יום שבת, 12 בפברואר 2011

"אומץ אמיתי" בהוליווד של מוסכמות וקונבנציות ז'אנריות


אתמול הייתי בחדש של האחים כהן, "אומץ אמיתי", בסינמטק בירושלים. האולם המה אדם והסרט התחיל ב- 7 דקות איחור בגלל כמות האנשים שנהרו אל האולם ושחיכו בתור כדי לקבל את הכרטיסים (וכן, גם היה את תור הביטולים. נראה לי שלא היה להם יותר מידי מזל).
אל הסרט הלכתי בלי לקרוא את התקציר ובלי לשמוע יותר מידי קישקושים על מה שהולך להיות, מה שהתברר בדיעבד כמעשה חכם, כי מה רב היה העונג ואיזו שימחה התעוררה בי לגלות שאיתן וג'ואל כהן החליטו לעשות מערבון. מערבון! בהוליווד 2010! (בעצם, 2011 אצלנו בישראל, אבל לא נהייה קטנוניים). 
עכשיו כשנרגענו, אסביר את פליאתי ועליזותי: הוליווד של היום יותר שמרנית מאי פעם מבחינת סוג הסרטים שהיא מייצרת. ראינו השנה את "שאטר איילנד" (סקורסזה), ו- "התחלה",(כריסטופר נולאן) המעולים בז'אנר המותחנים הפסיכולוגיים עם נגיעות של הסרט האפל, את "באה בקלות (
Easy A)" (ויל גלוק) כסרט הבולט הדי מתוחכם של ז'אנר הקומדיית-נעורים-התבגרות-תיכון- All American girl, באזור הפעולה, עם נגיעות של סרט אסונות, היה את "Unstoppable" (טוני סקוט) ואת "הנסיך הפרסי- חולות הזמן" (מייק ניואל, ואני עדיין מלאת אכזבה מחוסר הדמיון המשווע ל"פרינס", משחק הילדות האהוב עליי . מה לעשות, בקולנוע אין מגהיט. או שכן?), ובקטגורית סרטי המשפחה- קומדיה- רומאן את "הילדים בסדר" (ליסה צ'ולודנקו), המשונה מעט, יש לציין, ואת "כשתפגשי גבר זר ומסתורי" של וודי אלן האחד והיחיד (פוסט בקרוב, אני מקווה, שיוקדש לנשות הסרט). את "הרשת החברתית" של פינצ'ר קצת קשה לי לקטלג כרגע במסגרת ז'אנרית ברורה (תיעודי? נגיעות של מותחן בלשי? נגיעות של מותחן פסיכולוגי? קומדיה?) ו"סופר הצללים" של רומן פולנסקי אהובי אינו סרט הוליוודי ולכן אינו מתאים כאן לדיון.


המערבון- היישר ממעמקי האפלה האמריקנית


האחים כהן לקחו על כתפיהם ז'אנר מיוחד במינו, ועשו עבודה נפלאה בשחזור ימי התהילה שלו.
המערבון הוא אולי הז'אנר הכי אמריקאי שיש, ויש בו המון אמירה והתבוננות עצמית של האמריקאים. הוא מכיל בתוכו את כל מוצרי הבסיס שמרכיבים את החברה האמריקאית ושמהווים את יסודות הערכים האמריקאים- הקהילתיות האמריקנית הידועה, שמטופחת עד היום, והמתח הקיים בין יזמות קפיטליסטית לבין הקהילתיות- ליברליזם מול פופוליזם. המערבונים, שפרחו בעיקר בשנות ה- 40 וה-50, עם ג'ון פורד כמלך במאי המערבונים הבלתי מעורער, שיקפו גם את יחסי התרבות והטבע, כשהם מציבים את האדם המערבי האמריקאי שמנסה לכבוש את הישימון, מול הפראים האינדיאנים. בהקשר זה, הסרטים גם היו דרכם של האמריקנים (שיטה נפלאה, הלא כן?) להתמודד ואולי להכיר את המורשת האלימה של ארה"ב בהקשר השמדת האינדיאנים וסילוקם מאדמות אמריקה הצפונית. אסור לשכוח גם את הגשמת המיתוס של ה- self made man, ובמקרה של "אומץ אמיתי"- The self made woman (כמה מגניב).



