"באטמן מתחיל"- אורבניות אפלה, אלטר אגו ואסונה של אמריקה- פוסט מיוחד לכבוד עשור לאסון התאומים. כריסטופר נולאן, חלק ב'

יֶצוּר

(ז') בְּרַייה, בַּרוּא, נִבְרַא, יֶצִּיר

(ת') בַּעָגָה ירוּשַלמִית: אָהַבַּל, אָהַבַּלוֹן, טֶמבֶּל, טַּמבָּל.
בחלקים מסוימים של העיר אף נהגה: יוּצֻוּר

★

אף אחד לא יוכל עכשיו להגיד שהבלוג הוא לא אינפורמטיבי להפליא.

התכנסנו כאן, אני ועצמי ואנוכי (כי חצי במילואים) כדי לכתוב על סרט שהוא גם מיוחד עבורי, וגם רלוונטי מאד לתקופה המסוימת הזו (ומייד נסביר מדוע). הסרט הוא אחד משניים שכיכבו בעבודת הסמינר הידועה לשמצה שלי (אבל עם הציון הנפלא, Praise the lord), ומכאן עולה שאני מכירה אותו בעל פה כיוון שישבתי כמו ילדה טובה וניתחתי אותו שוט-שוט, סצנה-סצנה. תכלס'? הגיע לי הציון הנפלא.

כמו כן, חודש ספטמבר שבא עלינו לטובה לפני תשעה ימים בדיוק, מבשר עשר שנים לאסון התאומים. תחזיקו חזק, כי כל חתיכות הפאזל יתחברו בסופו של דבר.
חתיכות פאזל רלוונטיות נוספות - "באטמן מתחיל" הוא הסרט הפותח בטרילוגיה של כריסטופר נולאן לסרטי באטמן, יחד עם "האביר האפל" עטור התשבוחות והכריסטיאן בייל והסרט החותם של הטרילוגיה," "The Dark Knight Rises. חברי המערכת, כלומר, אני, נרגשים וחוששים כמו לפני כל סרט חדש של נולאן, ממש כמו ילדים ביום הראשון של כיתה א', או סטודנטים שנה ג' שמתים כבר לסיים את התואר, או כמו צ'אד פלדהיימר לפני אימון.

סרטי באטמן של נולאן שונים מסרטי באטמן הקודמים מטעמים רבים, כשההתחלה היא בליהוק של שחקן מהמם ומוכשר שבא לבכות כמו כריסטיאן בייל לתפקיד ברוס ויין / באטמן, ממשיך בעובדה שהסרטים מתבססים ואף נאמנים לקומיקס ה"באטמן" של פרנק מילר, ומגיע עד לרמת בימוי מבריקה של נולאן עצמו. הגרסאות הקודמות של טים ברטון שמורות בפנתיאון הקלאסיקות, אבל סרטי "באטמן" של נולאן הם, יסכימו כל הנוכחים (אני), רמה אחרת של עשייה.

אז יצאנו לדרך. מי שמפחד מעטלפים- שישאר בבית, ויקרא את הפוסט משם. ולהחזיק חזק, כי ההנהלה אינה אחראית, כמו כן, לאובדן של חפצים, תמימות וזיכרון לטווח קצר.

פרטים טכניים

"באטמן מתחיל", ובאנגלית, Batman Begins

במאי: כריסטופר נולאן

שנת הוצאה: 2005

קאסט: כריסטיאן בייל אהובנו ויקירנו (באטמן / ברוס ויין), קייטי הולמס האנמית והקרצייתית (רייצ'ל דאוז), ליאם ניסן (הנרי דוקארד / ראס אל גול האמיתי), מייקל קיין (אלפרד), גארי אולדמן (שרחוק כאן מרחק רב מדרקסל ספיבי של "רומאן על אמת", בתפקיד המפקח גורדון), קיליאן מרפי (דר' קריין והדחליל), מורגן פרימן (לוציוס פוקס), טום וילקינסון (כרמיין פלקוני), קן וטנאבי (ראס אל גול המזויף).

• הארה חשובה לגבי הקאסט- בפוסט כריסטופר נולאן הקודם, שעסק ב"מֶמֵנטו", ציינתי את ליהוק השחקנים כאחד ממאפיניי הבימוי המובהקים של נולאן. אפשר לראות את אותה צורת עבודה גם בקאסט של "באטמן מתחיל"- נולאן, שאוהב לעבוד עם אותם השחקנים, לקח מ"באטמן" לא פחות משלושה שחקנים לאחד הפרויקטים הגדולים ביותר שלו, "התחלה"- קן וטנאבי, מייקל קיין, וכמובן, קיליאן מרפי, שקיבל מקום של כבוד בתפקיד רוברט פישר.
• הארה נוספת ולא פחות חשובה- כריסטיאן בייל אהוב עלינו ביותר. מיד פעם, כמו בפעם האחרונה שכתבתי עליו, יהיו גלישות שיעסקו בכמה הוא מוכשר / חתיך בצורה בלתי רגילה / מהמם וכו' וכו'. עמכם הסליחה, זה לא נשלט.

מה קורה בגדול?

"באטמן מתחיל" מגולל את סיפורו של איש העטלף המוכר לנו כיום ואת גלגולו מבן עשירים חמדמד לגבר קשוח בחליפת גומי שחורה. כל הללו טובים ויפים, ובקלות אפשר היה להפוך את הסיפור לעוד פנטזיה דביקה ומעצבנת, אלא שכאן נמצא השלד הסיפורי, לצד התסריט הנהדר שנכתב ע"י נולאן עצמו, בידיהם האמונות של שחקן מחונן ככריסטיאן בייל ושל במאי מחונן לא פחות, ו"באטמן מתחיל" הפך למותחן פסיכולוגי עמוק ומעניין שנוגע בנושאים חשובים ומעניינים הקשורים בנפש ומהות האדם, לצד פוליטיקה גלובלית ואמריקנית בפרט, ופרטי הביוגרפיה הקאנוניים של ברוס ויין לא היו יכולים להיות מסופרים בצורה איכותית יותר, ועם קאסט טוב יותר (ובכל אלה, אנו מעמידים פנים שקייטי הולמס, רעיה, אם וסיינטולוגית בחסד, חוץ מזה שהיא פאק מאסיבי בליהוק, אינה קיימת כאן).

הסרט נפתח בברוס ויין, ילד עשיר עד מאד שמשחק עם חברתו רייצ'ל בחצר הענקית של אחוזת ויין, ומבהיר לה כבר בהתחלה מי הבוס (כי זה הגן שלו). אחרי שהילד העשיר נופל לבור ישן ומותקף ע"י עטלפים (אירוע שהופך בהמשך להיות מכונן, כיוון שברוס מגלה מתוך הפחד והבהלה העוצמתיים ביותר שחווה בחייו, את האלטר-אגו המפורסם שלו), אנחנו עוברים לקלוז אפ נפלא של אחד, כריסטיאן בייל הכה-יפיפה בצורה מושלמת, מזוקן ומתעורר משינה, הנה כאן:

אוי. אני אלך להתפעם לי בשקט באיזו פינה ואחזור אחרי זה.
לא לקחת לי אותו, בבקשה.
אוי.

הפתיחה הייתה למעשה חלום של ברוס, הגבר החזק שמתעורר כשאור השמש נופל על פניו בבית כלא שנמצא במזרח הרחוק. ברוס נמצא כאן בעיצומו של מסע חיפוש עצמי, אחרי שהחליט לעזוב את גותהאם-סיטי, העיר האגדית מן הקומיקס והסרטים של באטמן לדורותיהם (וסקירה קצרה על גותהאם-סיטי ברמה הסמלית תגיע בהמשך ואל תגידו שלא אמרתי כי אני אומרת). אחרי שברוס ויין הבוגר הולך קצת מכות עם כמה חברים כועסים, הוא פוגש בבידוד אדם מעונב שמציג את עצמו בשם דוקארד (ליאם ניסן הנפלא).

דוקארד, בפוזה אופיינית

דוקארד מסביר לברוס שהוא מדבר בשם אחד ראס-אל-גול, דמות מסתורית שזהותה מתבררת בהמשך, ומזמין אותו "למצוא את מה שהוא מחפש". ומי מאיתנו, עם יד על הלב, לא היה נענה לכזו הזמנה (אני בוודאי הייתי מוצאת חוף ים קריבי, שמן קוקוס, חצי, וקפירינייה עם מטרייה צבעונית מנייר).
  בחור צעיר ואכול רגשות אשמה על מות הוריו, שחוץ מהיותם עשירים מאד היו גם פילנטרופים נדיבים שהשקיעו בעיר גותהאם מיטב כספם. העיר בוגדת בהם בסופו של דבר, והם מוצאים את מותם בסמטאותיה. כשעוברות השנים, העיר הופכת מושחתת יותר ויותר- ונשלטת בידי סינדיקט הפשע של מאפיונר עם שם איטלקי (כמה סטריאוטיפי מצד נולאן, חייבים להגיד)- כרמיין פלקוני.

הנה כאלה. ומה אתם יודעים, התמונה השמאלית
היא בכלל מקורית וצולמה בקולומביה. כן, יש מקומות כאלה.

כדי לקצר את הסיפור, ברוס יוצא לדרך, כשהוא עובר ברגל בנופים יפיפיים (הסרט צולם בחלקו באיסלנד), עד שהוא מגיע אל הדוג'ו של ראס אל גול ו"ליגת הצללים", השוכן על פסגת הר. בהמשך, בנויה העלילה בפלאשבקים לעבר המסבירים קצת את הרקע של אותו ברוס ויין אבוד- הילד, שאיבד את הוריו אחרי שהם נרצחים בסמטה חשוכה מחוץ לבניין האופרה של גותהאם-סיטי בעוד ברוס הקטן צופה בכל, גדֶל להיות

ברוס עובר תקופת למידה בדוג'ו של "ליגת הצללים", לצד הדרכה אישית של דוקארד, שמלמד אותו להילחם (בסצנה מרהיבה שצולמה על קרחון) ומסביר לו כי מותם של הוריו לא היה באשמתו.

באיסלנד, לכל המעוניין

המבחן האחרון של "ליגת הצללים" כולל שאיפה של אדי צמח מיוחד, שתכונותיו מעוררות את פחדיו הכמוסים ביותר של האדם השואף. ברוס עובר את המבחן (בעוד סצנה יפיפיה ועשויה היטב במהלכה הוא מזהה את דוקארד בין עשרות נינג'ות רעולות פנים כשהוא עדיין מושפע מסם הפחד, ולומד לגבור על פחדו מן עטלפים), אבל כשהוא למד ש"ליגת הצללים" רוצה להשמיד את עיר הולדתו, גותהאם סיטי, הוא מעלה באש את הדוג'ו, מספיק להציל את הסנסיי שלו, דוקארד, וחוזר אל גותהאם, כשהוא נשבע להציל אותה. במטוס בדרך חזרה הוא משתף את משרתו הנאמן אלפרד בתכניות שלו להפוך לסמל, שיוכל להילחם ברוע ובשחיתות ולהציל את העיר גותהאם.

