פסטיבל הקולנוע בירושלים, 4-13/7/2013 : עלעול בתכניה, המלצות והסרט Upstream Color של שיין קארות'

יש משהו ממש מצוין במילה "לעלעל". זה מתגלגל על הלשון בכייף, זה מזכיר עלעלי עץ, או עלווה, זה מזכיר סתיו ושלכת, זה יוצר ערגה לימים קרירים יותר. חוץ מזה, זה ממש כייף לעלעל בדברים. 

נסו לעלעל, למשל, בתכניית פסטיבל הקולנוע בירושלים. קודם כל- חגיגה! הפסטיבל חוגג שלושים השנה, והסרטים נראים מעניינים ומגניבים להפליא. חוץ מזה, כשכבר יש חגיגה אמיתית, צבעונית ועשירה של קולנוע איכותי, אין דבר נפלא מזה. הפסטיבל הוא אחד מאירועי הקולנוע השנתיים החשובים בארץ, ומידי שנה מארח סרטי איכות ויוצרים חשובים, מיינסטריים ופחות מיינסטרימים.

בכלל, באירועים המוקדשים כל כולם לקולנוע, חווית הצפייה הופכת להיות משהו אחר. אתה מתיישב באולם, וסביבך יש אנשים שבאו במיוחד, אוהבי קולנוע, אוהבי הדימוי הויזואלי, אוהבי המצלמה והתיווך שלה את המציאות. אחרי כל זה, אתם לא תלכו? ברור שתלכו. וההמלצות מייד יגיעו בהמשך, כי מי אנחנו שנזניח את הנושא החשוב הזה. 

ביום שישי שעבר התקיימו הקרנות ה- Preview לסרטים נבחרים מן הפסטיבל לעיתונאים ובלוגרים, והיה מגניב כי היו סרטים באמת טובים. מצד שני, לך ותרכז במקום אחד המון מבקרי קולנוע, מרכזיים יותר ופחות, ואנשי קולנוע (גם יוצרים הוזמנו לאירוע). אתה מסתכן בלשמוע הערות כמו, "אני צופה שזה לא יהיה יותר מבינוני עם נטייה קלה לאכזבה," או "הוא צלם מחונן, אבל לא הייתי משקיע את מאה ושמונה הדקות כדי לראות את הסרט המלא," או סתם לראות גיקים של קולנוע בטונוס שרירים גבוה (משמע- נרגשים). Not that there's anything wrong about it, נזדרז לומר, כי גם אנחנו (אני! אני! וגם עצמי ואנוכי היו) כאלה.  

צפיתי בשני סרטים ואכתוב בהמשך על הסרט החזק יותר, מבחינתי, Upstream Color של שיין קארות' ולמה כדאי ללכת לראות אותו, אבל לפני כן, אני רוצה לציין כמה סרטים חשובים שכדאי וראוי לראות. את התכניה המלאה אפשר למצוא כאן, באתר הפסטיבל, לצד שעות הקרנה, ושווה להסתכל בכל מקרה כי יש שם כמה פנינים אמיתיות וממש מרגשות ומלהיבות. 

אז במה אני הולכת לצפות בפסטיבל הקרוב?

חוץ מלחתולים, לכרסיטיאן בייל ולקיץ, יש לי פטיש די קשה לקולנוע איראני-אפגני. גם לקולנוע דרום קוריאני, אבל חכו שנייה. סנוניות זכורות לטובה של הז'אנר הם "ליקוי חמה בקנדהאר" מ- 2001 של הבמאי האיראני מוחסן מחמלבאף וכן "הלוח" מ-2000 של בתו, סמירה מחמלבאף. בפסטיבל השנה, יוקרן סרטו החדש יחסית של מחמלבאף, "הגנן", וסינמטק ירושלים גם יארח את הבמאי עצמו. "הגנן" צולם בחלקים שונים בישראל, ועוסק בדת הבהאית וביחסי דתות בכלל. זה נקרא ונראה מעניין בטירוף, ובהקרנת טרום הבכורה יתקיים דיון בין מחמלבאף וריצ'ארד פנייה, המנהל האמנותי הוותיק של פסטיבל הקולנוע בניו יורק.

מוחסן מחמלבאף

לינקוקים בנושא:

==============

מוחסן מחמלבאף ב-ויקיפדיה בעברית
ליקוי חמה בקנדהאר ב-ויקיפדיה בעברית

"הגנן" באתר הפסטיבל

"החברה קים מתחילה לעוף"

בהקשר קולנוע קוריאני, ולאו דווקא דרום קוריאני,  מופיע בתכניית הפסטיבל  סרט בשם "החברה קים מתחילה לעוף." הסרט הוא פרי של שיתוף פעולה בין כמה במאים, כולל במאית צפון קוריאנית אחת (בשם קים גוואנג-הון. האם ייתכן שלכולם בצפון קוריאה קוראים קים? עם שם משפחה שחובה עליו להכיל את האותיות ג' ו-ה'?) וקאסט שכולו שחקנים מצפון קוריאה. במרכז הסרט נמצאת החברה קים, פועלת בניין בפיונגיאנג שחולמת לבקר בקרקס בגלל חלום ילדות ישן על אקרובטיקה. חוץ מהעלילה ומהעובדה שקולנוע צפון קוריאני כמעט ואינו קיים, באופן עקרוני, שיתוף הפעולה בין הבמאים (בריטניה, בלגיה וצפון קוריאה) הוא פשוט מסקרן. פטיש מספר שתיים, כבר אמרתי?

לינקוקים בנושא:

==============

"החברה קים מתחילה לעוף" באתר הפסטיבל

"פנתר לבן"

אם התמונה שלפניכם היא לא המשעשעת בה נתקלתם מזה שנים, לכו לעמוד בפינה רגע, תחשבו על זה ואז תחזרו. "פנתר לבן" הוא סרטו הראשון, החדש והמסקרן של דני רייספלד. יש זאב רווח, יש עלילה שמזכירה קצת את "פייטר" ו"רוקי" (או, בעיקרון, את ז'אנר סרטי האגרוף) עם אדפטציה לישראל ויש הרבה באזז והתרחשות סביב הסרט הזה. זאב רווח משחק מאמן אגרוף מזרחי בשם דוד אוחנה שפוגש מתאגרף רוסי, פעיל בקבוצה נאו-נאצית בשם אלכס. הסרט עוקב אחרי מערכת היחסים בין השניים ובודק כל מיני יחסי זהויות ישראליות. הכל מתרחש בטבריה, שזה בכלל קטעים (כי טבריה זה מקום מצחיק. ויש שם את הכנרת. ולא הייתי שם כבר לפחות שבע שנים, עכשיו כשאני חושבת על זה). את דני, הבמאי, פגשתי באירוע ה- Preview והוא גם נידב פרט טריוויה משעשע על זאב רווח בהקשר הסרט: מסתבר, שזאב רווח עסק בנעוריו באגרוף בירושלים.

