שירים בסרטים חלק ג'- החרב של האטורי האנזו, מה באמת הולך בכלא התאילנדי, קלאסיקת ילדות וג'וליה רוברטס אחת

פרולוג- סיפורו של הצ'חצ'ח

אתמול קרה לי מקרה מפחיד. בעצם, הוא לא היה מפחיד כמו שהוא היה הזוי וסוריאליסטי. בעצם, הוא לא היה לא זה ולא זה. הוא היה עצוב. עצוב? הוא היה מצחיק באיזושהי צורה, מעוותת ככל שתהייה. אתמול נסעתי לי, בתום לב, בעיר מסוימת במרכז הארץ. זו לא הייתה ירושלים האהובה, ואולי בכך נעוצה הבעיה. כדי שלא נצא משמיצנים, אנחנו נגיד שאנחנו (אנחנו זה אני, עצמי ואנוכי) מכירים גם אנשים טובים, חביבים ונחמדים שמתגוררים- הפלא ופלא- באותה העיר. אבל לעת עתה סיפורנו נפתח- למרות ניסיונותינו להיות לא-משמיצנים, באותה עיר מסוימת שאנו נמנעים מלהזכיר את שמה כי אנחנו לא משמיצנים.
ובכן, נסעתי. מד המהירות הראה על הרבה פחות מ-20, כיוון שהייתי במגרש חניה וחיפשתי- לא עלינו- חניה. שועט מולי רכב לבן, מרוט ומהוה וכמעט נכנס ברכב היקר שלי (יקר- משמע, בעל ערך סנטימנטלי גבוה, שלהלן, יקרא שמו, גם במציאות וגם בבלוג, "מיצי". וכשרוצים שהיא תיסע מהר- מיציל'ה).
הלב מחסיר פעימה. אני מחווה אל הרכב הלבן, המרוט והמהוה, שנראה כאילו הוא עבר אירוע או שניים במשך חייו הארוכים, בכעס עם היד בתנועת של "עוף לי מהעיניים, נהג מטורף". הנהג, גבר מרוט ומהוה בשנות ה- 40 לחייו לערך, שדמה להפליא למכונית בה הוא נהג (כי גם הוא היה לבן), יצא מהמכונית, ניגש אל מיצי, וירק לה על השמשה הקדמית, תוך שהוא מסנן אי אלו פניני חכמה ומילים שבעולם מתוקן שולחים ילדים בגן לעמוד בפינה בגללן. כנראה שבגן שלו, למרבה הצער של כולנו, זה לא קרה. בעצם, בעולם מתוקן ילדים בגן בכלל לא מכירים מילים כאלו.

האישה ישבה, עם שתי ידיים על ההגה, מביטה בכל המתרחש וחשה שזהו רגע מכונן. מהצד השני הגיעה מכונית נוספת וגבר קטן ומפוחד ישב בה, מביט בכל המחזה בחשש, מתכווץ כשהאיש המרוט והמהוה, שעכשיו הפך גם להיות ירקן מצוי, חוזר למכונית שלו כשהוא מגדף מילים שלא יעלה על הדעת לטנף בהן את בלוגי היקר, והאישה מבחינה בדרך שלירקן יש גם ילדים באוטו. ארבעה במספר. לרגע קטן ותמים, אני מהרהרת לעצמי, "שומו שמיים, לאדם האיום הזה יש צאצאים, והוא מלמד אותם איך לקלל ולירוק על מכוניות", רגע קטן אחרי זה אני מפעילה, בתנועה אלגנטית להפליא שלא הייתה מביישת את גרייס קלי בימי הנסיכות הזוהרים, את הוישרים והמים. השמשה  הקדמית שלי נקייה פתאום להפליא, בוהקת בלעג באור השמש לעברו של אותו (בהעדר מילה חביבה יותר) צ'חצ'ח ירקן. אחר כך, אל תגלו לאימא, אני גם מרימה את האצבע המשולשת הנהדרת שלי, ומראה לו שיקנא. הוא אכן מקנא. לרגע נדמה שהמכונית המרוטה והמהוהה שלו עומדת להתפרק מרוב שהוא מקנא.

מיצי התרחקה מהמקום בשמחה, ואני נשארתי לי עם הרבה אדרנלין והתקשרתי, בצר לי, בסדר זה, אל חצי (שאמר לי שאוי ואבוי לאותו צ'חצ'ח אם הוא, חצי היה יושב איתי באוטו), ולחברה הכי טובה שנבהלה בשבילי אבל גם שמחה כשהיא שמעה על האצבע המשולשת הנהדרת.

ואחרי הפרולוג? מסיבה!

אנחנו נשאל, כמובן, כיצד קשור אותו צ'חצ'ח לבלוגנו החביב. ובכן, למרבה השמחה, הוא איננו קשור.
ולמרות חוסר הקשר, ומכיוון שיש לנו בלוג, ברשות כל עם ישראל אני רוצה להקדיש את השיר הראשון בפוסט "שירים בסרטים" השלישי במספר לבלוג זה- לאותו צ'חצ'ח. אבל לא רק את השיר. את כל הסצנה. כי זה באהבה, צ'חצ'ח ירקני יקר.

אז נתחיל? כמובן. מה יש לנו בפוסט "שירים בסרטים חלק ג'", המהווה המשך ישיר ל"שירים בסרטים חלק א'" ול- "שירים בסרטים חלק ב'"? חרב כל יכולה של האטורי האנזו, טינאייג'ר מתפרע אחד, בית הכלא הכי מבאס בעולם, וג'וליה רוברטס בתור הזהב שלה (ולא, אנחנו לא מתכוונים ל"אישה יפה").

וכמובטח, השיר הבא מוקדש לנושא שנידון כה בהרחבה למעלה.

כמו כן- זהירות! ספויילרים. הנה, חצי, אמרתי. ♥

“Nobody but me” של ה- Human Beinz, מתוך "קיל ביל Vol. 1", קוונטין טרנטינו, 2003

קוונטין טרנטינו ידוע כבמאי שעוסק, בין השאר, באובר של האובר של הפורמליסטיות הקולנועית. מה זה אומר? פורמליזם בקולנוע שם דגש בעיקר על ההיבט הצורני של היצירה, ואינו מנסה בהכרח לעשות אותה תואמת מציאות. המשמעות היא, שפורמליזם וריאליזם הם שני מושגים שונים מאד. אם רוצים לחשוב על סצנה קולנועית פורמליסטית, שהיא עדיין לא פורמליזם טהור אבל מאד קרובה לכך, אפשר לחשוב על סצנת האונס הבלתי נשכחת של "תפוז מכני" (סטנלי קיובריק המבריק), בהתייחס למסכות שלובשים התוקפים (זוכרים את השוט עם האף הארוך המביט מן הצד בעוד אלכס אונס את האישה באלימות? שוט פורמליסטי).

אצל טרנטינו יש שילוב של פורמליזם אליו תפורות, בכישרון רב, גם סיטואציות ריאליסטיות, והרבה- ממש הרבה- מחוות קולנועיות.  המחוות הקולנועיות של טרנטינו מתבטאות היטב בצד הצורני של הסרטים, וב"קיל ביל", אולי הפרויקט הקולנועי בעל היריעה הרחבה ביותר של טרנטינו רואים זאת באופן מובהק.

העיסוק ב"קיל ביל" כאן יהיה אפילו פחות מעל קצה המזלג, והקטע הזה בפוסט יעסוק רק בשיר המדובר, כיוון שיש המון מידע בכל מה שקשור לסרט, וכיוון שכאן זה לא פוסט "קיל ביל" (אבל אולי יהיה בעתיד. מי יודע). גם להרחיב על מספר המחוות הקולנועיות של "קיל ביל" הוא פרויקט בפני עצמו. שני הסרטים סבלו משלל ביקורות שונות, שנעו בין אוהדות מאד, לבין התנשאות זהירה על ה"גניבות" הספרותיות / קולנועיות שטרנטינו מבצע בסרטים לבין הקשיים בהבנת העלילה, השטחיות שלה, וכל שפע הדברים שמבקרי קולנוע מאד אוהבים להגיד על סרטים.

מחווה 1: נעלי ה- Fuck you של הכלה. אלמותי ואייקוני. מוקדש לאח הגדול (שלי, כן?)

האישה אוחזת בדעה ששני הסרטים מגניבים לחלוטין, עשויים היטב וממשיכים להרשים בצפייה שנייה, שלישית ורביעית (היו יותר צפיות אצלי. אני מודה. אבל זה לא חדש אצלי לראות סרטים מסוימים שוב ושוב ושוב) ועושים חשק לצאת לאיזה דוג'ו ביפן לחודש אינטנסיבי של למידת אמנות לחימה כלשהי (חלום ישן נושן של האישה). התלבושות- במיוחד של אומה ת'ורמן- הפכו כבר מזמן לאייקוניות, ועל כך מוזמן להעיד האח הגדול (שלי, כן?) ונעלי ה- Asics שרכש בהשפעת נעליה של הכלה בסצנת הקרב הגדול מול ה- Crazy 88 אליה נגיע מייד.