מאון לאון (וואו, כמה זמן לא אמרתי את זה, לא כל שכן כתבתי), בנתיים בגותהאם, מתחוור לנו לאט לאט שפלקוני הוא בסך הכל דג רקק במשחק של גדולים, ושמאחוריו עומד מישהו גדול יותר- הרבה יותר. בדרך יש גם את הפסיכיאטר המחוזי, דר' קריין (קיליאן מרפי), שמתברר כפסיכופט בעצמו שאוהב לעטות מסיכות ולהפחיד אנשים, ושמשתף פעולה עם הרעים, ומאוחר יותר כשמתברר לנו מיהו הרע הראשי ממנו חששנו, אנו מבינים שגותהאם סיטי צריכה להיות מקום דיי מבאס לגור בו, ושהמלאכה עוד מרובה (וממשיכה להסתבך בסרט ההמשך, "האביר האפל"). כמובן שתקציר העלילה מובא כן על קצה קצהו של המזלג, כי למרות הספוילרים (הנה אזהרה גם בגוף הטקסט), בכל זאת צריך לשמור משהו לצפייה עצמה.

למה המשמעות הירושלמית ל"יֶצוּר" לא תקפה כאן ולמה המשמעות הרגילה כן, מה זה אלטר אגו ואיפה נכנס איש העטלף

אז ב"באטמן מתחיל" אין באמת טַמבָּלים, להלן ייקרא שמם (בצורת הריבוי), "יֶצוּרים", כיוון שהיחיד שהוא בעל הפוטנציאל הגדול ביותר לכאורה לצאת אהבלון וטמבלון הוא ברוס ויין עצמו, שעוטה על עצמו חליפה שהייתה יכולה בקלות להיראות מגוחכת עד מטופשת פלוס מביכה.  ואכן, מדובר במעשה בעל רמת סיכון גבוהה לעטות על עצמך חליפת גומי שחורה עם אוזניים מחודדות,  אבל מה לעשות, שכריסטיאן בייל לא יוכל להיראות כמו אהבל גם אם הוא יעטה על עצמו את חליפת ה- Big Bird של רחוב סומסום, וגם כשהוא אמור להיראות כמו אהבל, זה יוצא לו אהבל מתוחכם. מדובר, אגב, בתופעה ידועה בקרב אנשים מאד מוכשרים (עיינו ערך: כריסטופר ריב הנצחי בתפקיד סופרמן). אז גם כשהוא לובש חליפת עטלף, כריסטיאן בייל יוצא גב-גבר, פלוס הבימוי והצילום המענגים ונעימות הסרט הנהדרות (והמבשרות את בואן של נעימות "התחלה" הגאוניות).

מה שכן, המשמעות הרגילה של "יצור" כן מתאימה כאן, בעיקר בשל העובדה שברוס ויין מחליט, כפי שהוא מצהיר בפני אלפרד בצורה גלויה, ליצור סמל עירוני, המזוהה עם העיר גותהאם באופן כה מובהק, עד שהוא הופך לחלק ממנה ומצליח לגאול אותה (אמנם, רק באופן חלקי, אבל תנו לו זמן) מן המזימה האיומה להשמידה כליל ועד היסוד. אז ויין "בורא" את איש העטלף, שהוא גם שרירי, גם בעל קול מסתורי ומצודד, גם חזק בצורה בלתי רגילה, וגם יש לו גאג'טים מגניבים שכל ילד ישמח להניח את ידיו עליהם, וכל גבר (וגם האישה שכאן) ישמחו מאד לקחת את האבטיפוס של הבאטמוביל לסיבוב.

ברוס ויין, האבוד במרחבים מול האלטר אגו שלו,
באטמן, לוכד הפושעים

זהות סודית של גיבור על היא לייט מוטיב שחוזר במספר רב של דמויות קומיקס, מפורסמות יותר וגם פחות. בין המוכרות ניתן כמובן למצוא את סופרמן, ואת הניגוד החריף קלארק קנט, החננה טוב הלב, את פיטר פארקר וספיידרמן, את חבורת "אקס-מן" ועוד.
ברוס ויין-באטמן הם דוגמא מובהקת מן ה- Pop Culture (יענו, התרבות הפופולארית) למושג האלטר אגו ולאופן שבו הוא משקף את הפער בין מה שהאדם הוא באמת, לבין מה שהיה רוצה להיות באמת.

נביט בזה כך: ברוס ויין לכאורה הוא אדם שלא חסר לו דבר, מלבד הורים. הוא נאה, עשיר מאד, אלגנטי ומשכיל אבל גם רגיש ונדיב, נעים הליכות, מפורסם ומוקף תמיד בנשים יפות.

באטמן, לעומת זאת, משוחרר מכבלי האחריות בכל האופנים שברוס ויין איננו- הוא אדון החשכה, וקשור בקשרי עבותות אפלים אל החלק הקשה והחשוך של גותהאם סיטי, בעוד ברוס ויין אל החלק ה"מואר" שלה (אור הזרקורים, האירועים הנוצצים, חיי החברה, הפעילות הפילנתרופית), והוא לובש ונושא על חזהו את חותם העטלף- אותו פחד ישן וקדום של ברוס ויין עצמו, כשהוא גובר עליו ויתרה מכך- "כובל" אותו למרותו.

וב"באטמן מתחיל", גותהאם סיטי שוקעת כולה באפלה, עד כדי כך שנולאן הקפיד לצלם יותר מ-90% מן הסצנות המתרחשות בגותהאם בשעת לילה על מנת להמחיש זאת. למעשה, לא נותרה עוד ברירה אלא ליצור את באטמן.

האורבניות האפלה

לאורבניזם, ועירוניות בכלל, יש בקולנוע ייצוגים מאד מעניינים, שקשורים בנגזרות של תופעת העירוניות- ההתרחקות מן הטבע, המלאכותיות, השאיפה להגיע גבוה (גורדי שחקים) וההקשר המיידי לסיפור מגדל בבל, קידוש הכלכלה והכסף, הבדידות של האדם בכרך הגדול, וחוסר הקשרים האישיים. מובן שנעשו ניסיונות שונים להתמודד עם תופעות הלוואי של האורבניות, ביניהן יצירת חיי קהילה פעילים (ארה"ב מצטיינת בכך במיוחד), וניסיונות לזרוע "נווה מדבר" טבעי בתוך מרחב אורבני מלאכותי (והדוגמא הטובה ביותר לכך הוא הסנטרל פארק במרכז מנהטן). בהכללה גסה (כי אנחנו בסך הכל אנשים עדינים), אפשר לתאר את העיר הקולנועית כמרחב של כאוס, ניכור, בלבול (מי זוכר את סצנת הפתיחה של "בדרך למטה" מ-1993, סרט של הבמאי ג'ואל שומאכר שמחרפן את מייקל דאגלס כבר בפתיחה בגלל עודף סימנים עירוניים- רמזורים, שלטי אזהרה מרצדים, מכוניות?), ואת ההופעות העירוניות- חזותיות שלה כמאופיינות  בנוף קשוח, סגור, שטוח, מלאכותי וקר של בטון וניאון. אכן מדכא, ואני לא אשקר אם אגיד שעברו בי איי אלו מחשבות לעבור להתגורר בכפר ולגדל חצילים ופרות חמודות במקום כל הקטע הזה. אבל מה, חצי לא בעניין. ואני כמובן לא אוכל לחיות בלי מוסדות תרבות שהם חלק אינטגרלי מהעיר, ובלי בארים אפלים ובירה מהחבית פלוס צ'ייסר. אלה דברים שאפשר להשיג רק בתוך עיר. ורק בתוך עיר, בתוך סביבה אורבנית שכזו, היה יכול הקולנוע למצוא כר פורה כל כך של התרחשויות- הבניינים, הרחובות המסודרים לעיתים כשתי וערב, הסמטאות החשוכות, הצללים והפינות החדות- בכל אותם הדברים שאמורים ליצור את הסדר בחיי העיר, מתחולל חוסר סדר ובלבול. אין לדעת מה יקרה בקרן הרחובות הבאה, מי מסתתר מאחורי החלונות האפלים או בגגות הבניינים.

באטמן וגורדון על רקע בנייני העיר החשוכים.
באופן סמלי, הזרקור שאמור להזעיק את באטמן
הוא אור המפתח בפריים

גותהאם סיטי של "באטמן מתחיל" היא בדיוק העיר הקולנועית הזו, ואולי אפילו גרסת אקסטרים שלה- ציינתי כדוגמא שנולאן הקפיד לצלם את רוב הסצנות העירוניות בחושך ובחסות הלילה, לעומת ה"בריחות" התכופות אל אחוזת ויין, ששוכנת מחוץ לגותהאם סיטי באזור כפרי וירוק בצורה מעוררת חשד. המעברים התכופים, בסיקוונסים של פתיחת הסרט, אל הנופים הפראיים בהם מטייל ברוס, מעצימים את הדחיסות הויזואלית ואת החשכה שפושה ברחובותיה של גותהאם.

ההתייחסות החוזרות והנשנות אל גותהאם כאל דמות ממשית- והנטייה האובססיבית של הדמויות להתעסק בה- מעניקות לעיר מעמד של דמות אמיתית הלוקחת חלק פעיל בעלילה. בסיפור המסגרת של באטמן, אחד מן הנתונים הבסיסיים ביותר הוא הקשר הסימביוטי שקיים בין באטמן לעירו. באטמן נוצר כדי להגן על גותהאם ולטהר אותה מן הרוע, שמנסה להשתלט עליה שוב ושוב- ומכאן שגם דמותו של באטמן עצמו היא תוצר עירוני מובהק.

כיוון שבאטמן הוא תוצר של גותהאם וקשור אליה בקשרי עבותות, העיר משמשת, לאורך כל הסרט, כמראה לנפשו של הפרוטגוניסט- ברוס ויין, והתהליך שעובר ברוס \ באטמן מקביל לתהליך שעוברת גותהאם.

נולאן והעיסוק בדמויות גבריות מסובכות

אחד מן המאפיינים הנוספים של נולאן כבמאי הוא הנטייה לעסוק בדמויות גבריות ראשיות מסובכות ומלאות רגשות אשם המנסות להתמודד עם עברן. הדוגמאות הבולטות לכך הן כמובן "התחלה" ו-"מֶמנטו", אבל גם בסרטי "באטמן" שלו העיסוק בתהליך הנפשי של הדמות הגברית המרכזית- ברוס \ באטמן- הוא מרכזי מאד, ויכול אולי להוות הסבר לבחירה של נולאן לעבד דווקא את "באטמן", קומיקס שעובד בהצלחה רבה קודם לכן.