זאב.רווח.מצ'רלי.וחצי.וחגיגה.בסנוקר.היה.בעברו.מתאגרף.מקצועי. כן! "פנתר לבן" יהיה לדעתי אחת ההברקות בפסטיבל ואני כבר ממש משתוקקת לראות אותו, במיוחד לאור הטריילר הנ"ל:

* מילה לאנשי יחסי הציבור של הסרט- לא הצלחתי לאתר דף פייסבוק רשמי של הסרט, וחבל. בימים טרופים אלה של רשתות חברתיות וחיי חברה אינטרנטיים, זה חובה. בחייאת. עדכנו אותי כשייפתח (ואם כבר פתוח, אז בכלל. אם אני לא מצאתי סביר להניח שגם אחרים לא ימצאו).

לינקוקים בנושא:
==============
"פנתר לבן" באתר הפסטיבל
הצצה ל"פנתר לבן" בוואלה!תרבות
"פנתר לבן" ב- Ynet

"פלסטלינה"

נשארים בישראל.
"פלסטלינה" הוא קודם כל סרט בכיכובה של ריימונד אמסלם האהובה עליי מאד (את "7 דקות בגן עדן" ראיתם? את "שלוש אמהות"? את "אחותי היפה"? אז לכו מייד לראות). אמסלם נמצאת כבר זמן מה בתודעה, שחקנית מאד עדינה ומיוחדת ויוצאת דופן בקרב השחקנים הישראלים, עם סטאר קוואליטי אמיתית אבל עם ענווה רבה, וכל הופעה שלה היא פשוט תענוג צרוף של משחק איכותי. "פלסטלינה" מתרחש בשנות ה-60 בירושלים, טרום מלחמת ששת הימים, ומתאר מסלול התבגרות של ילדה בת 11, עם כל מיני תבלינים ופלפולים בדרך. שוב- שווה ללכת רק בגלל אמסלם. אחריות שלי.

לינקוקים בנושא:
==============
"פלסטלינה" באתר הפסטיבל
"פלסטלינה" בבלוג "איתן- קולנוע מזוית אישית"

"שלום מרוקו"

ביוש ישראל. היוש מרוקו.
"שלום מרוקו" משלב כל מיני דברים שביחד יכולים ליצור תמהיל ממש מעניין. שימו לב מה כתוב על הסרט בתכנייה: "אגדת רפאים עתיקה, רצח, חטיפה, מין, בגידה, אהבה נכזבת, רב תרבותיות- אלו הם מקצת מחומרי הגלם המעניקים ל'שלום מרוקו' את הנופך הדליקטסי המובחן שלו".
 Need I say more?

לינקוקים בנושא:
==============
"שלום מרוקו" באתר הפסטיבל

"אבן הסבלנות"

את "אבן הסבלנות" ראיתי לפני כמה ימים, בלי קשר לפסטיבל הקולנוע, ובפסטיבל עצמו אני הולכת לצפות בו שוב (הרי אני באובססיית צפייה חוזרת כשמדובר בסרטים ששווים את זה, שכחתם?) והוא, בהיעדר מילים אחרות, פשוט נפלא. כדאי להזהיר מראש שהתכנים של הסרט לא קלים בכלל, והתקציר התמים לכאורה לא חושף באמת את הרבדים העדינים שמרכיבים את הסרט הזה. יש פה גם מופת של משחק מצד השחקנית המובילה (קחו נשימה עמוקה) גולשיפטה פראהאני, שחקנית איראנית יפיפייה שממש נותנת טאץ' אישי לתפקיד. במרכז הסרט נמצאת מערכת יחסים עצובה, סבוכה, מתוחכמת ומלאת סודות של זוג אפגני. הבעל נמצא בסוג של קומה ואשתו הצעירה מנצלת את מצבו כדי להוריד מעצמה את כל מה שמכביד עליה, כשהאוזניים של בעלה לא באמת מאזינות. אני ממליצה עליו בחום בעיקר בגלל ההזדמנות לראות משהו שונה באמת, רחוק וקרוב כאחד אל האחות הגדולה בהוליווד אבל יוצר חוקים קולנועיים משלו.

לינקוקים בנושא:
==============
"אבן הסבלנות" באתר הפסטיבל

Upstream Color

את Upstream Color (ולא תרגמו את השם לעברית, תודה לאלוהים על הדברים הקטנים האלה) הולכים לראות כשלוקחים בחשבון שמדובר באחד הסרטים הכי לא סטנדרטים שיצא לכם לראות. חווית הצפייה מאד לא שגרתית- מדובר בסרט עשיר מאד בדימויים ויזואליים, חלקם לא משהו שתרצו לראות תוך כדי ארוחת הבוקר. הוא מתאפיין גם בביקורת חברתית ומבצע התייחסויות אינטרטקסטואליות ליצירות אחרות (ובמיוחד ל"וולדן" של הנרי דיויד תורו), מציג שוטים שעלולים לזעזע (אני כיסיתי את העיניים פעמיים במהלך הסרט, וזה הרבה בשבילי, ותוך כדי כיסוי העיניים תפסתי עוד שלוש בחורות ובחור אחד שעשו כמוני), ובאופן עקרוני הסיפור הנרטיבי הוא קשה- על בחורה צעירה בשם כריס שמגלה שנעשו בה ניסויים אותם היא לא זוכרת, ושמשבשים את חייה לחלוטין. היא פוגשת בחור, ג'ף (שיין קארות', שחוץ מלביים ולכתוב את התסריט גם משחק) ואיכשהו יש ביניהם קשר של הזדהות עם החוויה. מאוחר יותר הסרט גם חושף שג'ף עצמו עבר ניסויים דומים לאלה שעברה כריס.