קצת פרטים טכניים על הסרט-


"אומץ אמיתי", ובאנגלית, True Grit

בימוי- איתן וג'ואל כהן
תסריט- איתן וג'ואל כהן, בעיבוד לספר של צ'רלס פורטיס
שחקנים מוכרים- ג'ף ברידג'ס הנהדר, מאט דיימון הנהדר לא פחות
שחקנים פחות מוכרים- היילי סטיינפלד, הילדה-נערה-אישה של הסרט, ששמה את שני השחקנים האחרים שהזכרתי בכיס הקטן.
הסרט, אגב, הוא רימייק לסרט שנושא את אותו השם מ- 1969.

העלילה, בגדול, מספרת על מאטי, ילדה בת 14 (וממשיכים להזכיר לנו את העובדה הזו לכל אורך הסרט- כן, היא רק בת 14) שאביה נרצח ע"י פושע בשם טום צ'ייני והיא יוצאת לנקום את מותו. היא משכנעת מרשל מבוגר ושיכור בשם קוגברן (ברידג'ס), שיש לו גם שפע הומור עצמי, לצאת בעקבות הרוצח, שנמלט אל טריטוריה עוינת מלאה באינדיאנים.



אנדרוגינוס במערב הפרוע


הילדה היא בעצם לא ילדה. כלומר, היא ילדה. היא בת. יש לה שתי צמות. אבל כבר בתחילת הסרט, ומאוחר יותר, גם בצורה מובהקת, סממני המיניות הנשית שלה מיטשטשים ומאטי הופכת להיות אנדרוגינוס מערבוני. אם בתחילת הסרט היא לבושה בשמלה חונקת, כהה וסגורה שממש, אבל ממש משאירה מקום לדימיון, הרי שבסצינות המסע היא לבושה בבגדיו הישנים של אביה- מעיל ארוך, כובע רחב שוליים. הצמות נשארות- אבל הן כמעט וזניחות וקל מאד להתעלם מהן. ובכל זאת, הדמות הנשית היחידה בסרט הדהימה אותי בביטחון העצמי המופרז, ביכולת השכנוע ובאי ההסכמה המדהימה שלה לקבל "לא" כתשובה. גם הסובבים אותה נדהמים- קוגבורן עומד על טיבה כבר מן השיחה הראשונה, כשהוא מצמצם עיניים ושואל אותה, "מה את?" ולה-ביף, מאוחר יותר, מודה בפניה כי לא נתן לה את הכבוד לו היא ראויה. הגברים שסובבים אותה לומדים לכבד אותה  ואפילו לחבב אותה, ממש יחד עם קהל הצופים. היא אקטיבית, יוזמת, מתפרצת, ומצליחה לרתום את כל מי שהיא רוצה למען המטרה הנעלה של נקם. הזלזול הראשוני, שכל הדמויות (ואני מודה- גם אני) נוטים לחוש למראה דמותה הגמלונית, עם הצמות המסודרות בקו ישר כל כך (וזה הרג אותי. כמה ישרות וסימטריות יכולות להיות צמות?), ולנוכח העובדה שהיא ילדה בת 14- כל אלה מתנדפים כבר ברבע שעה הראשונה של הסרט.

אז אנחנו אוהבים אותה ורוצים לראות רק אותה. בסצינה בה הולכת מאטי לבית המשפט כדי לפגוש את קוגבורן לראשונה היא מצולמת, יחידה, עם ים של גברים שנמצאים ב- Background. בכלל, כל גברברי הסרט, כולל מאט דיימון (שניתן למצוא בו סממנים מעטים מאד של חתיכיות בסצינה בה רואה אותו מאטי לראשונה, יושב על מרפסת מערב-פרוע טיפוסית ומעשן), הם מלוכלכים, מיוזעים ומזוקנים. מאטי היא הפנים הנקיות היחידות, עם הקול הצלול היחיד (שעומד בניגוד מאד ברור לקולו הצרוד-בטירוף של ג'ף ברידג'ס), המצולמת בכמות נאה של קלוז אפים ומטהרת את המסך בנוכחותה.




