יום רביעי, 29 ביוני 2011

כריסטופר נולאן, חלק א'- "מֶמֵנטו"- דברים שהיינו רוצים לשכוח, נפלאות הקאסט, וסימנים ראשונים של סגנון קולנועי ייחודי


יש סיטואציות מסוימות בחיים, שכמה שלא נתכונן אליהן- נפשית, פיזית, מנטלית- אנחנו עדיין נוכה בברק מסנוור של פליאה והתפעמות. לפעמים זה ייגמר בטראומה לכל החיים (הפעם הראשונה שנכשלים בטסט כי לא נוסעים באור ירוק- וכן, זה קרה לאישה, עצוב ככל שישמע, הפעם הראשונה שמבינים שסרטים זה לא באמת, אבל זה על מה שבאמת, וונטוורת' מילר מ"נמלטים" בעצם מעדיף גברים- אכן הפסד קשה לנשות העולם, ובקיצור, הבנו את העניין), לפעמים זה ייגמר בזכרונות נהדרים ועליזות אין קץ למחשבה וההיזכרות באותן סיטואציות (הפעם הראשונה שאכלתי עוגת גבינה בניו יורק, הצפייה הראשונה ב"מועדון קרב", הגילוי הנאות ששוקולד- זה בעצם לא כל כך משמין, הקולנוע של היצ'קוק). מחשבות פילוסופיות אלה ואחרות אפפו את כל הוויתי בשבועיים האחרונים, כשהייתי בלחץ אטומי של זמן להספיק מיליון וחצי דברים שאף אדם נורמאלי לא יספיק באותה מסגרת זמן נתונה ובכלל, זה גובל בדה-הומניזציה של ההומניזציה ובהתעללות, וסליחה! אנחנו בני אדם!

הסתבר, למרבה הצער, שהבלגאנים לא נגמרים עם הסמינריונים. הסתיימו להן העבודות הסבוכות ביקום, ואיתן פיסות קטנות מנפשי שהקזתי לתוכן. מה שכן, אני מאמינה שהן יצאו טובות. ציונים אמורים להגיע בקרוב, ואיתם משהו נכסף, עלום ומסתורי עוד יותר- התואר הראשון.

שורות מרנינות אלו מהוות הקדמה לפוסט הראשון בסדרת כריסטופר נולאן, שהוא גם יקיר הבלוג ואולי גם יקיר האומה (הקולנועית), ובכלל, הוא אדם יקר ביותר. כשהיינו יחד בגן הילדים הוא גם היה ילד נחמד, וכבר אז ניתן היה לזהות בו אי אלו סממני גאונות. מי היה מאמין. ובנימה רצינית (כי זה גם קורה): נולאן הוא אחד הבמאים המרגשים של זמננו. ניתן לזהות בעבודותיו טביעת אצבע ברורה שמצביעה על סגנונו הקולנועי, ואנחנו (שזה אני ואנוכי) אהבנו אותו עוד הרבה לפני ההמולה שעורר "התחלה / אינסֶפְּשֶן". לפני שניגש לענייננו, רצוי וכדאי לומר כמה מילים על נולאן, אותו במאי שאינו זוכה להכרה אמיתית מצד האקדמיה, אבל שיש בו איכות חמקמקה, ראשונית, וכל כך בלתי מתנשאת, שחייבים, אבל פשוט חייבים, לאהוב אותו (או לפחות את סרטיו).

חצי התריע בפניי שיש צורך לשים אזהרת ספויילרים לפני כל פוסט, והנה אני עושה זאת כעת. למי שלא צפה בסרט עדיין- הפוסט מכיל ספויילרים רבים ודן בעלילה בהרחבה. ראו הוזהרתם.