למה לראות את הסרט (וזו בוודאי חוות הדעת הקצרה ביותר שכתבתי מימי על סרט, מי היה מאמין. אבל תהיו סלחנים. אם זה יהיה ממש דחוף למישהו, אתם מוזמנים לבקש פוסט נפרד ומפורט על Upstream Color ואז הכל יהיה בסדר)-

* בגלל עבודת הצילום. כאילו, וואו. ואחרי שאמרנו וואו, הסרט כולו הוא משחק של מרחקי צילום קרובים מאד, ממדיום שוט עד אקסטרים קלוז אפס, כשצילומי לונג שוט כמעט ולא מופיעים כאן. השמירה על מרחקי צילום קרובים מאד ועל התמקדות בחלקי גוף ופנים שומרת על אינטימיות ייחודית, קרבה מאד גדולה לדמויות (בעיקר לכריס, ולאופן שבו היא חווה את הניסויים ואת מה שבא אחריהם), עד כדי כמעט תחושה ממשית! אצלי זה בלט בעיקר אחרי שכריס סוממה. היה כמעט אפשר להרגיש בגוף את הכבדות של האיברים, את הראייה הלא ממוקדת. מהמם. חוץ מזה, הצילום בסרט עובר מ- off focus, לפוקוס עמוק, לפוקוס רך, לחלקים בשוט המצויים בפוקוס בעוד אחרים מעומעמים- עוד אלמנט שתורם מאד לאווירה ההזויה והכבדה של הסרט (שכל כולו נועד כדי להעביר וללכוד תחושות).

* בגלל עבודת הסאונד. הסרט קיבל, ובצדק, פרס בפסטיבל סאנדאנס האחרון על עבודת הסאונד, שמהווה חלק מאד דינמי בעיצוב האווירה הכאוטית, הבלתי מוסברת, של העולם הבדיוני של הסרט. ההפרדה בין הזיה ומציאות, בין מה אמיתי ומה לא, ומה נראה לנו אמיתי, מיטשטשת וכמעט לא מתקיימת כאן. רגע זכור לטובה- כשכריס נסחבת החוצה ממועדון אל גשם זלעפות היסטרי שצורם באוזניים לכל מי שיושב באולם.

* בגלל שיין קארות'. הבחור, יוצר אמריקני, הושווה על ידי סטיבן סודרברג לדיוויד לינץ' הבא. יותר מזה? את הסרט הקודם שלו לא ראיתי עדיין, אבל היה באזז גם סביבו, ואני יכולה לספר בסוד שהרבה מאנשי הקולנוע שהיו באירוע ה- Preview צפו ב- Upstream Color, פשוט כי היה מעניין לראות מה יעשה קארות'. חוץ מזה, הוא חתיך. הגיע הזמן שמישהו (מישהי) יקום ויגיד את זה. אבל לא נהיה קטנוניים.

קארות', בשוט מתוך הסרט

* אחד אחרון- בגלל דימויים חזותיים יוצאי דופן, מעניינים, מטורפים, מפחידים, מנתצי זהות. בכלל זה, דימוי החזירים, הקרח בקערה, הפצעים בגוף ובשר בכלל, האבנים בקרקעית הבריכה. ויש עוד. וכדי שכל זה לא יראה לכם כמו רשימה מסתורית של רוצח סדרתי חדש, לכו לראות את הסרט ואז תבינו.

לינקוקים בנושא:
==============
הסרט ב-ויקיפדיה באנגלית
הסרט באתר הפסטיבל
שיין קארות' ב-ויקיפדיה בעברית

=============================================================================

מה עוד?

פסטיבל הקולנוע יפתח ביום חמישי הקרוב, ה- 4 ביולי (הידד! נוכל לחגוג את יום העצמאות של ארה"ב באותו אירוע! אם זה לא שתי ציפורים במכה אחת, אני לא יודעת מה כן) באירוע חגיגי בבריכת הסולטן בירושלים. אפשר לקרוא על אירוע הפתיחה, וגם על כל אירועי הפסטיבל, באתר המושקע שלהם (בלינקוקים מטה). בואו, יהיה כייף. וזה בירושלים. זה אומר שהאוויר פה יהיה הרבה יותר מגניב מאשר אוויר המרכז, והפן של בני ובנות הזוג שלכם לא יהרס פה כל כך בקלות (כי אין פה לחות. באמת!), ויש פה מלא מה לעשות, ויש את חומות העיר העתיקה ואת מבנה סינמטק ירושלים, שזה בערך אחד המבנים הנפלאים ביותר בעיר עם נוף בארבעה כיוונים, ואם תתאמצו מאד, יש מצב שגם תראו אותי שם! אני אהיה זו שמתלהבת ומתרגשת לפני כל סרט וסוחבת את חצי בעל כורחו אל שורה 6, ואז מתעטפת באולם בצעיף ענק כי המזגן וכל זה. חפשו אותי. ולסיום, תראו מה קלטתי בגיא בן הינום כשיצאתי מהסינמטק:

ואם תחפשו ממש טוב, ילדים,
אולי גם אתם תראו אותו יום אחד

לינקוקים 

פסטיבל הקולנוע 2013 - האתר הרשמי
סינמטק ירושלים
דף הפייסבוק של הסינמטק ובו עדכונים שוטפים על הפסטיבל

ג'יימס גנדולפיני, 1961 - 2013

יש פרסונות בתעשיית הטלוויזיה-קולנוע-תרבות שהייחוד שלהן נובע לא רק מעצם ההשתתפות בפורמטים ייחודיים שפרצו את גבולות התכנים האיכותיים והצליחו גם להפוך מאד פופולאריים, או בגלל דמות מסוימת ובלתי נשכחת שגילמו במהלך חייהם, או אפילו בגלל ניואנסים קטנים ומאד מקוריים שלעד יישארו שייכים לדמות הזו. ג'יימס גנדולפיני היה כל אלה, ועוד. יסלחו לי מאד כל שונאי הקלישאות, אבל לפעמים אין ברירה. הוא היה פשוט אישיות שנכנסת עמוק ללב. גם אם הוא יחתוך לנו מול העיניים לחתיכות קטנות ומדממות את שותפו לעסקים, ירצח בדם קר, יבגוד באשתו, יצא לגבות כספים בשיטות לא קונבנציונליות, יגרום לעובדים שלו להתאבד מרוב דיכאון, ייפטר אפילו מבני משפחה אהובים- למרות כל אלה, אנחנו נאהב אותו.