אז מה קורה בגדול ב"קיל ביל"? הסרט מגולל את סיפורה של רוצחת שכירה לשעבר, שהייתה חברה בחולייה של רוצחים שכירים (שהם סוג של סופרמנים כל יכולים) שנוהלה על ידי אדם בשם ביל. אותו ביל, ההוא מהשם של הסרט, היה גם בן זוגה ו/או אהובה של הפרוטגוניסטית שלנו, שקוראים לה למשך כל הסרט הראשון, ולמשך חצי מהסרט השני, "הכלה". הכלה, שמחליטה, בעקבות כך שהיא נכנסת להריון, שלא מתאים לה יותר העולם הזה של להרוג אנשים ושל מכות וקרבות ותתי מקלע (כי לך תבין אנשים) מחליטה לרדת למחתרת. היא מוצאת לה בחור דרומי נחמד, ומשתקעת בעיירה שכוחת אל בטקסס תחת שם בדוי. כיוון שביל הוא כל יכול, ושהוא גם מאד ערכי (אחד הדברים היפים שעושה טרנטינו לאורך הסרטים הוא עיצוב דמותו של ביל הבלתי נראה כהתגלמות הרוע, ואז באחת מנפץ, בכישרון רב, את הרשע האולטימטיבי ומציג אותו בצורה שונה לגמרי. אבל זה נושא לדיון אחר), הוא מאתר את אהובתו ההרה לשעבר, בדיוק בזמן שהיא נמצאת בחזרה לחתונה עם הבחור הדרומי הנחמד, וביחד עם חוליית הרוצחים שלו, הם מרססים את כל הנוכחים- כולל הכלה- בתתי מקלע. אבל, הכלה ניצלת בעור שיניה ונכנסת לתרדמת. כשהיא מתעוררת, אחרי כמה שנים טובות ואחרי ניסיון רצח מאד מוכר וידוע באחת מן הסצנות הוירטואוזיות ביותר של הסרט (אל דרייבר שתומת העין נכנסת לבית החולים בשריקה), היא יוצאת מייד למסע נקמה בקולגות שלה לשעבר, כשבראש תאגיד הנחש עומד ביל.

הקטע שלפנינו (ובאמת כל הכבוד לי שלא התעצלתי לעשות את כל ההקדמה הזאת) מתרחש לקראת סופו של החלק הראשון, כשהכלה מגיעה עד טוקיו, יפן, כדי לרצוח את יריבתה המרה או-רן אישאי, מצוידת בחרב של האטורי האנזו. אתם לא יודעים מי זה האטורי האנזו? נו נו נו! לא, ילדים יקרים. טרנטינו לא יצא לאיזה באר מסוים בהרצליה הנושא את אותו השם והחליט בעקבות כך לבצע מחווה למקום הישראלי בסרטו המושקע ביותר. לא. אני יודעת שזה מגיע כשוק לחלקנו.

האטורי האנזו האמיתי הוא סוג של דמות מיתית-יפנית שאפשר לקרוא עליה מכל טוב ב-ויקיפדיה באנגלית (נא לגלול ל"לינקוקים" למטה).

האטורי האנזו של "קיל ביל" הוא יצרן חרבות מאוקינאווה, יפן, ולא סתם חרבות- החרבות הכי טובות שנוצרו אי פעם מעשה ידי אדם. יש קטע שלם של הסרט המוקדש להשגת החרב- קצת כמו במשחק המחשב הישן "פרינס", אבל לא ממש:

מחווה 2: פרינס. זכרונות ילדות שכאלה

החרב המיוחדת תשמש את הכלה במסע הנקמה וההרג שלה, ובסצנה שלפנינו היא מבצעת טבח המוני, וירטואוזי, מלא בדם, בתוך באר יפני בטוקיו, אליו הגיעה או-רן יחד עם חבורת היפנים הקטנים שלצידה להשתעשע. הכלה נלחמת בשליחיה של או-רן (אני קצת מרגישה כמו סופרת של סדרת ספרי פנטזיה, אבל תזרמו איתי, מה יש?), ובקטע מסוים מסיקוונס הקרב הארוך, הכלה מבינה שאו-רן עלולה לברוח לה ועל כן היא ממהרת אפילו עוד יותר להרוג כמות גדולה יותר של יפנים בזמן נתון, לצלילי “Nobody but me” של להקת ה- Human Beinz. עוד דבר שטרנטינו אוהב לעשות הוא לשלב שירים שהם אה-סינכרוניים למתרחש, כמו בסצנה שלפנינו. ב"קיל ביל" בגרסה הרגילה, שתיכף נביט בה, הקטע עובר כאן לצילום בשחור לבן. בגרסה המורחבת, הקטע ממשיך להיות מצולם בצילום צבעוני.

שווה לשים לב ליכולות הגופניות המרשימות שאומה ת'ורמן מגלה כאן (אני מסרבת להאמין שמדובר בכפילה, וגם אם כן- זה לא ישנה כהוא-זה את דעתי החיובית בעליל על תפקודה של ת'ורמן בסרט), לקלוז אפים המהירים על איברים קטועים (שזו הדרך המבודחת של טרנטינו לזעזע אותנו בכאילו), ולאופן שבו הלחימה הופכת להיות לכמעט ריקוד לצלילי השיר.

ואיך אפשר בלי: ביי צ'חצ'ח.

לינקוקים:

האטורי האנזו המקורי ב-ויקיפדיה
"קיל ביל"- Vol. 1  ב- IMDB
"קיל ביל" ב-ויקיפדיה בעברית

“Silence”- שרה מקלאכלן, מתוך "ארמון של סורגים", ג'ונתן קפלן, 1999

"ארמון של סורגים" הוא מסוג הסרטים האיכשהו זניחים (אבל לא באמת), שלא מהווים יצירות מופת קולנועיות אבל שהסיפור שלהם כל כך מעניין ומרתק, עד שזוכרים אותם היטב גם זמן מה לאחר מכן. חוץ מזה, ביל פולמן מופיע שם, והאישה מאד מאד מאד (ועוד מאד אחד) אוהבת אותו, ולא רק בגלל ההופעה ב"כביש אבוד" של דיוויד לינץ'.

ג'ונתן קפלן הוא במאי של סדרות טלוויזיה בעיקר ("חוק וסדר"), אבל הוא עושה עבודה מניחת דעת בסרט הנוכחי, וגם היה לו קאסט מעולה: קלייר דיינס, קייט בקינסייל וכמובן ביל פולמן.

אליס ודארלין הן שתי אמריקניות צעירות שסיימו תיכון, ובאמריקה, כיוון שאין צבא, אחרי התיכון יש כל מיני אופציות מעניינות ומגניבות. שתי החברות הטובות מחליטות לעשות טיול בתאילנד (שזה דווקא מעשה דיי ישראלי), וכשהן נוסעות לשם הן פוגשות בבחור אוסטרלי יפה עיניים וטוב מראה בשם ניק. ניק שלנו אמנם יפה עיניים וטוב מראה, אבל הוא מכניס את שתי החברות לתסבוכת בינן לבין עצמן (כשלא ברור, לא לנו ולא לאליס ודארלין, את מי הוא רוצה מבין שתיהן), וכשהוא גורם להן להיעצר בשדה התעופה התאילנדי באשמת הברחת סמים.

מסקנה: צריך להיזהר מאוסטרלים.

שתי החברות נשפטות ונידונות לזמן מעצר ממושך (וסלחו לי שאני לא זוכרת את הזמן המדויק, אבל הפעם האחרונה שראיתי את הסרט הייתה דיי מזמן) בתאילנד. והכלא התאילנדי, ידידיי, הוא ממש לא גן של שושנים. בואו נגיד ככה: בית מלון, זה לא. בואו נגיד ככה: גם אכסניית נוער במקום הכי מטונף שניתן להעלות על הדעת: זה לא.
בואו ממש נגיד ככה: אף אחד מאיתנו ממש, אבל ממש לא היה רוצה להיקלע למקום האיום הזה אליו מושלכות דארלין (זה לא שם מבאס?) ואליס.

אז הבנות מתבאסות, אבל מצליחות ליצור קשר עם עורך דין אמריקני (ביל פולמן) שמתגורר בתאילנד עם אשתו המקומית, ושתמורת הסכום הנכון הוא מוכן להיכנס בראבק במערכת המשפט התאילנדית המושחתת וקשת-העורף, וכך מתנהל הסרט בין תקווה לייאוש, בין מלחמות לבין טפילים שנכנסים לאוזנה של דארלין בבית הכלא, עד לסוף השנוי במחלוקת.

מסקנה נוספת: אל תבריחו סמים בתאילנד.

את Silence כולנו מכירים, נכון? מי שלא מכיר, וודאי לא גדל בשנות ה- 90, שזה בערך הזמן שהשיר הזה היה להיט מועדונים היסטרי בגרסת הדאנס שלו של ההרכב Delirium, ומאוחר יותר גם ברימיקס של אחד הדי ג'ייז האגדתיים מן העבר, טייסטו. ב"ארמון של סורגים" אנחנו פוגשים את הגרסה השקטה, המלודית, בביצוע המקורי, היפה והחודר של שרה מקלאכלן (יש קרבה לקייל מקלאכלן?). לצערי, לא הצלחתי לאתר ביו-טיוב את הסצנה המקורית. השיר מגיע בערך באמצע הסרט, כשאליס, שמתגלה כחזקה יותר מבחינה נפשית מבין שתי הבנות, יוצאת מאחד המבנים בבית הכלא התאילנדי החוצה, ונשברת. נמאס לה מהכל, כולל מדארלין הבכיינית, ואנחנו זוכים לשילוב יפיפה של השיר עם סצנה שבה הפרוטגוניסטית נמצאת באחד המשברים הקשים ביותר שלה.