ברוס ויין של "באטמן מתחיל" פותר שני תסביכים גדולים מן העבר, ומתקדם הלאה אל הדמות המגובשת יותר והמנוסה יותר שאנו פוגשים ב"האביר האפל". הסרט, שמתאר את שורשיו של באטמן, עוסק למעשה בשני תסביכים מרכזיים:

• מות ההורים- מותם של בני הזוג ויין נתפס כסתמי ונטול סיבה- הרוצח יוצא מן הצללים האורבניים וחוזר אליהם, לכאורה ללא מניע ממשי. הילד ברוס, שהיה זה שביקש לצאת מן האולם באמצע מופע האופרה, נושא על גבו את תחושת העוולה והאשמה על מותם הפתאומי.
•  הפחד מפני עטלפים- לכאורה הוא הסיבה לכל שרשרת האירועים. אם ברוסיל'ה הילד לא היה נופל אל בור העטלפים, הוא לא היה מפתח פחד מפניהם. אם הוא לא היה מפתח פחד מפניהם, האפקטים המרשימים של מופע האופרה לא היו מזכירים לו את העטלפים מן הבור ולא היו גורמים לו לרצות לצאת אל הסמטה בה מוצאים הוריו את מותם. אפשר לומר שהתהליך המרכזי אותו עובר ברוס הוא רתימה של הפחד הקדום הזה מפני עטלפים לטובת שליטה מוחלטת בו- ב"ליגת הצללים" הוא לומד להתמודד עם פחדו ולכבוש אותו, ובאחת מן הסצנות הוירטואוזיות המסיימות את הסרט, באטמן כבר יודע לקרוא לעטלפים ורותם אותם לעזרתו.
• קייטי הולמס, היא רייצ'ל דאוז, היא ג'ואי פוטר המעצבנת מ"דוסון קריק". לא, קייטי, לא שכחנו לך את ניג'וסייך ב"דוסון", ובוודאי אין לנו שום כוונות לשכוח לך את ניג'וסייך ב"באטמן". לא פלא שברוס התעצבן עלייך. ואיך העזת לתת לו סטירה בלי שום היסוס? מדובר כאן בברוס ויין! פאק, מדובר כאן בכריסטיאן! בושי והיכלמי לך.
  למזלנו הרב, כריסטופר נולאן השכיל להחליף את הנודניקית בסרט ההמשך. פרגון קל, עם זאת- יש לה שיער מהמם, ואין מה להגיד.

9/11 והמשמעויות הסמליות שלו, ואיך הוא קשור ל"באטמן מתחיל"

אסון התאומים היה אירוע בקנה מידה בלתי נתפס שהשפיע על כל תחום אפשרי שניתן להעלות על הדעת, ומובן שגם על היצירה הקולנועית האמריקנית. מעבר לתדהמה ההיסטרית בה הוכה העולם כולו, ובמיוחד אמריקה, הייתה כאן סיטואציה מבשרת רעות. האומה החזקה ביותר בעולם באותה התקופה נתפסה עם המכנסיים למטה, וביג טיים. ולא רק זה, באירועי ה-11 בספטמבר כולם זוכרים את מגדלי התאומים, שני מוניומנטים ניו יורקיים מוכרים לכל מוכר כובעים זב חוטם במנהטן ובברוקלין, ואולי לכל מוכר כובעים בכל לוקיישן בעולם- בעיקר, כיוון שמגדלי התאומים היו מרכז הסחר העולמי (World Trade Center), והיוו אולי יותר מכל את מעוז הקפיטליזם והכלכלה האמריקנית באשר היא. מארגני הפיגוע ידעו היטב במה הם הולכים לפגוע- זה לא היה רק המגדלים, זו הייתה פגיעה סמלית בכל מה שאמריקה מייצגת- חופש, שפע, כלכלה, דונאטס, ואם היה אז אייפדים ואייפונים, אז כנראה שגם את זה.

ההשפעה על הקולנוע והטלוויזיה הייתה מיידית. "סקס והעיר", ביחד עם "הסופרנוס", הורידו את הפריימים הבודדים מסיקוונס כותרות הפתיחה שלהם בהם הופיעו המגדלים, וחומרים קולנועיים שהיו כבר מוגמרים נערכו שוב. פריימים מסוימים הושארו על רצפת חדרי עריכה אפלוליים בהוליווד. ילדים בכו. כלבים נבחו. חתולים חגגו. מרססי צבע של העירייה באו בשתיים עשרה בלילה לרסס צבע מתחת לחלונות של בני אדם שנמים את שנתם (זה קרה לי אפילו היום בלילה). היה לא נעים.

אחת מן ההשפעות הקולנועיות הייתה שובו של ז'אנר הפילם נואר, הפעם בצורתו המודרנית של "נאו נואר", שרווח מאד בשנות ה-80 וה-90 ונח קצת. הסרט האפל, סגנון צורני שהתפתח בשנות ה-40 באמריקה, היה מושלם כדי לתאר את האווירה ששררה באמריקה אחרי ה-11 בספטמבר, 2001- ייאוש, פחד וזוועה. אופיים של האירועים לא תרם לעניין גם כן, ומי מאיתנו שבהה בטלוויזיה ב-2001 בחוסר אמון במגדלים הבוערים ולא חשב לעצמו (ואולי גם שיתף את קרוביו, מכריו, או סתם את המוכרים בפיצוציה בה הם קנו בדיוק מסטיק) שזה לא נראה אמיתי אלא כמו בסרט, מוזמן לקום עכשיו ולהתבייש לו. המגדלים הנופלים של ה- 11/9 לא מבניים פיסיים בלבד שהתמוטטו, והמלחמה בציבור האמריקני הייתה גם מחשבתית- האירועים זרעו פחד וחורבן מנטלי בציבור, והבחירה במרכז הסחר העולמי במנהטן- מעוז הקפיטליזם וההתגלמות הויזואלית שלו- ע"י הטרוריסטים המבצעים- היה מעשה סמלי של קבוצה טרוריסטית, מיליטנטית, שיצאה  כנגד הקפיטליזם האמריקני.

גם ב"באטמן מתחיל" יש טרוריסטים, וגם יסודות שיוצאים נגד הקפיטליזם- ראס אל גול, למשל. ברוס ויין/ באטמן עצמו קשור קשר הדוק למדיניות הקפיטליסטית באמצעות תאגיד תעשיות ויין שהיה שייך להוריו ושברוס כובש אותו בחזרה מידיי טייקונים מייד עם חזרתו לגותהאם.

אחת הטענות המרכזיות של הסרט גורסות כי גותהאם סיטי הגיעה למצב של ריקבון ושחיתות כתוצאה מן הקפיטליזם המשחית, אבל חשוב לציין גם, שנולאן אינו שולל לחלוטין את הקפיטליזם, כיוון שהאופציה השנייה- פאשיזם וטרור המיוצגים דרך דמותו של דוקארד \ ראס אל גול, שעומד בסופו של עניין בראש ארגון טרור (וחשוב לציין בהקשר זה כי אנשיו של אל גול הם "זרים" מן המזרח הרחוק) השואף להשמיד את גותהאם עד היסוד, הם בכלל לא אופציה ויש למגר אותם מן היסוד. האג'נדה של הסרט, אם כן, היא קצת מבולבלת והרבה מסובכת- הקפיטליזם הוא לא טוב כי העיר גותהאם הפכה למקום מלא רוע בעקבותיו, אבל הוא גם לא רע, בעיקר כי אין אופציות טובות יותר וכי במציאות אין באטמן שירביץ לרעים ויעשה עיניים לבנות. קצת חבל, האמת.

דברים שכדאי לשים אליהם לב בטריילר
זה נורא נחמד שיש יו טיוב בעולם. בזמן האחרון, אני מוצאת את עצמי יותר ויותר מודה על כך ליושב במרומים. איזו המצאה גאונית, בתכלס. כל שיר שאי פעם נדבק לך לנשמה ולא הייתה לך שום דרך לברר איך הוא הולך באמת- יהיה שם. ובענייננו, כל טריילר לכל סרט שאפשר לחשוב עליו גם יהיה שם, כך או אחרת.
הנה הטריילר המלא של "באטמן מתחיל", ואיתו כמה דברים חשובים שכדאי לשים לב אליהם (כי לא כדאי ללכת לסופר בלי רשימת מכולת. וגם לא הולכים עם זה למכולת. והכל התבלבל לי. יא אללה)-

אז קודם כל, הביטו נא

·         במהממיות הבלתי מעורערת בעליל של כריסטיאן. פאק, איזה בחור.

·         בייצוגים האורבניים של גותהאם. שימו לב לצילומי האקסטרים לונג שוט שמראים את מרחבה העירוני של גותהאם, לשימוש באדים כדי להעצים את התחושה שהעיר היא מרחב גיהנומי מובהק- ראינו ביטוי דומה לכך ב"נהג מונית", אגב, לכל האקססוריז העירוניים- רכבת קלה (Note to myself- אולי לא כדאי לנסוע ברכבת הקלה), גרפיטי, מכוניות מפוארות, אורות בוהקים שעוטפים את הדמויות, ההתייחסויות הטקסטואליות אל גותהאם סיטי כאל דמות ממשית, והכי חשוב- בשוטים המציגים את באטמן כחלק אינטגרלי מן המרחב העירוני.

·         ברייצ'ל (קייטי הולמס) המעצבנת.

·         במשפט החותם של הטריילר. ברוס ויין אומר, "בחור שמתלבש כמו עטלף- ברור שיש לו תסביכים", מלא הומור עצמי ועצוב במידה רבה, כיוון שהוא מודע בבירור לאישיותו החצויה ולטעמים הברורים שיצרו אותה.

אני דיי בטוחה שבשביל ראייה קצת יותר מעמיקה, כדאי וצריך לראות את הסרט המלא. הוא נורא כייף, באמת.

אז מה, אתם באים לפה הרבה? כי היו לנו כמה דברים להגיד

דבר א': אוי, איזה יופי. במיוחד הסצנה עם הנינג'ות.

דבר האח הגדול: אם את מחפשת סרט על עיר, נראה לי שהוא יתאים לסמינר שלך (והוא צדק).

דבר האישה: בראש ובראשונה, כריסטיאן שלנו מהמם מתמיד. אחר כך, זה סרט של נולאן. יש בו משהו קצת לא מגובש, אבל מאד מעניין וזורם. הוא סוחף במידה, ומהווה הכנה נפלאה ל"האביר האפל" הנהדר שיגיע כמה שנים אחרי. אני אוהבת. מאד. אפילו שראיתי אותו מיליון פעם. הוא יופי. שורה תחתונה? מומלץ, במיוחד לשם צפייה פעילה עם המשמעויות הרחבות יותר.