כריסטופר נולאן- דיוקן של במאי שהוא חצי בריטי וחצי אמריקאי וקולנוען מבריק בהתהוות

כריסטופר נולאן (זהירות!! עכשיו יגיע קטע טכני) נולד ב- 1970 בלונדון, לאב בריטי ואם אמריקאית. למה זה חשוב לנו? כי אצל נולאן אפשר לזהות שימוש, דיי יפה, בטארשיות ההוליוודית לצד מאפיינים מתוחכמים יותר (שעליהם נקשקש בהמשך), הקשורים במבנה העלילה, בשימוש בסאונד ובקאסט שחקנים מסוים ועוד. זה לא שאנחנו בטירוף על הבריטים, וזה לא שחלילה אנחנו מזלזלים בקולנוענים אמריקאים, אלא שכל אחד מייצג קיצון מאד שונה מבחינה קולנועית- האמריקאים מביאים את המסחריות, הנוסחתיות הברורה ואת תעשיית הכוכבים עתיקת היומין, והבריטים מביאים תוכן, בימוי מתוחכם ואינטיליגנציה גבוהה (ונא לעיין בערך היצ'קוק, אחד מגדולי הקולנוענים של כל הזמנים). אצל נולאן, כמו שנראה בהמשך, יש קצת משניהם, וסרטיו הם תמהיל מהנה של אמריקאיות (ולא אמרנו מילה על אמריקקיות) אבל אמריקאיות עם פלפל קצת אחר. בשלב מאוחר יותר של חייו, עברה משפחת נולאן לארה"ב, ונולאן מעיד כי כבר בגיל 7, בשיקאגו, החל  לצלם סרטים במצלמת 8 מ"מ של אביו.
כריסטופר נולאן. הוא גם חמוד, דרך אגב.

נולאן למד ספרות אנגלית באוניברסיטה בלונדון, והיצירה הקולנועית הראשונה שלו שעלתה לתודעה הבינלאומית (וגם ההוליוודית) הייתה "מֶמֵנטו" (2000), הוא הנושא שלשמו התכנסנו היום. אחרי "מֶמֵנטו" בא "אינסומניה" (2002), וב- 2005 ביים נולאן את "באטמן מתחיל", שפתח את טרילוגיית סרטי באטמן בבימויו, ובכיכובו של כריסטיאן בייל (יקיר בלוג נוסף, יקיר המין הנשי ויקיר השחקנים העולמי) ועסק בשורשיו של  גיבור הקומיקס. נולאן ביים ב- 2008 גם את "האביר האפל", סרט ההמשך ל"באטמן מתחיל", וצפוי להוציא ב- 2012 את “Batman-The Dark Knight Rises” (וכן, אני מתרגשת עד כלות לקראת המאורע) שישלים את הטרילוגיה. אז הנה למדנו משהו שבוודאי לא היינו לומדים באופן כללי- לפחות חלקנו.
מנחה סמינר יקר וחביב, בזכות הביוגרפיה של נולאן שביקשת ממני להוסיף לסמינר, יצא גם חלק אינפורמטיבי להפליא בפוסט שלנו. קולולולו ותודה שהביאתני עד הלום (הביאתני? הביאני? וואטאבר).

מה יש ב"ממנטו"?

קצת פרטים טכניים:

"ממנטו", ובאנגלית Memento

במאי: (איך לא) כריסטופר נולאן

שנת הוצאה: IMDB אומרים ש- 2000, אבל יש שמועות שזה בכלל 1999

קאסט: גאי פירס יפה העיניים וטוב המראה (אם כי הוא ניג'ס לא קטן כאן), קארי אן מוס (טריניטי הנודניקית מ"מטריקס", וגם בסרט הנוכחי היא דיי כלבה), ג'ו פנטוליאנו (שאחראי לאחת הדמויות הגועליות והמרושעות ביותר שנראו על מסכי הטלוויזיה שלנו- ראלף "ראלפי" סיפרטו ב"הסופרנוס").

מה קורה בגדול
לנארד, או לֶני (לא לני החבר של הומר סימפסון) הוא חוקר תביעות ביטוח בריאות וחיים לשעבר שפורצים לביתו בלילה, אונסים את אשתו האהובה ורוצחים אותה. כשלני מבין שמשהו מתרחש בבית הוא מתעורר אבל הפורצים מכים אותו בראשו וגורמים לו ללקות בתופעה שהיא דומה לאמנזיה, אבל היא לא- מאותו הרגע, לני אינו מסוגל ליצור זיכרונות חדשים. זכרונו מבצע "Restart" אחרי עשר דקות בכל פעם והוא אינו מסוגל להכיל מידע חדש. ועם כל זה, לני מחליט לצאת למצוד אחרי רוצחי אשתו. במהלך הסרט אנחנו מגלים עוד ועוד פרטים שגורמים לנו לחשוד בפרטי הסיפור כפי שהובא כאן, ולבסוף לחשוד בלני עצמו ובאופן שבו הוא תופס את המציאות. על מנת להתמודד עם מחלתו, או מצבו, או הליקוי שלו, לני מקעקע על גופו מידע חשוב, ומסתובב עם מצלמת פולארויד תוך שהוא מקפיד לצלם דמויות מפתח חשובות כטדי (ג'ו פנטוליאנו), חבר של לני והדמות, כך מסתבר, שמחזיקה במפתח לעלילה), נאטלי (קארי אן מוס), ברמנית מפוקפקת שנעזרת בלני ובשלב מסוים מנצלת את המגבלה שלו), ג'ימי (חבר של נאטלי) ועוד. על התמונות כותב לני באובססיביות הערות המתארות בקצרה את הדמות ותפקידה בחייו. כן, זה מסובך. מה שעוד יותר מסובך, הוא שהסרט מסופר מן הסוף להתחלה, ושגם אחרי שצופים בו בפעם הראשונה לא מבינים אותו לחלוטין (אלא אם כן אתם נורא חכמים, כמו האח הגדול- שלי, כן?- שתמיד קולט את העניינים). אדבר בהמשך על המבנה הנרטיבי המתוחכם של הסרט, כי ראוי להקדיש לו ולו מספר שורות.