את הסרט מומלץ לראות באופן כללי כי הוא פשוט מעניין, ומה שבכל זאת הצלחתי למצוא הוא מעין אסופה של שוטים מתוך הסרט על רקע שירה של מקלאכלן.

לינקוקים:

"ארמון של סורגים" ב- IMDB

“Johnny be good”, בביצוע מקורי של מייקל ג'יי פוקס, "בחזרה לעתיד", רוברט זמקיס, 1985

עכשיו אני מתרווחת בכיסאי הצר בהנאה, ופולטת אנחת שביעות רצון.

אח, "בחזרה לעתיד".

איזה סרט.

אם נפתח את מילון אבן שושן (בימים טרופים אלו, זה "ויקיפדיה") ונחפש את המילה "נוסטלגיה"- אנחנו נמצא את תמונת כרזת הסרט ליד. ובאמת, אין סרט יותר נוסטלגי שאני יכולה להעלות על דעתי מ"בחזרה לעתיד". הימים היו שלהי שנות ה- 80. לאבא אהובי היה מנוי לספריית וידאו, והאישה הייתה עדיין ילדה, ובשבת בבוקר, כשהיה חורף וירושלים כולה הייתה אפורה מעננים, זה היה הסרט שראינו, בסלון הנוח והכייפי מתחת לפוך. ובאמת, אין יותר סרט של שבת וחורף מ"בחזרה לעתיד", וסרטים לא בכדי מקבלים מעמד מכובד שכזה.

"בחזרה לעתיד"- הטרילוגיה- הייתה שיתוף פעולה נהדר מאין כמוהו בין רוברט זמקיס וסטיבן שפילברג. הסרט הראשון, שלשמו נתכנסנו כאן, מספר את סיפורו של מרטי מקפליי (מייקל ג'יי פוקס הנפלא ואליל הבנות טרום הפרקינסון), נער תיכון שמתגורר בהיל ואלי, עיירה אמריקנית בקליפורניה. למרטי מקפליי יש חבר טוב בשם דוקטור אמט בראון (כריסטופר לויד הנהדר לא פחות), שהוא מין סוג של מדען מטורף, שמצליח להמציא מכונת זמן. מרטי נוסע, בטעות גמורה, אל שנת 1955- הישר אל היל ואלי של הפיפטיז, פוגש שם את הוריו לפני פגישתם, מסתבך קשות ומנסה לאתר את דר' בראון של שנות ה-50 על מנת שיעזור לו לשוב אל הזמן הנכון, 1955. בדרך, אמו של מרטי בגרסה הצעירה (ליאה ת'ומפסון בתפקיד חייה) מתאהבת בו ומרטי משבש למעשה את ההתאהבות של הוריו ובכך- גם את עצם קיומו. ביף הוא המאנייק השכונתי שמאוהב בלוריין, אמו של מרטי, ומהווה אבן נגף  למרטי בכל מקום אליו הוא נקרה. בסרטי ההמשך, במיוחד בשני, ביף הוא האנטגוניסט הגמור של מרטי שמנסה לעצור אותו בכל דרך אפשרית.

הסרט משופע במשפטי מפתח בלתי נשכחים-

“Hello? Hello? Anybody home? Think McFly, think!”

 “Hey kid, say hi to your mom for me”

וכמובן: "Chuck? This is your cousin, Marvin. Marvin Berry?! You know that new sound you've been looking for? Well, listen to this!" אותו נראה ממש עכשיו.

הסצנה הבאה מתרחשת כאשר מרטי, שחייב לגרום להוריו להתאהב זה בזו, מחליף את אחד מחברי הלהקה שמנגנת בנשף התיכון של הוריו. מרטי, שרוצה שהוריו ירקדו, עולה לבמה ומצטרף ללהקה, ובשלב כלשהו לוקח את היוזמה לידיו ומוביל בשיר סולו היסטרי, שהוא אולדי- אבל הוא אולדי רק במקום שממנו בא מרטי כיוון שב- 1955 הוא עדיין לא נוצר. מייקל ג'יי פוקס מעניק כאן ביצוע בלתי נשכח ל"ג'וני בי גוד" ותוך כדי מתפרק על הבמה ועושה את כל מה שלא היה יכול לעשות כשהיה ב- 1985.

ב"בחזרה לעתיד" 2, אגב, נתפרה אותה הסצנה, בדיוק מופלא, מן הסרט הראשון, לסצנה נוספת בה מרטי חוזר אל ההופעה המסוימת הזו של עצמו על מנת לעשות משהו אחר. האישה בחנה היטב את הסצנות ויכולה להגיד שזמקיס ושפילברג שילבו שוטים מן הסרט הראשון גם בסרט השני.

בלי להכביר מילים, הנה הסצנה המלאה. כדאי לשים לב לתהליך שעובר מרטי במהלך השיר, לאיפוק היחסי שהוא מפגין ועד להתפרקות (או ההתחרפנות) הטוטאלית שהוא מגיע אליה אחר כך. כמו כן, לזויות הנמוכות שמהן מצולם ג'יי פוקס ושגורמות לנו לאהוב אותו אפילו יותר, לנגני הלהקה שמשתפים איתו פעולה בהתלהבות אבל אחר כך מביטים בו בהשתאות, וכמובן- למרווין, שמכיר לצ'אק ברי, הזמר המקורי, את אחד מלהיטיו הגדולים. אוי, איזה נחת.

לינקוקים:

"בחזרה לעתיד" ב-ויקפידיה בעברית
"ג'וני בי גוד"- בביצוע המקורי של צ'אק ברי

“My brown eyed girl”- של ואן מוריסון, מתוך "לישון עם האויב", ג'וזף רובן, 1991

ג'וליה רוברטס היא שחקנית שעשתה את הונה (והוא חתיכת הון) מתדמית הנערה הנזקקת להצלה, עם התלתלים הג'ינגיים, השפתיים המלאות והמבט הרך מלא האומללות. "לישון עם האויב" הוא הדוגמא המושלמת לטייפ קאסט שרוברטס סיגלה לעצמה- התגלמות ליבה של הקומדיה הרומנטית, בסרט שהוא אפל, ומציג סיטואציה מורכבת ולא רומנטית בכלל (טוב, אולי קצת, בקטעים של רוברטס עם קווין אנדרסון החמוד להפליא)- אישה מוכה, שחיה בדיכוי ועצב ומחליטה לביים את מותה כדי להימלט מציפורניו של בעלה האכזר.

אבל אנחנו קופצים כאן מנושא לנושא, וזו שערורייה.

"לישון עם האויב" הגיע שנה אחרי ההצלחה הגדולה של "אישה יפה" ב- 1990. המשמעות של זה, מבחינת רוברטס, היא שהיא כבר הייתה עמוק בתוך הטייפ קאסט עליו דיברנו למעלה ועמוק בתוך הסיווג הז'אנרי של הקומדיה הרומנטית האמריקנית. קצת בניגוד ל"אישה יפה", שם כל נושא הזנות של דמותה של רוברטס מעודן ומוקטן לכדי כייף חיים למכור סקס עבור כסף כי אז פוגשים ריצ'רד גירים עשירים למיניהם, דמותה של רוברטס ב"לישון עם האויב" הביאה משהו אחר למסך- רגיש, עמוק יותר, קשה הרבה יותר. בעלה של רוברטס בסרט, פטריק ברגן, מפחיד אותי עד היום, ודמותה של רוברטס, לורה, מעוררת הזדהות מוחלטת וחמלה רבה עד היום גם כן.

הימים הם ימי שנות ה-90, ולורה נשואה למרטין. מבחוץ הם נראים כמו הסוג המושלם- שניהם יפים, חייכניים והדינאמיקה ביניהם נהדרת, במיוחד הבעל, שמטורף על אשתו היפה שאוהבת לטייל בחוף ומפחדת ממים. די בהתחלה מגלים שמרטין הוא פסיכופט אובססיבי שמכה את אשתו האהובה ומנהל את חייה בברוטאליות, בעוד אשתו נתפסת כיצור מסכן ועלוב שנתון למרותו המוחלטת. בפועל, לורה מתכננת תכנית דיי גאונית ומצליחה לביים את מותה ולהימלט מציפורניו האיומות. היא מביימת את מותה בדרך מתוחכמת, עוברת לחיות לבדה בעיירה אחרת, ולזמן מה נראה שהכל מתנהל על מי מנוחות. היא אפילו פוגשת בחור מקסים, שונה ב- 180 מעלות מבעלה האיום, בשם בן.

הסצנה בה משולב השיר של ואן מוריסון, שהם נהדרים בפני עצמם, כוללת את תהליך ההתקרבות של בן ולורה לאחר שבן עושה מאמצים עדינים לכבוש את ליבה ולורה מניחה לעצמה להיפתח שוב בפני גבר אחר.