לינקוקים

"באטמן מתחיל" ב-ויקיפדיה בעברית

"באטמן מתחיל" ב- IMDB
"באטמן מתחיל"- האתר הרשמי של הסרט
פוסט "מֶמנטו" של הבלוג
פוסט "פייטר" של הבלוג (כריסטיאן בייל)

 

"עץ החיים"- בראד פיט, דינוזאורים וקונספירציה ישראלית

אני לא נשארת חסרת מילים בדרך כלל.
נדיר, כמו כן, להכניס אותי למצוקה כל כך חזקה שבעקבותיה לא תהייה לי דעה מגובשת על משהו. "עץ החיים" עורר בי את שתי התגובות האלו, ועוד אחרות. נראה שזו הפעם הראשונה בהיסטוריה הקצרה של הבלוג, שאני ממש לא יכולה לגבש דעה אחידה על סרט.

מעשה שהיה כך היה: הלכנו אני וחצי לראות את "עץ החיים". מידע מוקדם, שעל יכולתו המופלאה ליצור רושם ראשוני עוד לפני הצפייה כבר עמדנו בעבר- בראד פיט. במקרה הזה (היכונו למילה מימי שיעורי היסטוריה בתיכון) בראד פיט שימש כקטליזאטור ללכת לראות את הסרט. וגם שון פן, אז בכלל. שחקנים הוליוודים מובהקים. הוליווד המובהקת. אמריקה. מוצ"ש קליל ובלתי מחייב. מה רע.

אבוי, מה מרה הייתה תחושתנו כשגילינו, וזה קרה בחמש הדקות הראשונות, שהסרט "עץ החיים" הוא הכל כולל הכל- חוץ מקליל. אחרי עשרים דקות בערך אני וחצי מצאנו את עצמנו מביטים זה בזו בייאוש, שהופר בצחוק מהוסה  (כי בכל זאת היינו באולם קולנוע) ומלא מבוכה (כי פשוט כך הרגשנו. וזה הלך והתחזק במשך כל הסרט). חצי, שהוא אדם סבלני ונעים הליכות לכל הדעות, שאל אותי בלחש אם אני רוצה ללכת. אולי זה השלב לספר, שלי ולחצי יש הסכם לפיו אין לצאת באמצע סרט, איום ככל שיהיה. כבר היינו במקומות גרועים יותר (כולל סרט ברזילאי הזוי שעד היום צרוב במוחי , ואני לא מבינה מדוע), אבל עדיין נשארנו, חזקים ואמיצים. אם חצי הציע להפר את הסכם ההישארות עד הסוף המר, סימן שהמצב היה קשה. נראה לי שזה היה קצת באמצע צילומי הים-חלל-דינוזאורים-שמיים. כן, יש גם את זה ב"עץ החיים".

פרטים טכניים שעדיין מכניסים אותי לשוק מעצם פשטותם:

"עץ החיים", ובאנגלית  The tree of life

במאי: טרנס מאליק

שנת הוצאה: 2011

קאסט: בראד פיט (מיסטר או'בראיין), שון פן (ג'ק), ג'סיקה צ'סטיין (גברת או'בראיין), האנטר מק'קראקן (ג'ק הילד), ועוד מיני שמות נוספים.

פרסים: זוכה פרס דקל הזהב של פסטיבל קאן.

מה קורה בגדול

הוא הא מה קרה, הנה תסבוכת גדולה באה.
אחת המצוקות שמעורר הסרט היא חוסר הקשר המשווע בין שוטים, או הקשר הפשטני והברור מידי בין הדברים, ומכאן, חוסר היכולת המיידי להגדיר בדיוק על מה מדבר הסרט, או מה קורה בו. יש לנו משפחה אמריקאית, כנראה בשנות ה-50 או ה-60 לפי התלבושות והתפאורה הכללית. מאוחר יותר, כשקראתי תקצירים בניסיון להבין וואט דה פאק איז גואינג און היר, ראיתי שכתבו שזו משפחה שחיה בטקסס בשנות ה-50. לא מצאתי סימוכין לזה בצפייה ראשונה ויחידה אבל אני מניחה שזה נמצא בגוף הסרט. בכל מקרה, מרכיבי המשפחה הם האב (בראד פיט), האם הממש-יפיפייה בעיני (ג'סיקה צ'סטיין), ושלושה בנים. ממש בתחילת הסרט, קולה הרך, המתנגן, של גברת אובראיין מגדיר את החיים האנושיים באמצעות שתי גישות: דרך הטבע ודרך החסד. בהמשך מתברר שהורי המשפחה מייצגים כל אחד, בדרכו, את החלוקה הדיכוטומית מאד הזו. האב- את דרך הטבע, האם- את דרך החסד.

מפה לשם ומשם לפה, המשפחה מתמודדת עם אובדן של אחד הבנים, ובמקביל אנחנו מתחילים לראות את ג'ק הבוגר, בנם של מר וגברת אובראיין (שון פן), בשוטים בהם הוא מסתובב בין גורדי שחקים ונראה מבולבל מעצם החיים. אולי הוא מתלבט באיזו דרך לבחור- דרך החסד, דרך הטבע או דרך האבנים הצהובות. בעצם זה שייך לסרט אחר. נו מילא.

חוץ מסיפור המסגרת, שבשל מבנה הסרט יש ללקט אותו בסבלנות בין השוטים ההזויים, יש גם סיקוונס ארוך ומאד מתיש (אם כי חייבים להעריך את יופיו החזותי) של שוטים, שאינם בהכרח קשורים זה לזה, של נופים נהדרים שמצולמים ב- Extreme long shot, וכוללים את החלל החיצון (כן. ורק התחלנו), מדוזות במים, ושיא השיאים (נראה לי שזה היה הקטע המרכזי בו אני וחצי צחקקנו ללא הכרה)- דינוזאורים.

אל תתעייפו, יש עוד. ואם אני הקרבתי את תודעתי למדע ונשארתי בסרט הזה, גם אתם יכולים.

האימא

נפתח במילות חיבה לג'סיקה צ'סטיין. אחת הסיבות בשֶלַן אני שמחה שנשארתי ב"עץ החיים", היא שיצא לי להכיר אותה. קודם כל, היא נורא יפה. שנית כל, היא ג'ינג'ית (ואני נורא אוהבת). שלישית כל, יש מאמץ מאד גדול בסרט להציג אותה כשיא הטהורות האנושית האפשרית, וזה דיי מצליח.

האימא בתנוחה טיפוסית. כמה מלאכי

בסרט, האם היא מקום מפלטם של הילדים מפני האבא (אליו נגיע ממש תיכף). השוטים, שיש טרחה רבה כל כך לסגנן אותם, בהם היא משחקת עם הילדים, חיוכה הנוגה, השמלות האווריריות, תלתלי השיער האדום, הצילומים הכמעט נוסטלגיים- גורמים לנו להתגעגע אליה, בלי שבאמת תהייה לנו סיבה  (כי אנחנו הרי לא מכירים אותה, וכי היא לא דמות אמיתית בכלל, וכי זה לא שייך פה לסיפור). אם אנחנו מודדים את הסרט בפרמטרים של עוצמת המניפולציה המופעלת עלינו בתור צופים תמימים ופסיביים, הרי שבעיצוב דמות האם יש כאן הצלחה מלאה- גברת או'בראיין לא מעצבנת אפילו קצת, ונראה כאילו ממש היינו רוצים אותה קרוב אלינו. לעזאזל, אפילו כשהיא יולדת את בנה היא חפה מדם וכל מיני דברים לא אסתטיים אחרים שעלולים להעיב על אווירת הקדושה שהיא משרה סביבה. ואם למישהו עוד היה ספק- איזו עוד אישה יכולה להחזיק ברכות כזו פרפר בכף ידה כשהשמש מאירה את צדודיתה וגורמת לליבנו להחסיר פעימה תוך כדי כך?

עוד אחת. ואני דורשת בתוקף לדעת אם זה צולם בסלאר בבוליביה

למי שלא קרא אותי בעבר אומר, שהסרט עושה שימוש באנלוגיות ודימויים חבוטים מאד עד בנאליים וחסרי מעוף בטירוף- אבל איכשהו, בתוך אותו כאוס בלתי מובן ומצוקתי שהוא הסרט "עץ החיים", זה מסתדר. האימא מייצגת, בתוך החלוקה המאד ברורה שמגדירים כבר בהתחלה ב- Voice over, את "החסד"- אחת משתי הדרכים שבהן אפשר לבחור כדרך חיים, ודמותה מתאימה לדרך זו התאמה מלאה ומדגימה אותה היטב.

האבא

זהירות ילדים, הנה בא אבא

אם האימא מייצגת את החסד, אזי האבא, בגילומו של בראד פיט, מייצג את הטבע.
נקדים ונכריז, למען כל מעריצי בראד פיט באשר הם, ש"עץ החיים" הוא הזדמנות נדירה לראות את בראד פיט כפי שמעולם לא ראינו אותו. פיט, אחד מכוכבי הענק ההוליוודים ומוותיקי "שיטת הכוכבים"- הגרסה המודרנית (לפיה, סרט שלם מבוסס על דמותו של שחקן כוכב אחד, המקבל מעמד כמעט אלילי בתרבות) יוצא כאן מהקליפה המפורסמת שלו, מחזותו היפה ומן המקום הנוח הזה של שוברי קופות ושכר אסטרונומי, ונכנס, עם כל הווייתו המהממת, אל הסרט המשונה הזה, שאולי משקף את השינוי העמוק האישי שעבר פיט מאז ימי הזוהר של השטיח האדום לצד אחת בשם ג'ניפר אניסטון, ועד לתצלומי התקריב כשהוא מכוסה בילדים קטנים מכל הסוגים שהלעיטה עליו אשתו, המפורסמת לא פחות, שגם הציקה לנו בסרט אחר, אנג'לינה ג'ולי. פיט לקח כאן חלק גם בהפקה של הסרט, וסייע רבות בהפצה והשיווק שלו (שכן טרנס מאליק, הבמאי, הוא סוג של אומן מעונה מתבודד. מאד ג'יי די סלינג'ר סטייל, רק לא).

דמותו של פיט היא של אב ובעל אמריקני של שנות ה-50 במלוא מובן המילה- אדם קפדן, פוריטני ונוקשה, שמכריח את ילדיו הרכים לקרוא לו "אדוני" (באנגלית זה נשמע יותר טוב- Sir), מלמד אותם ללכת מכות ולא להוציא את הלשון, אקט של ריכוז כמו שילדים קטנים עושים לפעמים, כי הם עלולים לאבד אותה, אדם שמסתכל על שכניו ומכריו ובטוח שהדשא של השכן ירוק יותר, אדם שחש פספוס בחייו כיוון שלא פנה לכיוון המוסיקה, אליו הוא כל כך נמשך (הסצנות הקצרות המציגות אותו מנגן בפסנתר). השמועות אומרות שמאליק יצק בדמותו של פיט המון יסודות אוטוביוגרפיים, ושבדמותו של האב יש פן אישי מאד של הבמאי עצמו.