זה יהיה לא הוגן, בהרבה מובנים, לזרוק את גנדולפיני רק למשבצת טוני סופרנו וזהו. הוא היה שחקן מחונן באמת, כזה שנתפס בתודעה כאהוב וחביב ולא משנה מה יעשה, וזו תכונה נדירה, בודדה בים של הרבה בינוניות בעולם הבידור. גנדולפיני שיחק גם בסרטי קולנוע טרום עידן הסופרנוס, בעיקר בנישת השחקן האיטלקי הצדדי, מעין גרסאות מקדימות של טוני, הדמות הבולטת והמשפיעה ביותר שלו (ואפשר לחזור ל"רומאן על אמת" ולסצנה הנהדרת-קורעת-הלב-המצחיקה-עצובה-נפלאה שלו עם פטרישיה ארקט, וראוי לציין גם את "תפוס את שורטי" ואת "הורג אותם ברכות" האחרון עם בראד פיט, מ-2011, בו יש מחווה מאד ישירה לטוני סופרנו), ועם עליית "הסופרנוס", יצר גנדולפיני, לצד תסריט ובימוי מבריקים את דמות הגנגסטר האהובה ביותר ככל הנראה בהסטוריה. ראש מאפיה אוהב חיות, חביב, מקסים בצורה רצחנית שלא בוחל בשום אמצעי כדי להטות את הדברים לטובתו.

גנדולפיני הצליח להעניק לטוני עומק פסיכולוגי והנמקות יוצאות דופן, ויש אינספור דוגמאות- מקרה ראלפי סיפרטו והסיפור עם הסוסה, החשפנית, והסצנה הבלתי נשכחת בה טוני מוריד אותו, מערכת היחסים הסבוכה עם כרמלה אשתו, הפרקים בהם הוא מאושפז בבית חולים אחרי שג'וניור, דודו, יורה בו בגלל התקף אלצהיימר ובהם הוא חווה סוג של העולם הבא עם כל מיני דמויות מתות ששבות לחיים, ההיפטרות מכריסטופר, מקרה אדריאנה, והנה יש לי חשק עצום לשבת ולראות את כל פרקי "הסופרנוס" מההתחלה.
גנדולפיני היה אחד השחקנים האהובים עליי בכל הזמנים (וזו רשימה אקסלוסיבית).

 R.I.P

חשבתי על סצנת סופרנוס שתוכל להתאים עכשיו, אבל יש כל כך הרבה.
ובסוף החלטתי, וזה השתלב בצורה מופלאה, על סצנת הסיום. הסצנה הזו היא ללא ספק קליימקס אמיתי- גאונית, עלומה, נפלאה. אפשר להיפרד שם מגנדולפיני בשקט, לצלילי Don't stop believing של Journey, ולחשוב על ימים אחרים, של טלוויזיה שמגדירה מחדש את חוקי המשחק עבור סדרות ואפילו עבור קולנוע, ושל שחקן אחד שהצליח ליצור דמות כה ייחודית ובלתי נשכחת, שהתמצית שלו תישאר אחריו עוד הרבה זמן, למרות שהוא כבר לא. 

הנה הסצנה. למי שצפה בכל הסדרה זה מיותר להגיד, אבל פרגנו לעצמכם וחכו ממש עד שאתם רואים את כתוביות הסיום-

ואל תשכחו להאמין.

ג'יימס גנדולפיני- לינקוקים

פרידה מג'יימס גנדולפיני, עיתון "הארץ"
דף הפייסבוק של "הסופרנוס"
ג'יימס גנדולפיני ב-ויקיפדיה בעברית
ג'יימס גנדולפיני ב- IMDB

============================================================
ובעניין אחר, אם כבר התכנסנו כאן

פסטיבל הקולנוע בירושלים ייפתח ב- 4.7.2013. הולך להיות שווה, והפסטיבל חוגג השנה 30 קייצים של חגיגה קולנועית איכותית, וזה לא הולך ברגל. לא הולך ברגל בכלל (וואט דה פאק איז מקורו של הביטוי הזה? למסביר יוענק פרס המסביר ביטויים מטופשים. זה פרס שלא הולך ברגל). אני אחזור לכאן במהלך השבוע עם המלצות, הגיגים, ופרטים נוספים. Stay tuned.

שלושים לפסטיבל הקולנוע- סינמטק ירושלים

האתר הרשמי של הפסטיבל

"חייבים לדבר על קווין"- דם, אשמה ועגבניות

     ממש חייבים לדבר על קווין. זה סרט חשוב, מעניין מאד ובלתי נוח בעליל, שיש לו את התכונה המיוחדת הזו של להוציא אותנו מעורנו, ולגרום לתחושת אי נחת חמקמקה גם כמה ימים אחרי הצפייה. הוא נתקע שם, באיזה חדר חשוך של התודעה ומסרב להניח. ועל זה נדבר.

פרטים טכניים

"חייבים לדבר על קווין", באנגלית, We Need to Talk About Kevin

במאי: לין רמזי (שביימה כל מיני סרטים קצרים שרק סטודנטים לקולנוע ואנשים מאירופה מכירים)

קאסט: טילדה סווינטון (אווה חצ'דוריאן), ג'ון סי ריילי (פרנקלין, איי קיי איי השוטר המאדרפאקר מ"מגנוליה"), עזרא מילר (קווין הבוגר), אשלי גרסימוביץ' (סיליה)

שנת יציאה לאקרנים: 2012

פרסים: לין רמזי זכתה בכל מיני פרסים של פסטיבלי קולנוע עצמאיים על הסרט הזה, וכמו כן, סווינטון הייתה מועמדת על תפקידה לפרסים נוספים, אבל אין כאן אוסקר או משהו נוצץ אחר. הנה דף המועמדויות מ- IMDB.

מה קורה בגדול

אווה בהווה הסיפורי של הסרט

    "חייבים לדבר על קווין" הוא עיבוד לספר, בעצם, וכסרט, הוא מושתת כולו על פער מידע מרכזי אחד (והוא הדבר הנורא שקווין עשה. לכל אורכו של הסרט שזורים רמזים שעוסקים ב- Terrible Thing), ועל הסאב טקסט שלו שגועש החוצה מבין הפריימים והאירועים ומחייב אותנו, כצופים, לשים לב לפרטים ולצפות צפייה פעילה- מצד אחד, לא מגישים לנו את הסרט על שלל רבדיו כפי שהוא ומצד שני אם צופים בעירנות מצליחים להבין מה קורה שם בין הצילומים האלגנטיים והרמיזות הבולטות מאד לדם ולצבע האדום. 