לא יודעת למה, אבל כשרואים את הסיקוונס הזה הוא עושה נעים וכייף בלב. אולי בגלל השיר, ואולי בגלל החיוך של רוברטס, שאנחנו יכולים להגיד עליו הרבה דברים, אבל יפה- הוא בביטחון כן. וחוץ מזה, מי עוד תיראה כל כך טוב בפרמננט איום כזה?

הסצנה המיוחלת נמצאה באיכות לא איי איי (מושג שטבעה אימא), אבל זה מה שיש-ועם זה מנצחים (המשפט של המפקד שלי בצבא). למרבה הבאסה, אי אפשר לצרף אותה לכאן דרך הממשק של הבלוג. אז נעשה שני דברים: הנה הטריילר של הסרט, המשלב את שיר הנושא בתוכו:

הנה השיר המלא של ואן מוריסון הנהדרים:

ומי שימשיך ל"לינקוקים", שתי שורות למטה, ימצא את הסצנה המדוברת בקישור.

לינקוקים:

"לישון עם האויב" ב- IMDB
הסצנה - מתוך יו-טיוב

עוד פוסט "שירים בסרטים" הגיע לסיומו, מי היה מאמין.

Be good,
 and keep watching the sky!

כריסטופר נולאן, חלק א'- "מֶמֵנטו"- דברים שהיינו רוצים לשכוח, נפלאות הקאסט, וסימנים ראשונים של סגנון קולנועי ייחודי

יש סיטואציות מסוימות בחיים, שכמה שלא נתכונן אליהן- נפשית, פיזית, מנטלית- אנחנו עדיין נוכה בברק מסנוור של פליאה והתפעמות. לפעמים זה ייגמר בטראומה לכל החיים (הפעם הראשונה שנכשלים בטסט כי לא נוסעים באור ירוק- וכן, זה קרה לאישה, עצוב ככל שישמע, הפעם הראשונה שמבינים שסרטים זה לא באמת, אבל זה על מה שבאמת, וונטוורת' מילר מ"נמלטים" בעצם מעדיף גברים- אכן הפסד קשה לנשות העולם, ובקיצור, הבנו את העניין), לפעמים זה ייגמר בזכרונות נהדרים ועליזות אין קץ למחשבה וההיזכרות באותן סיטואציות (הפעם הראשונה שאכלתי עוגת גבינה בניו יורק, הצפייה הראשונה ב"מועדון קרב", הגילוי הנאות ששוקולד- זה בעצם לא כל כך משמין, הקולנוע של היצ'קוק). מחשבות פילוסופיות אלה ואחרות אפפו את כל הוויתי בשבועיים האחרונים, כשהייתי בלחץ אטומי של זמן להספיק מיליון וחצי דברים שאף אדם נורמאלי לא יספיק באותה מסגרת זמן נתונה ובכלל, זה גובל בדה-הומניזציה של ההומניזציה ובהתעללות, וסליחה! אנחנו בני אדם!

הסתבר, למרבה הצער, שהבלגאנים לא נגמרים עם הסמינריונים. הסתיימו להן העבודות הסבוכות ביקום, ואיתן פיסות קטנות מנפשי שהקזתי לתוכן. מה שכן, אני מאמינה שהן יצאו טובות. ציונים אמורים להגיע בקרוב, ואיתם משהו נכסף, עלום ומסתורי עוד יותר- התואר הראשון.

שורות מרנינות אלו מהוות הקדמה לפוסט הראשון בסדרת כריסטופר נולאן, שהוא גם יקיר הבלוג ואולי גם יקיר האומה (הקולנועית), ובכלל, הוא אדם יקר ביותר. כשהיינו יחד בגן הילדים הוא גם היה ילד נחמד, וכבר אז ניתן היה לזהות בו אי אלו סממני גאונות. מי היה מאמין. ובנימה רצינית (כי זה גם קורה): נולאן הוא אחד הבמאים המרגשים של זמננו. ניתן לזהות בעבודותיו טביעת אצבע ברורה שמצביעה על סגנונו הקולנועי, ואנחנו (שזה אני ואנוכי) אהבנו אותו עוד הרבה לפני ההמולה שעורר "התחלה / אינסֶפְּשֶן". לפני שניגש לענייננו, רצוי וכדאי לומר כמה מילים על נולאן, אותו במאי שאינו זוכה להכרה אמיתית מצד האקדמיה, אבל שיש בו איכות חמקמקה, ראשונית, וכל כך בלתי מתנשאת, שחייבים, אבל פשוט חייבים, לאהוב אותו (או לפחות את סרטיו).

חצי התריע בפניי שיש צורך לשים אזהרת ספויילרים לפני כל פוסט, והנה אני עושה זאת כעת. למי שלא צפה בסרט עדיין- הפוסט מכיל ספויילרים רבים ודן בעלילה בהרחבה. ראו הוזהרתם.

כריסטופר נולאן- דיוקן של במאי שהוא חצי בריטי וחצי אמריקאי וקולנוען מבריק בהתהוות

כריסטופר נולאן (זהירות!! עכשיו יגיע קטע טכני) נולד ב- 1970 בלונדון, לאב בריטי ואם אמריקאית. למה זה חשוב לנו? כי אצל נולאן אפשר לזהות שימוש, דיי יפה, בטארשיות ההוליוודית לצד מאפיינים מתוחכמים יותר (שעליהם נקשקש בהמשך), הקשורים במבנה העלילה, בשימוש בסאונד ובקאסט שחקנים מסוים ועוד. זה לא שאנחנו בטירוף על הבריטים, וזה לא שחלילה אנחנו מזלזלים בקולנוענים אמריקאים, אלא שכל אחד מייצג קיצון מאד שונה מבחינה קולנועית- האמריקאים מביאים את המסחריות, הנוסחתיות הברורה ואת תעשיית הכוכבים עתיקת היומין, והבריטים מביאים תוכן, בימוי מתוחכם ואינטיליגנציה גבוהה (ונא לעיין בערך היצ'קוק, אחד מגדולי הקולנוענים של כל הזמנים). אצל נולאן, כמו שנראה בהמשך, יש קצת משניהם, וסרטיו הם תמהיל מהנה של אמריקאיות (ולא אמרנו מילה על אמריקקיות) אבל אמריקאיות עם פלפל קצת אחר. בשלב מאוחר יותר של חייו, עברה משפחת נולאן לארה"ב, ונולאן מעיד כי כבר בגיל 7, בשיקאגו, החל  לצלם סרטים במצלמת 8 מ"מ של אביו.

כריסטופר נולאן. הוא גם חמוד, דרך אגב.

נולאן למד ספרות אנגלית באוניברסיטה בלונדון, והיצירה הקולנועית הראשונה שלו שעלתה לתודעה הבינלאומית (וגם ההוליוודית) הייתה "מֶמֵנטו" (2000), הוא הנושא שלשמו התכנסנו היום. אחרי "מֶמֵנטו" בא "אינסומניה" (2002), וב- 2005 ביים נולאן את "באטמן מתחיל", שפתח את טרילוגיית סרטי באטמן בבימויו, ובכיכובו של כריסטיאן בייל (יקיר בלוג נוסף, יקיר המין הנשי ויקיר השחקנים העולמי) ועסק בשורשיו של  גיבור הקומיקס. נולאן ביים ב- 2008 גם את "האביר האפל", סרט ההמשך ל"באטמן מתחיל", וצפוי להוציא ב- 2012 את “Batman-The Dark Knight Rises” (וכן, אני מתרגשת עד כלות לקראת המאורע) שישלים את הטרילוגיה. אז הנה למדנו משהו שבוודאי לא היינו לומדים באופן כללי- לפחות חלקנו.

מנחה סמינר יקר וחביב, בזכות הביוגרפיה של נולאן שביקשת ממני להוסיף לסמינר, יצא גם חלק אינפורמטיבי להפליא בפוסט שלנו. קולולולו ותודה שהביאתני עד הלום (הביאתני? הביאני? וואטאבר).

מה יש ב"ממנטו"?

קצת פרטים טכניים:

"ממנטו", ובאנגלית Memento

במאי: (איך לא) כריסטופר נולאן

שנת הוצאה: IMDB אומרים ש- 2000, אבל יש שמועות שזה בכלל 1999

קאסט: גאי פירס יפה העיניים וטוב המראה (אם כי הוא ניג'ס לא קטן כאן), קארי אן מוס (טריניטי הנודניקית מ"מטריקס", וגם בסרט הנוכחי היא דיי כלבה), ג'ו פנטוליאנו (שאחראי לאחת הדמויות הגועליות והמרושעות ביותר שנראו על מסכי הטלוויזיה שלנו- ראלף "ראלפי" סיפרטו ב"הסופרנוס").