מעניין כי הדמויות הגבריות מגוחכות, כל אחת בדרך שלה, וכי נראה שנעשה מאמץ אמיתי וכנה להציגן כך- קוגברון מצחיק בטירוף (במיוחד מצאה חן בעיני ההמתנה השקטה והמתוחה ללה-ביף, כשבסופה הם חוזים באיש הדב המטורף וקוגבורן בוהה בו בטמטום ואומר, "you are not LaBoeuf"!), אבל הוא גם שיכור, קלאמזי ומגעיל פיזית (במיוחד כשמאטי בה להעיר אותו ואנחנו, ומאטי המסכנה יותר מכולם, נאלצים לחזות בכרס הבולטת מן הכותונת הלא מכופתרת שלו). לה-ביף אולי לא מכוער, אבל הוא חתיכת אהבל אמיתי (ונא לקרוא "אהבל" בהטייה הנכונה ומכל הלב), וגם קורע את לשונו ומפריע לקוגבורן ומאטי. הפושעים- טום צ'ייני ולאקי נד- עם קלוז אפ על השיניים המכוערות להפליא- כל אלו מייצגים כאן גבריות דוחה, מטופשת ומגוחכת. הגברים בסרט ניתנים לתמרון די בקלות ומגלים חוסר ביטחון (טום צ'ייני מתבאס ששום דבר לא הולך לו ועוד בסוף ילדה מצליחה לירות בו, גאד דאם!). הם גסים, מתלהבים מעצמם (לה-ביף) ובאופן כללי, לא מהווים אלטרנטיבה יותר מידי מעניינת לשום דבר.
אולי העובדה שטשטשו מעט את המאפיינים הנשיים של מאטי תורמת לכך, אבל מבחינת יחסי מגדר בסרט, הנשים- מאטי- הן מתוחכמות, חכמות וחריפות, אמיצות מאד ונעימות מראה, בעוד הגברים הם דוחים, ואולי קצת טמבלים ומשעשעים בדרכם שלהם, משהו בסגנון הטיפש טוב הלב. ראוי לציין, עם זאת, כי תחושת הנחת שחשתי לא הייתה שלמה - מאטי עדיין נזקקת לגברים כדי לפעול, כולל הסצינה הנפלאה והמחרידה במערת הנחשים- היא צריכה את מרשל קוגבורן, ואת לה ביף, ושניהם מצילים את חייה בדרך זו או אחרת.

בסך הכל, אני חושבת שהנוכחות הנשית כאן היא יותר מחיובית. מאטי משוללת מרוב הסטריאוטיפים ההוליוודיים הנשיים ודווקא העובדה שהיא לא יפיפיית הדור תורמת נהדר לבניית אמינות הדמות.
חוץ ממאטי המלכה, יש בסרט שוטים נהדרים ב- Extreme long shot שחושפים נוף מערבוני יפיפה. בגיגול קצר התברר כי הסרט צולם בניו מקסיקו ובחלקים מטקסס- לוקיישן אורגינל, מה שנקרא. צילומי הנוף חושפים את הנפש העקשנית, המיוחדת, הנאחזת, מצד אחד, של מאטי, לצד הנפש העייפה, החבולה והנרגנת של קוגבורן.

אז מה אמרנו?

דבר החצי
: סרט מעולה ! (כולל ניצוץ בעיניים, וזה נדיר אצל חצי בהקשר סרטים)

דבר אבא: אני הכי אוהב מערבונים (כולל ניצוץ בעיניים, לא נדיר אצל אבא בהקשר סרטים)
דבר אמא: הילדה משחקת נהדר, אבל אני לא מתה על קטעי האלימות.
דבר האישה: ללכת לראות! ולצפות לסרט מענג במיוחד. זה האחים כהן, וזה סרט עשוי נהדר, מלא בהומור עצמי מתוחכם ובקאסט נהדר, עם ניחוחות מתקופת המערבונים של פעם וילדה - אישה אחת שעושה את כל ההבדל.