מבחינת בראד ידידנו, נאמר שהמשחק שלו נפלא, ומאד חוצה את גבולות תפקידיו הקודמים- את טיילר דרדן, למשל, לא תמצאו כאן (מלבד טון הדיבור והקול המוכר, ואת זה, מה לעשות, אי אפשר לשנות), וגם לא את צ'אד החמוד של "לקרוא ולשרוף", או את פלויד מולעט הסמים של "רומאן על אמת".
ב"עץ החיים" אפשר למצוא בראד פיט שמצולם מקלוז אפים לא מאד מחמיאים (שחושפים, אגב, שומה על לחיו, ממש כאחד האדם! חברי המערכת, כלומר, אני ועצמי, היינו בסוג של הלם קל שרק הלך והחמיר ככל שהתקדם הסרט אל קיצו), לבוש בבגדים מכוערים בפשטותם ומתנהג באכזריות לאשתו וילדיו תוך הדגשה של הכישלונות האישיים שלו כאדם. פיט הוא הגבר המובס כאן, שמגיע הביתה כדי לכלות את זעמו, ואם אנחנו זוכרים שמדובר בשנות ה-50, ולמרות שהסרט צולם כמה עשורים טובים מאז, כדאי להביא בחשבון בניתוח הסרט את הריקושטים של מלחמת העולם השנייה, שהותירו חותם עמוק מאד בחברה האמריקנית לדורותיה.

ובכל זאת, הנוסטלגיה, המאד מאפיינת של הסרט, אינה פוסחת גם על דמות האב, וגם איתו יש לילדים רגעי התפרקות וצחוק. ההתוודות הקשה של האב, לקראת הסוף, בפני ג'ק הילד על כך שאולי היה "קשה מידי" בדרכו מעוררת חמלה, ואפילו מרגשת.

השערורייה

מי שחשב לעצמו שאני לא אבחין בשערורייה הברורה שבמסגרתה דווקא יש קשר, רופף מאד, אבל עדיין קשר, ל"מועדון קרב", אז הוא לא חבר אמת.
באחת הסצנות, שהזכרתי גם קודם, מר או'בראיין מלמד את ילדיו ללכת מכות. בסצנה נפלאה שמייד זרקה אותי אל טיילר דרדן הצעיר, פיט אומר לבנו "Hit me". ב"מועדון קרב" אומר טיילר לדמות המספר, "I want you to hit me as hard as you can" ובכך בעצם מתחילה הסאגה.

ראבאק. It doesn't ring a bell?

אמרנו? אמרנו.

שון פן

יש משהו מציק בלקחת לסרט מסוג "עץ החיים" שחקן כמו שון פן. הנטייה הראשונה היא לא למות ממנו. חוצמזה, הוא גם לכאורה הרביץ למדונה. לא שאנחנו משתגעים על מדונה, אבל ראבאק, לא לימדו אותך כשהיית קטן שאסור להרביץ לבנות?

המרביצן, בשוט מאד אופייני מהסרט

אולם לא מכאן נובעת המצוקה (ייתכן שזו הפעם הראשונה שאני כותבת בטקסט אחד כל כך הרבה פעמים את המילה "מצוקה"). המצוקה נובעת מאופי תפקידיו של פן עד כה, והשתתפותו בסרטים הוליוודים כל כך קלאסיים ונורמטיביים יחסית, שלקחת אותו לפרויקט רחב יריעה כל כך כמו "עץ החיים" זה קצת כמו ללבוש חולצה וורודה לעבודה במפעל (כמו שהדגים נפלא הומר סימפסון)- זה מסוכן, ועלולים לאשפז אותך בבית חולים, וגם לצחוק עלייך מאד.

זה לא קרה ב"עץ החיים". פן מציג לראווה מראה מרוט להפליא, כאילו לפני שהגיע אל הסט הוא עשה סיבוב במכונת כביסה ושכח להתגהץ. הקעקועים של התקופה הפרועה שלו, הקמטים המחורצים בפניו (ששמרו על תוויהן היפים, יש לציין), והניסיון להציג אותו כמו אדם המט ליפול מרוב עייפות נפשית - כל אלה יצרו את הדמות המוזרה וההזויה ביותר שיש בנמצא בסרט, וזה די קשה בתוך אוקיינוס הדמויות המוזרות (ובכלל זה, הדינוזאור הפצוע בנהר. יש כזה. באמת. באמת, נו). פן משחק את בנם הבוגר של הזוג או'בראיין, ובסוף הסרט כביכול אמור להגיע להארה כלשהי, המתרחשת במהלך הסצנה המשונה ביותר בסרט (וזה כולל גם את סצנת הדינוזאור). אי אפשר להגיד שההופעה שלו רעה, היא פשוט נורא נורא מוזרה. איפשהו, בתוך המוזרות הכללית, זה קצת טו מאצ' (יותר אפילו מהדינוזאור).

מציג את מראה העוף המכובס. בחלק הראשון של הסרט

הצילום והסאונד

אחד מגורמי המצוקה הראשיים של הסרט הוא הצילום, והשני הוא השימוש בסאונד.
חייבים להעריך ולהתפעל מן הצילום של "עץ החיים". הוא נע ונד בין שוטים באמת יפיפיים של טבע, חלל, וסתם נופים מזוויות לא שגרתיות (שוט העצים, הנהר שחוזר פעמיים- אצל הדינוזאורים ואצל הילדים), לבין שוטים של השחקנים עם משחקי תאורה טבעית לכאורה (אור שמש, בעיקר בהקשר האם). העריכה בין השוטים יוצרת את המבנה המיוחד של הסרט ועוברת בין סצנות בצורה כל כך דינמית, לעיתים מאד לא קוהרנטית, שיוצרת את תחושת ערבול והבלבול הכללי (וזה מתייחס בעיקר לסיקוונס הארוך של הפתיחה המציג את צילומי הטבע שמתארים, לפי מספר פירושים שאני קצת מסתייגת מהם, את היווצרות העולם). המעברים התכופים מסיטואציה לסיטואציה ללא סדר כרונולוגי ברור (למשל, לא מאד ברור, לפחות לי, באיזה שלב של החיים מת אחד הבנים. מצד אחד ג'ק הבוגר אומר שאחיו היה בן 19 כשמת, מצד שני האם הצעירה מקבלת את הטלפון המבשר על האירוע והאבא עדיין צעיר גם הוא).

מצאתי טעימה קטנה, ממש קטנה, של סיקוונס מתוך הסרט המציג כמה צילומים מן החלל החיצון. הו, אילו זכרונות לא-מתוקים זה העלה בי. עכשיו תראו איך אני קוראת מחשבות: כשתחלצו על "פליי" ותראו את הקטע הקצרצר (דקה וחצי בדיוק) אתם תחשבו, "זה נורא יפה, באמת. המוסיקה קצת צווחת. אבל מה לכל הרוחות הקשר?"

יש שימוש נרחב במצלמת כתף לא יציבה, בעיקר בסצנות בהן מופיעות חבורות הילדים, ומרחקי צילום קרובים מאד, מזווית נמוכה, שמדגישים את המצוקה הקיומית שאמורה לנבוע מן הסרט (ובמובן הזה, הסרט בהחלט מעביר את המסר שלו). בסצנות בהן מופיע שון פן ידידנו, יש הדגשה מכוונת של גורדי השחקים, צילומים מזווית מאד גבוהה- דמותו של ג'ק אמורה להיות, על כן, הכל חוץ מטבעית וקלאסית- ואני לא בטוחה שאי פעם ראינו את שון פן מזוויות כאלה. בכל מקרה, אין לי תובנות מרחיקות לכת בכל הנוגע לדמותו של פן. הוא בעיקר רוכן במעליות ונראה כאחוז בחילה באופן כללי מעצם היותו בקרבת גורדי שחקים (ייתכן והוא סובל מאורבנופוביה- פחד חולני מערים גדולות. זה משהו שהמצאתי עכשיו, והאקדמיה ללשון עוד תשמע ממני), או מהלך במדבר ונראה כמט ליפול רוב הזמן.

מבחינת הסאונד, אני זוכרת שבמשך כל זמן הצפייה בסרט מצאתי את עצמי כמהה, באופן בלתי מוסבר, לדיאלוגים. לכרונולוגיה ברורה של דיבורים. ל- Voice over (קול קריינות) שיש היגיון מאחוריו, ולא רק את ג'סיקה צ'סטיין לוחשת בקול מצודד, "My son". גם הסאונד מתפקד כאן כחלק מהווית העולם הכאוטית, הנשגבת, המשתקפת מן הסרט. אם הייתי רוצה, במשפט אחד, לנתח בצורה פשטנית את המסר (ויש כאן כל מיני כיוונים) הייתי אומרת ש"עץ החיים" מדבר על זה שהעולם הוא גדול מידי ונשגב מידי מבינתנו הפשוטה, הו, בני אנוש עלובים. יאדה יאדה יאדה.

התיאוריה של חצי

חצי גילה במהלך ואחרי הסרט כושר אנליטי מיוחד ובלתי מבוטל. בעוד אני, בזמן היציאה מן הסרט, שקלתי את צעדיי הלאה (ובעיקר ניסיתי להחליט אם אני רוצה להטביע את יגוני באלכוהול או שמא בשינה בלתי מבוקרת עד צהריי המחרת), רקם חצי תיאוריה מעניינת ביותר, הנוגעת למעגל החיים המסוים המוצג בסרט.

לפי חצי, הסרט מגולל למעשה את רעיון גלגול הנשמות, כאשר הנשמה הראשית, אם ניתן לומר זאת כך, או הנשמה הפרוטגוניסטית, היא ידידנו ג'ק, הוא שון פן הבוגר, הוא הילד חום השיער הצעיר, הוא בנם של בני הזוג או'בראיין, הנקרע בין החסד לטבע. הצילומים המציגים את כוכבי הלכת, והלוויינים הקטנים שלהם, לצד הסצנה ההזויה לשנת 2011 (ניחשתם נכון) של הדינוזאורים, המציגה דינוזאור קטן מול דינוזאור בוגר הרומס אותו, מדגימה את גלגוליו השונים של ג'ק מאז היווצרות העולם.

היעני-היווצרות של היקום. ואם מסתכלים היטב, זה גם נראה כמו ביצית
משוטטת ברחם של ג'סיקה צ'סטיין

מסר אפשרי: בני האדם, ובכלל יצורים חיים, נועדו לחזור על אותן טעויות שוב ושוב.

