יום שני, 28 בפברואר 2011

שירים בסרטים חלק א'- מחווה גאונית ב"הסופרנוס", ג'וני דפ כאליל הבנות הבלתי מעורער, סיומת נהדרת של "מועדון קרב" ועוד


כבר כמה זמן שמקנן בי דחף, בלתי נשלט, כמסתבר, לכתוב פוסט על שירים בסרטים. 
לא שירים בסרטים במובן הקלאסי של המילה- לא שירים שנכנסו לעולמי עד לקאנון הקולנועי. לא ולא. שירים בסרטים שנכנסו לקאנון של "אישה הולכת לקולנוע".
 
והנה הגיע השלב בחיי, שבוודאי כל סטודנטית וסטודנט ממוצע מכירים היטב: אני צריכה להגיש עבודה. מה זה צריכה, חייבת. מה זה עבודה, סמינר. ולפתע פתאום, צצים להם כביקורות אחרי הסרט, שלל דברים דחופים ביותר שאינם סובלים דיחוי לעשותם- לחפוף את השיער, לראות בפעם המיליון את "מועדון קרב", לעשות ניסויים ידידותיים על האחיינים, לנסות להתרגל לאייפון החדש (כן, כן, גם אני ברוטוס) ועוד אי אלו עיסוקים מהנים ביותר וחסרי כל תכלית שאינם מקדמים אותנו, הלכה למעשה, לשום מקום מלבד לחששות מאד כבדים, מה יהיה כשאסיים את התואר בעוד חודש (
Note to myself- אם תמשיכי ככה, יקירתי, יש סיכוי טוב שזה ייקח קצת יותר זמן. אם לצטט את אימא, "תסיימי כבר את הסמינר הארור הזה!").

המסקנות מכל המלל הנפלא הזה פשוטות: אין זמן מצוין מעכשיו לכתוב את חלק א' של פוסט "שירים בסרטים" של "אישה הולכת לקולנוע". מובן שעלו בדעתי מייד ארבע סצנות (מה, זה הכל?), אהובות מאין כמותן, נפלאות ומלהיבות כל אחת בדרכה שלה, של שירים מסרטים. למרבה השמחה, הגילה והדיצה, מצאתי כמעט את כולן ביו טיוב. אז יוצאים לדרך. 
נותן החסות: הסמינר האבוד שלי. מוכן? היכון? גלול מטה!


The Crows - “Gee”  
מתוך "נער שוליים" (Cry Baby), ג'ון ווטרס, 1990


לפני שאתחיל להשתפך בנוסטלגיה על תחילת הניינטיז (ראו הוזהרתם) שימו לב איך, בין שאר מעלותיי (או שמא: עוונותיי?), אני גם מסוגלת לקרוא מחשבות.
הקורא הישר שנתקל בכותרת המשנה לעיל, מייד עלתה בו המחשבה הנבונה והצודקת, שאיך ייתכן, שאנשי הוועדה-לקבלת-סרטים-חדשים-והמצאת-שמות-בעברית-לסרטים-החדשים העזה לתת יד לתרגום נלוז ומעצבן שכזה לשם הסרט. האם בגלל להקה ישראלית פופולארית לאותה התקופה שנשאה שם דומה? האם זהו ניסיון בלתי מוצלח למשוך קהל מסוים לראות את הסרט? האם בגלל יצחק שמיר, ראש הממשלה דאז? אני קוראת כאן קריאה נרגשת, להחליף לאלתר את אותו מתורגמן-שמות משונה. יש לי מועמדים מתאימים למשרה הנחשקת. ואם אף אחד לא ירצה לקחת על עצמו את מידת האחריות הנכבדת, אני מוכנה לשאת בעול.
סיימנו עם התלונות, התחלנו עם ההשתפכויות.

"נער שוליים" הוא מסוג הסרטים שכל ילד וילדה ממוצעים שגדלו בשנות ה-90 מכירים. עבור אלפי ילדות (ושמא נאמר, ילדים?) היה הסרט השיעור הראשון בתעלומת התעלומות- איך מתנשקים נשיקה צרפתית, ועל ידי לא אחר מהוד מהממיותו ג'וני דפ, שהיה הגבר הכי נכון בתקופת טרום בראד פיט ויפיופי העידן החדש. 