    הסרט נפתח בסיפורה של אווה, אישה שבורה ובודדה שמתגוררת לבדה בבית קטן וריק וככל הנראה מכורה לתרופות נגד דיכאון וליין (בינינו, מי מאיתנו לא מכור ליין). העלילה מתנועעת בין שני צירי זמן- אווה בהווה, שנמצאת בעיצומו של תהליך שיקום חייה, ומוצאת עבודה במשרד נסיעות קטן, ומידי פעם קופצת לכלא כדי לבקר אסיר שנראה כסובל מאיזושהי מחלה כפייתית כלשהי (סצנת הציפורניים), ועל הדרך גם סופגת תגובות מאד קשות מן הסביבה, ואווה בעבר, כאישה מאושרת ואנינת טעם שאוהבת לטייל ברחבי העולם. בפתיחת הסרט אווה משתתפת בפסטיבל העגבניות בספרד (ה- Tomatina), רמז מטרים מרכזי. היא פוגשת את פרנקלין ככל הנראה באחד מטיוליה, ונכנסת להריון. 

אווה לפני. אישה אלגנטית, שואפת

    לאווה ופרנקלין (Hell Yeah, Motherfucker! סליחה. זה הו כה מצחיק ב"מגנוליה") נולד בן, שאווה פשוט לא מצליחה להתחבר אליו. זו התמה המרכזית של הסרט- אימהות, יחסי אמא ובן והורות בכלל. הקושי בלהתחבר לקווין מגיע מייד אחרי הלידה, ולאורך הסרט מודגש יותר ויותר עד לרמה של מאבקי כוח בין האם והילד הקטן, כשהילד בבירור מתחבר יותר לאבא, פרנקלין, וכשאווה מייחסת לו רמת תחכום מאד גבוהה (וגם זהו דיון מעניין בהקשר הזה- מאיזו נקודת מבט עובר הסרט- כי על פניו הוא צמוד למבעה של אווה). הפלשבקים מן העבר פורשים כל מיני סיטואציות בהן אווה והילד נמצאים בעימות, בעיקר על רקע זה שהילד פשוט מפריע, מפאת חוסר במילים עדינות יותר, לאווה בחייה. אם אווה נמצאת בעמדת זינוק ופריחה מבחינה מקצועית (היא כותבת ספר, יש לה משרד משלה) קווין מתנכל לה בדרכו הילדותית וגם נכנס באמצע בינה ובין פרנקלין. לאווה ופרנקלין נולדת מאוחר יותר בת נוספת, סיליה (סילי), שמוסיפה עוד פלפל לסיר הלחץ בבית. במקביל, מטפח פרנקלין את תחביבו של קווין בקליעה למטרה עם חיצים אמיתיים ולוח מטרה ענק. בסופו של דבר העניינים מסתיימים בפיאסקו אדיר- קווין רוצח את פרנקלין וסילי אחותו כשהוא יורה בהם חיצים אמיתיים, ואז עובר לבית הספר שלו ורוצח שם את חבריו ללימודים אחרי שהוא נועל אותם באולם ההתעמלות. 

אווה טרום קווין בפסטיבל העגבניות והופעה ראשונה של הצבע האדום

מי אשם?

     אחת השאלות המרכזיות בסרט קשורה בנושא האשמה, ולמה בעצם החליט קווין לצאת למסע רציחות.  

האם כי הוא נולד מטורף וסוציופת? האם אפשר בכלל להיוולד ככה? האם זה משהו שהוא בילט-אין, טבוע באישיות שלנו ואין מה לעשות נגד זה, או שזה משהו שיכול להתפתח בסביבת הגדילה של הילד? האם (וזו השאלה המרכזית) זו אשמתה של האמא? אבל מה היא הייתה יכולה לעשות אם היא פשוט לא אוהבת את בנה? האם אהבת אם לילד היא אוטומטית, תגובה מיידית ללידה, או שזה מיתוס שנולד בתרבויות השונות (ולא רק בתרבות המערבית) כחלק מהניסיון האנושי להפיג את הבדידות הקיומית שכולנו לוקים בה? האם האמא הייתה יכולה לעשות משהו כדי למנוע את הסוף המר?

אווה וקווין הילד בקומפוזיציה טיפוסית. האם מביטה בתסכול בילד, שנמצא ב- Foreground אבל גם ב- off focus
בעוד הדגש הוא על האם ועל איך שהיא מתמודדת עם הסיטואציה

     אז אלו רק חלק מן השאלות שהסרט דן בהן בצורה ישירה או עקיפה. הן קשורות גם בהבדל בין צפייה ראשונה וצפייה שנייה ביצירה קולנועית- בצפייה הראשונה, החוויה היא פשטנית, באופן טבעי- האמא היא נורא מסכנה, היא סופגת קיתונות של חרא מהסביבה בשקט, קווין הילד הוא מעצבן ונודניק ועושה דווקא ורק רוצה להפריע לה, הוא כמו יישות על מרושעת ורעה, ככה הוא נולד ואין מה לעשות. הגישה הזו, למעשה, מסירה את האחריות מן האמא ומעבירה אותה לקווין בלבד- הוא פשוט כזה וזה מצב נתון ואין מה לעשות. הגישה השנייה, שסביר יותר להניח שהיא תגיע בצפייה שנייה או בצפייה מודרכת יותר, היא שלאווה יש חלק מאד מרכזי בעיצוב אישיותו של קווין. שאין כזה דבר, להיוולד סוציופת. 

יש תימוכין לאשמתה של אווה לכל אורך הסרט, והם מתחילים עוד כשאווה בהריון, נמצאת בחדר הלבשה של קורס הכנה ללידה כלשהו עם עוד נשים הריוניות. אווה נמצאת בקדמת הפריים עם בטן ענקית ופנים מיוסרות, בעוד הנשים האחרות ב- Background חושפות את בטנן בגאווה, מצחקקות ומדברות זו עם זו. הפער בין אווה לבינן מדגיש בפירוש גישה מוקדמת שהייתה לאווה לקראת הלידה. הלידה עצמה מצולמת דרך מתכת מעוותת, כאילו משהו איום ונורא מתרחש. כיוון שהפלשבקים צמודים ל- Point of View של אווה, הלידה מתוארת דרך עיניה בלבד- כטראומטית, קשה וכואבת, כשברקע אומרים לאווה שהיא חייבת להפסיק להתנגד. למה אווה מתנגדת ללידת בנה שלה? הרי זה לא משהו שאפשר למנוע. ובכל זאת.

