתת וקשת-העורף, וכך מתנהל הסרט בין תקווה לייאוש, בין מלחמות לבין טפילים שנכנסים לאוזנה של דארלין בבית הכלא, עד לסוף השנוי במחלוקת.

מסקנה נוספת: אל תבריחו סמים בתאילנד.

את Silence כולנו מכירים, נכון? מי שלא מכיר, וודאי לא גדל בשנות ה- 90, שזה בערך הזמן שהשיר הזה היה להיט מועדונים היסטרי בגרסת הדאנס שלו של ההרכב Delirium, ומאוחר יותר גם ברימיקס של אחד הדי ג'ייז האגדתיים מן העבר, טייסטו. ב"ארמון של סורגים" אנחנו פוגשים את הגרסה השקטה, המלודית, בביצוע המקורי, היפה והחודר של שרה מקלאכלן (יש קרבה לקייל מקלאכלן?). לצערי, לא הצלחתי לאתר ביו-טיוב את הסצנה המקורית. השיר מגיע בערך באמצע הסרט, כשאליס, שמתגלה כחזקה יותר מבחינה נפשית מבין שתי הבנות, יוצאת מאחד המבנים בבית הכלא התאילנדי החוצה, ונשברת. נמאס לה מהכל, כולל מדארלין הבכיינית, ואנחנו זוכים לשילוב יפיפה של השיר עם סצנה שבה הפרוטגוניסטית נמצאת באחד המשברים הקשים ביותר שלה.

את הסרט מומלץ לראות באופן כללי כי הוא פשוט מעניין, ומה שבכל זאת הצלחתי למצוא הוא מעין אסופה של שוטים מתוך הסרט על רקע שירה של מקלאכלן.

לינקוקים:

"ארמון של סורגים" ב- IMDB

“Johnny be good”, בביצוע מקורי של מייקל ג'יי פוקס, "בחזרה לעתיד", רוברט זמקיס, 1985

עכשיו אני מתרווחת בכיסאי הצר בהנאה, ופולטת אנחת שביעות רצון.

אח, "בחזרה לעתיד".

איזה סרט.

אם נפתח את מילון אבן שושן (בימים טרופים אלו, זה "ויקיפדיה") ונחפש את המילה "נוסטלגיה"- אנחנו נמצא את תמונת כרזת הסרט ליד. ובאמת, אין סרט יותר נוסטלגי שאני יכולה להעלות על דעתי מ"בחזרה לעתיד". הימים היו שלהי שנות ה- 80. לאבא אהובי היה מנוי לספריית וידאו, והאישה הייתה עדיין ילדה, ובשבת בבוקר, כשהיה חורף וירושלים כולה הייתה אפורה מעננים, זה היה הסרט שראינו, בסלון הנוח והכייפי מתחת לפוך. ובאמת, אין יותר סרט של שבת וחורף מ"בחזרה לעתיד", וסרטים לא בכדי מקבלים מעמד מכובד שכזה.

"בחזרה לעתיד"- הטרילוגיה- הייתה שיתוף פעולה נהדר מאין כמוהו בין רוברט זמקיס וסטיבן שפילברג. הסרט הראשון, שלשמו נתכנסנו כאן, מספר את סיפורו של מרטי מקפליי (מייקל ג'יי פוקס הנפלא ואליל הבנות טרום הפרקינסון), נער תיכון שמתגורר בהיל ואלי, עיירה אמריקנית בקליפורניה. למרטי מקפליי יש חבר טוב בשם דוקטור אמט בראון (כריסטופר לויד הנהדר לא פחות), שהוא מין סוג של מדען מטורף, שמצליח להמציא מכונת זמן. מרטי נוסע, בטעות גמורה, אל שנת 1955- הישר אל היל ואלי של הפיפטיז, פוגש שם את הוריו לפני פגישתם, מסתבך קשות ומנסה לאתר את דר' בראון של שנות ה-50 על מנת שיעזור לו לשוב אל הזמן הנכון, 1955. בדרך, אמו של מרטי בגרסה הצעירה (ליאה ת'ומפסון בתפקיד חייה) מתאהבת בו ומרטי משבש למעשה את ההתאהבות של הוריו ובכך- גם את עצם קיומו. ביף הוא המאנייק השכונתי שמאוהב בלוריין, אמו של מרטי, ומהווה אבן נגף  למרטי בכל מקום אליו הוא נקרה. בסרטי ההמשך, במיוחד בשני, ביף הוא האנטגוניסט הגמור של מרטי שמנסה לעצור אותו בכל דרך אפשרית.