מה קורה בגדול

לנארד, או לֶני (לא לני החבר של הומר סימפסון) הוא חוקר תביעות ביטוח בריאות וחיים לשעבר שפורצים לביתו בלילה, אונסים את אשתו האהובה ורוצחים אותה. כשלני מבין שמשהו מתרחש בבית הוא מתעורר אבל הפורצים מכים אותו בראשו וגורמים לו ללקות בתופעה שהיא דומה לאמנזיה, אבל היא לא- מאותו הרגע, לני אינו מסוגל ליצור זיכרונות חדשים. זכרונו מבצע "Restart" אחרי עשר דקות בכל פעם והוא אינו מסוגל להכיל מידע חדש. ועם כל זה, לני מחליט לצאת למצוד אחרי רוצחי אשתו. במהלך הסרט אנחנו מגלים עוד ועוד פרטים שגורמים לנו לחשוד בפרטי הסיפור כפי שהובא כאן, ולבסוף לחשוד בלני עצמו ובאופן שבו הוא תופס את המציאות. על מנת להתמודד עם מחלתו, או מצבו, או הליקוי שלו, לני מקעקע על גופו מידע חשוב, ומסתובב עם מצלמת פולארויד תוך שהוא מקפיד לצלם דמויות מפתח חשובות כטדי (ג'ו פנטוליאנו), חבר של לני והדמות, כך מסתבר, שמחזיקה במפתח לעלילה), נאטלי (קארי אן מוס), ברמנית מפוקפקת שנעזרת בלני ובשלב מסוים מנצלת את המגבלה שלו), ג'ימי (חבר של נאטלי) ועוד. על התמונות כותב לני באובססיביות הערות המתארות בקצרה את הדמות ותפקידה בחייו. כן, זה מסובך. מה שעוד יותר מסובך, הוא שהסרט מסופר מן הסוף להתחלה, ושגם אחרי שצופים בו בפעם הראשונה לא מבינים אותו לחלוטין (אלא אם כן אתם נורא חכמים, כמו האח הגדול- שלי, כן?- שתמיד קולט את העניינים). אדבר בהמשך על המבנה הנרטיבי המתוחכם של הסרט, כי ראוי להקדיש לו ולו מספר שורות.

"מֶמֵנטו מורי"

כל כותב דגול נקלע למשברי כתיבה מסוימים בחייו, ומי שמספיק גבר, גם מודה בזה. אז אני אישה, אמנם, אבל גם אני נתקלתי בקושי מסוים לכתוב פוסט על "ממנטו". מדובר בסרט מדכדך ביותר- אולי קצת פחות מדכדך מ"נהג מונית" אבל עדיין מדכדך. הדכדוך שנחת עליי כאן הוא שונה, אולי בגלל הנושאים שהסרט עוסק בהם, שיכולים לבאס בנאדם ביום שישי חמים בצהריים, לבאס אפילו יותר מהחום (שאנחנו מעדיפים, אגב, על כל קור מסוג שהוא).

ממש כפי שחשוב להסתכל בשם רומאן לפני שקוראים אותו ולהתעמק בו כדי לקבל מושג ראשוני על מה שאנחנו הולכים לקרוא, כך חשוב להביט בשם סרט כשבאים לצפות בו, ולנסות להבין את המשמעות המסתתרת בו. ש"י עגנון קרא לאחד הרומאנים שלו "סיפור פשוט", הרבה לפני שדיוויד לינץ' ביים סרט מהמם באותו השם, אבל הרומאן הגאוני והקאנוני שלו היה הכל חוץ מפשוט.

קלף המוות.
קצירת הישן, פינוי מקום לחדש

אז מה זה "ממנטו"?
ממנטו הוא למעשה קיצור של ביטוי בלטינית- "ממנטו מורי" בגרסא המלאה, שמשמעותו היא "זכור את המוות", או ,"זכור את מותך". לביטוי יש ערך דיי מפורט ורחב ב-ויקיפדיה, אותו אתם מוזמנים למצוא בלינקוקים למטה. בגדול נגיד כאן, שהמשפט שויך לזרמים שונים באמנות, וליצירות מסוימות שעסקו בנושא המוות והתזכורות לבני האדם שהכל הוא בר חלוף, שכולנו בשר ודם שעתידו- למרבה הדכדוך, למות. דוגמא מעניינת לנושא אפשר למצוא בקלף המוות, מסדרת קלפי הטארוט. להרחיב כאן על קלפי טארוט יהיה ממש מתלהב מצידנו, אבל נאמר רק שאותם קלפים, שיש בהם שימושים מיסטיים יותר ופחות, מכילים באנקדוטות רחבות מסרים מאד דומים. קלף המוות הספציפי בקלפי הטארוט מסמל את מעגל החיים הטבעי, את "קצירת החיים", את מות הישן ופינוי המקום לחדש. משמעותו קשורה ב"ממנטו מורי" מן הבחינה של תזכורת לארעיות החיים, ולעובדה שבסופו של דבר- כפי שכתבנו קודם- הכל הוא בר חלוף. אינדיגו כתבה פוסט יפיפה שעוסק בממנטו מורי לפי הראייה הסובייקטיבית שלה. הוא קצרצר, מומלץ ואפילו קשור לנושא הסרט בצורה עקיפה.

כל זה טוב ויפה (או שלא כל כך), אבל מה הקשר לסרט שלנו? תיכף נעוף על זה. Hold that thought. בכל מקרה חשוב שנדע שנולאן עיבד את התסריט מסיפור קצר שכתב אחיו, ג'ונתן נולאן, ושנושא את השם, איך לא, "ממנטו מורי".

סצנת הפתיחה

הכתוביות של "ממנטו" מופיעות על מסך שחור, בהתחלה, שנכנס בפייד אין אל תמונת פולארויד שאחוזה ביד גברית. בתמונה אנו רואים קירות ורצפה שטופי דם, ואותו גבר, עלום בנתיים, שאוחז בתמונה, מנער אותה בכל כמה שניות, כך שהיא לאט לאט דוהה והמראה האיום שלה כמעט ונמוג. על חשיבותה של סצנת הפתיחה בסרט למדנו כבר בפוסט "תינוקה של רוזמרי", ואותו אספקט תקף גם ב"ממנטו". התמה המרכזית ביותר של הסרט מוגשת לעינינו כאן, ולתוכה יצק וניקז נולאן את כל הפואנטה. סיימנו כאן חברים, אפשר ללכת לשתות בירה.
מה אני רוצה, תשאלו? כלומר, חוץ מלהיות בריאה, עשירה ושמחה, לפרסם את הספר שלי ולביים סרט לצידו של טרנטינו?
"ממנטו" הוא סרט שעוסק בסלקטיביות של הזיכרון שלנו. המשמעות הרחבה קשורה בכך שלפעמים, אנחנו זוכרים דברים באופן בו יהיה לנו נוח להתמודד איתם לאחר מכן. אם מישהו עיצבן אותנו, לדוגמא, אותה סיטואציה תיזכר לעולמי עד בצורה שלילית ואנחנו נכעס בכל פעם שניזכר בכך- גם אם בפועל אותו אדם לא התכוון לעצבן אותנו, ואחר כך גילנו שהוא סתם אהבלון מצוי. לעולם לא נהייה אובייקטיבים מספיק כדי לזכור את הדברים כפי שהם- כי נוח לנו להוסיף מלח ופלפל ותבלינים אחרים. וכך גם לני- התמונה, המשתנה עם כל ניעור שלני מנער אותה, מציגה בכל פעם משהו אחר- בפעם הראשונה היא תציג זירת רצח איומה, בפעם השנייה היא תדהה קצת והדם עלול להיראות לנו כמו רוטב עגבניות שנשפך, לא עלינו, על הרצפה, בפעם השלישית, הצבעים כבר עלולים להיראות כמו חלק מהעמק הקסום של דובוני אכפת לי וסוסי פוני, ובפעם הרביעית- הבנו.  

מצאתי ביו טיוב, למרבה ה- Happy, את הסצנה הפותחת. לא איכות איי-איי, כמו שאימא שלי אוהבת להגיד, אבל גם משהו.

למה "ממנטו" הוא סרט רפלקסיבי

המונח "רפלקסיביות" בהקשר לקולנוע מתייחס למצב בו היצירה הקולנועית חושפת את האמצעים שלה ומבצעת התייחסות ישירה לאמצעי המבע הקולנועי (שהם, בין השאר, המצלמה, זוויות הצילום, הסאונד, אנשי הצוות וכו'). נקדים ונאמר, כי ב"ממנטו" יש רפלקסיביות עקיפה, לא מפורשת, כזאת שאנחנו צריכים לחשוב עליה, לנתח אותה ולמצוא מאפיינים שלה.

והנה שוט רפלקסיבי מובהק. תסתכלו! צורח נולאן.

הרפלקסיביות ב"ממנטו" מתבטאת בדברים קטנים: הצורך האובססיבי- והמובן לאור המצב- של לני לתעד ולצלם כל דבר, קשור במימד הוויזואלי שהוא הקולנוע. שתי הדרכים לספר סיפור- הדרך של לני, והאמת שנחשפת על ידי טדי קצת לפני שהוא אומר ביי ביי, היא אמצעי המבע הקולנועי בהתגלמותם, שיכולים לספר שני סיפורים שונים לחלוטין על נושא זהה, אבל יותר מכל, הרפלקסיביות מתבטאת ב"ממנטו" בכך שהסיפור מסופר לאחור.

פתיחת הסרט היא למעשה הסוף, בלי שנדע זאת- הסוף, דהיינו, לני שרוצח את טדי כיוון שהוא מגיע למסקנה שטדי הוא הרוצח.