"מֶמֵנטו מורי"
כל כותב דגול נקלע למשברי כתיבה מסוימים בחייו, ומי שמספיק גבר, גם מודה בזה. אז אני אישה, אמנם, אבל גם אני נתקלתי בקושי מסוים לכתוב פוסט על "ממנטו". מדובר בסרט מדכדך ביותר- אולי קצת פחות מדכדך מ"נהג מונית" אבל עדיין מדכדך. הדכדוך שנחת עליי כאן הוא שונה, אולי בגלל הנושאים שהסרט עוסק בהם, שיכולים לבאס בנאדם ביום שישי חמים בצהריים, לבאס אפילו יותר מהחום (שאנחנו מעדיפים, אגב, על כל קור מסוג שהוא).

ממש כפי שחשוב להסתכל בשם רומאן לפני שקוראים אותו ולהתעמק בו כדי לקבל מושג ראשוני על מה שאנחנו הולכים לקרוא, כך חשוב להביט בשם סרט כשבאים לצפות בו, ולנסות להבין את המשמעות המסתתרת בו. ש"י עגנון קרא לאחד הרומאנים שלו "סיפור פשוט", הרבה לפני שדיוויד לינץ' ביים סרט מהמם באותו השם, אבל הרומאן הגאוני והקאנוני שלו היה הכל חוץ מפשוט.

קלף המוות.
קצירת הישן, פינוי מקום לחדש
אז מה זה "ממנטו"?
ממנטו הוא למעשה קיצור של ביטוי בלטינית- "ממנטו מורי" בגרסא המלאה, שמשמעותו היא "זכור את המוות", או ,"זכור את מותך". לביטוי יש ערך דיי מפורט ורחב ב-ויקיפדיה, אותו אתם מוזמנים למצוא בלינקוקים למטה. בגדול נגיד כאן, שהמשפט שויך לזרמים שונים באמנות, וליצירות מסוימות שעסקו בנושא המוות והתזכורות לבני האדם שהכל הוא בר חלוף, שכולנו בשר ודם שעתידו- למרבה הדכדוך, למות. דוגמא מעניינת לנושא אפשר למצוא בקלף המוות, מסדרת קלפי הטארוט. להרחיב כאן על קלפי טארוט יהיה ממש מתלהב מצידנו, אבל נאמר רק שאותם קלפים, שיש בהם שימושים מיסטיים יותר ופחות, מכילים באנקדוטות רחבות מסרים מאד דומים. קלף המוות הספציפי בקלפי הטארוט מסמל את מעגל החיים הטבעי, את "קצירת החיים", את מות הישן ופינוי המקום לחדש. משמעותו קשורה ב"ממנטו מורי" מן הבחינה של תזכורת לארעיות החיים, ולעובדה שבסופו של דבר- כפי שכתבנו קודם- הכל הוא בר חלוף. אינדיגו כתבה פוסט יפיפה שעוסק בממנטו מורי לפי הראייה הסובייקטיבית שלה. הוא קצרצר, מומלץ ואפילו קשור לנושא הסרט בצורה עקיפה.

כל זה טוב ויפה (או שלא כל כך), אבל מה הקשר לסרט שלנו? תיכף נעוף על זה. Hold that thought. בכל מקרה חשוב שנדע שנולאן עיבד את התסריט מסיפור קצר שכתב אחיו, ג'ונתן נולאן, ושנושא את השם, איך לא, "ממנטו מורי".