מסר אפשרי נוסף: גם אצל הדינוזאורים היו אינטריגות ותככים.

רגע של התלהבות

רגע ההתלהבות שייך לשוט אחד, קצרצר ויפיפה, שקשה לשכוח אחרי שצופים בסרט, ושגם קיבל את כבודו הראוי באחד הפוסטרים הרשמיים של הסרט. מדובר בשוט, שכבר הפך להיות בנתיים דיי מפורסם, של האם המחזיקה בכפות ידיה את כף רגלו הקטנה של תינוקה הרך, שזה עתה נולד.

איזה מהמם. ובלי טיפת ציניות.

חשוב להדגיש: מאליק לא המציא כאן שום דבר. זה גלגל ממוחזר וחבוט, ורגל של תינוק זו רגל של תינוק וזה דבר חמוד לכל הדעות והדימוי הזה הוא משהו שחוק עד כדי מיאוס. אבל גם גלגל, צריך לדעת איך לעשות. כאן הביצוע הוא נפלא ומקצועי- מאליק יצר את השוט הזה בצורה נורא מרגשת, נורא פשוטה ונקייה, ועם טריק תאורה דיי פשוט ורגיל שעושה את כל ההבדל- אור המפתח ממוקם מאחורי האובייקטים, והסט כולו מוצף לובן. כל הקטע מקבל הוויה מלאכית, על טבעית.

ועוד אחד. האב בוחן את התינוק.

פייר? יפה.

הקונספירציה היהודית (כי חייבת להיות כזו)

גם אני וגם חצי הבחנו דיי מהר שמאליק השתמש בנעימה מסוימת, מפורסמת עד זרא עבור כל ילד שגדל והתחנך במדינת ישראל מאז הקמתה, לאורך כל הסרט. פאק, אפילו יצא לנו כמה פעמים לזמרר בלחש, "כל עוד בלבב פנימה" וכו' וכו'.
בפסקול של "עץ החיים" מככבת נעימה קלאסית, שחובבי מוסיקה וטרוניות לדורותיהם יודעים להגיד ש"התקווה", ההמנון היהודי הלאומי, מבוססת עליה ושואבת השראה ממנה (שזה במילים אחרות- טענות לגניבה מוסיקלית). מדובר בנעימה של מלחין צ'כי בשם בדריש סמטנה, הנקראת "וולטאווה" וכל הילדים והילדות מוזמנים להתאסף סביב מסך המחשב המופלא ולהתחיל לזמר עם זה:

אמיתי.

אפילו אם זה בלי המילים, היה נחמד לשמוע את "התקווה" בסרט אמריקני רחב היקף עם בראד פיט ברקע. מה כבר יכול להיות רע?

וסתם בשביל הספורט, הנה הטריילר. הנעימה מככבת גם שם.

אמרנו משהו? אוהו, הפעם עשיתי תחקיר מקיף

דבר ש'- איזה סרט איום ונורא! רציתי לצאת באמצע ולא היה לי נעים כי הייתי באמצע דייט.

דבר ג'- שמעתי שהוא נפלא! (ג' אוהב סרטים אירופאים משונים).

דבר בראד בראיון בפרמיירה של הסרט- כשאתה ילד, יש יקום. יש אלילים. יש תחושה של ביטחון. ואז אתה מגיע לגיל של הכרה ובו אתה מבין שאנשים מתים, ואהובייך ימותו, ואתה תמות.

דבר החצי- חוץ מהתיאוריה שלי, היו שני דברים בלבד שהיו טובים בסרט- "התקווה", וההצעות לדרכי חינוך אפשריות לילדים.

דבר האישה- לא היה לנו פשוט. לא היה לנו פשוט בכלל. "עץ החיים" לא מתאים לצפייה למי שמחפש סרט בראד-פיטי טיפוסי או סרט שון-פני טיפוסי. היכונו למוזרות. היכונו לרצון עז לקום מהכסא בחצי השעה הראשונה של הסרט ולהסתלק לאלתר מן האולם. מצד שני, היכונו להבלחות מרגשות פה ושם ולשוטים מרהיבים ביופיים. היכונו לבראד פיט בהופעה לא שגרתית. וכמו כן, "התקווה".

לינקוקים:

"עץ החיים" ב- IMDB
טרנס מאליק ב-ויקיפדיה בעברית
האתר הרשמי וההזוי (כראוי) של הסרט
הפסקול המלא
הדיווח של בלוג הקולנוע "רוזבאד"
ו (מה יש, קצת פטריוטיות) המילים של "התקווה" (והערך המלא מ-ויקיפדיה)

הדינוזאור!!!!! Need i say more?

"השער התשיעי"- השטן שבתוכנו, נערה אחת והאמביוולנטיות של הרוע

הימים ימי חום ובצורת קשים. אולי אני סתם מגזימה. מה שבטוח, שאפילו לים לא היה לי כוח ללכת. נסיעה, וזה. ולהתחיל לקחת דברים. ככה זה כשלא גרים קרוב לים. ואחרי זה עוד להישאר עם החול והמלח של הים עד שמגיעים בחזרה לירושלים. ודלק. ומדוזות. מי צריך את זה. אמירות טיפוסיות למי שנולד ומתגורר בירושלים, אני יודעת. אז נשארנו בבית, אני וחצי והמזגן, וראינו, כמובן, סרט. זה יהיה חמור מאד מצידי שלא לנצל את הפוגת תלאות היום יום המבורכת הזו של שבת בבית, בלי לראות סרט, וממש במקרה נמצא אצלי על השולחן סרט שכבר המון זמן רציתי לראות, ולא היה זמן מתאים מהיום כדי לעשות זאת- "השער התשיעי".

הפרמטרים הראשוניים נראו מבטיחים- רומן פולנסקי (ומי שרוצה קצת רקע על פולנסקי מוזמן לחזור אל פוסט "תינוקה של רוזמרי",), אותו אנחנו אוהבים ומוקירים, ביים את ג'וני דפ (שאת הרושם האיום שהותיר בי מ"התייר" היה צורך לתקן באופן דחוף) ואת עמנואל סנייה, שחקנית צרפתייה שהיא במקרה גמור גם אשתו של פולנסקי (השנייה. הראשונה, שרון טייט, נרצחה באכזריות כשהיא בחודש השמיני להריונה באחד ממקרי הרצח המזעזעים ביותר שידעה ארה"ב). היה לנו אבטיח, זמן פנוי, מזגן ובכלל גישה חיובית לחיים, וכך ישבנו לנו לעשות מרתון סרטים. בפועל ראינו רק שניים באותה שבת נפלאה- "השער התשיעי", עליו אכתוב כאן, ו-"הניצוץ", של סטנלי קיובריק (1980), עליו אולי נכתוב בפעם אחרת. יצאנו מרוצים, ובכלל לא עייפים, ואפילו למדנו משהו- שאם הולכים לבתי מלון, כדאי להתרחק מחדר 237, ומילדים שאומרים שיש להם חבר דמיוני בשם טוני.

מ"השער התשיעי", למדנו דברים אחרים.

פרטים טכניים:

"השער התשיעי", ובאנגלית, The Ninth Gate

במאי: רומן פולנסקי

שנת הוצאה: 1999

קאסט: ג'וני דפ (דין קורסו), עמנואל סנייה ("עיניים ירוקות", או: "הנערה"), פרנק לנגלה (בוריס בולקן), לנה אולין (ששיחקה גם ב"שוקולד", כאן בתפקיד ליאנה דה סן מרטין / ליאנה טלפר), ברברה ג'פורד (הברונית קסלר).

פרסים: הסרט זכה בפרס "הישגים אירופאיים יוצאי דופן בקולנוע העולמי" של ה- European film awards, שאוהבים מאד את פולנסקי.

אז מה קורה ב"השער התשיעי"?

דין קורסו (ג'וני דפ) הוא סוחר וחוקר ניו יורקי של ספרים עתיקים. הוא דיי רמאי, אבל יודע את העבודה וגם אוהב אותה. קורסו נשכר על ידי מילארדר בשם בוריס בולקן (פרנק לנגלה, הנהדר כאן), שרכש ספר בשם "ספר תשעת השערים" (במקור: The book of nine gates). הספר, מסתבר, עתיק מאד ויקר מאד, ולטענת בולקן הוא מכיל בתוכו את הנוסחה בעזרתה ניתן להעלות באוב את נסיך האופל, הלא הוא השטן. מחבר הספר, אדם בשם טורקייה, הצפין את השיטה בתוך הספר, באמצעות תחריטים המתארים מצבים שונים וסיטואציות שונות (עליהם נקשקש בהמשך). אבל זה לא הכל: אותו ספר מסוים קיים בשלושה עותקים בלבד, כאשר שלושת העותקים טוענים למקוריות גמורה. בולקן מבקש מקורסו לחקור את הספרים האחרים, המפוזרים בנוחיות בפורטוגל ובצרפת, ולעמוד פעם אחת ולתמיד, על העותק המקורי האמיתי (שמן הסתם, גם יכיל את הנוסחה החשובה בעזרתה ניתן יהיה להעלות את השטן באוב).

כל העניינים שתוארו עד כה, הם עניינים ברומו של עולם לכל הדעות. כמה מרנין יהיה אם השטן יגיע לעולם החומר, וילבש צורה גשמית. כמה נפלא יהיה לפוגשו, להשתחוות לפניו, ולהקריב לו בתולות צעירות. אנחנו יכולים לחלוטין, להבין את הרצון הזה שהשטן יהלך בתוכנו. NOT! כאילו שאין לנו מספיק בעיות. כולם רוצים לזרוק אותנו לים, עגל הזהב קיים היום יותר מאי פעם, היצ'קוק וסטנלי קיובריק מתו ולא יוציאו יותר סרטים לעולם, חם לפחות כמו בגיהנום (לפחות מהבחינה הזאת, השטן ירגיש דיי בבית), אבל הם (האנשים בסרט) רוצים להעלות את השטן. וואלה יופי.