לני וטדי. לא מה שחשבתם, ילדים.

איך כתוב על התמונה של טדי? He is the guy. כשאנחנו מבינים באילו נסיבות כתב לני את המילים הללו כל מעשה ההרג מקבל משמעות חדשה לחלוטין. סדר הפעולות הפורמליסטי הוא החידוש האמיתי ב"ממנטו", לצד הקטעים המצולמים בשחור ולבן ושילוב זיכרונותיו של לני מאשתו. באמצעות מבנה הסרט חושף נולאן יותר מכל שמדובר פה בקולנוע, במדיום חזותי מיוחד במינו ויוצא דופן, שעושה שימוש בשני חושים מרכזיים שלנו- ראייה ושמיעה, ושגורם לנו לצאת מהמקום שלנו כצופים פאסיביים שמאכילים אותם בכפית הוליוודית זהובה לצופים פעילים, חושבים ואקטיביים.

"זכור את סאמי ג'נקינס". אבל לא באמת.
אחד מן המפתחות לעלילה

טביעת אצבעו של נולאן

אם מישהו זיהה טביעת אצבע ייחודית ב"ממנטו" הוא לא טעה.

הקלוז אפים המוכרים מ"אינספשן" היו כבר קודם ב"ממנטו". הצילום הנקי, דמות הגבר המסובכת, הדמיון הברור בין אשתו של לני למאל, אשתו של קוב מ"אינספשן" והיחס אל הדמויות הנשיות בכלל, והשימוש על גבול הגאונות במוסיקה וסאונד- כל אלו מאפיינים שעוד ניתקל בהם בסרטיו הבאים של נולאן. מה שבטוח? לא, לא משקפי רוח. בטוח שאני אהיה שם לראות אותם.

מאל של "אינספשן" מול אשתו של לני. קם און. דמיון ברור.
למרות שהתקדמנו קמעה.

הקאסט של נולאן

אחד ממאפייני עבודתו של נולאן הוא ליהוק של אותה קבוצת שחקנים לסרטים שונים. הוא עשה את זה עם "באטמן" ו"אינספשן" (שם ליהק את קיליאן מרפי, קן וטאנאבי ומייקל קיין לתפקידים שונים), הוא עשה את זה עם כריסטיאן בייל לסדרת באטמן, וגם ב"ממנטו" צדה עינה החדה של האישה את מארק בון ג'וניור, ששיחק ב"באטמן מתחיל" את שותפו של גורדון, וב"ממנטו" משחק את בארט, נער-המלון המגעילול.

כשבמאי בוחר לעבוד עם קאסט קבוע של שחקנים זה אומר משהו ראשית על יחסי העבודה שלו, שכן השחקנים רוצים לחזור לעבוד אצלו והוא רוצה להעסיק אותם, ושנית על האופן שבו נבנות הדמויות, בשיתוף עם השחקנים. נולאן, שמכיר את הנפשות הפועלות היטב, יודע אילו דגשים לתת לכל שחקן, ולפעמים, אלו הדברים שיותר מכל מעניקים את מימד האמינות לדמויות הקולנועיות (שעליו עוד נדבר, ולאו דווקא בהקשר המובן-מאליו בסרטיו של נולאן).

ועל כל סרט, יש מי שיגידו:

דבר החצי: סרט רגיל, לא משהו מיוחד. אני צריך לראות אותו שוב כדי לחוות דעה מדויקת יותר. אולי בעקבות הפוסט אעשה זאת. אח, חצי, איי לאב יו.

דבר האח הגדול: סרט גדול. אחד הסרטים החכמים של שנות ה-2000. והאח הגדול יודע מה הוא אומר.

דבר האישה: "ממנטו" הוא סרט לא פשוט לצפייה, בעיקר, מן הטעמים שהוסברו קודם לכן- הוא דורש צפייה פעילה, מחשבתית ואנליטית כדי להבין בדיוק מה מתרחש. עם זאת, הוא מופת של עשייה קולנועית מיוחדת במינה, וכריסטופר נולאן מגלה כבר כאן את סימני ההיכר הייחודיים לו שיחזרו בסרטים מרכזיים יותר, כמו סרטי "באטמן" וכמובן "אינספשן". אז ללכת לראות, בהחלט. אבל במוד הנכון.

לינקוקים: 

"ממנטו" ב- IMDB

"ממנטו מורי" ב-ויקיפדיה

"ממנטו"- הערך בעברית ב- ויקיפדיה

 

"ללא גבולות", או: ניצחונם של החומרים האסורים

אחד הדברים שאני הכי אוהבת לעשות הוא ללכת לסרט בלי לקרוא את התקציר לפני כן. נכון, זוהי ריזיקה שעלולה להיגמר לא יפה, אבל יש מספר נתוני ביניים שיכולים להשפיע על המערכה ואולי אפילו לשנות את גודל הריזיקה: כך, למשל, ההימור על "אומץ אמיתי" של האחים כהן נחשף כהימור בטוח ואפילו נבון.

וכך, כשחיברתי את הנתונים הבאים- רוברט דה נירו, בראדלי קופר, ניו יורק- אפשר להגיד שזה היה סיכון מחושב שהעביר לי ולחצי ערב נחמד, אם כי לחצי היו אי אלו השגות על הסרט, אותן נביא בפירוט בהמשך. את "ללא גבולות" ביים אחד ניל ברגר, שלא היה מוכר לי (מה שהיה חשוד ואפילו משונה), ועיון קצר ומהיר ב- IMDB העלה תמונה של בחור יפה עיניים וטוב מראה עם היסטוריה של עבודה עם שחקנים שהאישה מחבבת פלוס עד מעריכה בטירוף, כמו אדוארד נורטון (התעלפות רבתי), ג'סיקה בייל (היא יפה, אין מה להגיד) וטים רובינס (שאנחנו זוכרים לו לחיבה את "חומות של תקווה"), ומסתבר שאותו ניל ברגר התחיל בכלל ב- MTV בתור עורך תכניות שהיו אמורות לעודד קריאה בקרב נוער, מה שהסביר בדיעבד כמה דברים ב"ללא גבולות". חוץ מזה, יצא לו באמת סרט מגניב, חוץ מהאנקדוטה המעניינת בנוגע למסר האפשרי העולה ממנו, ועל כך, כאמור, יש לדסקס בהרחבה. ובכן:

כמה פרטים טכניים על הסרט:

"ללא גבולות", ובאנגלית Limitless

במאי: ניל ברגר

שנת הוצאה: 2011

קאסט: בראדלי קופר (שנחשף כאן בשיא חמידותו), רוברט דה נירו (שעושה כאן סגירת מעגל שעליה נדבר בהמשך), אבי קורניש (שחקנית צעירה וחביבה), אנה פריאל (שהטעתה אותי לרגע לחשוב שמדובר באוונג'לין לילי, היא קייט מ"אבודים", אבל בסוף לא. מה שכן, בשני השוטים הקצרצרים הראשונים שלה בסרט, היא ממש דומה לה. והאם היא קרובה של נילי פריאל? אולי הזיתי. יש מצב טוב).

מה קורה בגדול

אדי מורה (בראדלי קופר) הוא מה קוראים בשפה האמריקאית העממית לוזר. מובן שניתן כעת לשאול שאלה פילוסופית ואולי אפילו לדון בנושא, איך מגדירים לוזר, ומה זה בכלל לוזר, ומה הפרמרטים החברתיים של הלוזר והפרופיל האישי שלו. אז לא. לוזר, ברמה הכי פשוטה של העניין, הוא בחור שאבוד בחיים. לא קצת, לא "מחפש כיוון", לא "זורם". פשוט אבוד. הוא חי בדירה מעופשת ומבאסת, נראה כמו הומלס ומבואס על עצמו, על העולם, על הבחורה שזורקת אותו ואנחנו לא יכולים להאשים, ובאופן כללי, גם מקרין ממבואסיותו הרבה גם על הסביבה.

אז מה הופך את אדי שלנו ללוזר? הוא סופר כושל שמנסה לכתוב רומאן, שאף אחד לא באמת מתעניין בנושא שלו. אין לו כסף, ההורים שלו מג'רסי וחברה שלו, לינדי, מעיפה אותו ממש בהתחלה אחרי שהיא מקבלת קידום. כמו כן, אדי נראה קצת מדובלל עד זרוק ברמה בלתי מתקבלת על הדעת, אומלל מאד, וגם גרוש ממליסה, שהיא אולי אהבת חייו בקצב שבו הוא נזכר בה ובנישואיהם הקצרים, ובאיזשהו אופן, מליסה גם אחראית בצורה מסוימת למצבו. כזה הוא מצב העניינים כאשר אדי מסתובב לו בניו יורק, ופוגש את אחיה של אשתו לשעבר, סוחר סמים המתקרא "ורנון" (זה לא קטע לקרוא לסוחר סמים בשם כזה?). ובכן, אותו ורנון לוקח את אדי למשקה בשלוש בצהריים, והם מקשקשים על הא ועל דא, כאשר ורנון מוציא מכיסו גלולה קטנה ושקופה, נתונה בשקית פלסטיק וקורצת לסביבתה. הוא מספר לאדי שמדובר בכדור חדש ומיוחד במינו, מדגיש שהכל חוקי ומאושר על ידי מנהל התרופות האמריקאי ונותן לאדי במתנה את הכדור, ששווה 800 דולר לדברי ורנון, ושאדי מגלה בהמשך שהוא שווה הרבה יותר. אותו כדור, NZT, משפר, ככה מסתבר, בצורה מאסיבית את יכולות המוח. אם במצב נורמטיבי אנחנו מנצלים בין 5 ל- 20 % מהמוח שלנו והיכולות שלו (וכולנו יודעים שמתהלכים בינינו כאלה שמנצלים אפילו פחות מזה), הרי שהכדור הפלאי גורם לכל הנוטל אותו להשתמש בכל המוח כולו. נשמע מלחיץ, הלא כן? קצת כמו עץ הדעת, שגרם לנו להבין כל מיני דברים מסוימים, אבל לא.