סצנת הפתיחה
הכתוביות של "ממנטו" מופיעות על מסך שחור, בהתחלה, שנכנס בפייד אין אל תמונת פולארויד שאחוזה ביד גברית. בתמונה אנו רואים קירות ורצפה שטופי דם, ואותו גבר, עלום בנתיים, שאוחז בתמונה, מנער אותה בכל כמה שניות, כך שהיא לאט לאט דוהה והמראה האיום שלה כמעט ונמוג. על חשיבותה של סצנת הפתיחה בסרט למדנו כבר בפוסט "תינוקה של רוזמרי", ואותו אספקט תקף גם ב"ממנטו". התמה המרכזית ביותר של הסרט מוגשת לעינינו כאן, ולתוכה יצק וניקז נולאן את כל הפואנטה. סיימנו כאן חברים, אפשר ללכת לשתות בירה.
מה אני רוצה, תשאלו? כלומר, חוץ מלהיות בריאה, עשירה ושמחה, לפרסם את הספר שלי ולביים סרט לצידו של טרנטינו?
"ממנטו" הוא סרט שעוסק בסלקטיביות של הזיכרון שלנו. המשמעות הרחבה קשורה בכך שלפעמים, אנחנו זוכרים דברים באופן בו יהיה לנו נוח להתמודד איתם לאחר מכן. אם מישהו עיצבן אותנו, לדוגמא, אותה סיטואציה תיזכר לעולמי עד בצורה שלילית ואנחנו נכעס בכל פעם שניזכר בכך- גם אם בפועל אותו אדם לא התכוון לעצבן אותנו, ואחר כך גילנו שהוא סתם אהבלון מצוי. לעולם לא נהייה אובייקטיבים מספיק כדי לזכור את הדברים כפי שהם- כי נוח לנו להוסיף מלח ופלפל ותבלינים אחרים. וכך גם לני- התמונה, המשתנה עם כל ניעור שלני מנער אותה, מציגה בכל פעם משהו אחר- בפעם הראשונה היא תציג זירת רצח איומה, בפעם השנייה היא תדהה קצת והדם עלול להיראות לנו כמו רוטב עגבניות שנשפך, לא עלינו, על הרצפה, בפעם השלישית, הצבעים כבר עלולים להיראות כמו חלק מהעמק הקסום של דובוני אכפת לי וסוסי פוני, ובפעם הרביעית- הבנו.  
מצאתי ביו טיוב, למרבה ה- Happy, את הסצנה הפותחת. לא איכות איי-איי, כמו שאימא שלי אוהבת להגיד, אבל גם משהו.


למה "ממנטו" הוא סרט רפלקסיבי
המונח "רפלקסיביות" בהקשר לקולנוע מתייחס למצב בו היצירה הקולנועית חושפת את האמצעים שלה ומבצעת התייחסות ישירה לאמצעי המבע הקולנועי (שהם, בין השאר, המצלמה, זוויות הצילום, הסאונד, אנשי הצוות וכו'). נקדים ונאמר, כי ב"ממנטו" יש רפלקסיביות עקיפה, לא מפורשת, כזאת שאנחנו צריכים לחשוב עליה, לנתח אותה ולמצוא מאפיינים שלה.

והנה שוט רפלקסיבי מובהק. תסתכלו! צורח נולאן.

הרפלקסיביות ב"ממנטו" מתבטאת בדברים קטנים: הצורך האובססיבי- והמובן לאור המצב- של לני לתעד ולצלם כל דבר, קשור במימד הוויזואלי שהוא הקולנוע. שתי הדרכים לספר סיפור- הדרך של לני, והאמת שנחשפת על ידי טדי קצת לפני שהוא אומר ביי ביי, היא אמצעי המבע הקולנועי בהתגלמותם, שיכולים לספר שני סיפורים שונים לחלוטין על נושא זהה, אבל יותר מכל, הרפלקסיביות מתבטאת ב"ממנטו" בכך שהסיפור מסופר לאחור.
פתיחת הסרט היא למעשה הסוף, בלי שנדע זאת- הסוף, דהיינו, לני שרוצח את טדי כיוון שהוא מגיע למסקנה שטדי הוא הרוצח.

לני וטדי. לא מה שחשבתם, ילדים.

איך כתוב על התמונה של טדי? He is the guy. כשאנחנו מבינים באילו נסיבות כתב לני את המילים הללו כל מעשה ההרג מקבל משמעות חדשה לחלוטין. סדר הפעולות הפורמליסטי הוא החידוש האמיתי ב"ממנטו", לצד הקטעים המצולמים בשחור ולבן ושילוב זיכרונותיו של לני מאשתו. באמצעות מבנה הסרט חושף נולאן יותר מכל שמדובר פה בקולנוע, במדיום חזותי מיוחד במינו ויוצא דופן, שעושה שימוש בשני חושים מרכזיים שלנו- ראייה ושמיעה, ושגורם לנו לצאת מהמקום שלנו כצופים פאסיביים שמאכילים אותם בכפית הוליוודית זהובה לצופים פעילים, חושבים ואקטיביים.