קורסו, מלווה בצ'ק נדיב, יוצא לו למסע הארוך של חשיפת האמת ומציאת העותק המקורי.
הוא נפגש ראשית עם אחת, ליאנה טלפר, שהייתה הבעלים הקודמים של "תשעת השערים"- העותק של בולקן. מסתבר, שבעלה של ליאנה מכר לבולקן את הספר ואז התאבד (בסצינה הפותחת את הסרט, עוד לפני הכתוביות והקרדיטים של הפתיחה). כשהיא שומעת שהספר נמכר היא הופכת אחוזת טירוף למוצאו, וגם רודפת אחרי קורסו לכל מקום שהוא הולך, מלווה בשומר ראש אימתני ומפחיד שהוא גם גבר שחור ולבקן (יש כזה דבר, ומי שלא מאמין שילך מייד לראות את הסרט). חוץ מליאנה, גם בולקן פוקח עינו על כל צעד של קורסו ומקפיד להתקשר אליו למלונות בהם הוא שוהה ולקבל עדכון על מצב החקירה. אם כל התסבוכת הזו לא מספיקה, קורסו פוגש בהזדמנויות שונות אישה-נערה חסרת גיל שעוקבת אחריו, לבושה בנעלי ספורט בלויות וגרובה (יש כזו הטייה?) בגרב אחת ירוקה וגרב אחת אדומה. אשת המסתורין, אותה מכנה קורסו "עיניים ירוקות", עוזרת לו בדרכו ומצילה אותו ממצבים שונים ומסוכנים אליהם הוא נקלע. היא גם היחידה המגלה כוחות שהם על טבעיים (ריחוף).

בנתיים, קורסו מגלה שאין ספר אחד מקורי אלא שלושה, ושהצופן הנחשק בעזרתו ניתן יהיה להעלות את השטן ממעמקי השאול ארצה הוצפן למעשה בשלושת הספרים, באמצעות התחריטים- תמונות מצויירות, המצויות בכל השלושה.



הספר. מפה התחילה כל המהומה



לא להיבהל, הסרט ממש לא מסובך כמו שזה נשמע. בסופו של דבר, כולם נכשלים בניסיונותיהם להעלות את השטן באוב, בין השאר בגלל ההשערה (וזה אינו נאמר מפורשות) שהשטן כבר מתהלך בתוכנו- בדמותה של האישה המסתורית.

זוהי, כמובן, אינה ההתעסקות הראשונה של פולנסקי עם עניינים הנוגעים בשטן. "השער התשיעי" מתכתב באופן מובהק עם "תינוקה של רוזמרי" מ-1968, ורק מופרעים כמוני שצפו בסרטים מספיק פעמים יוכלו לעלות על הדקויות הקטנות האלה שעושות את הפרשנות כל כך הרבה יותר מעניינת. מעניין לראות ש"השער התשיעי" יצא באותה השנה של "עיניים עצומות לרווחה" של סטנלי קיובריק- סרט נוסף וראוי מאד, של במאי ראוי מאד, ושני הסרטים מכילים סצנות דומות להפליא. מדובר בסצנת האורגיה המפורסמת של "עיניים", שמי שראה אותה פעם אחת לא יוכל לעולם לשכוח אותה, אל מול סצנת הכמעט-אורגיה של פולנסקי. אצל קיובריק הכל הרבה יותר מדויק, אסתטי להפליא, מפחיד להפליא, בעוד אצל פולנסקי יש קורטוב של הומור, והרבה יותר שטניות. אבל, אחד אחד. כמה עניינים לנו על סדר היום-

זיקנה

"השער התשיעי" משופע בדמויות מבוגרות וזקנות. למעשה, השוט הפותח הוא של אדם מבוגר המתכונן למותו- הוא כותב מכתב התאבדות, ובאמצעות מעברי השוטים בלבד, ללא דיבורים, אנחנו מבינים את המתרחש, בסגנון שמתעכב על פרטים קטנים ומזכיר מאד את היצ'קוק. האישה ה"מפתה" כביכול של הסרט- ליאנה טלפר, גם היא איננה בשיא פריחתה, ונראית כבת 40-45 (אמנם, נראית מצוין לגילה, אבל עדיין). בעלי הספרים השונים- פארגס הקשיש, והברונית קסלר, שניהם אנשים מבוגרים. השיבה זרקה גם בשערו של דפ, שמציג לראווה צדעיים אפרפרים.

בולקן וקסלר. ויש עוד



והזיקנה והעתיקות איננה נחלתן של הדמויות האנושיות בלבד- פולנסקי צילם את "השער התשיעי" ב- 1999, ועם זאת, הסרט עוסק בגאדג'ט העתיק מכולם- זה שהיה קיים לפני האייפד, לפני הטלפונים הניידים והרבה לפני הטלוויזיה והרדיו- ספרים. ולא סתם ספרים, אלא ספרים עתיקים. ולא רק זאת, אלא שלא ניתן למצוא בסרט כמעט שום אזכור של סממני מודרניזציה מובהקים, מלבד כלי תחבורה שונים (מטוסים, מכוניות). קורסו עובד עם מחברת- זה נראה כמעט ארכיוני- ועיפרון סימון אדום, עם זכוכיות מגדלת ועם הספרים המקוריים. פעם אחת בלבד עולה על דעתו לצלם עותקים במכונת צילום במלון של התחריטים- וזהו. בולקן מתקשר אל קורסו למלונות בטלפון נייח רגיל. איפה הלפטופ המתבקש, איתו היה לו הרבה יותר קל להסתובב ולנתח את התחריטים? איפה הטלפון הנייד, איתו היה הרבה יותר פשוט לתקשר עם בולקן? איפה הפוטושופ, איתו היה הכי הגיוני לנתח תמונות? עזבו את כל זה, איפה "גוגל" למען השם? קורסו ממש הולך לספרייה כדי להוציא חומר על הספר והתחריטים! איפה נשמע כדבר הזה? בשנת 1999?

החזרה של פולנסקי לפשטות ולעבר אינה מקרית. הסרט כולו עוסק במשהו נצחי, בלתי משתנה, שאינו תלוי תקופה ועת- נפש האדם, והנהייה שלה אחרי כוח. הבחירה בשחקנים מבוגרים יותר, שבעי ימים, מתחברת אל המסר הכללי של הסרט- בני האדם לעולם אינם לומדים, ולא משנה בני כמה הם יהיו, והם נועדו לחזור על אותן טעויות שוב ושוב (והם אכן עושים זאת בסרט- בולקן מסיים את דרכו ממש כפי שיוצר הספרים עצמו סיים), עד ש. זה נפלא ומלא אופטימיות לעתיד, אני יודעת.  

משהו אחרון על הזיקנה בסרט. באיזשהו שלב, העלילה עוברת לזירת התרחשות אחרת- אירופה, ומזכירה לנו שפולנסקי הוא במאי אירופאי וששורשיו נעוצים עמוק ביבשת הזו, רווית הדם וההתרחשויות ההיסטוריות. אירופה של פולנסקי היא עתיקה, מלאת היסטוריה ועבר, אפלה ומלאת סודות. מאד מנוגדת לניו יורק המודרניסטית שמוצגת בפתיחת הסרט.

ולפינת ההשוואה ל"תינוקה של רוזמרי"- בטקס האיחוד עם השטן, רוזמרי מוקפת בזקנים עירומים שמזמרים אל נסיך האופל. בקטע מסוים בסרט, רוזמרי אומרת לגאי (מלך המאנקיים, להזכירנו) שהיא רוצה לערוך מסיבה, שבה יהיו רק אנשים צעירים- בגיל שלהם. בלי שכנים מבוגרים ונודניקים.

ההומור הפולנסטינסקי



קורסו תקוע ברצפה. כי זה מצחיק

זה מושג שהמצאתי עכשיו. גזעי (מילה של אימא), לא?
"השער התשיעי" משופע בפרטים מלאי הומור, כאלה שגורמים לנו לחייך בין מסתורין אחד לשני לבין תקיפת ג'וני דפ אחת לשנייה לבין פנטגרם אחד לשני. הסרט אמנם עוסק בנושאים רציניים בהחלט- אין פה ויכוח שלהעלות את השטן באוב זה לא משחק ילדים (כי איזה הורה חולני ייתן לילדיו לשחק במשחק כזה?), וברמה התמטית- בנושאים רציניים עוד יותר שעוד יידונו בהרחבה בהמשך, אבל בתוך העלילה שזורים פרטים קטנים, מצחיקים להפליא, שאינם מאבדים את השייכות שלהם לרגע. כאילו אומר פולנסקי, "חברים, תירגעו. בתוך כל הכאוס הזה, אני גם רוצה שתחייכו קצת". ואנחנו מחייכים, בלי לשים לב.

בשוט הראשון המציג את בולקן מקרוב, עם משקפיו בעלות המסגרת העבה להגחיך. או, בביקור של קורסו במשרדיה של הברונית קסלר- ומזכירתה המפחידה. פולנסקי בחר ללהק לתפקיד המזכירה דווקא אישה גדולת גוף, בעלת תספורת גברית קצרה ושיער מאפיר, שלולא העגילים והחצאית, היינו בהחלט יכולים לטעות ולחשוב שמדובר בגבר. התפוזים שהיא אוכלת- והטירחה להתעכב אחר נפילתם במדרגות כשקורסו נמלט מן המשרד העולה באש פשוט מעוררי עונג. כמובן, גם הסצנה בה קורסו ואשת המסתורין נוסעים במכונית האדומה המהממת, וכדי לבלבל את ליאנה ושומר הראש השחור-אך-לבקן שלה מתחזים לשייח' ערבי- דרכו של פולנסקי להכניס משהו מן המזרח התיכון בסרט שהוא אירופאי לחלוטין. כמובן- קורסו שנתקע ברצפת העץ של הטירה המפחידה בזמן שבולקן מנסה לבצע את טקס השטן, מביט בייאוש כמו ילד שהפסיד בקרב בבולקן המגוחך.

ההומור הנעים, האלגנטי כל כך, מציע לנו כמה אפשרויות- למרות הרצינות התהומית של הדברים, פולנסקי מציע מבט מפוכח, נעים יותר, שהופך את הסרט ממשהו שהיה יכול להיות מאד "כבד" לצפייה למשהו נעים, מעניין וסוחף, בלי לפגום במסרים שיש בו. ב"תינוקה של רוזמרי", למשל, ההומור הזה חסר, ו"רוזמרי" הוא אכן סרט קשה וכבד הרבה יותר.

להומוריסטיות המצויה בסרט יש לשייך גם את נעימת הנושא הקופצנית, הכמעט משועשעת מעצמה, שמעניקה לסצנות מסוימות נופך הרבה יותר קליל ממה שהיו עלולות להיות עם נעימת רקע אחרת.

שלושת ספרי "השער התשיעי"



סופו של ברני.
אבל כל סוף הוא התחלה חדשה.



בצפייה מדוקדקת וקפדנית יותר ב"השער התשיעי", אפשר להבין בערך אחרי שלושה תחריטים, שכל שלב במסעו של קורסו כפוף, בצורה חופפת, לתחריטים עצמם. כך, לדוגמא, כאשר מתבוננים קורסו וידידו ברני, בעליה הגאה של חנות ספרים עתיקים בניו יורק, בתחריט המציג איש שתלוי הפוך מרגלו (המבוסס, כמובן, על קלף "האיש התלוי" מן הטארוט), מוצא קורסו מאוחר יותר את ברני תלוי מרגלו בדיוק כפי שמתאר התחריט. למרבה צערו של ברני, הוא מוצא כך את מותו, וקורסו מבין בערך ברגע הזה, שהספר המצוי ברשותו הוא הכל חוץ ממשחק ילדים.