אדי בוהה בכדור בפעם הראשונה בייאוש שרק לוזרים יכולים להכיל

אדי, בלי להתלבל יותר מידי, נוטל את הכדור בשעת הכושר המתאימה (שזה בערך שעה אחרי שקיבל אותו, למרות המקור המפוקפק ושמו של המקור שהוא מפוקפק לא פחות), ולפני שהספקנו להגיד ג'ק רובינזון, או אולי פלוריאן מריה ג'ורג' כריסטיאן גראף הנקל פון דונרסמארק, אדי הופך לפתע פתאום, וממש בלי להתכוון, לסיפור הצלחה מהסרטים, תרתי משמע. הוא חריף, שנון, מלא ביטחון עצמי ומסיים את הספר שלו במהירות שיא של ארבעה ימים, תוך טיפוס מאסיבי בסולם איילי ההון הניו יורקים. דה נירו, יש לציין, מקבל מעט מאד זמן מסך למרבה האכזבה, בתפקיד ואן לון, איש עסקים עוצמתי והתגלמות הקפיטליזם האמריקני שדרכו מתקדם אדי שלנו במעלה סולם העושר וההצלחה. מה שקורה בהמשך, הוא שאדי מגלה בצורה לא נעימה שלא הכל וורוד ושאין דבר כזה כדור פלא שהופך אותך לאקסטרא חכם. כמו שאמרו חכמינו, אליה- וקוץ בה. מבאס. אני לא רוצה להמשיך בתיאור, לטובת מי שלא ראה עדיין את הסרט, והגיע הזמן לתת אזהרת ספויילרים וכולנו נוכל לחיות בשלום עם עצמנו. אז ראו הוזהרתם. הספויילרים בדרך.

ניו יורק- ג'ונגל עירוני שממנו עשויים חלומות

לא אני המצאתי, יש שיר כזה.  

לעיר ניו יורק יש תפקיד מעניין בקולנוע (ומי שמאד רוצה מוזמן לחזור אל "תינוקה של רוזמרי", ואולי אפילו ל"נהג מונית" שגם אליו נגיע בהמשך) והיא מנהלת מערכת יחסים ארוכת טווח ודי יציבה, באופן יחסי, עם התדמית הקולנועית שלה. הסרט משופע בצילומים של ניו יורק, החל מהפתיחה, ויש הדגשה מכוונת ומעניינת של האורות, הבניינים, הרחובות, השלטים של צ'יינהטאון שאדי תועה ביניהם, דיינרים, אנשי עסקים והמון אנושי מעניין שאפשר למצוא רק בניו יורק. יהיה חביב מאיתנו להגיד, שהעיר משמשת כר מושלם להתרחשויות הנרטיביות, ובית גידול מושלם לאדי ידידינו, שאוהב לשתות אלכוהול בצהריים, ושנראה, כמו שאומר לו ורנון בתבונה רבה, כמו מי שחי ברחוב. זה לא רחוק מהאמת, כמובן.

כיוון שאנחנו אנשים הוגנים ואפילו חביבים ברוב עונות השנה, נגיד גם שאין מקום נפלא מניו יורק כדי להיות בו שיכורים בשעת צהריים. מי שביקר ויודע, יכול להעיד שברחובות, הקטנים והגדולים כאחד, מקופלת אשליה מעניינת, שלפעמים הופכת להיות גם קצת יותר מאשליה- התחושה, שבכל זמן נתון, יגיע מישהו או משהו מלמעלה, ויגרום לך לעשות את זה- ובגדול. מישהו יגלה אותך, מישהו ישלוף אותך מהקיום הבורגני הפשוט, מכרטיס החזרה לארץ, מחופן הדולרים המקומט שאתה מחזיק באובססיביות בכיס הג'ינס ביחד עם עטיפות מסטיק אמריקאי, כרטיס למטרו ומפה מקופלת שהוצאת מ"גוגל". מישהו, משהו, יבחין בך, אתה, שצועד ברחוב קצת בחשש, מביט בסקרנות בעוברים והשבים (במקרה שלי זה מביטה באובססיביות בחנויות מעצבים, אבל אל תגלו) נפעם מברודווי ומזה שבכל פינה של העיר כמעט אתה יכול לראות את האמפייר-סטייט. אתה תחזור לארץ כמו קינג, רק כדי לארוז את מטלטליך ולעבור למקום שבו באמת קורה הכל- ניו יורק.



ניו יורק. גם כשלא שיכורים- רואים את האמפייר סטייט מכל פינה



המקרה של אדי אינו שונה. אדי הוא בטלן שמצליח, בעזרת מפגש מקרי עם ורנון ולקיחת כדור בלתי מוכר שהוא אינו יודע מה טיבו, לעשות את הבלתי אפשרי בעיר האפשרויות הבלתי מוגבלות. אדי חי את החלום- הוא הופך להיות ווינר, ולא מהסוג שמהמר על תוצאות משחקי כדורגל, אלא ווינר אמיתי, ה- All American ווינר, עם החליפות, המרפסת שמשקיפה אל גורדי השחקים הניו יורקים ורוברט דה נירו אחד שהופך לפטרונו. בקיצור- כל השבאנג. נוכחותה הבולטת של ניו יורק מגיעה כאן על מנת לתמוך בתהליך אותו עובר אדי. היא מלטפת ושורטת אותו, מאדירה אותו וממוטטת, וכשאדי לומד לשלוט בכדורים המטריפים שהוא לוקח- השמיים הם הגבול. ושמיים ניו יורקיים- זה לא צחוק בכלל.

קטעי ה- High

קטעי ההתמסטלות של אדי מגניבים מבחינת המבע הקולנועי. אנחנו מרגישים כשאדי לוקח NZT וכשהוא לא, והדבר מתבטא, כמו בפתיחת הסרט, בצילום של ניו יורק ורחובותיה כפרקטל ענק, תלת מימדי ומרהיב, שאין לו התחלה ואין לו סוף ופרטיו הופכים להיות קטנים יותר ויותר, אינסופיים ובלתי נגמרים. הצגת העיר באופן המסוים הזה מדגישה שאין מקום אחר מלבד ניו יורק, ושזירת ההתרחשות הזו מעוררת את חושיו של אדי לא פחות מה- high שלו מן הכדורים. חוץ מהשימוש בפרקטלים, כשאדי מסטול הוא חתיך יותר (הודות לזויות צילום מסוימות ולכך שהוא הופך להיות מודע יותר לעצמו), חייכן יותר (כי הוא חייב לשדר הצלחה וכי הכל טוב והולך חלק), ומואר יותר (כי התאורה הופכת להיות חזקה, נעימה ומחמיאה לעומת זו האפורה והעגמומית שתוקפת את אדי- ואותנו כאחד- כשהוא לא על NZT). מה אני מנסה להגיד בעצם, מה? שהסרט מציג באור מאד חיובי את הסם. אדי הוא בדיוק כל מה שה- Self made man הקולנועי הוא לא- הוא לא השיג דבר בזכות עצמו, הוא לא בנה את עצמו מאפס, הוא לא עומד בזכות עצמו בשום שלב שהוא. הוא לא יוצלח, שעולה על שיטה, ומגיע איתה הכי רחוק שאפשר. בלי השיטה- הסם, ההמתסטלות, ה- High- הוא לא שווה כלום. והנה אנחנו מגיעים לנושא מעניין יותר- המסר של הסרט.

המסר. בעצם המסרים. אולי יש כמה? ואולי אין בכלל?

כשמדברים על מסרים בסרטים נכנסים לטריטוריה שהיא קצת בעייתית. מצד אחד יש במאים כמו האחים כהן, שטוענים בתוקף שהם אינם עובדים עם חשיבה מוקדמת של מסרים בסרטיהם, כשלכל ברור שסרטי האחים כהן מכילים מסרים בטונות. מצד שני, יש אותנו, האנשים שצופים בסרטים הללו, של האחים כהן ובכלל, ושכן קולטים סאב טקסט מן הסרטים- ככה או אחרת. אם מישהו יגיד, למשל, שב"מועדון קרב" (ואנחנו חוזרים בכל פעם לסרט הזה כי אני אוהבת וכי מותר לנו) אין מסרים, יש כאן בעיה, כי ברור שיש. השאלה היא, מה המסר. האם המסר הוא שלילה מוחלטת של הקפיטליזם האמריקני? האם המסר הוא לצאת לשרוף את סניף "איקאה" הקרוב לביתך (וסליחה על הציניות)? האם המסר הוא ללכת עוד היום ולנסות לסחוט את הבוס שלך? "מועדון קרב" הוא סרט מלא במסרים כמו רימון בשל מארץ הקודש. לפעמים הם סותרים אחד את השני, לפעמים מערכת הערכים של הסרט חסרה (למעשה, ברוב המקרים. בניגוד ליצירה ספרותית רחבת יריעה שיכולה להרשות לעצמה לבנות מערכת ערכים אמינה ויציבה, בסרט הזמן והאמצעים לעשות זאת מוגבלים), ומתנגשת במסר המרכזי.