הסרט מגולל את סיפור התאהבותם של וייד "הבכיין" ווקר, הגבר שכל ילדה אהבה לאהוב, ואליסון ה"מרובעת", בעולם שמציג חלוקה דיכוטומית בין "מופרעים" ו"מוטרפים" לבין "מרובעים", ואת הניסיון לגשר על הפערים החברתיים. הוא רווי בהומור עצמי ובביקורת נוקבת על השיפוטיות של החברה האמריקאית של אותה התקופה, בין הסנוניות המרכיבות את ז'אנר קומדיות הנעורים המודרני, לפני שהגיעו "אמריקן פאי" הסוטה ודומיו והקאסט עושה לפחות חצי מהעבודה כאן: ג'וני דפ בתפקיד "הבכיין" ווקר, בחור החלומות עם האופנוע, מעיל העור, הבלורית המטריפה והקרעים בג'ינס. בל נשכח את הדמעה האחת, הסמל המסחרי שלו. עוד ניתן לאתר כאן את ריקי לייק (כן!! ההיא מתכניות האירוח המופרעות!! גם אני הייתי בשוק כשגיליתי), בשיא התקופה השמנה שלה, עובדה שתורצה באופן נפלא בעלילה, שהציגה אותה כאחותו של "הבכיין" ההריונית המתבגרת, וכן את איגי פופ (הזמר המוטרף ההוא) בתפקיד הסבא וטרייסי לורדס, כוכבת הפורנו הצעירה ביותר באמריקה שחוללה שערוריה כשגילה האמיתי נחשף אחרי שהצטלמה למאות סרטים למבוגרים, בתפקיד וונדה, הפרחה חסרת הפחד ואני שומרת בכוונה לסוף את איימי לוקיין, שחקנית מציקה ובינונית שמן הסתם תפקיד אליסון, אהובתו של "הבכיין" בסרט, היה תפקיד חייה. עצוב.

הסצנה המדוברת היא כאשר וייד "הבכיין" ווקר וחבריו רודפים אחרי המכונית של סבתא של אליסון, כשאליסון, הבויפרנד המרובע המנוול שלה והסבתא, שבהמשך מצטרפת למחנה המוטרפים, בצד אחד, והחבורה של "הבכיין" בצד השני.
השיר: Gee של The Crows והוא נפלא בזכות עצמו ובסצנה במיוחד.
היה לא פשוט לאתר אותה ביו-טיוב, אבל עשיתי את מלאכתי נאמנה, והנה היא: 

  



לינקוקים:


Optimistic Voices, מתוך הפסקול של "הקוסם מארץ עוץ", 1939, ויקטור פלמינג


"הקוסם מארץ עוץ" הפך כבר מזמן לסרט פולחן קלאסי שמצוטט ומקבל התייחסויות באינספור מדיומים, בעיקר הטלוויזיוני והקולנועי. אני אביא כאן בהמשך התייחסות מאוחרת לאחד מן השירים של הסרט, אבל נציין לטובה את ההתייחסויות האינטליגנטיות להפליא והבאמת רבות מתוך "הסימפסונס" לדיאלוגים ואת השיר המאוס "Over the Rainbow" שזכה לתרגומים שונים (כולל לעברית, בביצוע מתיש ומעייף של מיכל ינאי), וכן את המחוות הצורניות לצילום בפילטר בגווני החום לקטעים המתרחשים בקנזס מול המעברים לצילום בטכניקולור זועק של הקטעים המתרחשים בארץ עוץ. 

ב-מ-ק-ר-ה, יצא לי לראות את הסרט אתמול בסינמטק (היה תענוג צרוף), ואני ממליצה בחום לחזור להיות ילדים למשך 101 דקות. מה יש, תשקיעו קצת בעצמכם. למרות חזיריותה של ג'ודי גארלנד (שומו שמיים! מה שאמרתי עכשיו! אבל חצי הסכים איתי) הפסקול והדיאלוגים נהדרים ומשעשעים.

השיר Optimistic Voices מופיע בקטע בו מתעוררים דורותי וחבריה מתרדמת הפרגים (שלג כטיפול בהשפעות האופיום. את רואה אימא, אפשר ללמוד אי-אלו דברים מועילים מקולנוע) ומדלגים אחר כבוד אל עיר האיזמרגד. בקטע הבא, המציג את הסצנה המקורית מן הסרט,  משולבת גם עריכה צולבת אל המכשפה הרעה (מרגרט המילטון הנפלאה) הזוממת מזימות.

בסדרת הטלוויזיה המופתית "הסופרנוס", שילבו את Optimistic Voices בסצנה שהיא לא פחות מגאונית. הסדרה, לשערורייתיים מביניכם שלא צפו בה או בחלקים ממנה, עוקבת אחרי משפחת-פשע בצפון ניו ג'רזי, ארה"ב, עם התמקדות בראש הפמיליה, טוני סופרנו, שסובל מהתקפי חרדה קשים ובעקבות כך מגיע לטיפול פסיכולוגי. הסצנה הבאה מתארת חלום שחולמת הפסיכולוגית של טוני, דר' מלפי, ובו טוני נוהג בערב גשום במכוניתו, מנסה לקחת פרוזאק, ומשאינו מצליח הוא מתמוטט על ההגה ומתנגש באחוריה של משאית. הוא מת, ככל הנראה, והמצלמה גולשת באיטיות לצלילי השיר העליז בעוד מלפי מביטה במחזה המורבידי בזוועה מרכבה.