פריים הלידה

אחרי הלידה יש עוד פריים שווה התייחסות בגלל הקומפוזיציה שלו:

    אז הנה מה שקורה כאן:

אווה יושבת במיטה, מזועזעת ומרוחקת (פניה של סווינטון.  עבודת הליהוק כאן היא על גבול המבריק), בעוד התינוק הטרי אחוז בזרועותיו של פרנקלין. הקומפוזיציה כאן אינה מאוזנת ואין כאן בשום פנים ואופן חוויה הרמונית כלשהי- אווה מזועזעת, וחוסר האיזון של התמונה מבטא זאת בצורה מאד אלגנטית ונקייה, כפי שנעשה לאורך כל הסרט. טביעת העין הסגנונית של רמזי הבמאית וגם של צוות בימוי התמונה והצילום משקפים תמונת מצב שמפנה את תשומת הלב אל אווה ומבקרת אותה ביקורת קשה לצד הרחמים המתעוררים כלפיה.

    באופן עקרוני, אחד הדברים המרשימים ביותר בסרט הוא הפשטת (מלשון להפשיט) דימויים מאד מוכרים שהם בגדר טאבו- כמו, למשל, שלידה והבאת ילד לעולם הם בהכרח מופלאים וקסומים (חדי קרן מדלגים בעמק ירקרק שקשת בענן חוצה אותו ומלאכים רוקדים ומקדמים את בואו של הרך הנולד לעולם)- והצגה שלהם במערומיהם. לא, לידה זה לא דבר נפלא, ועל כך תעיד כל אישה שחוותה את זה. כן, זה בהחלט פלאי ומדהים (יצא לי להיות נוכחת בלידה, ופשוט אי אפשר להתעלם מכמה שזה מדהים לראות אדם, חדש מהניילונים, יוצא פתאום החוצה), אבל הרבה נשים חוות את הלידה כטראומטית ומאד לא נעימה. יצא לי גם לפגוש נשים שהצהירו, כמה שזה לא נעים לומר, שהן לא אהבו את הילד בהתחלה. לקח להן זמן להכיר אותו, ללמוד אותו ובסופו של דבר לאהוב אותו. 

ונסכם: הדיון בסצנת הלידה מלמד, שזו אינה, בשום אופן, חוויה אוניברסלית. בבירור, אווה חווה אותה כמשהו לא טוב, שגדל למימדים מפלצתיים מאוחר יותר.

מוטיב הדם

הצבע האדום על פתח הבית והניסיון לנקות אותו

    כבר בחלק הפותח של הסרט, מישהו נקמן זורק על ביתה של אווה (כמובן, אחרי המקרה) צבע אדום שצובע את כל הכניסה לבית בנתזים הגורמים לקירות ולחלונות להיראות כאילו הם נוטפים דם. מעשה הנקמה פותח את הופעת אחד המוטיבים המרכזיים ביותר בסרט, שמהווה גם את אחד הרמזים המטרימים (לצד תחביב החץ וקשת, הוירוס במחשב ועוד) למה שקווין עתיד לעשות. אווה מבלה את חציו הראשון של הסרט בניקוי הצבע האדום מן הקירות ומדלת הכניסה וזהו ביטוי ויזואלי פשוט, מובן ובהיר למה שהיא מנסה לעשות במישור המנטלי של חייה: לנקות אותם. מן האירוע, ומקווין, תוך כדי חשבון נפש נוקב שהיא עורכת עם עצמה באמצעות הפלשבקים שמראים איך הכל התחיל- מן הביציות שמתחלקות להן בתוך גופה ויוצרות את קווין, רוצח ההמונים, עד לביקור האחרון בבית הכלא, בו היא מצליחה לראות את בנה בפעם הראשונה כשהוא מבוהל עד מוות.

קווין הילד בשעת מעשה.
נתזי הדם על החלון והקירות כרמיזה 

    מעבר למשמעות הסמלית של ניקיון הבית כניקיון הפנים וניקיון החיים עצמם, הדם מהווה, בהזדמנויות שונות, רמז למעשהו של קווין. אז כשקווין משחית את חדר העבודה של אווה בבית באמצעות נתזי צבע, הוא יורה על הקירות רמזים למה שהוא עתיד להפוך, ובדרך קורא אל אמו, היי, תסתכלי! זה מרוח על הקירות! תטפלי בי! תעשי בי משהו! הרי אווה חושדת שמשהו לא בסדר בקווין כבר מן ההתחלה. כשחזיר הים של סילי נעלם באורח פלא, לצד הרמיזה הברורה למה שקווין עולל לו, ולאחר מכן, מה שקורה לסילי עצמה- מוכיח לאווה שכן, לקווין יש בעיה. קווין מסוכן. כל כך מסוכן, שהיא מפחדת להשאיר את בתה הקטנה איתו.

קווין וסילי

    החיבור לעגבניות בפתיחת הסרט, לצבען האדום ולאופן שבו הן מרוחות על המדרכה ברחוב יוצר קשר קשה, מפלצתי, בין אווה וקווין ורומז לחלקה של אווה במעשיו של קווין- בסופו של דבר, ילדים דומים להוריהם וקווין אף אומר לאמו בהזדמנויות שונות שהוא דומה לה וירש ממנה מאפיינים שונים- קור הרוח, הביקורתיות, ואולי גם הנטייה לרצחנות שמתפרצת אצל קווין בצורה הרבה יותר קשה. עוד אלמנט מעניין בהקשר הדם הוא הטי שירט שקווין לובש בשלב מסוים בסרט, חולצה לבנה שיש עליה נתזי דם. שוב, קווין לוקח את הקלישאה החבוטה של הכתובת שעל הקיר ומשתמש בה היטב- הוא נושא על לוח ליבו טיפות דם, ומסתובב איתן בגאון כשהוא מחפש מידע ברשת- ככל הנראה על רציחות.