"זכור את סאמי ג'נקינס". אבל לא באמת.
אחד מן המפתחות לעלילה
טביעת אצבעו של נולאן
אם מישהו זיהה טביעת אצבע ייחודית ב"ממנטו" הוא לא טעה.
הקלוז אפים המוכרים מ"אינספשן" היו כבר קודם ב"ממנטו". הצילום הנקי, דמות הגבר המסובכת, הדמיון הברור בין אשתו של לני למאל, אשתו של קוב מ"אינספשן" והיחס אל הדמויות הנשיות בכלל, והשימוש על גבול הגאונות במוסיקה וסאונד- כל אלו מאפיינים שעוד ניתקל בהם בסרטיו הבאים של נולאן. מה שבטוח? לא, לא משקפי רוח. בטוח שאני אהיה שם לראות אותם.
מאל של "אינספשן" מול אשתו של לני. קם און. דמיון ברור.
למרות שהתקדמנו קמעה.
הקאסט של נולאן

אחד ממאפייני עבודתו של נולאן הוא ליהוק של אותה קבוצת שחקנים לסרטים שונים. הוא עשה את זה עם "באטמן" ו"אינספשן" (שם ליהק את קיליאן מרפי, קן וטאנאבי ומייקל קיין לתפקידים שונים), הוא עשה את זה עם כריסטיאן בייל לסדרת באטמן, וגם ב"ממנטו" צדה עינה החדה של האישה את מארק בון ג'וניור, ששיחק ב"באטמן מתחיל" את שותפו של גורדון, וב"ממנטו" משחק את בארט, נער-המלון המגעילול.
כשבמאי בוחר לעבוד עם קאסט קבוע של שחקנים זה אומר משהו ראשית על יחסי העבודה שלו, שכן השחקנים רוצים לחזור לעבוד אצלו והוא רוצה להעסיק אותם, ושנית על האופן שבו נבנות הדמויות, בשיתוף עם השחקנים. נולאן, שמכיר את הנפשות הפועלות היטב, יודע אילו דגשים לתת לכל שחקן, ולפעמים, אלו הדברים שיותר מכל מעניקים את מימד האמינות לדמויות הקולנועיות (שעליו עוד נדבר, ולאו דווקא בהקשר המובן-מאליו בסרטיו של נולאן).

ועל כל סרט, יש מי שיגידו:
דבר החצי: סרט רגיל, לא משהו מיוחד. אני צריך לראות אותו שוב כדי לחוות דעה מדויקת יותר. אולי בעקבות הפוסט אעשה זאת. אח, חצי, איי לאב יו.
דבר האח הגדול: סרט גדול. אחד הסרטים החכמים של שנות ה-2000. והאח הגדול יודע מה הוא אומר.
דבר האישה: "ממנטו" הוא סרט לא פשוט לצפייה, בעיקר, מן הטעמים שהוסברו קודם לכן- הוא דורש צפייה פעילה, מחשבתית ואנליטית כדי להבין בדיוק מה מתרחש. עם זאת, הוא מופת של עשייה קולנועית מיוחדת במינה, וכריסטופר נולאן מגלה כבר כאן את סימני ההיכר הייחודיים לו שיחזרו בסרטים מרכזיים יותר, כמו סרטי "באטמן" וכמובן "אינספשן". אז ללכת לראות, בהחלט. אבל במוד הנכון.

לינקוקים: 
 

8 תגובות:

  1. זה היה מפתיע...קישור ישירות לבלוג שלי
    ועוד לאחד הטקסטים היותר קשים שנאלצתי לכתוב בחיי.

    תודה על הקרדיט
    אינדיגו.

    השבמחק
  2. בשמחה רבה. שמחתי למצוא את הפוסט היפה הזה.
    וגם את הבלוג :)

    השבמחק
  3. את מוזמנת תמיד :)

    אינדיגו.

    השבמחק
  4. תודה על הפוסט המאלף!!!

    השבמחק
  5. תודה שקראת ותודה שהגבת גלית המקסימה! נשיקות

    השבמחק
  6. כתבה מדהימה. איך זה שאין חלק ב'?!

    השבמחק
  7. אחלה בחלה בחלה של כתבה. גם כמה שנים אחרי:)

    השבמחק