נשאלת השאלה, מהו המסר של "ללא גבולות". איזו ראיית עולם נעלה הובילה את הבמאי ליצור את הסרט? האם רק הרצון להיראות מגניב, כמו ב- "127 שעות" האיום? האם רצה להביא ללגליזציה של סמים (למרות שאוי ואבוי אם כל מיני אנשים, כפי שמדגים הסרט נפלא באמצעות דמותו של המאפיונר הרוסי, יקחו סם כמו NZT )?  אם נצא מנקודת הנחה שבכל סרט יש מסר מרכזי אחד, בולט יותר משאר המסרים,  הרי שהמסר המרכזי של הסרט הוא קודם כל כזה שתומך בסמים. הרי הסם עושה לפרוטגוניסט רק דברים טובים, ומרומם אותו מהזבלֶה שבו היה חי. פאק, הוא מתמודד על ראשות עיריית ניו יורק בסיום.

ומצד שני, אנחנו גם אנשים חושבים. לפעמים, זאת אומרת. והנה התאוריה שלי על המסר האמיתי של הסרט: מעבר לכל השפע שנופל בחלקו של אדי, הסרט משקף מציאות חיים די עצובה, ולא במקרה מתרחש כל המעשה דווקא בניו יורק, המטרופוליטן האנושי הסימבולי לכל שאר ערי העולם. למעשה, למרבה העצב, הסרט מציע מציאות איומה, חשוכה, לפיה האנושות הגיעה לרמת סיאוב עצמי כה גדולה, שלא ניתן עוד לנצח אותה בכלים אנושיים.

אדי שוחה עם הכרישים הגדולים

למי שנבהל- נבהלתם בצדק. הסטנדרטים החברתיים-אנושיים שכולנו חיים לפיהם וכולנו לכודים בהם לכדו אותנו באותו האופן שבו זבוב לכוד במלכודת דבש- הוא מוקף בשפע של כל טוב, אבל סופו למות בגלל התנוונות. אדי חי בחברה ניו יורקית תובענית, שמקדשת כסף, הצלחה וחליפות, והיכולת שלו להשתלב בחברה כזו היא רק באמצעות חומרים בלתי חוקיים וחיצוניים. הוא, כאדם וכשלעצמו, אינו מספיק, כפי שמובהר לנו היטב בפתיחה. אדי נכנע לבסוף ומקריב את עצמו לניואנסים החברתיים- ובעצם כך משיל מעל עצמו את ה"אני" האמיתי שלו, שהופך במחי כדור אחד, ללא רלוונטי לחלוטין. אפילו אנחנו, אנשים תמימים שבסך הכל הגיעו לצפות בסרט, מעדיפים אותו מסומם.

כי לפני שהיה מסומם, הוא היה אדם שניסה לחלום את החלום שלו (לכתוב ספר), אבל פשוט לא הצליח. הוא היה מישהו שאפשר להזדהות איתו, להבין אותו. עכשיו, אחרי שפיית הסמים בדמות ורנון נכנסה לחייו- הפסקנו להזדהות ורק עקבנו בעניין אחרי המתרחש. גופו של אדי, הדוחה בשאט נפש את הסם אחרי זמן מסוים, מסתגל אליו אף הוא.

סיום פתוח?

הסיום של "ללא גבולות" כאילו משאיר מקום לדמיון. כאילו, זה אומר, יעני, לא אומרים לנו במפורש. סצנת הסיום כוללת וויכוח בין ואן לון לאדי, כש-ואן לון מגיע לסחוט את אדי באמצעות הסמים, ואדי טוען בפני ואן לון, כמו ג'וקר שמוציא שפן מהכובע, שהוא כבר אינו משתמש, ושהגוף שלו למד לעשות את כל הדברים שהיה עושה תחת השפעת הסם - בלי הסם. יאללה, נו. אם זה המצב, בוא נשב כולנו ונשתה תה ירוק עם אבקה בלתי מזוהה.

כדי להוכיח ל-ואן לון שזה נכון, אדי חוזה, על פי פרמטרים מאד פשוטים, תאונת דרכים שעתידה להתרחש בכמה שניות הקרובות ואכן מתרחשת. אבל לא התאונה היא מה שמעורר חשדותיי וספקותיי בניקיון הדם של אדי. אלו הם אמצעי המבע הקולנועי- התאורה, זויות הצילום, ההבדל הברור בין אלו המדגישים את אדי המסומם ואדי הסאחי. ובסיום, חברים, אדי נראה ב- High. וחוץ מזה, זה מתאים לתאוריה שלי. ומי שראה, מוזמן לחוות דעה ולהגיד האם הוא חושב שאדי היה מסטול בסצנת הסיום או שמא לא.

הסמליות של דה נירו

דה נירו + מונית. בלאסט פרום דה פאסט

הנוכחות של דה נירו בסרט עוררה אצלי כמה אנקדוטות מעניינות-

1)     ש-וואו! הוא התבגר.

2)     ש-וואו! הייתי בטוחה שהוא יקבל יותר זמן מסך.

3)     לא וואו- דה נירו בגד בגידה מרה וקשה בדמויות החתרניות שגילם לפני כן.

ונסביר ראשית את אכזבתו של אדון אחד, טראוויס ביקל (והבטחנו שנחזור ל"נהג מונית") שפעם עמד מול המראה בדירה הניו יורקית המעופשת שלו ושאל את עצמו, "Are you talking to me"? אותו טראוויס ביקל, ששנא את ניו יורק שנאה תהומית. נמשיך עם הדמויות שגילם דה נירו בסרטים "הבלתי משוחדים" ו"החבר'ה הטובים", דמויות המאפיונרים שאיתן, בדומה לאל פאצ'ינו, מזוהה דה נירו יותר מכל.

לאן אנחנו חותרים? לא לעזה, אלא לחוף מבטחים אחר- כשמלהקים שחקן כמו דה נירו לתפקיד מסוים, מרגש ככל שיהיה, לא ניתן להתעלם מהאינטרטקסטואליות של דמויות העבר שגילם, ששבות אל המסך כרוחות רפאים מדוכאות. כשרואים את דה נירו על המסך נוסע בלימוזינה ומאחוריו מונית ניו יורקית צהובה, אי אפשר שלא לחשוב על טראוויס, ועל זה שהוא נכשל כישלון חרוץ. גם הוא נכנע ללחץ. דה נירו, שגילם דמויות רבות בחייו, הרבה מהן חתרניות, בעייתיות, עמוקות- בוגד בהן כאן. אנחנו לא נעיז להגיד שהדמות אינה אמינה כי דה נירו הוא שחקן נפלא בכל קנה מידה שיקנה מימד של אמינות גם לו היה משחק בתפקיד אלמו מ"רחוב סומסום", ואפילו בתפקיד מפלצת העוגיות. להציג את דה נירו כמלך הר הקפיטליזם של גבעת הרפש הניו יורקית הוא שווה ערך לרצח מבוקר של הדמויות הקודמות שלו, ובאמצעות אותו הרג להדגיש את הרקב הפושה באותו עולם נוצץ, מִקדש של כסף, עוצמה ושליטה. נהייה לי כאב ראש מרוב באסה.


ותמיד יש עוד אופציות אם מאד רוצים.

ועל זה נאמר:

דבר החצי: המסר של הסרט מפוקפק, כי איזה מין דבר זה לעודד סמים. מה יהיה על הילדים. מצד שני, היה נחמד לראות את הסרט, ואפילו משעשע לפרקים.

דבר האישה: סרט שאפשר להעביר איתו בכייף איזה ערב. ייתכן שהוא אפילו ישב לכם בראש קצת אחרי ויגרום לכם גם כן לרצות ליטול איזה NZT אחד או שניים, ויכול להיות שאפילו תיטלו.

משהו אחר לחלוטין-

האישה רוצה למחות, באופן חד משמעי ובלתי מתפשר, על השימוש בנעימות מתוך Inception בפרומואים לאיזה תכנית ריאליטי מטופשת חדשה. היזהרו, ידידיי המפיקים. עשיתם את זה בעבר גם עם הפסקול של "רקוויאם לחלום", וכאן אני מותחת את הגבול. עד "אינספשן". תמצאו לכם איזה פופ קליל ומטופש שיתאים את עצמו לתוכן הפרומו ותעזבו את נעימות "אינספשן" לנפשן, כי זו פשוט חוצפה וחילול הקודש.

לינקוקים:

"ללא גבולות" ב- IMDB
פרקטלים ב-ויקיפדיה (סתם בשביל הידע הכללי)
רוברט דה נירו ב-ויקיפדיה (בעברית)