הסרט משופע במשפטי מפתח בלתי נשכחים-

“Hello? Hello? Anybody home? Think McFly, think!”

 “Hey kid, say hi to your mom for me”

וכמובן: "Chuck? This is your cousin, Marvin. Marvin Berry?! You know that new sound you've been looking for? Well, listen to this!" אותו נראה ממש עכשיו.

הסצנה הבאה מתרחשת כאשר מרטי, שחייב לגרום להוריו להתאהב זה בזו, מחליף את אחד מחברי הלהקה שמנגנת בנשף התיכון של הוריו. מרטי, שרוצה שהוריו ירקדו, עולה לבמה ומצטרף ללהקה, ובשלב כלשהו לוקח את היוזמה לידיו ומוביל בשיר סולו היסטרי, שהוא אולדי- אבל הוא אולדי רק במקום שממנו בא מרטי כיוון שב- 1955 הוא עדיין לא נוצר. מייקל ג'יי פוקס מעניק כאן ביצוע בלתי נשכח ל"ג'וני בי גוד" ותוך כדי מתפרק על הבמה ועושה את כל מה שלא היה יכול לעשות כשהיה ב- 1985.

ב"בחזרה לעתיד" 2, אגב, נתפרה אותה הסצנה, בדיוק מופלא, מן הסרט הראשון, לסצנה נוספת בה מרטי חוזר אל ההופעה המסוימת הזו של עצמו על מנת לעשות משהו אחר. האישה בחנה היטב את הסצנות ויכולה להגיד שזמקיס ושפילברג שילבו שוטים מן הסרט הראשון גם בסרט השני.

בלי להכביר מילים, הנה הסצנה המלאה. כדאי לשים לב לתהליך שעובר מרטי במהלך השיר, לאיפוק היחסי שהוא מפגין ועד להתפרקות (או ההתחרפנות) הטוטאלית שהוא מגיע אליה אחר כך. כמו כן, לזויות הנמוכות שמהן מצולם ג'יי פוקס ושגורמות לנו לאהוב אותו אפילו יותר, לנגני הלהקה שמשתפים איתו פעולה בהתלהבות אבל אחר כך מביטים בו בהשתאות, וכמובן- למרווין, שמכיר לצ'אק ברי, הזמר המקורי, את אחד מלהיטיו הגדולים. אוי, איזה נחת.

לינקוקים:

"בחזרה לעתיד" ב-ויקפידיה בעברית
"ג'וני בי גוד"- בביצוע המקורי של צ'אק ברי

“My brown eyed girl”- של ואן מוריסון, מתוך "לישון עם האויב", ג'וזף רובן, 1991

ג'וליה רוברטס היא שחקנית שעשתה את הונה (והוא חתיכת הון) מתדמית הנערה הנזקקת להצלה, עם התלתלים הג'ינגיים, השפתיים המלאות והמבט הרך מלא האומללות. "לישון עם האויב" הוא הדוגמא המושלמת לטייפ קאסט שרוברטס סיגלה לעצמה- התגלמות ליבה של הקומדיה הרומנטית, בסרט שהוא אפל, ומציג סיטואציה מורכבת ולא רומנטית בכלל (טוב, אולי קצת, בקטעים של רוברטס עם קווין אנדרסון החמוד להפליא)- אישה מוכה, שחיה בדיכוי ועצב ומחליטה לביים את מותה כדי להימלט מציפורניו של בעלה האכזר.