Poetry in motion, חברים.

לינקוקים:



"Lollipop", של Chordettes מתוך "אני והחבר'ה" (Stand by me), רוב ריינר, 1986


ילדים קטנים, ילדים חביבים, ענו לדודה על שאלה אחת קטנה: איפה הכי לא הייתם רוצים שתידבק אליכם עלוקה?
הסצנה האלמותית והבלתי נשכחת של גורדי, האומלל גם ככה, שמגלה עלוקה במכנסיו ומוציא אותה, נפוחה ורירית בידיים מכוסות דם כדי להראות לחברים- היא מסוג הדברים שלא ניתן לשכוח לעולם, במיוחד כשאתה ילד קטן ותמים שנפשו עדיין לא הושחתה.

"אני והחבר'ה" (עוד תרגום קלוקל לעברית. לעזאזל!) הוא סרט התבגרות קלאסי מובהק, שיצא ב- 1986 והיה עיבוד לנובלה של סטיפן קינג, יקיר הבלוג. הוא תיאר את מסעם של ארבעה ילדים על סף ההתבגרות בגילאי 11-12 (קינג מת על זה. הפנייה: "זה", הרומאן השני הכי טוב שלו) כדי לראות גופה של ילד שנותרה בעומק היער. כל ילד, כמובן, מביא איתו חבילה שלמה מהבית ומלוא החופן תסבוכים, ממש כמו שקינג אוהב לעשות לגיבוריו. הליהוק כלל שחקנים כמו ריבר פיניקס בתחילת דרכו, ג'רי אוקונל (קווין מ"גולשים בזמן"), ריצ'רד דרייפוס וקיפר סאת'רלנד המפחיד תמיד, והוא ספוג בניחוחות שנות ה-50 בצורה די אותנטית. מלבד סצנת מציאת העלוקה במכנסיים, זכורה לטובה (או שמא, להגעלה) גם סצנת תחרות אכילת העוגות וההקאה ההמונית, נקמתו של ילד שמן בחברה האכזרית הסובבת אותו.

את Lollipop הכניסו בערך באמצע הסרט. טדי דושאמפ, הממושקף המופרע (ובן דמותו של ריצ'י טוזייר מ-"זה") ו-וורן השמנצ'יק (ג'רי אוקונל) שרים את השיר בדילוגים נאים על פסי הרכבת בעוד גורדי וכריס צועדים מאחוריהם. מצאתי את הסצנה במצב די גרוע, למרבה הצער, ביו טיוב, ואעלה אותה בכל זאת לכאן ברגשות מסויגים:



והנה השיר המלא. אוי, הששון! שימו ווליום, תהיו בני אדם:





לינקוקים:



Where is my mind?  של הפיקסיז, "מועדון קרב", דיוויד פינצ'ר, 1999, סצנת הסיום



אי אפשר לכתוב פוסט על סרטים ושירים בלי להזכיר את הסצנה היפיפייה הזו, של סרט מרשים ומתוחכם מאד מבחינה נרטיבית וצורנית. "מועדון קרב" הוא ללא ספק מהסרטים האהובים עליי- אני מכירה אותו די בעל פה ועדיין ממשיכה ליהנות בכל פעם שטיילר דרדן מפציע לי על המסך. 
"מועדון קרב" הוא עיבוד לספר שנושא את אותו השם, אותו כתב אחד צ'אק פלניוק, ובמרכזו עומדת דמות חסרת שם וזהות, של גבר צעיר בשנות ה-30 לחייו שפוגש במהלך טיסה אדם בשם טיילר דרדן. מאותו הרגע, סוחף טיילר את הבחור והם הופכים להיות צמד בלתי נפרד שגר יחד , מבלה ביחד ומעלה מבחר נאה של סוגיות פילוסופיות שונות שנוגעות לגבריות המודרנית והסירוס שלה בידי החברה, על הרסנותו ודורסנותו של הקפיטליזם ועל החזרה למקורות בראשיתיים. בדרך, הם גם מקימים ארגון צבאי ששם לו למטרה להשמיד את כל סממני אי השוויון והבדלי המעמדות בין בני האדם. מן הסתם, אקדיש לסרט הזה פוסט נפרד כיוון שהוא באמת ובתמים ראוי לכך.
הקאסט כלל את אדוארד נורטון המעולה בתור המספר חסר השם, את בראד פיט כטיילר דרדן ואת הלנה בונהאם קרטר כמרלה, סוג של אהובתם. כמו כן, ניתן למצוא פנינים כגון מיטלוף (ההוא ששר את everything for love) וג'ארד לטו (מ- "רקוויאם לחלום").
ראוי לספר כי, פינצ'ר בנה את הסרט בצורה מאד מסוימת שמותחת ביקורת חצי מרומזת חצי צועקת על תרבות הצריכה ותעשיית הפרסום בכלל. במקומות שונים בסרט, מחדיר פינצ'ר פריימים המופיעים לשנייה אחת וניתנים להבחנה רק בגרסאות ה- DVD, בהם מופיעה דמותו של בראד פיט במוחו הקודח של המספר עוד לפני שאנו פוגשים בה בפועל על המסך. טיילר בעצמו, בעבודתו בקולנוע, עושה בדיוק את אותו הדבר, רק שהוא מחדיר פריימים מסרטי פורנו אל סרטי ילדים מצוירים.