קווין והחולצה הכאילו-מוכתמת בדם,
אווה ב- Off Focus

המניע החלקי של קווין

    יש כמה רמיזות במהלך הסרט למניע של קווין, והרמיזה הכי ברורה, שמתקשרת גם לעניין האשמה, היא שקווין בעצמו לא יודע למה הוא רוצח, ועושה זאת לשם הרצח עצמו. אחרי שאווה מחטטת בחדרו של קווין ומוצאת דיסק שכתוב עליו I Love You, ואז מכניסה אותו למחשב, היא מגלה שקווין שתל את הדיסק בכוונה, למקרה שבו תעלה על דעתה לפשפש בחפציו האישיים. הדיסק דופק לאווה את המחשב, וכשהיא משוחחת עם קווין ואומרת לו שכנראה מגיע לה שהמחשב שלה התקלקל בגלל הוירוס, היא שואלת אותו למה בכלל יש לו משהו כזה. קווין עונה לה במשפט הסתום, "אין סיבה. זו הסיבה." אפשר לפרש את המשפט בכל מיני דרכים, שהעיקרית שבהן היא עשיית מעשי נאצה בשם הריק, בשל משבר קיומי ולשם ההנאה שבזריעת הרס. נראה שלקווין יש את כל אלה, ויותר- הוא ללא ספק חכם מאד, וללא ספק לוקה במשבר אקזיסטנציאליסטי שדוחה את העולם בו הוא נמצא- והוא גדל באמריקה, בל נשכח, שאחת הנקודות הרגישות בבטן שלה היא הרציחות ההמוניות בבתי ספר (זוכרים את סרטו של מייקל מור, "באולינג לקולומביין"). 

קווין, לקראת סוף הסרט, מבוהל במפגש עם אווה.
פעם ראשונה שהוא מאבד את קור רוחו,
פעם ראשונה שאווה מחבקת את בנה באהבה ולא בגלל שהיא חייבת

    בביקור האחרון בבית הכלא, כשאווה מחבקת בפעם הראשונה את קווין חיבוק אמיתי, תומך, היא גם שואלת אותו בפירוש למה הוא עשה את זה. קווין מביט בה ואומר לאט, שהוא חשב שהוא יודע. אבל עכשיו הוא לא כל כך בטוח. השאלה האם ייתכן שבגלל שגדל עם אמא שלא אוהבת אותו ומעולם לא ידע אהבת אם אמיתית מרחפת שם כמו ענן.

התרבות הפופולארית כגורם משפיע ב"חייבים לדבר על קווין"

הזכרתי את אמריקה בהקשר המניע של קווין, משום שדרך מסוימת לנתח את מעשיו של קווין היא בפשטות לראות במעשיו קריאה לתשומת לב. אמריקה, הגברת שכולם נושאים עיניהם אליה. והנה פה, ילד שאנחנו מניחים שהדבר היחיד שהוא רוצה הוא את אהבת אמו, והוא מנסה להשיג אותה בכל דרך אפשרית. זה קצת אירוני שמכל משפחתו, דווקא השניים שהכי אהבו את קווין והסבירו לו פנים- סילי ופרנקלין- מצאו את מותם מן הקשת שלו, ואילו אווה היא היחידה שנותרה בחיים. אנחנו יודעים שקווין תכנן את הרצח מראש- מדוע לא רצח ראשית כל את אמו? הרי זה רק הגיוני שאביו, שהגן עליו ואהב אותו, או אחותו סילי שמזנקת אליו ומחבקת אותו, יהיו אלה שישארו בחיים.

קווין על במת העולם עם הקשת, אחרי הרצח,
מודה לקהל בלתי נראה

    מדוע קווין לא רוצח את אווה? 

קצת אחר הרצח, יש שוט של קווין שצועד על במה המוצבת באולם ההתעמלות, זירת הרצח, כשבידו הקשת והחיצים, ומחווה קידות כמו שחקן על במה. יש בשוט הזה קצת מרווח להסביר את המניע האמיתי למעשה- קווין רצה להרגיש שהוא במרכז. שהוא מקבל תשומת לב מלאה מכל העולם, ובמיוחד מאמו. במילים אחרות, להיות כוכב. האם הצורך הנואש הזה בתשומת לב מקורו במערכת יחסיו עם אמו? ובכלל, מה מניע מישהו לרצות להיות מפורסם? הרי לא חסרים אנשים שמצהירים על השאיפה החמקמקה הזאת, להיות מפורסמים ולא משנה איך (ובהקשר הזה, לאחרונה יצא לי לצפות בכמה פרקים של "משפחת קרדשיאן". חוץ מזה שזה היה אחד מן התכנים ההזויים שראיתי בחיי, זו הייתה דוגמא מובהקת לכמה רחוק יכול לקחת אותך הרצון להתפרסם בכל מחיר). האם הכל מקורו בתקשורת לקויה עם ההורים בתקופת עיצוב האישיות המשמעותית ביותר בחיינו?

ועם החיצים

    יש שוט מעניין של אווה על רקע פחיות שימורים של מרק עגבניות, שקשור אל הדם והצבע האדום החוזר בסרט, אבל מרפרר לעבודה מוכרת של אנדי וורהול, אולי אחד מן המבקרים החריפים ביותר של תרבות הצריכה האמריקנית. פחיות מרק העגבניות של "קמפבל", מותג שהיה פופולארי וידוע מאד בארה"ב, שימשו את וורהול לביקורת על תעשיית המזון האמריקנית של שנות ה-60. השוט הזה הוא ללא ספק מחווה ויזואלית לעבודותיו של וורהול, ובהקשר הסרט, הוא דימוי נוסף הממחיש את חלקה של התרבות הפופולארית בהכשרת רוצחים, אבל גם בפירוק התא המשפחתי הנורמטיבי והקשרים הבין-אישיים.

הנה אווה:

והנה עבודתו של וורהול, "32 פחיות המרק של קמפבל"-

זה הרבה יותר מגניב במציאות,
על קיר שלם ב- MOMA במנהטן

פסקול

יש המון מה לכתוב על הפסקול של "חייבים לדבר על קווין", אבל אני רוצה להתייחס כאן לסצנה אחת, יפיפייה ומפחידה ורבת משמעות. באופן עקרוני הפסקול מתרגם מאד את האירועים בסרט, וגם עומד, בהרבה מקרים, בניגוד חד לסיטואציה שמתרחשת בסצנה (סטנלי קיובריק עשה את אותו השימוש במוסיקה קלאסית של לודוויג ואן ב"תפוז מכני"), באופן שמעצים את האבסורד, הכאב, הקושי של הדמויות. הנה הסצנה-

השיר שברקע הוא Everyday של לא אחר מבאדי הולי, מוסיקאי אמריקני עם סגנון רוק אנד רולי מתקתק סטייל אלביס. מאד אמריקה של פעם, מאד תום נעורים וקרני שמש ונערה ראשונה. כאן השיר מופיע על רקע התקף חרדה של אווה כשהיא נוסעת הביתה מהעבודה, וזהו ערב ליל כל הקדושים- מיליון ילדים בתחפושות, דלעות מגולפות, חשכה, משחקי צללים שמתאחדים לשקף את השדים שמשתוללים בתוך אווה, ומשהו שמתקשר לכייף, ילדות, שמחה- מקבל משמעות שונה לגמרי דווקא בגלל הניגודיות שיוצר השיר למה שנראה על הפריים. 