אבל אנחנו קופצים כאן מנושא לנושא, וזו שערורייה.

"לישון עם האויב" הגיע שנה אחרי ההצלחה הגדולה של "אישה יפה" ב- 1990. המשמעות של זה, מבחינת רוברטס, היא שהיא כבר הייתה עמוק בתוך הטייפ קאסט עליו דיברנו למעלה ועמוק בתוך הסיווג הז'אנרי של הקומדיה הרומנטית האמריקנית. קצת בניגוד ל"אישה יפה", שם כל נושא הזנות של דמותה של רוברטס מעודן ומוקטן לכדי כייף חיים למכור סקס עבור כסף כי אז פוגשים ריצ'רד גירים עשירים למיניהם, דמותה של רוברטס ב"לישון עם האויב" הביאה משהו אחר למסך- רגיש, עמוק יותר, קשה הרבה יותר. בעלה של רוברטס בסרט, פטריק ברגן, מפחיד אותי עד היום, ודמותה של רוברטס, לורה, מעוררת הזדהות מוחלטת וחמלה רבה עד היום גם כן.

הימים הם ימי שנות ה-90, ולורה נשואה למרטין. מבחוץ הם נראים כמו הסוג המושלם- שניהם יפים, חייכניים והדינאמיקה ביניהם נהדרת, במיוחד הבעל, שמטורף על אשתו היפה שאוהבת לטייל בחוף ומפחדת ממים. די בהתחלה מגלים שמרטין הוא פסיכופט אובססיבי שמכה את אשתו האהובה ומנהל את חייה בברוטאליות, בעוד אשתו נתפסת כיצור מסכן ועלוב שנתון למרותו המוחלטת. בפועל, לורה מתכננת תכנית דיי גאונית ומצליחה לביים את מותה ולהימלט מציפורניו האיומות. היא מביימת את מותה בדרך מתוחכמת, עוברת לחיות לבדה בעיירה אחרת, ולזמן מה נראה שהכל מתנהל על מי מנוחות. היא אפילו פוגשת בחור מקסים, שונה ב- 180 מעלות מבעלה האיום, בשם בן.

הסצנה בה משולב השיר של ואן מוריסון, שהם נהדרים בפני עצמם, כוללת את תהליך ההתקרבות של בן ולורה לאחר שבן עושה מאמצים עדינים לכבוש את ליבה ולורה מניחה לעצמה להיפתח שוב בפני גבר אחר.

לא יודעת למה, אבל כשרואים את הסיקוונס הזה הוא עושה נעים וכייף בלב. אולי בגלל השיר, ואולי בגלל החיוך של רוברטס, שאנחנו יכולים להגיד עליו הרבה דברים, אבל יפה- הוא בביטחון כן. וחוץ מזה, מי עוד תיראה כל כך טוב בפרמננט איום כזה?

הסצנה המיוחלת נמצאה באיכות לא איי איי (מושג שטבעה אימא), אבל זה מה שיש-ועם זה מנצחים (המשפט של המפקד שלי בצבא). למרבה הבאסה, אי אפשר לצרף אותה לכאן דרך הממשק של הבלוג. אז נעשה שני דברים: הנה הטריילר של הסרט, המשלב את שיר הנושא בתוכו:

הנה השיר המלא של ואן מוריסון הנהדרים:

ומי שימשיך ל"לינקוקים", שתי שורות למטה, ימצא את הסצנה המדוברת בקישור.

לינקוקים:

"לישון עם האויב" ב- IMDB
הסצנה - מתוך יו-טיוב

עוד פוסט "שירים בסרטים" הגיע לסיומו, מי היה מאמין.

Be good,
 and keep watching the sky!