4 תגובות:

  1. טוב, יש לי כמה דברים לכתוב לך אישה,
    אחלה בלוג!! עושה חשק לשבת 24 שעות 7 ימים בשבוע ורק לראות סרטים...(שזה בערך מה שאני עושה :) )
    אני מבינה שהיא בת 14 (מי לא?!?!) אבל הקטע המצחיק הוא שהיא ממש אבל ממש לא נראית בת 14, היא כל כך גבוהה שכדי לכפר על הגובה הם מזכירים כל שנייה בערך את העובדה שהיא בת 14...פשוט מצחיק!
    ג'ף בריג'ס השחקן החתיך והמוכשר והנפלא (רואים שאני מתה עליו...) וקצת מעצבן שהוא אדיש כל כך (למרות שזה התפקיד שלו והוא פשוט נהדר)...אבל אי אפשר לקבל הכל אה? העיקר שבסוף הוא התפקח :)
    צ'ייני היה קצת עלוב...מת מהר מידי מבחינתי אבל אהבתי את הסצינה.
    הקטע עם היד,בסוף...או החוסר יד...
    מה הקטע שלה?!?!? מה נראה לה?!?
    סתאאם, לא נעים העניין אבל מוסיף טאצ' של מציאות מסויימת שלא הכל ורוד (ברור! כי זה מערבון והכל חום וצהוב!!)
    בקיצור אחלה סרט (במיוחד שרואים על מטוס ב3 לפנות בוקר) רק חבל על הסוף כי הוא היה ח-ת-י-ך!!

    יום מקסים! ותמשיכי לכתוב כי זה מעניין :)

    השבמחק
  2. היי Animal!
    אחד אחד ולפי הסדר: קודם כל, תודה על המילים הטובות. גם הבלוג אוהב אותך (אני יודעת, הוא אמר לי היום :) ). אני בעד בהחלט שתראי סרטים כל יום וכל היום- אין תענוג גדול מזה, כמשתמע מהבלוג :)

    עכשיו ל"אומץ אמיתי"- גיגול מהיר העלה שהיילי סטיינפלד, הילדה שמשחקת את מאטי, נולדה ב- 1996. משמע, שהיא בת 15 היום, ובזמן צילומי הסרט הייתה בת 13-14. ילדה גבוהה, אבל עדיין ילדה :) אני מסכימה איתך שהיא מביאה משהו מאד בוגר למסך, ושכל ההתנהלות שלה היא של אישה קטנה. ההדגשה של גילה לכל אורך הסרט נובעת מהניסיון לאפיין את דמותה של מאטי כפי שהיא- ילדה אסרטיבית, ישירה, חריפה וחכמה שמתנהלת בעולם המערבון הגברי בעליל בצורה מעוררת השתאות. זהו האומץ האמיתי בעיני של האחים כהן בסרט הזה- לעשות מערבון שמתמקד בדמות נשית, ולא סתם נשית, אלא ילדה. הסרט, אגב, הוא רימייק למערבון מ-1969. לא ראיתי את המקור, אבל בראיון עם האחים כהן הם אמרו שהם הקפידו לצלם את הסרט מה- Point of view של מאטי בלבד, כמעט לכל אורך הסרט, ומכאן חידושם ביחס למקור.

    בקשר לג'ף ברידג'ס- אוי, כמה אני מסכימה. הוא נפלא שם וחבל שלא קיבל על זה התייחסות ראויה בטקס האוסקר. בקשר לחתיך- אני לא בטוחה, אבל אישה אישה וטעמה :).

    הקטע עם היד- למה את מתכוונת? לסיום, כשרואים את מאטי כאישה בוגרת קטועת יד, או לסצנה בה היא נופלת למערת הנחשים?

    שמחה שאהבת ונשיקות :)

    השבמחק
  3. שכחתי להוסיף לינק. הנה היילי סטיינפלד בויקיפדיה. תראי כמה היא יפה ביחס להופעתה בסרט:

    http://en.wikipedia.org/wiki/Hailee_Steinfeld

    השבמחק
  4. מעולם לא הצלחתי להתחבר למערבונים וגם עכשיו אני לא מצליח, למרות שהעדנה שהם זוכים לה לאחרונה. גם הטלוויזיה מלאה בסדרות כאלה, כגון דדווד והל און ווילס. לדעתי, זה פשוט סרט האקשן לפני שהיו סרטי אקשן וללא עלילה יותר מדי. די משעמם בסך הכול.

    השבמחק