ליהוק ב"חייבים לדבר על קווין"

אחד הדברים שעושים את "חייבים לדבר על קווין" הוא צוות השחקנים, ובראש ובראשונה טילדה סווינטון ועזרא מילר, הם אווה וקווין. סווינטון כאמור, מביאה אל המסך קור רוח וקשיחות יחסית, שהופכים אותה להרבה יותר מסכנה, אבל גם לאמא הרבה יותר אשמה בהקשר הסרט. על סווינטון נאמר בהזדמנויות שונות שזהו תפקיד חייה ויכול להיות שזה נכון- סווינטון זכורה מהשנים האחרונות בעיקר מתפקידיה בעיבודים לספרי נרניה, בתפקיד מלכת הקרח המרושעת, וכמובן מ"לקרוא ולשרוף" , שם היא עוד פעם נכנסה לנישה האישה הפריג'ידית עם המראה המשונה. ב"קווין" היא לוקחת את הטייפ קאסט הזה דרגה אחת הלאה ומכניסה לתוכו עומק רב, ובעצם יוצרת את אווה כדמות מורכבת, שנושאת על עצמה אות קין ענק ומוכנה לקבל בשקט את ההצקות של תושבי הסביבה בגלל תחושות האשם הכבדות שהיא אוצרת בתוכה. לצד כל אלה, באמצעות סילי, מתגלה אישה אוהבת, חרדה לבתה, אמא אמיתית, כל מה שהיא לא הייתה עבור קווין. עזרא מילר מגלם קווין פסיכוטי ונפלא והעבודה עם הילדים (חוץ ממילר יש עוד שני ילדים שמגלמים את קווין בשלבי הגדילה) היא מדהימה מבחינת הדמיון שלהם למילר הבוגר. אי אפשר להתעלם ממראהו האסייתי של מילר / קווין (למרות שלשחקן אין שורשים אסייתיים ככל שהצלחתי לברר), ומכך שהוא מגלם את "האחר" של החברה האמריקנית בתוכה הוא נמצא.

סווינטון וכל הקווינים למיניהם של הסרט

בעניין סילי, אחותו הקטנה של קווין, הביאו ילדה מהממת מכל הבחינות- ילדה מתוקה כמו דבש, רגישה ויפה, מה שמעצים עוד יותר את הפגיעה של קווין בה, שלוקח משהו מושלם ויוצר בו פגם.

סילי המהממת, אחרי מקרה העין

מה אמרנו?

דבר החצי: לחצי היה קשה לראות את "חייבים לדבר על קווין" עד לרמה שהוא פשוט הפסיק באמצע. דעתו על הסרט לא חיובית (כלומר: הסרט פשוט קשה).

דבר האחות הגדולה: אחותי הגדולה והמהממת למדה הנחיית הורים במכון אדלר, והמליצו להם לראות את הסרט כמקרה מבחן ליחסי אמהות ובנים. וגם היא חשבה שהסרט קשה ויש לו אימפקט ארוך טווח.

דבר האישה: מה, גם אני אגיד שזה סרט קשה? את "חייבים לדבר על קווין" ראיתי שלוש פעמים, פעם אחת מתוכן בקולנוע, ובכל הפעמים הסרט עורר תחושה מאד לא נוחה, כאילו התיישבתי על כסא גבשושי שחייב אותי לזוז כל הזמן ולחפש תנוחה נוחה. הוא לא נוח. הוא חשוב להפליא, במיוחד להורים- כי הוא עוסק בסוגיה לא כזו נדירה כמו שנוטים לחשוב- מה יכולות להיות התוצאות של טיפול לא נכון בילדינו, או של חוסר אהבה, פשוטו כמשמעו, בין אם וילד. בקיצור, סרט חשוב.

לינקוקים

"חייבים לדבר על קווין" ב- IMDB
"חייבים לדבר על קווין" ב-ויקיפדיה בעברית
"32 פחיות המרק של קמפבל", יצירתו של אנדי וורהול, ב-ויקיפדיה בעברית
"חייבים לדבר על קווין", ביקורת של אורי קליין ב"הארץ"
 בחן את עצמך (זה כדאי!) האם הילד שלך פסיכופט? (לינק באדיבות מיכאל גינזבורג)

מה עוד?

* "ההוביט" החדש- אז ראיתי אותו בקולנוע ויש לי שתי תלונות עיקריות (והנה אני הולכת להדהים את עצמי ואת אנוכי גם)- אל תלכו לראות אותו בקולנוע. קודם כל, התלת מימד פשוט גורע מן הסרט, שהיה יכול להיות מאד מהנה בגרסה הרגילה. שנית, הילדים. האולם היה מפוצץ בילדים, וחוץ מזה שזה גרם לי להרגיש כאילו הלכתי לראות את הסרט החדש של דיסני, כלומר, גרם לי להרגיש מטופשת, ישב מאחורי ילד אחד, דברן במיוחד ועם קול ציפציף ייחודי, יחד עם אבא שלו, שפשוט לא סתם את הפה לשנייה אחת. הסתובבתי אליו כמה פעמים וזרקתי כמה מבטים מאיימים כולל הערה פולנית לאבא שהבטיח שהילד יהיה בשקט, כי נראה לי שהוא עצבן גם את אבא שלו, אבל ללא הועיל, ועדיין הייתי צריכה לשמוע את הילד שואל לאורך חצי סרט, "אבל אבא, איפה פרודו, אבל אבא, איפה פרודו."

ובכן.ילד.טיפשי.פרודו.זה.בשר.הטבעות.ואתה.בכלל.באת.לראות.את."ההוביט".
כמה פעמים עוד יצטרך אבא שלך לחזור על זה?!

==================================================
ועכשיו שהורדתי מהלב, חג אביב שמח!