הסרט מלווה למעשה את מסעו של קורסו בתוך התחריטים, כאשר כל תחריט מתאר את מה שעתיד לקרות לו בדרכו אל- אל מה? בדרכו למציאת הצופן לפתיחת השער התשיעי.

האלוזיות הספרותיות

זו לא הפעם הראשונה שפולנסקי משלב בסרטיו רמזים לכל מיני אגדות ילדים ובכלל לאלמנטים הקשורים בילדות. ליאנה טלפר נאחזת בספר כמו ילדה עקשנית שמסרבת להיפרד מהבובה שלה, קורסו הוא כמו "כיפה אדומה" במובנים רבים- נשלח אל יער אפל מלא סכנות שאורבות לו בכל פינה. אחת האלוזיות הבולטות ביותר, ואולי גם היפות ביותר, משתקפת בשתי דמויות מפתח (מפתח- תרתי משמע, ורק בשלב מאוחר מאד של הסרט מבינים מה רבה הייתה משמעותם) - האחים סניזיה, חוקרי ספרים עתיקים (כמובן) מפורטוגל. קורסו ניגש אליהם כתחנה ראשונה במסעו באירופה בעקבות הספרים. האחים סניזיה (בגילומו של חוזה לופז רודרו), שני קשישים, תאומים זהים, הם השתקפות כמעט מדויקת של טווידלדי וטווידלדם- האחים התאומים המרגיזים של "אליס בארץ המראה". האחים סניזיה משלימים האחד את משפטיו של השני ומהווים- כשהם יחדיו- יישות אחת מוחלטת. פולנסקי מדגיש זאת באמצעו השוטים המראים את שניהם יחדיו, במרחק צילום בינוני. התמונה אינה שלמה כאשר קורסו מדבר לראשונה רק עם אחד מהם.

האחים סניזיה, לצד איור של ג'ון טניאל לטווידלדי וטווידלדם.
ייתכן, כי פולנסקי הביא את הגרסה ה"מבוגרת" שלהם

היסודות האגדתיים, הפנטסטיים, בסרטיו של פולנסקי מהווים חלק ממאפייני האוטר שלו כבמאי וניתן למצוא אותם גם ב"תינוקה של רוזמרי", וכן ב"רתיעה"- סרט מוקדם יותר של פולנסקי. אני די בטוחה שאם אשתדל מאד, אני אמצא עוד גם ב"צ'יינהטאון" וב"ירח מר". אני מאמינה, כי יש לנתח את היסודות הללו כל אחד בהקשר הספציפי של הסרט. כאן, למשל, היסודות הפנטסטיים עומדים כניגוד לקורסו, שנשאר עד לשנייה האחרונה סקפטי לחלוטין ומציאותי לחלוטין. הוא מלגלג על בולקן כשהלז (שיוצא דיי אהבל, יש לציין, ובכך, מחזק את הספקנות של קורסו) מנסה לזמן את השטן אחרי שהשיג, כביכול, את תשעת התחריטים, ושומר על זלזול יחסי שאנחנו לא יודעים אם הוא יצא ממנו גם אחרי שהוא עובר את מפתן השער התשיעי האמיתי. הגדולה של הסרט, אגב, היא שדווקא הגיבור הספקן מצליח להיכנס אל השער התשיעי בעוד כל שאר משרתיו הנאמנים של נסיך האופל- מוצאים את מותם בצורה מגוחכת ולעגנית.

הנערה

בקרדיטים, עמנואל סנייה מופיעה כ- The Girl. יפה שפולנסקי בחר לקרוא לה, בתרגום חופשי, "הנערה", כיוון שסנייה הייתה בת 33 בעת צילומי "השער התשיעי". נערה בעלומיה, איך לומר בעדינות, היא כבר לא. מה לא עושים כדי לרצות את האישה?

אפשר להגיד על פולנסקי הרבה דברים, אבל גם כשהוא לוקה בנפוטיזם קל (בכל זאת, אישה זו לא קרבת דם), הוא לוקה בו בצורה כל כך יפה, מקצועית ומתאימה, שאנחנו בקלות שוכחים שמדובר בנפוטיזם. ומלבד זאת, באיזה עוד ענף תוכל לסדר עבודה לקרובייך ואהובייך ולצאת מזה כל כך יפה אם לא בקולנוע?

סנייה מושלמת בתוך הדמות הזו, משלימה אותה, בוראת והורסת אותה בתוך הסרט. אפשר להגיד  שהיא אוקסימורון מהלך- יפה, אבל לא מושלמת טיפוסית בסגנון שחקניות הוליווד לדורותיהן, עדינה אבל בעלת עוצמה בלתי מעורערת, מפחידה לאללה (במיוחד בסצנת האיחוד בינה לבין קורסו) אבל גם נחמדה וחביבה, ועם מבטא שאנחנו עלולים לחשוב שהוא צרפתי (כמו שהוא באמת), אבל שהוא עמום ומסתורי ממש כמוה.



מקבץ מלחיץ במיוחד של "הנערה"

תפקידה של הנערה לא מוגדר במדויק בסרט, וללא ספק היא הדמות המסייעת לפרוטגוניסט להגיע אל מטרתו. היא היחידה שיש לה כוחות על טבעיים בסרט (מסוגלת לרחף ובעלת בינה, אין נאמר, עליונה בהרבה על זו של קורסו), ועניין העיניים הירוקות המחליפות צבע מופיע דיי מוקדם, כשקורסו פוגש אותה ברכבת. היא מופיעה בצורה מרומזת בניו יורק, עם דגש על נעלי הספורט החבוטות שלה ועל השיער האסוף ברישול (עוד חלק השייך לפשטות והטבעיות של הדמות), ומאוחר יותר כשקורסו בדרכים, אז הוא גם משוחח איתה. הכי חשוב- הנערה מופיעה בתחריט האחרון, המתאר אותה יושבת על סוג של דרקון בעל כמה ראשים ליד הטירה המפחידה, עם אנלוגיה ברורה לקלף "הכוכב" בטארוט. מסיום הסרט אנחנו יכולים להסיק כי המפתח האמיתי לפתיחת השער התשיעי ולשחרורו של אותו כוח שטני נמצא בידיה של הנערה, ושהיא זו שבוחרת למי לתת אותו. במקרה האחרון- לקורסו.

האם באמת יש "רע" ו-"טוב"?

זה דיון מעמיק מכדי להיכנס אליו בצורה רצינית כאן. השאלה האם מושגי ה"רוע" המוכרים לנו הם אכן "רעים", ומה זה בכלל להיות רע, נידונה בסרט בצורה לא ישירה, והדבר מתגלם בעיקר בדמותה של הנערה וקורא תיגר על התפיסות המוכרות שלנו בנוגע לרוע. כך, למשל, ברור לנו שלרצות להביא את השטן אל פני האדמה, או לרצות לעבוד את השטן, זה "רע", כי ככה אנחנו מכירים, וכי "שטן" זו  מילה מפחידה, וכי הפנטגרם, שמקושר שלא בצדק עם עבודת השטן ועם מאגיה שחורה, הוא סמל מפחיד, וכו' וכו'. ה"רעים" של הסרט הם בולקן, ולאחר מכן גם ליאנה, שניהם עובדי-שטן מסורים שמוכנים לרצוח, לגנוב וללבוש תלבושות מגוחכות למענו.

Having said that, הנערה, שעוזרת לגיבור שלנו, שהוא ה"טוב", גם היא טובה כפועל יוצא מזה שהיא עוזרת לדמות איתה אנחנו מזדהים יותר מכל- קורסו. היא גם עוצרת בעד קורסו מלהכות את בולקן בראשו, ככה שהיא ממש משתקפת כשומרונית טובה. אין לה מיניות מתפרצת, כמו של ליאנה, והיא לבושה במשך כל הסרט בנעלי ספורט חבוטות וג'ינס מהוה. מצד שני, הנערה מופיעה באחד התחריטים, המופיעים בתוך ספר שמקושר בבירור עם השטן ועם מאגיה שחורה. בסצנת האיחוד עם קורסו למרגלות הטירה הבוערת, הנערה מקבלת בבירור תכונות ויזואליות דמוניות. היא גם עוזרת לקורסו להגיע אל השער התשיעי, שאנחנו יודעים שהוא בטוח רע. האמנם? מה זה בכלל השער התשיעי? אולי זה משהו טוב? הגיבור שלנו, אחרי הכל, נכנס אליו. אולי הוא עושה משהו "טוב"?  



התחריט בו מצויירת הנערה, הטירה המפחידה,
העיניים. רע? באמת רע?

האמביוולנטיות של הרוע, שפולנסקי אלוף בעיצוב מאד בלתי ישיר שלה, מתגלמת היטב בשאלות המתעוררות בסרט. עמימות דמותה של הנערה, אי הישירות של מה שעלול לקרות ברגע שהשער התשיעי ייפתח, החביבות היחסית של מחזיקי הספרים האחרים, הספקנות של קורסו- כולם מגדירים מחדש, ומפרקים בחזרה, את מושגי ה"טוב" וה"רע" המוכרים לנו וגורמים לנו לנסות להבין אותם באור שונה.

בהקשר "תינוקה של רוזמרי" (כי חייבים), קיימת עמימות של ה"רוע" בחלק הראשון של הסרט, כאשר גם הצופים וגם רוזמרי עדיין אינם מודעים לגודל המזימה האיומה נגדה. או אז, אנחנו מנסים לשכנע את עצמנו שמיני ורומן הם בסך הכל שכנים חמים ונחמדים, שגאי בסך הכל דואג לאשתו, ושרוזמרי היא בסך הכל אישה היסטרית שסובלת מתסמיני הריון ראשון.

ומה היה לנו להגיד על זה?

דבר האח הגדול: "השער התשיעי" מגדיר מחדש את מושגי הקולנוע האפל.

דבר החצי: זהו אחד הסרטים הטובים שראיתי אי פעם (ואת האמת- שמעתם פעם את חצי מדבר ככה?)

דבר האישה: תענוג צרוף. סרט של פולנסקי הוא תמיד חגיגה, וכאן, המשחק המשובח של ג'וני דפ הוא דובדבן על עוגה עתירת קלוריות ביותר. המלצה חמה, לימות הקיץ החמים (אבל אפשר גם בחורף. אל תהיו קטנוניים).

ונסיים באזהרה לא להרעיש בין שתיים לארבע.
תודה בשם ההנהלה.

לינקוקים:

"השער התשיעי" ב- IMDB
"The ninth gate"
"השער התשיעי"- מאמר של אלי אשד