סצנת הסיום של הסרט מתארת את המספר אחרי שהפציעה בו ההבנה הסופית לגבי טיבו האמיתי של טיילר, ואחרי שהוא יורה לעצמו בראש. מרלה לצידו, והם צופים בפעולה רחבת ההיקף ביותר של Project Mayhem - פיצוץ מן היסוד של בנייני חברות אשראי שאמור לאפס את יתרת האשראי של כולם, וכך לעשות את כולם שווים. מרלה והמספר צופים יד ביד במחזה מתוך אחד מן הבניינים שממול, בעוד המגדלים הגבוהים מתמוטטים לתוך עצמם כשברקע שירם של הפיקסיז. לקינוח, הוסיף פינצ'ר פריים של עירום גברי חזותי מלא שמופיע שנייה אחת לפני הכתוביות. יו טיוב, כמובן, הסירו את זה. אבל שיהיה מקום לדמיון, מה קרה?


11 תגובות:

  1. אחלה פוסט..מחכה לחלק ב'
    יש עוד רבים וטובים שזכורים לטוב - Reservoir Dogs - Stuck in the middle with youבסצנת כריתת האוזן

    The Big Lebowski - Gutterballs סצינת החלום המדהימה שלו.

    Linda Scott - I've Told Every Little Star
    מתוך מל'הולנד דרייב.


    יש עוד מלא..
    שלומי

    השבמחק
  2. היי,
    תודה על התגובה וגם על ההצעות המעולות. מבטיחה לכלול בפוסט הבא לפחות את הסצנה מ"כלבי אשמורת". ואם כבר הזכרנו את דיויד לינץ', מה עם Blue Velvet המעולה מעולה מעולה מהפתיחה של "קטיפה כחולה"? וואי, כבר עכשיו עולים לי רעיונות! קטעים.

    השבמחק
  3. רציתי לכתוב על הפתיחה שלו קטיפה כחולה, אבל אני אהיה כל כך צפוי....

    טוב, אז אתרום את "We Are Not Alone" – Karla DeVito, מסצינת הריקוד הפורקת עול של מועדן ארוחת הבוקר המופלא


    שלומצ

    השבמחק
  4. מעולה!
    ותראה מה זה, במה נזכרתי עכשיו:
    הפסנתר המלחיץ של "עיניים עצומות לרווחה"...

    השבמחק
  5. אויש...שאת טובה , את טובה!
    I wanna be loved by you...

    השבמחק
  6. Just you, and nobody else but you...

    עכשיו עולה לי חשק לכתוב עוד פוסט. יופי באמת. דווקא כשאני חייבת ללמוד.

    השבמחק
  7. כן...ולדעתי הפוסט הזה היה צריך ליהיות פה מזמן
    Well...Nobody's perfect (-;

    השבמחק
  8. איך אני שמחה שנתקלתי בבלוג שלך..

    השבמחק
  9. גלית- אני יותר שמחה!

    שלומי, פוסט יגיע בקרוב.

    השבמחק
  10. מה עם הסצנה בpretty woman, כשהיא יוצאת לקניות בפעם השניה?השיר שהם שמו בסאונדטראק לא יצא לי מהראש שבועות אחרי שראיתי את הסרט... הסצנה עצמה ערוכה באופן נפלא...

    השבמחק
  11. שלום ותודה על התגובה. הממ... Pretty Woman זה חתיכת אזכור מן העבר! הסרט הוא דוגמא לנרטיב הוליוודי קלאסי מאין כמוהו, ולא בכדי היה להיט (ונשאר, אגב, סוג של סרט קאנוני). האמת שאני צריכה לראות שוב כדי להיזכר בסצנה. אני זוכרת את It must have been love בביצוע רוקסט, שהיה להיט היסטרי אחרי שהסרט יצא, ושמושמע בסצנת הסיום, ובהחלט ראוי לכתוב גם עליו. תודה :) הנה קיבלתי רעיון לעוד שיר לפוסט הבא. אני מבטיחה שברגע שיצא לי לראות את הסרט שוב אחזור לדווח על השיר.

    השבמחק